נר בלי נשמה
התנפצות.
הבלתי ייאמן קרה.
המשטרה נאלצה לחסום את כל הכניסות לבית החולים איכילוב. אזרחים רבים, המומים ושבורים, נהרו לפתחו. האזור כולו הפך להיות מוקד עלייה לרגל. האובדן הבלתי נתפס הכה גלים בארץ וברחבי העולם.
רעידת אדמה.
ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח.
איש לא נותר אדיש.
המראות מחוץ לבית החולים היו קורעי לב, כאילו לקוחים מתוך סרט אימה בדיוני.
שני ישבה בחדר ההמתנה. היא הייתה במתח נוראי וצפתה במתרחש. ידיה רעדו, והיא לא הצליחה להקיש את מספר הטלפון שאליו ביקשה לחייג.
עיניה היו אדומות ונפוחות מדמעות. האיפור שעל פניה החיוורות נמרח.
אחרי כמה ניסיונות חיוג שלא צלחו, היא ויתרה.
כרמל נכשל בכל מדדי היחסים שביניהם. היעלמותו בשבוע האחרון בכלל, והערב בפרט, הייתה הקש ששבר את גב הגמל. מחשבותיה עליו הכאיבו לה, היא אהבה אותו, אך היה לה קשה מאוד לקבל את התנהגותו.
לא היה טעם לנסות אותו שוב. כל קווי הטלפון במרכז קרסו.
היא רק רצתה לשוחח עם הוריה או עם כל אחד אחר, להוציא את אשר על ליבה. עוד מתחילת הערב חלחלה בתוכה הרגשה לא טובה, מעין חוש שישי שניבא שמשהו נורא עומד להתרחש.
במרחק של כעשרים מטר ממנה, היא ראתה את ליאורה ועמוס עזרא, אח של שירי, משוחחים עם רופא שהיה לבוש בגדי מנתחים כחולים.
המנתח סימן בידו דבר־מה והגיש לאח של שירי מסמך לחתימה.
ליאורה הרכינה את ראשה.
היא ניגבה את דמעותיה באיטיות וסובבה את פניה לעברה של שני.
עמוס עזרא עמד קפוא והביט ברופא מתרחק.
שני הכניסה את ידה הרועדת לארנקה והרגישה את המחנק מתקרב.
היא ידעה, היא לא תחזיק מעמד.
אצבעותיה פשפשו בארנק ומצאו את מבוקשן. היא הניחה במהירות את כדור ההרגעה השלם מתחת ללשונה והחליקה אותו בגרונה, לוגמת מבקבוק מים. שפתיה רעדו. חלק מהנוזל השקוף זלג לסנטרה. היא פיללה שהשפעתו של הכדור תחל מייד. בתנועה בלתי נשלטת החלה למעוך את כף ידה בעזרת אגודל ידה האחרת, כאילו מעסה אותה.
צוותי רפואה רבים חלפו על פניה, אך שני הביטה רק על איש צוות הניקיון המבוגר, שהסתובב באזור ההמתנה בין קרובי המשפחה שהמתינו ליקיריהם וחילק נרות נשמה.
״נר לזכרו של רבין?״ הציע.
״תודה,״ ענו הממתינים ההמומים, מתקשים לעכל את הטרגדיה.
הוא התקרב לשני והבחין בתנועות העצבניות בידיה וברעידות בגופה.
״להדליק לך אחד?״ שאל בקול רחום.
שני הביטה בעיניה של ליאורה שצעדה לעברה. היא נשברה והרימה את מבטה לעברו של עובד הניקיון.
״שניים,״ מלמלה בקול חנוק מדמעות.
*
והארץ הייתה תוהו ובוהו.
וחושך על פני תהום.
ורוח אלוהים לא ריחפה מעל פני המים.
חרושת השמועות התפשטה לכל עבר.
אין תשובות נכונות.
״אף פעם לא היו,״ אמרה לו שירי עזרא בתחילת השנה, בסילבסטר הפרטי שחגגו רק שניהם.
״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה,״1 נשמע קולו של ראש לשכת ראש הממשלה בטלוויזיה, מודיע מחוץ לבית החולים איכילוב על פטירתו של רבין על שולחן הניתוחים.
וכך, במשפט אחד, נכנסה מדינת ישראל לרשימה המפוקפקת של מדינות שבהן נרצח המנהיג.
והבושה...
אוי לבושה.
החברה הישראלית הידרדרה לשפל ולשבר הגדולים בתולדותיה. הארץ השסועה הזו, שידעה פיגועי טרור רבים בשנה האחרונה, כרעה תחת שלוש יריות שנורו מאקדחו של מתנקש בודד. אווירת האפוקליפסה הייתה כה עמוקה, עד שאזרחים רבים האמינו שמדובר בחורבן בית שלישי. ״מהרצח הזה לא נתאושש,״ נשמעו קולות מכל עבר.
תחנות הטלוויזיה והרדיו שידרו את התמונות ואת הקולות מההפגנה בכיכר ב״לופ״ כואב. הרצח נגע בכולם. פצע את כולם. ימין ושמאל. בלילה הזה לא היו חילוקי דעות. רק אפלה של מוות, ואופק מכוסה בענן שחור כבד.
״אי אפשר לצאת מהבניין,״ אמר השומר בבניין גן העיר, שמתנשא מעל רחבת כיכר מלכי ישראל כאנדרטה שחורה גבוהה. זו ההוראה שקיבל ממשטרת ישראל.
כל האזור הפך להיות סטרילי. אין יוצא ואין בא.
עשרות הדיירים שהתבקשו לא לעזוב את הבניין, יצאו בבכי לחדר המדרגות וללובי, מחפשים הסברים. מחפשים נחמה. רבים מהם היו היסטריים.
אילנית חסון החזיקה את ראשה בשתי ידיה. הקולות של שכניה נשמעו לה עמומים, כאילו הגיעו ממרחקים.
״אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות...״ מלמלה, כשהיא הולכת הלוך־חזור בלובי ורגליה כושלות.
כרמל התקרב אליה ואחז בידה.
היא ניערה את עצמה ממנו בגסות.
״בואי, נעלה חזרה למעלה,״ לחש לה בקול סמכותי. הוא הרגיש שהוא צריך לשמש לה עוגן, למרות שגם הוא היה מזועזע והרגיש אבוד לא פחות ממנה.
״מה לעזאזל קורה כאן?!״ שאלה אילנית והניחה את ראשה על חזהו.
כרמל אחז בידה והזמין מעלית.
הוא ידע עד כמה היא שבירה. אחרי שאיבדה את בנה יחידה ולאחר מכן את בעלה האהוב, לא היה לה על מי להישען. גם לא עליו.
ברגע שדלתות המעלית נסגרו, השקט המחריד חזר.
שיניה של אילנית נקשו.
לא מקור, מפחד.
חוסר אונים השתלט עליה.
על כולם.
כשנכנסו לדירת הפנטהאוז שלה, הדבר הראשון שעשתה היה למהר אל עבר הוויטרינה הגדולה שצפתה אל החניון האחורי של בניין עיריית תל אביב. מקום הרצח.
עשרות רכבים של כוחות ביטחון ומשטרה נפרסו באזור. אורות הפנסים הכחולים והאדומים הבהבו לתוך סלון הדירה.
חלום בלהות.
כרמל התיישב על אחת הספות ואחז בראשו, תוהה מה עליו לעשות. הוא הרגיש כאילו מסמרו את רגליו לרצפה, כדי שלא יזוז.
הוא החליט שלא לעשות טעות. לא הפעם.
הוא זכר את עצמו, בדיוק באותה התנוחה, כך ממש, אוחז את ראשו בידיו, מול נוף אחר, באירוע אחר, כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות.
״האם אי פעם זה ייגמר?״ שאל את עצמו בקול ושלח את ידו אל עבר שלט הטלוויזיה.
הוא עצר, לקח נשימה ארוכה והביט באילנית בוהה בחלון הגדול אל עבר רחבת הכיכר, שהחלה להתמלא שוב באנשים מוכי הלם.
כרמל קם לעברה של אילנית ונזהר שלא לגעת בה.
״אין בזה טעם, אילנית, בואי, שבי,״ אמר כשהוא עומד מאחוריה.
בתוך שעתיים הוא הפך מ״חלומה הרטוב של כל אישה,״ כך היא לחשה לו קודם לכן כשהתעלסו, לזיכרון עמום ומיותר.
שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו הדבר.
לא היא.
לא הוא.
וגם לא המדינה.
כרמל ידע היטב מה חולף בראשה.
היא איבדה את בנה במהלך שירותו הצבאי, ולאחר מכן את בעלה. היא ידעה היטב מהו שכול. כל מסע התאוששות שלה בשנים האחרונות נגדע כלא היה. היא חזרה לנקודת ההתחלה.
אילנית הניחה את ידיה על זגוגית החלון ובהתה למטה על רחוב אבן גבירול ועל הרחובות המקיפים את הכיכר. היא חיפשה, ללא הצלחה, נקודת אור אחת להתמקד בה. עיניה החלו לעלות מעלה וטיפסו מקו האופק אל עבר השמיים השחורים.
היא הרפתה מהחלון, הסתובבה לעבר כרמל והביטה ישירות בעיניו.
״אני רוצה להיות לבד הלילה,״ אמרה בקול שבור.
כרמל נשך את שפתיו והנהן לעברה.
נוכחותו לידה מיותרת, הרהר, הוא אינו הפתרון אלא משקולת נוספת. אם יישאר, היא עלולה לטבוע ולגרור אותו איתה למצולות.
הוא אסף את חפציו ויצא בשקט מדירתה. בלי לומר מילה.
שומר הבניין הוותיק ראה את כרמל מתקרב ליציאה.
אילנית חסון הייתה מוותיקי מגדל גן העיר. בעלה המנוח, יזם הנדל״ן הירושלמי יוסי חסון, נהג להעניק לצוות הבניין ולשומרים שי כספי נדיב לפני החגים. בתמורה הם עזרו לגברת חסון עם סלי הקניות וכן עם שטיפת הרכבים של בני הזוג. לאחר מותו המשיכה אילנית במסורת המעטפות בערבי החג. השומר לא אהב את העובדה ששרלטן נוסף מנסה להיכנס לחייה של האלמנה הנדיבה. הוא הביט בתיק הצד שהיה תלוי על כתפו של כרמל. הגברת לבטח נפנפה אותו, הרהר וחייך לעצמו.
״אי אפשר לצאת עדיין,״ הוא קרא לעבר כרמל ועצר אותו.
כרמל הנהן בהבנה והתיישב על אחת מהספות בלובי.
איש לא היה שם מלבדו, אבל הוא לא יכול היה לעלות חזרה לדירתה של אילנית.
מעורר רחמים, חשב השומר והמשיך להאזין לרדיו, שלא הפסיק להזרים דיווחים מדכאים.
״אפשר לצאת,״ הרגיש כרמל יד מנענעת אותו.
הוא ככל הנראה נרדם על הספה.
״מה השעה?״ שאל ונעמד על רגליו.
הסוללה של הטלפון הנייד שלו הייתה מרוקנת.
״שתיים וחצי,״ השיב השומר.
כרמל יצא אל הרחוב.
המולה נשמעה מרחוק, והוא עשה את צעדיו לעברה.
כשהתקרב לפתח רחבת כיכר מלכי ישראל, קפא במקומו.
מאות אנשים עמדו או ישבו במעגלים ברחבה והדליקו נרות נשמה. עשרות רבות של בני נוער, תלמידי תיכון, הדליקו מאות נרות שהרכיבו מילה אחת: ״למה?״
כרמל עבר ביניהם כעלה נידף ברוח.
המציאות הכתה בו במלוא עוצמתה.
סלע הבזלת נסדק. הוא הרגיש זאת.
אף מונית לא עברה באזור הכיכר.
הייתה זו צעדה רגלית ארוכה וכואבת מאוד לביתו שבדרום העיר.
הוא הגיע לדירתו לפנות בוקר.
גבו צרב מתיק הצד, וכפות רגליו התנפחו לכדי כאב חד.
נורת המשיבון האדומה הבהבה. המילה ״FULL״ הופיעה על הצג. לא נותר מקום פנוי להודעות נוספות.
כרמל נעמד מעל למשיבון, לחץ ״השמע״ ועצם את עיניו, קפוץ כולו.
״כרמל...תחזור אליי...״ לחשה שני במשיבון, ואז נשמע ניתוק.
״זו נועה, אני צריכה אותך בחדר מסחר, כרמל... איפה אתה?״ ועוד ניתוק.
״כרמל, אני מבינה שאתה מרגיש נסער, בוא נדבר...״ קולה של שני נשמע שוב.
״כרמל, יש כאן כמה דברים שצריך לסגור! זו נועה!״
״זו שני, רק תאותת שאתה בסדר...״ שוב שני, כעס התגנב לקולה.
״זה כבר לא מצחיק כרמל! זו לא צורה להתנהג ככה!!!״ הפעם היא כבר נשמעה רותחת מעצבים.
בהודעה הבאה ששלחה הרימה את קולה וממש צרחה, ״עברו כבר חמישה ימים!!! מה עובר לך בראש תגיד לי?!״
כרמל העביר קדימה את ההודעות והתיישב על הספה בסלון. הוא עיסה את רגליו הכואבות.
חמש הודעות הסתיימו מייד בניתוק השיחה. ניכר היה שמי שביקש להשאיר הודעה, מהסס.
״כבר עבר שבוע, תגיד לי אתה נורמלי?! כולם מחפשים אותך,״ שוב נשמע קולה של שני במשיבון. היא נשמעה זועמת.
כרמל התחיל להרגיש את האש המתלקחת.
מסלול ההתרסקות הלך ונפרס לנגד עיניו.
״אתה חתיכת נבלה!!! אתה...״ עוד הודעה משני.
כרמל החזיק את ראשו המושפל בכפות ידיו.
״אנחנו בדרך לבית החולים. את שירי עזרא ואת התינוקת שלך אתה זוכר?! אל תטרח לצלצל אליי כי אתה ואני סיימנו, אתה בן זונה אמיתי,״ שני נשמעה כמי שהתייאשה ממנו לחלוטין, כמי שוויתרה עליו.
בהודעה הבאה שמע כרמל קולות נשימה עצורה, כבושה וחנוקה, ובסופה צעקה שני, ״אני שונאת אותך!״
*
החשש מטעויות ומכאבי הגב העזים החזיק את כרמל ער עד אור בוקר ראשון.
הוא צפה בשידורי הטלוויזיה לאורך הלילה, ובשעת בוקר מוקדמת יצא למשרד.
במשך כשעה שבה היה לבד בחדרו, הוא הספיק להתעדכן בכל מה שיכול היה.
נראה לו שהסתדרו היטב בלעדיו. חסרונו לא הורגש.
״מה אתה עושה כאן?״ הופתעה נועה לראותו. כהרגלה, היא הייתה עניינית. ״הבנתי משני שאתה חוזר רק בשבוע הבא, איך היה בלונדון?״
את מחוגי הזמן לא ניתן אף פעם לסובב לאחור. מה שהיה היה, נועה תמיד הביטה קדימה, חצי צעד לפני כולם. לפני כמה חודשים, כשהפכה לשותפה ב״דותן ושות'״, לאחר שהסכימה לקחת חלק במהלך נגד תאגיד קראפט, הבין כרמל סופית שהיא אכן תגיע רחוק, כפי שהכריזה ביום הראשון להיכרותם.
לא עניינו אותה רגשותיו או מה היו מעשיו בעשרת הימים האחרונים. היא הניחה שהוא נתון בסערת רגשות בדיוק כמוה, כמו כולם, אלא שהיה יום עבודה חדש להיערך אליו. השווקים הפיננסיים אינם עוצרים, גם לא על רקע טרגדיה היסטורית־לאומית. לקוחות הרי ישאלו שאלות. היא ידעה שעליה להפריד בין רגשותיה האישיים לבין התנהלותה המקצועית, והתנחמה בעובדה שכל כספם של לקוחות ״דותן ושות'״ מושקע מחוץ לישראל, כך שגם אם מדדי המניות בבורסה של תל אביב יקרסו עם פתיחת המסחר, השקעותיהם לא ייפגעו.
כרמל מצמץ בעיניו. הוקל לו. הוא הסיק משאלתה של נועה ששני המציאה שקר על נסיעה עסקית שלו או משהו דומה לכך, על מנת לתרץ את היעדרותו מהמשרד למעלה משבוע וחצי. היא תמיד חיפתה עליו, אבל הפעם הוא הבין שחצה את הגבול. מערכת היחסים החברית ביניהם, שנפרשה על פני כמה שנים, נהרסה בגלל גחמות ליבו. אף על פי שנפטר מסיוטי הסוסים השחורים, חווה רגרסיה קשה.
״הנסיעה לחו״ל לא הייתה מעניינת,״ הגיב בקצרה.
״אני שמחה לראות אותך כאן,״ אמרה נועה.
כרמל הנהן לעברה.
הוא ידע שהנורא מכול עוד לפניו.
״אני עושה קפה, רוצה גם?״ שאלה.
״שתיתי כבר, תודה,״ השיב והצביע על הספל שהיה מונח על שולחנו העמוס בצגי מחשבים.
נועה משכה בכתפיה ועשתה דרכה אל עבר המטבחון בקצה הרחוק של המשרד.
כרמל הסיט את מבטו ממנה אל עבר החלון הגדול של חדרו. נראה שהעיר תל אביב לא התעוררה מהלילה הארור. בנייניה של העיר דמו לקברי שיש ענקיים.
דממה מחרישת אוזניים מילאה את הרחובות.
״כרמל, מה אתה עושה כאן?״ שאלה לפתע אם הבית גאולה שעמדה בכניסה לחדרו. מאחוריה הגיחה יסמין, אחת מפקידות הקבלה החדשות, מחזיקה בידה עיתון. הכותרות האדומות על רקע שחור בלטו בו למרחוק.
יסמין נופפה בתנועת ״ברוך הבא״ לכרמל והתיישבה בעמדתה כשהיא מעיינת בעיתון ומקנחת את אפה מדי פעם. זה היה בוקר קשה לכולם. רק לנתק את העיניים ממסך הטלוויזיה, לא כל שכן לצאת לעבודה, נראה כמשימה בלתי אפשרית.
״מה שכולם עושים,״ ענה כרמל לגאולה.
״החיים ממשיכים הלאה,״ הוסיף ונאנח.
גאולה נכנסה לתוך החדר. היא שלפה מסל הקניות שלה, שאיתו תמיד הסתובבה, קופסת פלסטיק שקופה עמוסת עוגיות טריות והניחה על שולחנו.
דמעה גדולה זלגה במורד פניה העייפות.
״חשבתי עליך,״ סיננה לעברו בלחש, בודקת אם מישהו אחר מאזין לדבריה.
״לא היית צריכה,״ אמר כרמל כשהוא מביט בעיניה. הוא קירב אליו את קופסת העוגיות. הן היו טריות וריחניות.
״כל הלילה לא ישנתי. צפיתי בטלוויזיה ואפיתי מאות עוגיות,״ הסבירה גאולה בקול שבור. לאורך כל הלילה קראה קדיש ורבה עם האלוהים שלה.
כרמל התרומם לעברה וחיבק אותה.
כאישה מסורתית היא שמרה נגיעה, אך הפעם היא קיבלה זאת בהבנה וחיבקה אותו בחום בחזרה. היא ראתה בכרמל ילד, ילד שלה, סלע בזלת הנזקק לתמיכה, ולכן הייתה בטוחה שהאל יסלח לה על המעידה הזו.
אך סלע הבזלת של ״דותן ושות'״ נסדק ורק בקושי הצליח להחזיק מעמד.
יום ארוך המתין לו. אף שהיה נרגש, הוא לא חשף את רגשותיו. את נקודת השפל בחייו הוא עבר מזמן. בילדותו. כל דבר רע שחווה מאז נראה לו בנאלי. נדוש. מחשל.
״אף אחד לא ישן, גאולה,״ לחש לעברה ואימץ אותה לחזהו.
״חשבתי עליך,״ אמרה שוב ושחררה עצמה מחיבוקו, כשהיא נועצת בו מבט נוקב.
כרמל השפיל את מבטו.
הוא הרגיש שהיא מסוגלת לראות דרכו הכול, גם את מה שהסתיר מכל האנשים האחרים בחייו.
תחושת אי־נוחות חלחלה לכל אורך גופו.
״אני כאן, אני בסדר,״ הרגיע אותה והתיישב חזרה בכיסאו.
היא יצאה מחדרו.
דממת המוות חזרה.
״שני ביקשה שאודיע לכולם שהיא לא מגיעה היום,״ דיווחה לכרמל הילה, פקידת הקבלה הנוספת, כשהיא עומדת בפתח חדרו, ״גם דותן צלצל הרגע ואמר שלא יגיע.״
״שני יודעת שאני כאן?״ שאל.
הילה משכה בכתפיה.
״איך היא נשמעה?״ חקר אותה והביט בעיניה של הילה, מנסה לדוג ממנה שבב של מידע.
״רע מאוד,״ השיבה הילה.
כל מה שרצתה הוא שכרמל ימשיך לחקור אותה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהגיעה למשרד לפני חודשיים שהוא פנה אליה. הוא לא הגיע הרבה למשרד בתקופה זו, אבל בכל פעם שראתה אותו, היא התפללה שידבר אליה, שיבחין בקיומה. אולם חוץ מ״בוקר טוב״ קצר שהיה זורק לכיוונה, היא לא זכתה ממנו לדבר, אפילו לא לקשר עין או למבט חטוף. במרבית הערבים, כשנותר אחרון במשרד, הרבה אחרי שכולם כבר הלכו, היא נהגה לבוא לחדרו רגע לפני שיצאה לביתה ולהיפרד ממנו בברכת ״ערב טוב״. כרמל היה ממלמל דבר־מה אבל לא טורח להרים אליה את עיניו.
זיק של תקווה ניעור בה. אובדן תמיד מאחד בין אנשים, חשבה, אולי הפעם כרמל יתייחס אליי.
״תודה,״ אמר כרמל וסובב את ראשו ממנה.
סלע הבזלת התאבן שוב.
סדוק, אבל בלתי חדיר.
ניכר בו חוסר השקט.
השקט שלפני הסערה הגדולה.
יום ארוך וקשה לפניו.
כרמל הביט כמה רגעים נוספים בנוף התל אביבי שנשקף מחדרו. הוא התרומם מכיסאו וצעד לחדר המסחר.
״מי אתה?״ שאל כרמל, מופתע, בעודו מתקרב אל עמדת המחשב של נועה.
הבחור הצעיר ידע מיהו כרמל, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהשותף המדובר ראה אותו.
״אבנר גביש,״ אמר הצעיר בהתרגשות והתרומם על רגליו ללחוץ את ידו.
״תן לי כמה דקות עם נועה,״ ביקש כרמל ולחץ את ידו של הצעיר בחוסר חשק מופגן.
העובד הטרי פינה את חדר המסחר. לא כך תיאר לעצמו את פגישתו הראשונה עם אחד השותפים הבכירים במשרד, אם כי הוא שמע שכרמל עלול להיות קר כקרח.
נועה, מנהלת המסחר, היא זו שקיבלה את גביש לעבוד לצידה כמתמחה חדש, לאחר שסיימה את שלב ההתמחות לפני כמה ימים. שניהם היו אמורים לעבוד תחת פיקוחו של כרמל.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
