אלף ערב ועוד ערב

הקדמה
 

רבות הן המעשיות המספרות בשבחם של יהודים – קדושים נערצים, רבנים גדולים, צדיקים נסתרים ושליחים מארץ־ישראל. אך לא מעטות הן המעשיות המדגישות שמעשה טוב, שנעשה אפילו בהיסח הדעת על־ידי יהודי פשוט ואפילו נבער מדעת, שקול כנגד למדנות מופלגת וחסידות מרובה, ומזכה את עושהו בנס בעולם הזה או בשכר טוב בעולם הבא.

בנושא זה ישנן מספר מעשיות טיפוסיות הנפוצות בנוסחאות שונות.

האחת מספרת על שלושה שנכנסו למערה בשעת סערה, וסלע גדול נדרדר ממעל וחסם את פתח המערה. ביקש כל אחד מהקדוש ברוך הוא שיצילהו בשכר מעשה טוב שעשה וסיפר את פרטיו, והסלע זז קמעה עם תום כל סיפור, עד שנפתח להם פתח שאִפשר להם לצאת. מעשה זה שמעתי בילדותי בבגדד, ושנים אחר־כך ביפו מפי ידיד ערבי. שם היו השלושה יהודים, וכאן – מוסלמים.

המעשייה הטיפוסית השנייה היא על צדיק שרצה לדעת מי יהיה שכנו בגן עדן. גילו לו שזה יהיה בעל מלאכה פשוט. תהה על קנקנו ומצא שעשה מעשה טוב, והוא זה שזיכהו במקום נכבד בגן עדן.

סוג שלישי של מעשיות הן אלו העושות ללעג את החסיד השוטה ואת המאמין הפתי.

בקרב יהודי בבל רווחו סיפורים לרוב משלושת הסוגים הללו, חלקם נתפרסמו בספריי הקודמים, וחלקם מתפרסמים בספר זה.

סיפורים
 

אור השכינה
 

מנשה זבידה בן יחזקאל ראובן, היה אחד הגבירים העשירים של בגדד, וביתו בית עשירים בן שלוש חצרות, המזרחית למטבח ולמגורי המשרתים, האמצעית לגביר בעל הבית, אורחיו ולקוחותיו, והמערבית למגורי כל בני המשפחה, הכלות והנכדים.

יום אחד ארח הגביר שליח מארץ־ישראל. הסתכל אחד הבנים מבניין המגורים המערבי אל הבניין האמצעי לעבר החדר המיועד לשליחים, ראה בחלון אור גדול וקרא: "שריפה, שריפה!"

בדקו ומצאו שעל השליח מארץ־ישראל שהתאכסן באותו חדר, שרה באותו הזמן אור השכינה הבהיר, קרן מפניו, הפציע מבעד לחלון ונראה מבחוץ כמו שריפה שפרצה בחדר.

כבודה של ארץ־ישראל
 

פעם התאכסן אצל הגביר מנשה זבידה בן יחזקאל ראובן שליח אחד מארץ־ישראל, והיה יוצא למסעותיו ולביקוריו בבתי היהודים האמידים והגבירים בבגדד כדי לאסוף תרומות. יום אחד נכנס השליח לביתו של אחד הגבירים, והבן שלו, נער בן שש־עשרה, בז לו והיתל בו. הבליג השליח על צערו ושתק. אך יצא¹ את הבית והנער לקה בשיתוק. הביאו לו את טובי הרופאים ולא הועילו. החלו להרהר בפגיעה אשר פגע הנער בכבודו של השליח, וניקר במוחם החשש שמא בגין כך בָּאַתְהוּ² המחלה הזו.

מייד הזמין הגביר אליו נכנס השליח עשרה רבנים וגילה להם את חששו, וביקש מהם שילכו בשליחותו אל אותו שליח ויבקשו ממנו סליחה ומחילה ותַקָּנָה לבנו החולה. קיבלו החכמים על עצמם את השליחות ושָׂמו פניהם אל ביתו של הגביר מנשה בו התארח השליח.

בעודם בדרך והשליח ראה בכוח הכוונה שלו שהם באים, קרא למארחו וביקש ממנו לדחותם. תמה מנשה על כוח ראייתו של השליח, וחשב בליבו: האמנם עשרה חכמים מתקרבים לבית והוא רואה אותם בטרם ייראו? לא עברו אלא רגעים מעטים, והחכמים דפקו בדלת. קיבל אותם הגביר מנשה בחדר האורחים החיצון, ולא אבה³ לדחותם, אלא תיווך בינם לבינו. השליח קיבלם, והם שטחו בפניו את תחינתו של אבי הנער והפצירו בו שיואיל למחול על כבודו ויסלח לנער הכסיל אשר היתל בו. השליח לא ראה לנכון להשיב פני עשרת החכמים ריקם,⁴ כתב קמיע ונְתָנוֹ בידם, והם לקחו אותו לנער, והנער נרפא.

רבתה השמחה בבית הנער, והוריו לקחו מגשים גדולים ומלאום מגדנות וגווילי בד יקרים ושלחום אל השליח. גם הפעם ראה בכוח הכוונה שלו את תהלוכת נושאי המגשים בדרכה לעבר משכנו, וביקש ממארחיו לבל יפתחו בפניהם את הדלת. אבל הם פתחו, והוא סירב לקבל את המגדנות ואת הבדים, כי אמר לא בכאלה יכופר הזלזול בכבודו ובכבודה של ארץ־ישראל.

למחרת שלחו לו תרומת כסף גדולה לכבוד ארץ־ישראל, ואז נחה דעתו.

סגולה להיריון
 

נכדתו של הגביר מנשה הייתה מפילה בהריוניה. לכן, ובהתארח אצלו אותו השליח מארץ־ישראל, פנתה אל אביה וביקשה ממנו שיבקש מהשליח שיעניק לה סגולה להיריון מלא. נאות השליח ויצא לשם־כך למצבתו של הנביא יחזקאל בעיירה כִּפְלְ שעל נהר פרת, הנקראת כך על שום כינויה בפי הערבים – דו-אל-כִּפְלְ – בעל הערובה. בהגיעו לשם נכנס לכיפת המצבה הנמצאת לפני ולפנים מן הבניין, וסגר אחריו את הדלת. מעוצמת המעשה הקדוש אשר עמד לעשותו התעלף ונפל לארץ. האנשים בחוץ המתינו לצאתו ולא יצא. עמדו והתפללו וביקשו שכיפת המצבה תיפתח. נענתה תפילתם והכיפה נפתחה. נכנסו ומצאו אותו מוטל על הארץ ונרות פזורים סביבו. עודדוהו והוציאוהו. הוא התאזר עוז וציווה להשאיר את הנרות על מקומם.

היה השליח תשוש מאד, לקחוהו לרופא אחד באל-כִּפְלְ והודיעו למארחו הגביר מנשה. קם זה, נסע לאל-כִּפְלְ ולקח את השליח לעיר חִלַּה לרופא טוב יותר.

אחרי ימים מעטים התאושש השליח וחזר לאיתנו. קם והביע רצונו לשוב אל כיפת המצבה של הנביא יחזקאל. ניסו להניאו,⁵ אך אמר: "מה שצריך היה לקרות כבר קרה ואין חשש." חזר לאל-כִּפְלְ, נכנס לכיפת המצבה, כתב קמיע ומסרו לגביר מנשה כסגולה להיריון מלא.

חזר הסבא עם השליח אל בגדד, קרא לנכדתו ומסר לידה את הקמיע. אמרה לו: "לא די לי בזה. ביקשתי שכבוד השליח יישאר אצלנו עד תום ההיריון, ואם בן יוולד והיה סנדקו וקרא לו בשם, ואם בת – וקרא לה בשם."

ניסה השליח לסרב, אך הנכדה הוסיפה להתחנן ולהפציר והוא נאות להישאר. ואמנם הרתה הנכדה וילדה בן, השליח היה סנדקו, קרא לו בשם ותלה את הקמיע על צווארו, והבן נשא אותו על צווארו כל ימיו.

הפתח השני
 

רב עני הוזמן לכהן בכפרם של יהודים עמי ארצות. קיבל הרב את ההזמנה ובבואו לכפר קרה המקרה ונפטר אחד מראשי הכפר. הספידוֹ הרב ודיבר בשבחה של אמירת קדיש ואמר: "כל הקורא קדיש אחרי קרובו המת, להווי ידוע לו שמכוחו של כל קדיש מתקדם קרובו היקר צעד אחד לפנימו של גן עדן."

שמעו אנשי הכפר וחדלו ממלאכתם וממעשי ידיהם והחלו עורכים תפילות וקוראים קדיש כל היום. הגיעה זעקת הנשים אל הרב: "רבי, מה עשית לבעלינו, שהם חדלו מלדאוג לפרנסת הבית ושיקעו עצמם בתפילות ובאמירת קדיש כל הימים!?"

הרגיע הרב את הנשים, ובדרשה של יום השבת אמר: "דעו לכם יהודים טובים, כי בגן עדן יש פתח מול פתח, והתקדמות מופרזת של המת היקר עלולה להוציא אותו מפתחו השני של גן העדן!"

שמעו הגברים וחזרו אל מנהגם הקודם ואל עסקי פרנסתם.

ומאז יאמרו הבריות לכל המגזים בדבר כלשהו: "היזהר לבל תוציאנו מהפתח השני!"

חמין של שבת
 

מעשה ברוכל יהודי שהיה יוצא אל הכפרים למכור את סחורתו. ביום ראשון עם בוקר היה יוצא וחמורו עמוס בדים וחוטים, כפתורים ומחטים, ומיני סִדְקִית אחרים, וביום חמישי עם ערב היה חוזר וחמורו עמוס גבינה וביצים, תרנגולות וחיטה, ובכיס מעט מצלצלים.

היו הכפריות עטות על סחורתו והכפריים מקרבים אותו אליהם ומאזינים בצמא לדבריו על העיר וחמודותיה, על מעשי הממשל ותעלוליו, וכדומה דברים המעוררים סקרנותם של כפריים.

לימים נקשרו קשרים לבביים בין אחד מאנשי הכפר לבין הרוכל, ובין בתו לבינו, וליבו נטה לאהוב אותה, ואף ליבה נטה אליו לאהבו, עד כי גמר אומר לבקש אותה מאביה. הדבר היה טוב בעיני האב, אולם תנאי אחד התנה עם הרוכל: שֶׁיִטּוֹש את דת היהודים ויקבל עליו את דת האיסלאם.

תחילה התנגד הרוכל בכל ליבו לתנאי הזה, אולם תשוקתו לאהובתו גברה עליו יום אחר יום, ויום אחד נחלשה התנגדותו, עד שגמר אומר בנפשו לקבל עליו את דת האיסלאם.

נודע הדבר לרב העדה ויחרד חרדה גדולה: הייתכן שיהודי, אפילו הוא רוכל בור ועם הארץ, ימיר את דתו באחרת!? מייד זימן אליו את הרוכל והחל מדבר על ליבו לבל יבגוד בעמו ובדָתו.

אמר הרוכל: "שמעני רבי ואדוני, אהבה עזה קושרת אותי אל הנערה הזאת, אולם אל עמי ודתי לא יקשרני דבר של ממש. קְרֹא וּכְתֹב אינני יודע, להתפלל אינני מתפלל, ללמוד תורה אינני יכול, ועל מה ולמה יישרף ליבי באהבתי?"

אמר הרב: "וביצי חמין של שבת שכחת?"

מייד נכנע הרוכל וחדל ממחשבתו לנטוש את דתו. אף מביקוריו באותו כפר הוא חדל, ולימים נשא נערה יהודיה תמה וברה, ונהנה מטעמה של שבת ומטעמם של מאכליה כל ימיו.

בית־דינו של בן מאה
 

הרב הזקן של העיר חִלַּה הגיע באחת המוניות אל העיר בגדד אחרי כניסת השבת. הגיע הדבר לאוזנם של החכמים, אך מחמת כבודו של הרב שמרו על שתיקה עד לשעת כושר. הובהלו רופאים אל הרב שהיה חולה, ועלה בידם לרפאו. ניגשו אליו החכמים כדי לברכו להחלמתו, ושאלוהו על מה ראה כבודו לחלל שבת בפרהסיה.

ענה הרב: "ראשית אין לבית־דינכם סמכות לדון אותי, אלא לבית־דין של מעלה, שכן בן למעלה ממאה שנה אני, ועל שכמותי נאמר בפרקי אבות: 'בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.' "

"ושנית: חולה אנוש הייתי ונדרשה לי עצתם של רופאיכם הטובים אשר בבגדד. נלקחתי מביקור יום למונית, אך בדרך חל בה קלקול ונתעכבה כניסתי לבגדד עד אחרי כניסת השבת, והרי כלי זה היה כלי שברשות הרבים ולא ברשות היחיד, ועל כן אין במה שנסעתי בו אחרי כניסת השבת משום חטא."

הנהנו החכמים למשמע תשובתו ונחה דעתם.

ישראל ערבים זה לזה
 

בכפר של יהודים הרריים נפטר הרב, ואחרי שתמו ימי אבלו נסעו נכבדי הכפר אל העיירה הסמוכה והזמינו להם רב אחר. נאות אחד הרבנים לבוא, והמה נקבו לו שכרו, קבעו את מועד בואו וחזרו לכפרם בשמחה.

בערב התאספו הגברים שבכפר בבית־הכנסת כדי לשמוע מה בפי שליחיהם, מה טיבו של הרב ומה שמו. ולבסוף נִמנו וגמרו לערוך לו משתה שבו ישתתף כל הכפר ביום בואו. לשם כך אמרו: "נעמיד חבית ריקה של שֵׁיכר בחצר בית־הכנסת, ויום לפני בואו כל אחד ייצוק לתוכה בקבוק של שיכר."

בא היום המיועד והחבית נתמלאה. בא הרב, ולקחוהו אחר כבוד אל הבית שיועד למגוריו, ובאו והובילו אותו לבית־הכנסת לתפילות מנחה וערבית, ואחר פתחו במשתה, והנה שוד ושבר: החבית מלאה מים ולא שיכר!

נבוכו זקני הכפר, התביישו נכבדיו ושתיקה כבדה ומעיקה השתררה באווירו של בית־הכנסת. עד שפתח אחד מעניי הכפר שישב בפינה ואמר: "חטאתי בפניכם רבותיי, כי אמרתי בליבי: 'כולם ייצקו לחבית בקבוק שיכר, אטיל אני בקבוק מים ולא ייוודע כי בא אל קרבה.' "

אך כילה את דבריו ושני אמר: "אף אני עשיתי כך", ושלישי אמר: "אף אני", וקולות רבים אמרו: "אף אני. אף אני." ואז התברר, כי אותה מחשבה נלוזה⁶ עלתה בלב כולם.

מייד קמו והלכו לבתיהם והביאו בקבוקי שיכר ואכלו ושתו והשמחה הייתה רבה. וביום שבת בדרשה שלאחר הצהריים פתח הרב ואמר: "ישראל ערבים זה לזה, והקהל הקדוש הזה למד שאם כל אחד ימלא חובתו לציבור – החבית של הציבור תהיה מלאה שיכר; ואם לאו – תהיה מלאה מים."

על קברי הקדושים
 

בהתקרב חג השבועות נהגו יהודי בבל לעלות לרגל לקברות הקדושים – הנביא יחזקאל, עזרא הסופר ואחרים. אצל רבים מהם היה הביקור נמשך עד שבועיים. הייתה זו חופשת אביב לכל דבר. מלבד התפילות והטקסים שהיו מקיימים אותם כהלכתם בשני ימי החג, היו הגברים מתאספים חבורות חבורות, ולומדים יום־יום משנָיות, גמרא, פרקי אבות, חוק לישראל, תהילים, זוהר וכו'. המוסלמים שבסביבה היו מצפים לעולי הרגל היהודים, כי עליהם הייתה פרנסתם באותם ימים. הם הכינו קמח וסוכר, עופות וכבשים ודברי מאכל אחרים, ומכרו אותם לעולי הרגל. פרט לזאת היו באים נגנים ונגנות ומנעימים את המסיבות לכל מי שהזמין אותם לכך, אם לרגל גזיזת שיער של ילד, או לרגל קיום נדר אחר או לשם שמחה לשמה.

בבוא הקהל של עולי הרגל לבניין המצבה של הנביא יחזקאל, היו מהם כאלה שהיו שוכרים אחד מחדרי הלינה שבתוך הבניין ומתאכסנים בו, היו כאלה שהציבו אוהלים, והיו כאלה ששכרו חדרים אצל תושבי המקום המוסלמים שהיו רואים בזה מקור הכנסה.

גם המוסלמים האמינו בקדושתם של קברי הנביא יחזקאל, עזרא הסופר ויתר הקדושים של יהודי בבל, וכיבדו אותם ואת החֲזָקָה⁷ של היהודים עליהם. אולם היו מקרים בהם באו מוסלמים מתוך כוונת זדון, וטענו שגם הם רוצים לשרת את הקדושים. לא הייתה לפני הממונים על המקומות הקדושים הללו ברירה, אלא להרשות להם לשרת.

מייד היו מוסלמים אלו חשים על גופם מכות חזקות הנוחתות עליהם ללא הפסק וללא רחמים. אז ידעו שיד הקדוש בדבר, היו מבקשים מחילה מהקדוש ונמלטים מן המקום כל עוד רוחם בם. תודות למכות מסתוריות אלו נשארה השמירה על המקומות הקדושים בידי היהודים, אחרת היו המוסלמים משתלטים עליהם.

בתחום קברם של הקדושים התרחשו ניסים ונפלאות רבים:

פעם אחת היה נער כייס בתוך הקהל. הוא ניצל את הצפיפות שהייתה במקום, עקב אחר אחת הנשים שקלעו להן בצמותיהן פעמוניות של זהב שנקראו צַפַאיִיר,⁸ הוציא מכיסו סכין גילוח בידו האחת, חפן את הפעמוניות בידו השנייה ובזריזות ניסה לחתוך אותן. הפעמוניות לא נחתכו, וכף ידו שהחזיקה אותן קפאה, ולא יכול היה לשחררה. בכה הנער הכייס והקהל נמלא חרדה וחימה. אבל האישה ריחמה על הנער ופנתה לעבר המצבה של יחזקאל הנביא ואמרה: "הנביא יחזקאל, אני מוחלת לנער הזה ומרחמת עליו, ואני מתחננת לפניך שתמחל לו ותחמול עליו. אנא שחרר אותו, מחל לו כשם שאני מוחלת ושַׁחרר את כף ידו." מייד חזרה כף ידו של הנער לגמישותה, הוא עזב את הפעמוניות ונמלט על נפשו.

ונס אחר יספר על יהודי אחד שלקה בכאבי פרקים, נסע לקברו של הנביא יחזקאל, צם והתפלל, חילק נדבות וביקש רפואה לכאביו. כנהוג במקרים אלה הוא לן ליד מצבתו של הנביא, ובלילה נגלה אליו איש זקן ואמר: "מחר צא אל ביצת 'אל-הור' ותמצא שם שני דייגים משבט הצַלִיבִּי עומדים ודגים. קְנֵה מהם את הדג הראשון אשר יעלה בחכתם, מַצֵּה ממנו את שַׁמְנוֹ וסוך בו את פרקיך וייטב לך." קם האיש בבוקר והלך לביצת אל-הור, מצא שם שני דייגים צַלִיבִּים, קנה מהם את הדג הראשון, עשה בו כפי שנאמר לו בחלום ורפא לו.