המחשבה הפוליטית של דוד בן-גוריון

פתח דבר
למה להוציא מבחר מכּתבי בן־גוריון במאה ה-21?
גילת גופר

מבחר זה יוצא לאור כ-50 שנים לאחר מותו של דוד בן־גוריון. המאמר המוקדם ביותר בו נכתב בשנת 1910 והמאוחר — ב-1967. זמן ארוך מאוד עבר מאז; ממשלות קמו והתפרקו, מפלגות התאחדו והתפצלו, אימפריות נפלו ואימפריות קמו, מערכות כלכליות קרסו ואחרות עלו במקומן, ואף על פי כן כתביו של בן־גוריון מוסיפים להיות רלוונטיים לישראלים ולישראליות, ולא רק להם.

במשך 50 השנים הללו רבים ורבות חיפשו בדבריו של בן־גוריון דבר מה: הבנה של אירועים ותהליכים היסטוריים ועכשוויים, מראה לבחינת זהות, ביקורת על מדינת ישראל והתנועה הציונית וגם הזדהות אִתן, הוכחה לצדקתן, הוכחה לטעויות של אחרים ואחרות. דמותו כאדם וכמנהיג מושכת גם את מי שמנסים להבין את מנהיגותו את יכולותיו והכרעותיו במשך השנים.

מה עשה את בן־גוריון לדמות מרכזית בחברה הישראלית ולדמות מוכרת בעולם גם שנים רבות אחרי מותו? מדוע הוא מוסיף לככב בשיח הציבורי? מדוע יש מי שגם כיום מעצבים את עמדותיהם כבן־גוריוניסטים ואנטי־בן־גוריוניסטים ומדוע כתביו רלוונטים גם שנים רבות לאחר מותו?

התשובה המידית והפשוטה ביותר קשורה בדמותו כמנהיג מייסד ומעצב. עצם היותו של בן־גוריון מנהיג מכונן של מדינת ישראל, האחראי ליציקת מסד לחברה ולמדינה, עושה את כתיבתו למעניינת וחשובה גם כיום. מכיוון שישראל ובן־גוריון כרוכים זה בזה, מי שמתעניין בישראל מתעניין גם בו. כמו שוושינגטון וג'פרסון נוכחים בשיח על ארצות הברית גם אחרי יותר ממאתיים שנה, כמו שמהטמה גנדי הוא חלק מהשיח על הודו, כמו שגם צ'רצ'יל או תאצ'ר, אינם יורדים מסדר היום בבריטניה, כך גם בן־גוריון נוכח בשיח בישראל ועל ישראל. אבל תשובה זו, חשובה ומרכזית ככל שתהיה, אינה מספקת הסבר למרכזיות של כתביו של בן־גוריון.

תשובה אחרת טמונה בהיקף הכתיבה הרחב מאוד של בן־גוריון. בן־גוריון היה שייך לדור של מנהיגים כותבים. הוא הרבה לכתוב ואף הרבה לפרסם. הוא כתב במשך רוב חייו, ורוחב היריעה של כתיבתו מתבטא לא רק בזמן ובכמות, אלא גם בנושאיה. בתוך מרחב כזה קל למצוא נושאים שמעסיקים את החברה בישראל מאז ועד ימינו מזוויות מבט שונות.

מגיל צעיר למדי — מאז נעשה עורך כתב העת של מפלגת פועלי ציון, האחדות, בשנת 1910, כתב בן־גוריון על אירועי השעה ללא הרף. הוא הגיב על המציאות במאמרים שהתפרסמו בבמות שונות — עיתונים, כתבי עת, מאספים וספרים — במשך כשישה עשורים, כמעט עד מותו. גם בתקופות הסוערות ביותר והאינטנסיביות ביותר מבחינתו, בהיותו יושב ראש ההנהלה הציונית ואחר כך ראש הממשלה, כשהיו בידיו כלים יעילים יותר מכתיבה לשינוי המצב — המשיך לכתוב ולפרסם מאמרים, לעתים בשמו המלא ולעתים בשם עט, כדי שדמותו ותפקידו לא יָצֵלו על הטיעון עצמו (למשל, בכרך זה: 'מונחים ערכים', 1957). במשך השנים גם נאומים שנשא בעל פה עלו על הכתב והוסיפו להיקף הרחב של כתיבתו. לא היו אלה תגובות מקריות למציאות ולרוב גם לא נוסחאות מוכנות מראש; הן נוסחו מתוך תפיסת עולם מובהקת ומבוססת, תפיסת עולם שהתגבשה והתבררה יותר ויותר.

הכתיבה שימשה את בן־גוריון לארגון מחשבותיו ופעולותיו והייתה גם חלק מכלל המעשה הפוליטי שלו. היא הייתה במה להצבת יעדים, לעתים לפני שהיו מעשיים, כשרק נראו באופק: כמו רעיון הקמת מדינה יהודית תוך כדי מלחמת העולם הראשונה ('מתן ארץ', 1915) או השכלה אקדמית חינם לכלל האוכלוסייה בשנות השישים ('עם עובד אקדמי', 1961). היא הייתה קריאה לפעולה: ליישוּב הנגב ('לישע העולים והשממה', 1954), לקליטת עלייה ('ייחוד וייעוד', 1950) ולאחדות העם ('המדינה והמפלגה', 1964 ועוד). הכתיבה שימשה אותו לביקורת המציאות ופעמים רבות הייתה הביקורת פתח לעשייה. הוא ביקר את מדיניותה של התנועה הציונית והסתמכותה של אינטרסים של בעלי הון (למשל: 'הפועל בציונות', 1932), וביקורתו הכתובה הייתה צעד לפני שינוי מדיניות זו. הוא ביקר בעל פה ובכתב את פעילות הארגונים שפרשו מארגון ההגנה ('טרור או מאבק ציוני', 1944), כצעד בדרך למעצר החברים בארגונים אלה. הוא ביקר את מונחי המפתח של תקופתו — הסוציאליזם והציונות ('מונחים וערכים') כדי לנסות וליצר מסגרת חדשה של מונחים למדיניות חדשה.

בן־גוריון התייחס בכתיבתו לא מעט לעבר, לסוגיות מרכזיות בהיסטוריה היהודית, בהיסטוריה של המזרח התיכון ובהיסטוריה העולמית. נטייה זו ניכרת כמעט בכל כתביו אבל היא בולטת במיוחד במאמרים הפרוגרמטיים, הרחבים, כמו 'ייחוד וייעוד'. לרוב שימש העיסוק שלו בסוגיות היסטוריות להארת סוגיות עכשוויות, אך הדיון בהן עומד גם בזכות עצמו. בכתיבתו התייחס גם לעתיד כפי שדמיין אותו, ואפשר למצוא בה הערכות שונות להתפתחות האדם, החברה והמדע.

רוחב היריעה של כתביו מאפשר למצוא בהם תשובות לשאלות שמעסיקות את החברה הישראלית ואת האנושות כולה גם כיום. בכתביו הרבים, קוראים וקוראות בתקופות שונות יכולים למצוא עניין ותוכן רלוונטי לזמנם, עמדות שהם יכולים להזדהות אתן או להתנגד להן, גם אם עברו שנים רבות מאז ניסוחן. רוחב היריעה הוא גם אחת הסיבות שהניעו אותנו לכנס מבחר זה. יש בו חלק מצומצם וממוין מכתביו הרבים של בן־גוריון — תמצית המייצגת את נושאי כתיבתו, את סגנונה (אם כי השתדלנו להנגיש את הטקסט לקורא בן זמננו), את מגוון התפיסות והערכים המבוטאים בה ואת הפרקים בתקופת חיו הגועשת.

רוחב יריעה זה עומד לעתים לחובת הכתיבה הבן־גוריונית. חלק ממאמריו, גם אחדים מאלו שקובצו בקובץ זה, ארוכים מאוד, עמוסי פרטים, נושאי משנה ושבילים עוקפים. לעתים יש בהם גם חזרות שלא לצורך. המאמרים הארוכים מאפיינים לא מעט ממאמריו המאוחרים. האורך והעומס מקשים לעתים על הקריאה של מאמרים אלה ועל ברֵרת המוץ מן הבר, הם מטשטשים את הטיעון או הטיעונים המרכזיים. על כן הרשינו לעצמנו לקצר מעט את חלקם.

מלבד שתי הסיבות שהוזכרו — מרכזיותו של בן־גוריון כמנהיג מייסד ורוחב היריעה של כתביו — יש סיבות נוספות שבשלן כתביו מעוררים עניין גם אחרי שנים. שתיים מהן נובעות מאופי כתיבתו ובעצם מאופיו שלו ולכן דורשות הרחבה מסוימת: ראשית, חלק גדול מכתיבתו פולמוסי; שנית, הוא לא חשש מהצגת רעיונות מורכבים ורב־ממדיים.

מראשית פעולתו הפוליטית היה הפולמוס כלי מרכזי בארגז הכלים של בן־גוריון, כלי ששלט בו היטב והִרבה להשתמש בו. נטייה זו לא השתנתה במשך השנים ובן־גוריון היה במיטבו בוויכוח עם אחרים או בהתמודדות עם עמדות מנוגדות לשלו. כך היה כשעמד מול יריבים פוליטיים אבל גם מול שותפים, כשהגן על עמדה חדשה, על עמדה לא פופולרית או על עמדה מקובלת, וכשהסביר מהלכים מורכבים ופשרות.

אפשר ליחס את היסוד הפולמוסי המובהק של בן־גוריון לתרבות היהודית שהפולמוס עומד בבסיסה, אבל כתיבתו של בן־גוריון הושפעה השפעה מובהקת מן הכתיבה הפוליטית התוססת שאפיינה את המאה ה-19. אמנם הוא פעל בתוך תרבות הפולמוס הציונית, אבל כתיבתו הושפעה בייחוד מהמסורת הסוציאליסטית. מנהיגים והוגי דעות סוציאליסטיים השתמשו בפולמוס כדי לגבש את עמדותיהם וכדי להפיץ אותן. הם השתמשו בכלי זה כדרך להתעמת עם עמדות מקובלות, להגחיך אותן, לחתור תחתן ולהעמיד מולן עולם חלופי ממשי, אפשרי. כל אלה שירתו את בן־גוריון, ובאופן מעניין המשיכו לשרת אותו גם כאשר התקבלו עמדותיו והיו לעמדות השלטון. ההתפלמסות מחיה את הטיעון, עושה אותו דינמי, חלק ממערכת יחסים, ולכן אפקטיבי — גם כשנכתב, וגם שנים אחר כך, כשהצדדים בוויכוח כבר אינם בינינו.

נטייתו הפולמוסית של בן־גוריון בולטת במיוחד בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. בשנים אלה, שנות 'ממעמד לעם' או 'מעמד עובד לעם עובד' בלשונו, הובילו בן־גוריון וחבריו את תנועת העבודה הציונית להנהגה. מכיוון שהיה ראש המפלגה שייצגה את מעמד הפועלים בדרכה לשלטון, לא ייפלא שהכלי הרטורי המרכזי שלו היה הכלי האופייני לכתיבה הסוציאליסטית ולפוליטיקה הסוציאליסטית; הפולמוס היה נחוץ לו כדי להציב את מפלגת העבודה כחלופה ממשית להנהגה הקיימת.

כך כבר במשפט הראשון, למעשה בשתי המילים הראשונות, במאמר 'זכות העבודה' משנת 1933 נמצא קביעה פולמוסית מובהקת: 'ברצוני לסתור שתי סנגוריוֹת כוזבות על העבודה העברית: א. שההון היהודי הוא המקנה את הזכות לעבודה העברית; ב. שאנו מביאים תועלת לערבים, ועל כן מותר לנו לבוא לארץ־ישראל'. האמירות שהוא מבקש לסתור הן חלק מהשיח על המערכת הכלכלית ועל הסכסוך הלאומי גם עשרות שנים לאחר שנאמרו ונכתבו, והן נמצאות במרכזם של כמה פולמוסים שהתקיימו במשך אותן שנים. פתיחתו של המאמר בשלילתן מעוררת סקרנות גם כיום.

מעניין במיוחד הפולמוס שניהל בן־גוריון עם בנו בן ה-17 ('מכתבים לעמוס', 1937). בן־גוריון התנגח עם הטיעונים של בנו בזהירות רבה יותר מהתנגחותו עם יריבים פוליטיים, מבלי לוותר על חדות הוויכוח או על עמדת המחנך. זהירות זו מזקקת את היכולת הפולמוסית שלו. הוא לא חשש לכלול בין טיעוניו גם טיעונים אישיים, לגופו־שלו: 'נדמה לי שגם לי יש ״רגש״ — בלי הרגש הזה לא הייתי יכול לעמוד עשרות שנים בעבודה הקשה שלנו. והרגש שלי אינו נפגע כלל מהקמת מדינה יהודית אפילו קטנה'. המסגרת הפולמוסית שמעמידה עמדה מול עמדה ונימוק מול נימוק, והמענה לטענות המתפלמס הצעיר, שימרו את חיוניות הטיעונים והניסוח.

כאמור, ההתפלמסות הבן־גוריונית לא פסקה גם אחרי שהגיע לעמדת הנהגה, כשעמדותיו היו למעשה עמדות השלטון. היא בולטת במיוחד במאמרים שעובדו מתוך דיונים בכנסת. במאמר 'חוקה או חוקים' הוא מתפלמס ישירות עם חברי כנסת, נוקב בשמותיהם ומעמיד את טיעוניו נגד טיעוניהם. דיון זה הוא דוגמה טובה לנטייה של בן־גוריון לפרוס טיעונים רבים מכמה שדות. חלקם עקרוניים: 'חוקה במובן זה היא בכללה המצאה פוליטית חדשה, שלא מלאו לה עדיין מאתיים שנה, ונתחדשה מתוך מאורעות פוליטיים מסוימים, ויש לבדוק ולבחון אם מדינתנו זקוקה לחידוש זה'. חלקם קונקרטיים: 'באמריקה, למשל, יש חוקה, אולם החוק מתיר צנזורה צבאית בשעת חירום; באנגליה אין חוקה, ואין החוק מתיר צנזורה בימי שלום...'.

הפולמוס אִפשר לבן־גוריון לפרוס את נוצותיו האינטלקטואליות והרטוריות — להשתמש בסיפורי המקרא, במשנה, בתלמוד ובמפרשים; להזכיר את הרמב״ם, רבי סעדיה גאון ואחד העם וגם את פילון האלכסנדרוני, אפלטון ודקרט; להביא דוגמאות מהעולם ומההיסטוריה. כל אלה החיו את טיעוניו בזמנו, חידדו אותם ועשו אותם נגישים גם שנים רבות אחר כך.

כתיבה פולמוסית נוטה לעתים לחד־צדדיות ואף לחד־ממדיות, ואכן אפשר למצוא גם את אלה בכתיבתו של בן־גוריון. כתיבתו במיטבה כשהוא מביא טיעון מורכב שאינו מתעלם מסתירות ומעמדות מופשטות. מורכבות זו היא סיבה נוספת לחיוניות של דבריו גם כיום. נטייה זו נובעת משני הכובעים שחבש בן גוריון הכותב — איש המחשבה ואיש המעשה. בהיותו אמון הן על כתיבה תאורטית מופשטת, שהיא לעתים חדה ודורשת קטגוריות קשיחות, אבל גם פועל בתוך מציאות מורכבת, ונאלץ להתפשר ולקבל את הנזילות וחוסר הוודאות של החיים עצמם, מצא פתרונות מורכבים לכתיבה שמבטאת את שני הצדדים הללו.

הכתיבה המורכבות אִפשרה לבן־גוריון להציג עמדות חדשות ואפילו דרכי פעולה שלא היו מקובלות עד שהציע אותן; היא אִפשרה לו להציג רעיונות חדשים למחשבה על אתגרים חדשים וישנים; היא הגורם לכמה מהנוסחאות המזוהות ביותר עם בן־גוריון. למשל 'הנוסחה הכפולה' — שנאמרה בראשית מלחמת העולם השנייה: 'עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ״ספר לבן״, ועלינו לעמוד נגד ״הספר הלבן״ כאילו לא הייתה מלחמה...'.¹ זו דוגמה מובהקת להצעה מעשית לעשייה פוליטית שאינה מתעלמת מהתנאים המורכבים — הבריטים נסוגו מרעיון התמיכה בהקמת מדינה יהודית ולכן יש להיאבק בהם, אבל הם נאבקים באויב הגדול יותר של היהודים, הנאצים, ולכן חשוב לעזור להם. 'הנוסחה הכפולה' דורשת מחשבה מורכבת שמאפשרת להחזיק בשני קצוות (במציאות, שיתוף הפעולה עם הבריטים היה אמנם נרחב יותר מהמאבק בהם, אבל מאמצי העלייה וההתיישבות שהווה בתקופה זו מאבק בבריטים, נמשכו).

לבן־גוריון הייתה יכולת לפשט סוגיות מורכבות — יכולת חשובה במיוחד למנהיג, מדינאי ופוליטיקאי. כך למשל בתיאור העלייה במאמר 'זכות העבודה': 'כל אחד אשר יזכור את עלייתו לארץ — יכול לטעות ולחשוב כי בא הנה ברצונו הפרטי. מבחינה סובייקטיבית הרגשה זו אמתית, אולם מבחינה אובייקטיבית אינה נכונה, [...]. לא ייתכן שכל הזרם הוא ענין מקרי, לא ייתכן שלא להכיר כאן כוחות העומדים מחוץ לרצונו האינדיבידואלי של כל פרט ופרט'. הווה אומר — ההרגשה של כל עולה שעלה או עלתה לארץ מתוך צורך אישי אינה מבטלת את העלייה כמהלך חברתי רחב, תלוי בנסיבות חברתיות כלליות. הסבר זה מסתמך על רעיון העלייה הסטיכית — תנועה אנושית, לא מאורגנת, מונעת מנסיבות חברתיות־כלכליות — רעיון בולט בתפיסתם של הוגי הציונות הסוציאליסטית ובעיקר מנהיג פועלי ציון, דב בר בורוכוב. הפנייה האישית של בן גוריון וההתייחסות הישירה לניסיון העלייה המשותף לרוב קוראיו ושומעיו הופכת את רעיון הסטיכיה מרעיון מופשט לעניין קונקרטי, מעשי ומובן, כשנכתב וגם מאחרי שנים רבות.

לא פעם תקף בן־גוריון אותה שאלה או בעיה מזוויות שונות ושינה את זווית הניתוח ואת מסקנותיו כשהשתנו התנאים. כך, במאמר הראשון כאן, משנת 1910, כרך בן־גוריון את השאלה הלאומית בארץ ישראל בשאלה המעמדית והצביע על קשר בין האיבה של ערבים בארץ ישראל ליהודים ובין הניצול המעמדי של פועלים ערבים במושבות יהודיות: 'שנאה זו מקורה בפועלים הערבים העובדים במושבות. כמו כל פועל, שונא גם הפועל הערבי את נוגשו ומנצלו, [...]'. לעומת זאת ב'שאלות הביטחון וענייני השעה' משנת 1938 הגדיר בן־גוריון את המאבק הערבי בארץ כתנועה פוליטית מכוונת — 'תנועת עם' קרא לה — והצביע על יסודותיה הלאומיים. במאמר זה זיהה את המעבר מתנועה לאומית ערבית כללית רחבה לתנועה לאומית מקומית.

ולבסוף, כתבי בן־גוריון עוררו ועודם מעוררים עניין בין השאר כי הם שופעים משפטי מפתח מוכרים עד היום בשיח בישראל. האמירה 'בנגב יבחן העם בישראל' ('משמעות הנגב', 1955) ידועה ככל הנראה בעיקר בנגב, אבל ניתן לשמוע אותה בדיונים רבים בנושא זה. האמירה 'אם המפקדים יעוררו את האמון, את האהבה ואת הדבקות בחיילים שלהם, תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים הראויים לכך...'² ידועה מאוד ומופיעה על קירות בסיסי צבא רבים. משפטים ואמירות מסוג זה, קצרים, קליטים, ממחישים רעיון במילים ספורות, נזכרים במאמרים רבים שלו ומשמשים לתעמולה מצד אחד ובמעשים חינוכיים מהצד האחר.

דוגמה לנושא חוזר בכתביו של בן־גוריון, מעניין וחשוב כמעט בכל עת, הוא יחסו לרעיון חברת המופת. זו סיבה נוספת ומהותית לעניין המתמשך של הישראלים והישראליות בכתביו. בבסיס רעיון זה עמדה השאיפה לבנות בישראל חברה שתפעל על פי עקרונות של צדק אוניברסלי ועל בסיס הישגי המחקר הן בתחום המדעים המדויקים והן בתחום מדעי החברה. רעיון זה מלווה את הציונות מראשיתה, עוד לפני התבססותה של תנועת העבודה הציונית, שמזוהה עם רפורמות חברתיות. בן־גוריון ראה בשאיפה זו לא רק אידאל שנובע משאיפה לצדק לצד האפשרות שטמונה בציונות — הקמת חברה חדשה של מהגרים מהמסד, אלא כלי הכרחי לקיומה של ריבונות יהודית בעולם מודרני. על פי תפיסתו, הריבונות היהודית בארץ ישראל תלויה ביכולת של היהודים לפתח את הארץ וליצור בה: 'מולדת אינה ניתנת ואינה ניטלת במתנה, אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים, אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת־אפיים', כתב במאמר 'מתן ארץ' משנת 1915, ופירש בהמשך: 'הכשרת הארץ לצורכי האומה על ידי העבודה — הכשרת הקרקע והפראתה, סלילת דרכים, התקנת אמצעי חיבור, חישוף גנזים ואוצרות טבעיים, בנין חרושת וכדומה — זוהי יצירת מולדת'. הווה אומר — רק פיתוח הארץ יכול להקנות ליהודים זכות עליה. הפיתוח אינו רק פיזי אלא גם חברתי, שואף שחרור אנושי.

יחסו לפיתוח כחלק מרכזי בעשיה הציונית התרחב והעמיק אחרי הקמת המדינה וכלל גם היבט מדעי וטכנולוגי וגם היבט חברתי. במאמר 'העלייה השנייה והנוער בימינו' (1954) כתב: 'לא בכוח הכיבוש והשלטון, לא בכוח הפצצה האטומית ובאמצעי הרס ודיכוי, כאשר זוממים כמה עמים אחרים, אלא בכוח המופת החי, בכוח האמת הזורחת מחיי־מופת אנושיים בחברה חדשה נעזור לביעור שנאת־עמים וקיפוח מעמדי ותאוות הבצע ושלטון הכוח ביחסי עם ואדם'. כלומר ישראל צריכה להוביל מגמות חברתיות בעולם ולהיות מגדלור לאפשרי.

במגמה חלוצית זו — מגמה של הובלה — הוא ראה המשכיות — כשם שהתנ״ך, שהוא יצירה של העם העברי, מהווה בסיס לתפיסות צדק אוניברסליות, כך מדינת ישראל צריכה להוביל בישום תפיסות חדשות של צדק אוניברסלי: 'מתוך שליטה במכשירי המדע והטכניקה הפיזיים והחברתיים ומתוך מתח חלוצי של מגשימי חזון — לאומי ואנושי — יעצב העם העברי במולדתו המתחדשת דמות אומה למופת, שלא תבייש מורשת נביאיה, חכמיה ומדריכיה מאז ועד היום'. ('ייחוד וייעוד').

על פי תפיסה זו של בן גוריון מדינת ישראל אינה מדינת מופת מעצם הווייתה, אלא יש להתאמץ כדי להוציא אל הפועל את כוח המופת הגלום בה, וללא מאמץ זה לא תיכון המדינה גם לאחר הקמתה. אם כך מושג זה — חברת מופת — אינו מצב קיים, אלא דרישה מתמשכת, ולכן תוקפה לא פג עם מותו של בן־גוריון. גם היום ישראל אמורה לפעול בכל עת למימוש עקרונות של צדק וקדמה כדי שתוכל להתקיים, ולכן עליה להיות 'מקדמ[ת], גואל[ת], כרוכ[ה] בשחרור, התעלות חברתית, ויופי מוסרי' ('הפועל בציונות').

על העריכה

ספר זה הוא פרי עבודה של מערכת שחבריה הם חוקרים של התנועה הציונית ומדינת ישראל בתחומים שונים. המערכת בחרה מבחר מצומצם מתוך גוף כתביו העצום של דוד בן־גוריון. המאמרים משקפים נושאים עיקריים בכתיבתו לאורך תקופת מנהיגותו וביניהם מאמרי יסוד המבטאים תפיסותיו השורשיות.

סדר המאמרים כרונולוגי — מן המוקדם למאוחר. סדר זה מאפשר לבחון את התפתחות מחשבתו הפוליטית והמנהיגותית ואת יכולותיו הרטוריות לאורך התקופות השונות. לכל מאמר צירפנו פתיח שמטרתו להביא בקצרה לפני הקוראים והקוראות את ההקשר ההיסטורי, החברתי, התרבותי והפוליטי לכתיבתו. פתיח זה כולל מידע על ההיסטוריה העולמית, הציונית והישראלית וכן הקשרים פוליטיים רלוונטיים. נזכר בו גם מקום פרסומם הראשון של המאמרים. בגוף המאמרים, במקומות שהדבר דרוש להבנת הכתוב, הוספנו מעט ביאורים קצרים.

ככלל הבאנו את המאמרים כלשונם. עם זאת במקרים מסוימים קיצרנו וליטשנו אותם קלות. הקיצורים מסומנים בשלוש נקודות. קיצור ארוך משלושה משפטים מסומן בשלושה מקפים. כדי להקל על הקורא, שינינו מילים ומושגים שנעלמו מהשפה והוספנו את המושג המקובל כיום. סוגריים מרובעים מצביעים על תוספת או על השמטה של עורכי מהדורה זו. כאשר טקסט מובא בתוך סוגריים מעוגלים, פירוש הדבר שכך הוא נכתב במקור. לא שמרנו על כתיב חסר, ככל שהונהג במקור, והמאמרים מובאים בכתיב מלא לנוחות הקוראים.

מבוא
העֲצמׇה לאומית וחברתית: עיון במחשבה הפוליטית של דוד בן־גוריון
אבי בראלי

דוד בן־גוריון היה בראש ובראשונה איש המעשה ההיסטורי, אולם המעשה שלו היה חדור מחשבה פוליטית ואין להבינו בלעדיה. מחשבתו הייתה הגות של אדם המשקע עצמו בזירת ההיסטוריה הפוליטית המסוכסכת, על כל סתירותיה. היא הייתה אפוא מכוּונת מעשה כפשוטו של הביטוי, ומעבר לזה אף הדריכה את בן־גוריון בחתירתו אל מטרותיו ההיסטוריות ארוכות הטווח. אבל במידה לא פחותה, מחשבתו הפוליטית הייתה מכוּונת מעשה גם מבחינת עיקרון עיוני פנימי שלה עצמה: היא הייתה מבוססת על העיקרון הפשוט כי החברה הטובה שיש לחתור אליה, לרבות החברה היהודית הטובה, היא חברה פעלתנית (אקטיביסטית), כלומר חברה המעצימה את יכולת הפעולה של היחידים בה ושל הכלל עצמו.

לפי תפיסת בן־גוריון, עקרון ההעצמה הפעלתני־חיוני הזה הוא המניע גם את השחרור הלאומי וגם את השחרור החברתי. בעיניו אלו שני צדדים של אותה מגמת שחרור, שכן שניהם, זה הציוני וזה החברתי, ממלאים אותה דרישה להעצמה ולריבונות האדם על חייו ועל חברתו. עיקרון מניע זה חיבר בין צדדים שונים בתפיסת העולם של בן־גוריון. מכוחו היא הייתה באופן לכיד ובעת ובעונה אחת ציונית, דמוקרטית, מודרניסטית וסוציאליסטית. לא יהיה מרחיק לכת לקבוע כי בעיקרון הזה בא לידי ביטוי פן של פעלתנות וחיוניות שאפיין גם את עצם אישיותו של בן־גוריון, ולא רק את מחשבתו הפוליטית.

מחשבתו של בן־גוריון גובשה בפעילות פוליטית מסועפת מצעירותו ובקריאה רחבה ורצופה כל חייו. היא בוטאה בכתיבה רבת־הקף, ורק מקצתה מובא כאן. אנחנו יכולים אפוא ללמוד על מחשבתו הפוליטית מעיון משולב במעשיו ובכתיבתו. מבחר המאמרים מגיש לקוראים נקודות מוצא אפשריות לשם לימוד כזה.

בן־גוריון השאיר אחריו אלפי דפים כתובים, בהם מכתבים, יומן אישי ששימש לו כלי עבודה אך גם ביטוי הגותי לעתים, נאומים ומאמרים. חלקם היו מיועדים לפרסום עוד בזמן כתיבתם, חלקם התפרסמו כעבור זמן וחלקם לא התפרסמו מעולם ושמורים בארכיונו בקריית שדה בוקר. לא מעט מאלה היו בעיניו ובעיני אחרים קריאות לפעולה, ועם זאת התמקדו בניתוח מעמיק של התנאים בני הזמן. בכתיבתו אפשר לראות מחשבה פוליטית מפותחת — אם כי לא מסכת הגותית שיטתית — המתווה דרך לניתוח המציאות לצד מאמץ לעצב אותה.

לא מעט חוקרים טענו במשך השנים כי למרות כתיבתו הענֵפה, אי אפשר לראות בבן־גוריון הוגה דעות. רעיונותיו המקוריים וכן פרשנותו לרעיונות של אחרים אינם תחום לעצמו, לטענתם, אלא מחשבות כפופות לאילוצים ולמגבלות, משועבדות למשימות שנטל המנהיג והמדינאי על עצמו ולאו דווקא לכידוֹת.³ חולשתה העיקרית של גישה כזאת, המכפיפה את מחשבתו של בן־גוריון לפעולותיו הפוליטיות, נעוצה בדיכוטומיה שביסודה, כלומר בהבחנה חותכת בין מחשבות ובין מעשים, או בין חזון ובין מציאות. הנחה יסודית בגישה מעין זו היא שאין טעם עיוני לדון במסכת מחשבותיו של מנהיג פוליטי, משום שאין היא נקבעת מתוך עצמה, לפי הגיונה הפנימי, אלא לפי הקשרה, לפי כוחה המגייס או לפי המשימות המעשיות שהיא משרתת. היא אינה 'מחשבה חופשית'.

זו הנחה לא מוצלחת בייחוד כשאנחנו באים לפענח מנהיג בעל שיעור קומה אינטלקטואלי כמו בן־גוריון. אמנם ברור שמחשבות מובחנות ממעשים ותכניות נבדלות ממציאות. ברור שרעיונותיהם של מנהיגים פוליטיים משתנים לפי אילוצים. וברור כי אין לצפות שמדינאי עמוס כמו בן־גוריון יפַתח מסכת הגותית שיטתית ומהודקת. אבל מכל זה אין להסיק שמחשבתו של איש המעשה היא דרך קבע אמצעי ותו לא. יש שהמחשבות נגזרות מן המציאות ויש שהן מעצבות אותה. כללית יש ביניהן יחס דינמי של שני כוחות החודרים זה את זה, ולא יחס קבוע בין אמצעי לתכלית. זו אמת כללית, אבל בעלת תוקף בולט כשמדובר בבן־גוריון — מנהיג מתכנן, בעל מצפן רעיוני ואופק היסטורי רחוק, ועם זאת מנהיג משוקע בפרטי הפרטים של המעש הפוליטי.

התפיסה הציונית שלו, ובאותה מידה המפעל הציוני שהנהיג בתקופה מכריעה, כללו אפוא רעיונות, עמדות בעניינים מופשטים ומעשיים, פעולות ויוזמות שחדרו אלו את אלו באופנים מורכבים. אין למצות אותם במצומצם לכדי מחשבה או רעיון הקובעים את המעשה. גם עמדה הפוכה, של מעשה המצמיח בהכרח רעיון או מחשבה, תחמיץ באותה מידה את המציאות ההיסטורית ובייחוד את טיב ההנהגה של בן־גוריון. אמנם דרכו הפוליטית של בן־גוריון לא עוצבה מראש במסכת רעיונית אפריורית, אבל היא בהחלט הודרכה, לכתחילה, גם במחשבה פוליטית. היא לא רק צמחה 'מאליה' מתוך המציאות הארץ־ישראלית, כטענה שרווחה בקרב חבריו וחברותיו של בן־גוריון לעילית הפוליטית של העלייה השנייה.⁴ רעיונותיו ומעשיו של בן־גוריון כרוכים אלה באלה, וכדי להבין אותם נחוץ לפרוץ משוכות מלאכותיות שנהוג לעתים להקים בין אלה לאלה.⁵

שלושה נושאים מרכזיים שזורים בכתיבתו של בן־גוריון במשך השנים — סוציאליזם, ממלכתיות דמוקרטית וקִדמה מדעית. אלו מפתחות עיקריים לפענוח מחשבתו הפוליטית, ובשלושתם ניכר יחס דינמי ודו־כיווני זה בין מחשבה למעשה. הם מופיעים בכתיבתו מראשיתה ועד שנותיו האחרונות, והם בעיניו נושאים עיקריים גם בבואו להבין את הפוליטיקה המודרנית וגם בבואו לעצב אותה.

בן־גוריון ראה בסוציאליזם דמוקרטי וממלכתי ובמדע מודרני מערכי פעולה ומחשבה שיש לרתום לטובת המפעל הציוני העיקרי בחייו — כינונה של מדינה יהודית ריבונית. אבל גם להפך — לפי תפיסתו, מדינה יהודית נועדה לטפח מדע ושליטה על הטבע, חברה שוויונית ומשטר דמוקרטי שיתבססו על אחדות ועל שיתוף וחלוציות ויהיו מופת לאנושות. מדינה אינה תכלית לעצמה, אך היא כלי יקר ערך להגשמת תכליות ראשונות במעלה, כמו חרות, שוויון והעצמה.

המשך הפרק בספר המלא