אפיזודה בימי טרור

אפיזודה בימי טרור

למר גִיוֹנֶה־מֶרְוִיל^[1]

האם אין צורך, פטרון ותיק ויקר, להסביר לבני האדם הסקרנים לדעת הכול, היכן יכולתי לרכוש די ידע מלומד לנהל את ענייניו של עולמי הקטן, ולהעלות כאן את זכרו של האדם האהוד ונבון־השכל, שאמר לסְקְרִיבְּ,^[2] משפטן חובב אחר, שפגש בנשף: "בוא אם כן אל הלִשְׁכָּה, אני מבטיח לך שתמצא שם עבודה"; אך האומנם זקוק אתה לעדות ציבורית זו כדי להיות בטוח בחיבתו של המחבר?

דה בלזק

ב־22 בינואר 1793, בשמונה בערב לערך, ירדה גברת זקנה, בפריז, ברחוב התלול המסתיים לפני כנסיית סן־לוֹרָן, בפוֹבּוּר סן מַרְטֵן. שלג רב ירד במשך היום וצעדיה נשמעו אך בקושי. הרחובות היו שוממים. החשש הטבעי למדי שהשרה השקט גבר בשל הטרור שתחתיו נאנקה אז צרפת; לכן הגברת הזקנה עדיין לא פגשה איש; ראייתה המוחלשת זה זמן רב לא אפשרה לה להבחין במרחק, לאור הפנסים, בכמה עוברי אורח מפוזרים כצללים על הדרך הרחבה של פובור זה. היא הלכה לבדה בדרך השוממה, באומץ, כאילו גילה הוא קמע העשוי לשמור עליה מכל פגע. כאשר הגיעה לקצה רחוב המתים, נדמה היה לה שהיא שומעת צעד כבד ותקיף של גבר שהולך אחריה. היא העלתה בדעתה שאינה שומעת רעש זה בפעם הראשונה; היא נבהלה מכך שעקבו אחריה וניסתה לצעוד מהר יותר ולהגיע אל חנות מוארת היטב, מקווה שתוכל לאמת באור את החשדות שאחזו בה. מייד כשנמצאה בקרן האור האנכית שנשלחה מן החנות, סובבה בבת אחת את ראשה, וראתה־לא־ראתה צורת אנוש בערפל; חיזיון לא ברור זה הספיק לה, היא נרעדה רגע קט תחת כובד האימה שהשתלטה עליה, כי לא פקפקה עוד שהאלמוני ליווה אותה למן הצעד הראשון שעשתה מחוץ לביתה, והרצון לחמוק מפני מרגל נסך בה כוחות. לא מסוגלת לחשוב בהיגיון, הכפילה צעד, כאילו יש ביכולתה להימלט מגבר זריז ממנה בהכרח. לאחר שרצה דקות אחדות, הגיעה לחנותו של קונדיטור, נכנסה פנימה וצנחה, יותר משהתיישבה, על כיסא מונח מול הדלפק. ברגע שהפעילה את צלצול בריח הדלת, נשאה את עיניה אישה צעירה, עסוקה ברקמה, זיהתה מבעד לריבועי השִׁמְשָׁה את השכמייה עתיקת האופנה העשויה משי סגול, שהאישה הזקנה הייתה עטופה בה, ומיהרה לפתוח מגירה כמו כדי לקחת משם דבר־מה שהיה עליה למסור לה. לא זו בלבד שהמחווה ומראיה של האישה הצעירה הביעו רצון להיפטר במהירות מן האלמונית, כאילו היא מסוג האנשים שאין רואים אותם בשמחה, והבעה של חוסר סבלנות הצטיירה על פניה בראותה שהמגירה ריקה; אזי, מבלי להביט בגברת הזקנה יצאה בחיפזון מעם הדלפק, הלכה אל אחורי החנות וקראה לבעלה, שהופיע לפתע פתאום.

"איפה שַׂמת...?" שאלה אותו בנימה של סודיות, מצביעה בקריצת עין על הגברת הזקנה ומבלי שסיימה את המשפט.

אף כי האופה לא יכול היה לראות אלא את כומתת המשי הגדולה השחורה המוקפת בקשרים של סרטים סגולים, ששימשה כיסוי ראש לאלמונית, הוא נעלם לאחר ששילח באשתו מבט שאמר כמדומה: "את באמת חושבת שאשאיר את זה בדלפק שלך?..."

נדהמת מן השתיקה וחוסר התנועה של האישה הזקנה, שבה אליה בעלת החנות; ובראותה אותה, נתקפה בדחף של חמלה או אולי גם של סקרנות. אף כי צבע פניה של האישה היה חיוור מטבעו כמו צבעה של ברייה שמתמסרת לסיגופים סמויים, קל היה לזהות שהתרגשות אך זה פרשה עליהם חיוורון יוצא מגדר הרגיל. כיסוי הראש היה מונח באופן שהסתיר את שערה, ודאי לבן מפאת גילה; כי ניקיונו של צווארון שמלתה העיד שהיא אינה מפודרת. חיסרון זה של קישוט הטביע בפניה מעין חומרה דתית. תווי פניה היו רציניים וגאים. לפנים, נוהגיהם והרגליהם של בני טובים היו כה שונים מאלה של בני המעמדות האחרים, שאפשר היה לנחש בנקל אם אדם נמנה עם האצולה. לכן הייתה האישה הצעירה משוכנעת שהאלמונית היא 'מי שהייתה', שנמנתה עם אנשי חצר המלך.

"גברתי?..." אמרה לה באי־רצון ובכבוד בשכחה כי תואר זה היה פסול.

האישה הזקנה לא ענתה. היא נעצה את עיניה בחלון הראווה של החנות, כאילו חפץ מבעית היה מצויר עליו.

"מה יש לך, אזרחית?" שאל בעל המקום, ששב והופיע מייד.

האזרח הקונדיטור חילץ את הגברת מהזייתהּ והגיש לה קופסת קרטון קטנה עטופה בנייר כחול.

"שום דבר, שום דבר, ידידי," ענתה היא בקול רך.

היא נשאה את עיניה אל האופה, כמו כדי לשלוח אליו מבט של הודיה; אך משראתה לראשו כומתה אדומה, נפלטה צעקה מפיה.

"אהה!... בגדתם בי?..."

האישה הצעירה ובעלה נענו במחווה של אימה, שהעלתה סומק בפני האלמונית, אם על שחשדה בהם ואם מהנאה.

"סלחו לי," אמרה ברוך ילדותי. ואז, שלפה לואי זהב מכיסה, והגישה אותו לאופה: "הנה המחיר המוסכם," הוסיפה ואמרה.

יש נזקקוּת שהנזקקים יודעים לנחש. האופה ואשתו הביטו זה בזה והצביעו על האישה בחושבם מחשבה זהה. לואי זהב זה היה ודאי האחרון. ידיה של הגברת רעדו בהושיטן את המטבע, שהביטה בו בכאב אך בלא צרות עין; אך נדמה שהיא מכירה את כל ממדי הקורבן. הרעב והדלות היו חקוקים על פנים אלה בתווים כה ברורים כתוויהם של הפחד וההרגלים הסגפנים. היו בבגדיה שרידים של יפעה. היה זה משי משומש, שכמייה נקייה, אף שעבר זמנה, מלמלה מתוקנת בקפידה; בקיצור, בְּלוֹיֵי השפע! הסוחרים, ניצבים בין הרחמים והסקרנות, החלו להקל את מצפונם במילים.

"אבל, אזרחית, את נראית חלושה מאוד."

"אולי גברתי צריכה לאכול משהו?" אמרה האישה, נכנסת לדברי בעלה.

"יש לנו מרק טעים מאוד," אמר האופה.

"כל כך קר, הגברת אולי הצטננה בדרך; את יכולה לנוח כאן ולהתחמם מעט."

"אנחנו לא שחורים כמו השטן," קרא האופה.

נכבשת בידי דגש טוב הלב שהניע את דברי בעלי החנות הרחמניים, הגברת הודתה שגבר עקב אחריה והיא פוחדת לשוב לבד לביתה.

"רק זה?" אמר הגבר בעל הכומתה האדומה. "חכי לי, אזרחית."

הוא נתן את המטבע לאשתו. ואז, מונע בידי סוג זה של הכרת טובה המחליקה אל נפשו של סוחר כאשר הוא מקבל מחיר מופרז תמורת סחורה שערכה נמוך, הלך ללבוש את מדי המשמר הלאומי שלו, נטל את כובעו, חגר את חרבו והופיע שוב חמוש כולו; אך לאשתו הייתה שהות לחשוב. כמו בהרבה לבבות אחרים, המחשבה סגרה את ידו הפתוחה של החסד. מודאגת וחוששת לראות את בעלה מסובך באיזה עניין רע, ניסתה אשתו של האופה למשוך אותו בזווית בגדו כדי לעצור אותו; אך, מציית לרגש הרחמים, הגבר הטוב הציע בו במקום לאישה הזקנה ללוותה.

"נראה שהגבר שהאזרחית פוחדת ממנו אורב עדיין לפני החנות," אמרה בתוקף האישה הצעירה.

"אני חוששת שכן," אמרה בתמימות הגברת.

"אולי הוא מרגל? אולי מדובר במזימה? אל תלך, וקח ממנה את הקופסה..."

מילים אלה, שלחשה אשתו באוזניו של האופה, ציננו את אומץ הלב החפוז שאחז בו.

"בסדר, אומר לו שתי מילים, ומייד אפטור אותך ממנו," קרא האופה, פתח את הדלת ויצא החוצה בחיפזון.

האישה הזקנה, פסיבית כמו ילד קטן וכמעט קהויַת חושים, שבה והתיישבה על כיסאה. הסוחר ההגון לא איחר להופיע שוב, פניו, סמוקות למדי מטבען ומוארות בידי האש שבתנור, החווירו בבת אחת; אימה כה גדולה פיעמה בו כדי כך שרגליו רעדו ועיניו נדמו לעיניו של גבר שיכור.

"את רוצה שיערפו לנו את הראש, אריסטוקרטית אומללה?..." קרא בזעם. "תראי לנו את העקבים שלך ואל תופיעי כאן שוב, ואל תסמכי עליי שאספק לך סיבות לקנוניה!"

בתום דבריו ניסה האופה לקחת מידי הגברת הזקנה את הקופסה הקטנה שהיא הכניסה אל אחד מכיסיה. ידיו הנועזות של האופה אך זה נגעו בבגדיה, והאלמונית, מעדיפה למסור עצמה לסכנות הדרך בלי מגן אחר מלבד אלוהים, ולא לאבד את מה שקנתה, מצאה מחדש את זריזות נעוריה; היא זינקה אל הדלת, פתחה אותה באחת ונעלמה מעיני האישה והבעל הנדהמים והרועדים. ברגע שהייתה בחוץ, החלה לפסוע במהירות; אך כוחותיה בגדו בה עד מהרה, כי שמעה את המרגל שעקב אחריה בלי רחם, מרעים את השלג שלחץ עליו בצעדו הכבד; היא נאלצה להיעצר, גם הוא נעצר; היא לא העזה לפנות אליו בדברים, ולא להביט בו, אם בשל הפחד שאחז בה עדיין, ואם מחמת היעדר בינה. היא המשיכה בדרכה באיטיות, הגבר האט גם הוא את צעדיו ונותר במרחק שאפשר לו להשגיח עליה. האלמוני נראה ממש כצילה של האישה הזקנה. השעה תשע צלצלה כאשר הצמד השותק חלף שוב על פני כנסיית סן־לורן. מטבע הדברים, אצל כל הנשמות, אפילו החלושות ביותר, רגש של שלווה בא אחרי התרגשות עזה, כי אם הרגשות הם אינסופיים, יכולתם של אברינו מוגבלת. וכך, כיוון שהאלמונית לא חשה כל רע מצד העוקב המדומה שלה, ביקשה לראות בו ידיד חשאי החש להגן עליה; היא ריכזה את כל הנסיבות שליוו את הופעתו של הגבר הזר כדי למצוא סיבות מתקבלות על הדעת למחשבה מרגיעה זו, ונשא חן בעיניה לאתר בו כוונות טובות ולאו דווקא רעות. בשכחה את הבהלה שגבר זה השרה לא מכבר על האופה, היא המשיכה אם כן בצעד איתן אל האזורים העיליים של פובור סן מרטן. לאחר חצי שעה הליכה הגיעה לבית העומד בצומת שיצר רחובו הראשי של הפובור עם הרחוב המוביל למחסום פּוֹנְטֵן. מקום זה הוא עדיין היום אחד השוממים ביותר בפריז. הרוח, נושבת מעל גבעות סן־שׁוֹמוֹן ובֶּלְבִיל, שרקה בינות לבתים, או ליתר דיוק, בינות לבקתות, הזרועות בעמק זה שכמעט לא היה מיושב, שם הגדרות הן חומות בנויות מאדמה ומעצמות. דומה היה כי מקום שומם זה משמש מחסה טבעי לעוני ולייאוש. הגבר שהתעקש לעקוב אחר היצור המסכן והאמיץ למדי, המנסה לחצות לעת לילה רחובות דוממים אלה, נרעש כמדומה מן המחזה שנגלה לעיניו. הוא נותר מהורהר, עומד בתנוחה של היסוס, מואר קלות באור פנס רחוב שאורו המהוסס ניקב בקושי את הערפל. הפחד סיפק עיניים לאישה הזקנה, שדימתה לראות דבר מה מפחיד בתווי פניו של האלמוני; היא חשה שאימתה מתעוררת שוב, ניצלה את חוסר הביטחון שעיכב את האיש וחמקה בחסות הצל לעבר דלתו של הבית הבודד; היא הפעילה איזה קפיץ ונעלמה במהירות מתעתעת. האיש, בלי ניע, הביט בבית זה, שייצג במידה מסוימת את אופי המגורים הדלים של פובור זה. הבית הרעוע, בנוי מאבני גזית, היה מכוסה בשכבת גבס מוצהב. כה סדוק, שאפשר היה לחשוש לראותו נופל ממשב רוח קל שבקלים. גג הרעפים החומים המכוסה בטחב שקע במקומות רבים באופן שנדמה היה שייכנע תחת כובד השלג. בכל קומה היו שלושה חלונות שמסגרותיהם, רקובות מן הרטיבות ובקועות מפעולת השמש, בישרו כי הקור חדר מן הסתם לחדרים. בית מבודד זה דמה למגדל ישן שהזמן שכח להשמידו. אור קלוש האיר את החלונות שפילחו בלא סדר את עליית הגג שסיימה את המבנה העלוב הזה; בעוד יתר הבית היה שרוי באפלה גמורה. האישה הזקנה עלתה, לא בלי קושי, במדרגות הנוקשות והעבות, שלאורכן נשענו על חבל בתורת מעקה, היא דפקה בסודיות על דלת המעון שנמצא בעליית הגג, והתיישבה בחיפזון על כיסא שהגיש לה גבר זקן.

"תסתתר! תסתתר!" אמרה לו. "אף שאנחנו יוצאים החוצה לעיתים רחוקות מאוד, צעדינו ידועים, עוקבים אחרינו."

"מה חדש בזה?" שאלה אישה זקנה אחרת שישבה ליד האח.

"הגבר שמסתובב סביב הבית מאתמול עקב אחריי הערב."

המשך הפרק בספר המלא

[1] Maitre Jean-Baptiste Guyonnet-Merville, פרקליט נודע בזמנו, שימש חונך לבלזק בלימודי משפטים. [כל ההערות הן של המתרגמת].
[2] Augustin Eugène Scribe (1791–1861), מחזאי צרפתי, אחד המשוחקים ביותר במאה התשע עשרה, נשכח לגמרי בימינו אלה.