ארוס ותנטוס

הקדמה

״אהבה היא כמו עץ. היא צומחת בדרך שלה, ונועצת בתוכנו שורשים עמוקים״. ויקטור הוגו.

מאז 2010 אני מקדיש זמן רב לכתיבה. אני כותב בעיקר סיפורים קצרים, שאת חלקם אני מפרסם באופן קבוע במרשתת. בקובץ הנוכחי קיבצתי כמה עשרות מתוך מאות הסיפורים שהצטברו אצלי ב״מגירות״ המחשב.

הסיפורים נכתבו בהשראת מקורות רבים — דמויות, אירועים, ספרים וסרטים — שלהם אני חב תודה. בכל אחד מן הסיפורים יש מרכיבים של מציאות ודמיון. כאשר מדובר באירועים, שיניתי פרטים, זמנים ושמות, על מנת לשמור על צנעת הפרט.

תודה לנכדתו הבכורה, מעין נחשון, שציירה את העטיפה לספר, ותודה לאמה, בתנו יעל נחשון שסייעה לעיצוב העטיפה.

תודה מיוחדת שמורה לרעייתי נאוה’לה, שהגיהה את הטקסט ותרמה בהערותיה לעיצובו הסופי.

אהבה ומוות

ארוס

תנטוס

אהבה עד מוות

היום גילה מתה.

כאב חד פילח את לבי וגרוני נשנק מדמע. אהבה בת למעלה מחמישים שנה באה אל קִצהּ. מוות הביא למימושהּ והמוות הוא שגדעהּ.

הכרתי את גילה בראשית שנות ה-60, כאשר הייתי חניך בקורס תותחנות טנקים בג’וליס − טירון בגדוד 82 של חטיבה 7. הצטיינתי בדיוק קליעותיי והייתי מרוצה ממה שלמדתי בקורס, אולם המחנה המנוכר וסחוף הרוחות והמשמעת הקפדנית שהנהיגו המפקדים דכדכו את רוחי.

ביום בו פגשתי את גילה התמלאתי ציפיות לשינוי, ליציאה לזמן מה מן המחנה ומן הדכדוך. הפלוגה עמדה למסדר וכולנו קיבלנו ״פס״ ליציאה עד חצות. הצטרפתי לחבריי בנסיעה לבילוי בתל אביב. לא יכולתי להגיע הביתה לכפר תבור בזמן הקצר של ה״אפטר״.

נסעתי עם חבריי לרחוב דיזנגוף שנחשב אז למרכז הבילויים של העיר. תל אביב הייתה כמו חוץ לארץ עבורי, לא היה לי בה כל מודע או מכר. היא הייתה כה שונה מכפר תבור ומנוף העמק, וגם מהעיר חיפה שהכרתי. בכיכר צינה דיזנגוף פגשתי במקרה את חברי הטוב אבנר.

״לאן אתם הולכים?״ שמח אבנר לראותי.

״עוד לא החלטנו״.

״רוצה לבוא אתי?״ שאל אבנר.

״לאן?״

״לגילה, החברה שלי. היא גרה ברחוב מזא״ה והיא יכולה גם להזמין את החברה שלה״, אמר וקרץ.

״יאללה, בוא נלך״.

אבנר ואני היינו חברים טובים מאז לימודינו בחיפה. אני הצטיינתי בלימודיי בבית־הספר העממי בכפר, והוריי הסכימו שרצוי שאקבל את החינוך הטוב ביותר, ופירוש הדבר היה ללמוד בבית־הספר ״הריאלי״ בחיפה. לאחר שעמדתי בתנאי הקבלה המחמירים, עברתי העירה והתגוררתי בבית דודתי בהדר הכרמל. גם בבית־הספר ה״הריאלי״ הייתי תלמיד טוב, אך לא עוד תלמיד מצטיין.

בכיתה י״א הצטרפו לכיתתי חניכי הפנימייה הצבאית, ואבנר ביניהם. אבנר היה נער בלונדיני נמוך קומה, שהגיע ארצה אחרי השואה כעולה חדש מפולין. הוא היה מבוגר בשנה ממני ומכל התלמידים בכיתה, משום שהפסיד שנת לימודים אחת, כנערים עולים חדשים רבים אחרים. אבנר, ה״זר״, מצא מסילות אל לבי. גם אני הרגשתי עדיין כזר במידה מסוימת. כבן מושבה, לא הצלחתי לחדור לחבורה האליטיסטית והמגובשת של תלמידי בית־הספר היוקרתי ולהיות ״אחד מהחבר’ה״. אני הייתי בתנועת הנוער העובד וגם זה לא סייע להשתלבותי, מכיוון שמרבית תלמידי הכיתה היו בתנועת הצופים. שנינו, ה״זרים״, הפכנו באופן טבעי לחברים, והיינו מבלים יחדיו את ההפסקות. בערבים החופשיים שהיו לאבנר מהפנימייה, היינו נפגשים בעיר ויוצאים לבלות יחד. מייד עם סיום הלימודים התגייסנו לצבא — אני לחיל השריון, ואבנר, כבוגר הפנימייה הצבאית, התמנה תוך זמן קצר למפקד צוות ביחידת סיור ממונעת. בפגישה בתל אביב, כבר התנוססו על זרועו של אבנר דרגות סמל, בעוד אני הייתי עדיין טירון שרק תגיות קורס מפלסטיק צבעוני מעטרות את כתפיי.

יצאנו לדרך אל רחוב מזא״ה. אבנר ניווט. הגענו אל בניין ישן, שקירותיו משחירים ומתקלפים. ברז נטוי על צידו בצד הכניסה אל חדר המדרגות דלף טיפין־טיפין. עלינו לקומה השנייה ואת הדלת פתחה בפנינו נערה יפה ומדהימה — גילה!

לבי החסיר פעימה.

לאחר שאבנר הציג אותי בפני גילה, היא ביקשה שנמתין רגע ועלתה לקומה השלישית כדי לקרוא לריקי חברתה. מייד כשיצאה, רציתי שכבר תחזור.

שתי הבנות היו בלונדיניות ויפות, תלמידות י״ב בתיכון עירוני ג’. שתיהן הגיעו ארצה כילדות מרומניה, ולשתיהן נשאר שמץ של מבטא זר. גילה הייתה הפתוחה והנועזת מבין השתיים, ואילו ריקי הייתה נבוכה וביישנית ובקושי דיברה.

גילה שפתה קומקום מים לתה, והציעה שנישאר לבלות בבית במקום לצאת לסרט — הוריה הלכו לשחק קלפים אצל חברים ויחזרו רק מאוחר בלילה. תקליט של פול אנקה התנגן ברקע. גילה כיבתה את האורות בסלון והשאירה רק אור אחד במטבח, להאיר מעט את אפלולית החדר.

אבנר הזמין את גילה לרקוד סלואו. ריקי ואני המשכנו לשבת, התכבדנו בשתייה ובפיצוחים, והתקשינו לקשור שיחה. ריקי לא עניינה אותי. מעולם לא הרביתי לדבר, ועתה לא נמצאו לי אף מילותיי המועטות. לא יכולתי להתיק את עיניי מגילה שפטפטה בחופשיות והתנועעה בחושניות. הבטתי כמהופנט במכנסיה ההדוקים ובחולצת הטריקו הצמודה, ללא חזייה, שהבליטה את שפעת שדיה ואת פטמותיה הזקורות. כשקמתי לרקוד אתה, חום גופה העביר בי צמרמורת בעמוד השדרה. מי יכול היה להאמין אז שהבריאות השופעת הזאת תיפול יום אחד קורבן למחלה ממארת?

בשעה עשר בערך, הכריז אבנר שעליו לחזור מוקדם לבסיס, אך הציע לי להישאר אם אני רוצה.

בוודאי שרציתי!

ריקי, שהרגישה דחויה ומיותרת, הודיעה שגם היא פורשת.

כשנותרנו לבדנו, ההורמונים השתוללו והתשוקה סחפה אותנו בסערה ושיתקה אותנו. המילים נעתקו מפינו. השתררה בחדר שתיקה מביכה.

״מה עושים?״ הפרה גילה ראשונה את השתיקה.

״את החברה של החבר הכי טוב שלי!״

״אבל לא התחתנתי אתו״, מחתה.

״אני לא יכול לעשות לו את זה!״

״אנחנו יוצאים רק כמה חודשים ואנחנו מתראים רק בחופשות שלו. שום דבר לא מחייב אותי״.

״בכל זאת, את החברה שלו!״

״אבל מה אתך? אתה לא רוצה?״

״אני אפילו רוצה מאד, אבל לא יכול, מה לעשות?״

״את האישה של החבר שלי״ (Tu es la femme de mon ami) התנגן שירו של אנריקו מסיאס בראשי וכן צץ ועלה מנבכי הזיכרון סיפור דוד ובת שבע. האם אנהג כדוד המלך ואגזול את ״כבשת הרש״?

הדם הלם בחוזקה ברקותיי, ולבסוף הגעתי להחלטה. חיבקתי את גילה והרגשתי את חזה נצמד אליי בתשוקה. במאמץ רב לחשתי באוזנה: ״אני הולך. נהיה בקשר״.

לא שמרתי על קשר — לא בטלפון ולא במכתב. בחופשותיי הבאות בתל אביב, בלמתי את עצמי בכוח שלא לשוב אל רחוב מזא״ה. הנאמנות לאבנר גברה על המשיכה וההיגיון גבר על התשוקה, אך דמותה של גילה נשארה חרוטה על לוח לבי וחיבלה בכל קשר חדש שניסיתי לפתח.

בחלוף הזמן, התקררו יחסיי עם אבנר ולא נותרו הדוקים כשהיו. אבנר, כקצין בצבא הקבע, הלך ללמוד בטכניון על חשבון הצבא, ואני, כאשר השתחררתי מן הצבא למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, גם אבנר וגם אני גויסנו לשירות מספסל הלימודים, השתתפנו בקרבות, ויצאנו מן המלחמה בשלום.

כשנה אחרי המלחמה, קיבלתי הודעה מחבר משותף מהמחזור, שאבנר נהרג במהלך שירות במילואים, כשרכבו עלה על מוקש ליד קוניטרה ברמת הגולן. בבית העלמין הצבאי, בעודני עומד הלום צער, בראש מורכן, ליד הקבר שכוסה בעפר, ניגשה אליי בחורה בלונדינית תמירה וחטובה, כובע רחב שוליים לראשה ומשקפי שמש גדולים וכהים לעיניה — גילה!

מעומק הצער, צצה ועלתה בשנינו עליצות על הפגישה המחודשת. עמדנו חבוקים זמן רב ליד הקבר, מתנחמים זו בזרועותיו של זה. השנים האבודות היו כלא היו.

לאחר שנות נישואים ארוכות ומאושרות, שבהן נולדו לגילה ולי ארבעה ילדים ותשעה נכדים, גילה חלתה. המחלה הממארת התגלתה באיחור, והרופאים ניבאו לה שנותרה לה לכל היותר שנה אחת לחיות, אך גילה החליטה להילחם ונלחמה כלביאה. בצד הטיפולים הקונבנציונאליים, היא פנתה גם לרפואה האלטרנטיבית ושינתה באופן קיצוני את אורח חייה. היא עברה לטבעונות אדוקה והקפידה על פעילות גופנית קבועה מדי יום. מצבה התייצב ואפילו השתפר, אך כעבור שלוש שנים התגלו אצלה גרורות בכבד ובריאות.

הילדים, הנכדים ואני ראינו בעיניים כלות כיצד מצבה הגופני הולך ומתדרדר וכיצד היא הולכת ודועכת, עד שלא יכלה לתפקד עוד ונאלצה לבלות את כל הימים במיטה. היא השתדלה לשמור על מצב רוח חיובי למרות הכאבים, ולפעמים היה ניצת בעיניה זיק של שמחה כמו פעם, במיוחד בביקורי הילדים והנכדים.

כשמצבה החמיר וכאביה כבדו מנשוא, אושפזה גילה בבית החולים ״הדסה״ בעין־כרם ואני לא משתי ממיטתה. כשהייתה מקבלת מורפיום והוקל לה במקצת ממכאוביה, היינו משוחחים ומעלים זיכרונות, ולא פעם עלו גם זכר פגישתנו הראשונה וזכר ״השנים האבודות״.

היום גילה מתה.

לפנות בוקר, בעודני יושב שותק ומלטף בעדינות את גב ידה, הבחנתי לפתע בשמץ של חיוך בזווית פיה. מעין שלווה ירדה עליה וכאילו העלימה את הקמטים מפניה. היה נראה לי שהפסיקה לנשום והזעקתי את האחיות שהגיעו במהירות, ובעקבותיהן הרופאים. מאמצי ההחייאה כשלו ולא נותר אלא לקבוע את מותה.

כמו אז, על קברו של אבנר, בעצב נמסך גם קורטוב של שמחה — גילה נגאלה מייסוריה.