מכונית אמריקאית
כשזכתה אילנית פרידמן בתואר מלכת היופי של הדרום לשנת 1964, היא הבינה שזה הרגע לעזוב את אילת, העיר שבה נולדה, ולעלות צפונה, רצוי לאזור תל אביב. יחד עם חברה נוספת ששירתה עימה בבסיס חיל הים בעיר, שכרה דירה במרכז תל אביב והתקבלה לעבוד כמלצרית בקפה "רוול" ברחוב דיזנגוף.
הייתה לה מטרה ברורה: לתפוס את אחד הדגים הגדולים ברשת.
קפה "רוול" היה אזור דיג מושלם עבורה.
דג היא לא תפסה אחרי כמה ימים. היא תפסה לווייתן גדול, ממש כמו באגדות.
אילנית פרידמן מעולם לא ראתה מכונית אמריקאית, בטח לא קאדילק כמו של יוסי חסון. כשראתה אותו בפעם הראשונה מחנה את הרכב מול בית הקפה ויוצא ממנו עם סיגר, היא דמיינה שהיא רואה ספינת תענוגות גדולה העוגנת בלב דיזנגוף ושיוסי חסון הוא הקברניט.
חסון, רווק ירושלמי לשעבר, הגיע לתל אביב בדיוק חודש לפניה.
גם לו הייתה מטרה ברורה: לרכוש כמה שיותר מהר מבנים בטבעת הרחובות לוינסקי ודרך סלמה, בשל התקדמות התוכנית להקמתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב.1
פער הגילים בין מלכת היופי הדרומית ליזם התל אביבי הטרי עמד על קרוב לעשרים שנה. היא הייתה בת עשרים, והוא בן ארבעים. שניהם חיפשו קיצורי דרך, כל אחד בדרכו.
מהר מאוד הם החלו לצאת יחד.
מפאת הפרש הגילים והצורך לעגן את מעמדה כידועה בציבור, מיהרה אילנית להכניס את חסון מתחת לחופה. לאחר כחצי שנה נכנסה להיריון, ושנתיים לאחר שהכירו ילדה לו בן בכור.
היא אכן זכתה בכל הקופה. יוסי חסון רשם אותה ואת בנו כיורשיו.
במרוצת השנים, כך על פי השמועות, הודות לרכישות הרבות שביצע, אחד מכל עשרה בניינים באותה טבעת רחובות בדרום תל אביב היה בבעלותו. חסון, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, לא התרשם במיוחד מטענתם של התושבים הוותיקים שבניית התחנה המרכזית תוריד משמעותית את ערך דירותיהם.
חלפו כמה שנים, והבעיות החלו לצוץ.
אילנית לא הצליחה להיכנס שוב להיריון, וכששניהם עברו סדרת בדיקות למציאת שורש הבעיה, הם שלו מוקש אכזרי ממעמקי השאול.
כמות הסיגרים שעישן חסון גרמה לו לחלות בסרטן הוושט והגרון.
הוא החל להזדקן במהירות, בשעה שהיא נותרה צעירה. תחילה איבד את מיתרי קולו, אחר כך את כל שערו ומעט ממשקלו, אבל כשכבר נראה שהודות לכימותרפיה הוא מתאושש מהמחלה, שכל את בנו יחידו בדרום לבנון. הבן, שיופיו לא נפל מיופייה של אימו, התעקש לשרת בחי"ר ונורה במארב מתוכנן של מחבלים ברצועת הביטחון בטרם מלאו לו עשרים שנים.
האובדן הכבד דרדר מאוד את מצבו של חסון.
הוא חווה נסיגה מהירה וכואבת. אשתו, האם השכולה, סעדה את בעלה במשך ארבע שנים, עד יומו האחרון, כשהיא מוותרת לחלוטין על חייה שלה. אילנית חסון חדלה להופיע באירועים ציבוריים, מיעטה לצאת מדירתם בפנטהאוז של בניין גן העיר הסמוך לכיכר מלכי ישראל, שערה האפיר, פניה קמלו וכל זכר להיותה דוגמנית בעברה נמחה כלא היה.
אחיו ואחיותיו של המנוח, גם הם הציבו לעצמם מטרה: נכסיו של הנפטר.
הם פתחו בקרב מול האלמנה על הירושה שהותיר, והאשימו אותה שכפתה עליו ואילצה אותו, תוך שימוש ביופייה הנדיר, לכתוב אותה כיורשת הבלעדית. משרד עורכי הדין ששימש את בעלה המנוח מינה את אחד מעורכי הדין הצעירים שלו, המתמחה בנושא ירושות, לנהל את המערכה.
לאחר שלוש שנים של מלחמת התשה הצליח עורך הדין במשימתו, ונכסיו של חסון עברו במלואם לידי האלמנה, בדיוק כשחגגה את יום הולדתה החמישים במספר. השעות הרבות שבילתה עם עורך דינה, שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה, גרמו לאילנית חסון להתאהב בו. הוא היה חריף ומשכיל, אם כי לא היה דוגמן הבית. אבל זה הספיק לה.
היא ראתה בצעיר את דמות בנה האהוב שנפל בקרב.
כן, זה היה הפטיש שלה. היא אהבה אותם מבוגרים ממנה בהרבה או צעירים ממנה בהרבה.
אילנית חסון שבה והופיעה בציבור, כשהפרקליט הצעיר לצידה. היא חזרה לצבוע את שערה, טסה לארצות הברית לטיפולי מתיחת פנים, החלה בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית ושבה לגזרתה, כמעט כפי שהייתה בגיל עשרים.
*
צחי קלישר פתח את המעטפה באיטיות, הוא לא רצה להתאכזב.
תחילה ראה את התאריך על הצ'ק: 1 בספטמבר 1994 - התאריך של היום, ואחר כך ראה את הסכום.
הוא נשם לרווחה וחייך.
בעוד כמה ימים ראש השנה.
הוא לא ציפה לבונוס דומה לזה שקיבל לפני שנה, אבל על הצ'ק היה רשום סכום מכובד, ששיקף את עבודתו המאומצת בחודשים האחרונים. הוא הוכיח לכולם מעל ומעבר את נחיצותו בחברה, אבל יותר מכול רצה לסגור מעגל ולהוכיח שהמלחמה שניהל עבורו כרמל לוין בתחילת השנה, הייתה מוצדקת.
קלישר, מנהל חדר המסחר ב"דותן רז", היה יכול לאבד את הכול, לאחר שבמו ידיו ביצע עסקאות מתואמות בניירות ערך סחירים בבורסה עבור מנהליו ועבור רווחתם הכלכלית. כרמל לוין דאג שהוא יישאר. שמור את אויביך קרוב אליך, חשב לעצמו אז כרמל כשהעניק לו את גלגל ההצלה.
כעת רצה קלישר להוכיח שכוחו במותניו, ויותר מכך, שהוא אכן רואה את עתידו בחברה לעוד שנים ארוכות.
הוא נכנס לחדרו של כרמל.
"עסוק?" שאל.
"לא במיוחד, מה קורה?"
"קודם כול, תודה על הבונוס," אמר קלישר והצביע על כיס חולצתו, שם הייתה מונחת המעטפה עם הצ'ק.
כרמל הנהן.
המתח בין שניהם היה נוכח, אך עמום. הם עדיין בחנו זה את כוונותיו של זה.
קלישר התיישב מולו מעברו האחר של שולחן העבודה.
"אני רוצה להדגיש את המחויבות שלי למשרד, לך," פתח.
"אני לא מטיל בה ספק," ענה כרמל.
"אני מקווה שגם דותן ורז מרגישים ככה."
"כך הם מרגישים," הרגיע אותו כרמל.
קלישר התרומם לרגע מכיסאו, סגר את דלת החדר והתיישב שוב.
"אחי הגדול עורך דין. הוא טיפל בתיק צוואה ענק של אלמנה אמידה שירשה נכסים רבים מבעלה, שמת לפני כמה שנים," החל קלישר לספר, "הוא הצליח בתיק, והיא קיבלה מאה אחוז מהירושה."
"אוקיי... אבל אם סגרת את הדלת, אז אני מניח שמתחבאת כאן הפתעה," חייך כרמל.
"היא התאהבה באחי מעל לראש. הוא עבר לגור איתה."
"נו, אז הוא הסתדר."
"כן ולא."
"למה לא?" שאל כרמל.
"מרבית הירושה היא נכסים בדרום תל אביב, מסביב לתחנה המרכזית החדשה. בניינים שלמים שהיו שווים פי שניים לפני עשרים שנה."
"שתמכור אותם."
"זו הבעיה. הדיירים שם, חלקם עבריינים, מתגוררים בדמי מפתח ולא מוכנים להתפנות. גם אחי לא מצליח להוציא אותם. הוא מת מפחד מהם."
"בעיה," השיב כרמל והוסיף בחיוך, "אז לכאורה אח שלך מצא את המטמון, אבל מתברר שהתיבה ריקה."
"יש לה עוד כספים נזילים רבים."
כרמל פרס את ידיו, ממתין להמשך.
"הוא נשבע שאם אמצא לו פתרון, הוא ידאג שהכסף יגיע אלינו, לניהול," אמר קלישר.
"אני מבין," השיב כרמל.
"הוא עורך דין..." אמר קלישר ושקל את דבריו. כרמל היה אמור להבין את המסר. "הוא לא יכול לפעול בתחום האפור, לכן פנה אליי. אולי יש לנו רעיון."
כרמל הנהן קלות.
"אני רוצה להדגיש שוב את המחויבות שלי למשרד הזה," חזר קלישר על דבריו.
"איפה אמרת שהבניינים נמצאים?" שאל כרמל ולקח עט לכתוב את הפרטים.
"מה עובר לך בראש?" הסתקרן קלישר.
"יש לי איזו מחשבה. אעדכן אותך בעוד כמה ימים."
*
"תיכנס," אמר כרמל לקלישר כמה שעות לפני כניסת צום יום הכיפורים, כשבוע וחצי לאחר שיחתם האחרונה.
"לסגור את הדלת?"
"לא צריך, זה יהיה זריז," השיב כרמל ונתן לקלישר פתק עם מספר טלפון.
קלישר הביט בפתק.
"זה המספר של עורך הדין של יעקב לב. תן אותו לאחיך. הוא מחכה לטלפון ממנו," הסביר כרמל.
"הרוסי?!" התפלא קלישר.
"הוא יטפל בזה. נתראה אחרי החג," אמר כרמל ויצא מהמשרד.
*
"אתה מוכן להסביר לי איך עשית את זה?" שאל קלישר את כרמל, לאחר שווידא שאין גבר נוסף בחדר השירותים בקומה.
כרמל צחק.
"כמה דיירים כבר פונו?" שאל.
"שליש כבר יצאו החוצה במהלך סוכות."
כרמל שוב צחק. "הרוסי אמר לי לפני כמה חודשים שהוא מחפש נכסים בדרום תל אביב, ושאם אשמע משהו, אז לדבר איתו. הוא רוצה לבנות שם בניינים חדשים. הוא מאמין שבעוד עשר, חמש־עשרה שנה, הוא יעשה שם המון כסף."
"נו?" אמר קלישר, ממתין בדריכות למוצא פיו של כרמל.
"אני רק סיפרתי ליעקב על מישהי שרוצה למכור באזור הזה נכסים. אני מניח שאחיך שוחח עם עורך הדין שלו, ולאחר מכן מישהו שלח את המאפיה הרוסית לבניינים האלו לפנות את הדיירים, כולל את הקשים ביותר, העבריינים."
"מישהו?" שאל קלישר ופער עיניים גדולות.
"זה משנה?"
"אתה רציני?" נדהם קלישר והביט לתוך עיניו.
כרמל הנהן. "צד אחד של העסקה קיימת," אמר, "אני מניח שעד סוף השנה יתפנו כל הבניינים, והרוסי ירכוש מהאלמנה את הכול. עכשיו תדאג שאחיך יקיים את החלק שלו בעסקה."
הוא ניגב את ידיו והותיר את קלישר לבדו בשירותים.
סוסים שחורים
לאחר שעתיים שבהן ניסה להירדם שוב ושוב ללא ההצלחה, הוא זרק מעליו את השמיכה בייאוש, התיישב על מזרן המיטה והדליק את נורת הלילה. השעון עוד לא הראה חצות, אבל הוא היה עייף. כבר כמה ימים ברציפות שהוא לא מצליח להירדם אלא רק לקראת שעות הבוקר המוקדמות.
הוא גרר את עצמו למטבח, פתח את המקרר ובהה בתכולתו כמה שניות. מלבד כמה בקבוקי בירה, שני לימונים ואגס, הוא היה ריק. הקור שפלט המקרר הפתוח נעם לו. הוא כרע ברך וכופף את עצמו מעט, מכניס את ראשו פנימה, ממש לבטנו של המקרר. השקט המוחלט שסביבו הרגיע אותו.
סוף־סוף קול אחר, הרהר.
הוא האזין לזמזום של נורת המקרר הקטנה ועצם את עיניו. לרגע הרים את עיניו למעלה, אל עבר תקרת הבית.
״בבקשה,״ הוא לחש לעצמו בתחינה, ״בבקשה, קח את זה ממני.״
הקור שחדר לאוזניו החל להכאיב לו.
לא נותרה לו ברירה.
בהילוך איטי, שנראה כאילו נמשך נצח, הוא החל לסגור את דלת המקרר. סנטימטר אחר סנטימטר, עד שמצא את נקודת האיזון שבין סגירת דלת המקרר למפסק הפנימי של הנורה הקטנה.
הנורה כבתה.
עוד סנטימטר אחד.
גומיות גוף המקרר נשקו לגומיות דלתו.
הוא בלע את רוקו.
ואז זה הגיע.
דהרת הסוסים.
הרעש נשמע כאילו הגיע ממרחקים.
מאות סוסים שחורים דהרו לעברו. פרסותיהם מכות באדמה במהירות, אך בקצב אחיד.
הוא שוב הרים את עיניו מעלה, מאוכזב.
גם הלילה זה לא יקרה.
הוא לא יצליח להירדם.
בלית ברירה הדליק את הטלוויזיה, נשכב על הספה ובהה במסך.
*
"איך הוא?" שאלה ליאורה.
כמו בכל השיחות הקודמות ביניהן, כשהיא שאלה את השאלה הזו, היא ידעה שכל תשובה שתקבל לא תספק אותה. היא תוסיף לדאוג לו. אופיו קיצוני, הכול אצלו זה או אפס או אחת. אם אין בכך ריגושים, זה לא מעניין אותו. נקודה.
שני הניחה את שפופרת הטלפון על כתפה והצמידה את ראשה אליה, ובעודה אוחזת בשיניה בגומיית שיער ורודה, אספה במיומנות את שערה הבהיר לקוקו.
היא חלצה את נעלי העקב השחורות והתיישבה על הספה.
"כרגיל," השיבה שני.
כרגיל זה טוב, הרהרה ליאורה ועצמה את עיניה, מדמיינת אותו בראשה.
צמרמורת עברה לאורך גבה כשנזכרה באותו ערב סילבסטר בלתי נשכח, כשהיה בדירתה תחת השפעת האל־אס־די. זה הוציא ממנו פרץ של רגשות, של מילים... אובדן טוטאלי של תחושת מציאות.
היא רצתה אותו כאן לידה, עכשיו, אבל הוא היה מחוץ להישג ידה.
היא הרגישה שככל שהם קרובים זה לזה, הם חיים ביקומים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. היא הייתה מוכנה להתפשר על מערכת יחסים זמנית, אבל ידעה שזו אשליה. זה הגורל שלה, והיא לא חיה איתו בשלום.
"כרגיל זה טוב, ליאורה," אמרה שני, כאילו קראה את מחשבותיה.
דממה השתררה משני עברי הקו.
"את מגיעה לארץ?" שאלה שני לאחר כמה רגעים.
"לא בזמן הקרוב," אמרה ליאורה בטון שנשמע מתנצל.
היא רצתה מאוד להגיע לישראל, אפילו לעשרים וארבע שעות, רק כדי לראות אותו, להרגיע את עצמה שבאמת הכול כרגיל ומייד לחזור ללונדון. אבל בינתיים המשיכה לתרץ את אי־הגעתה בחשש של אביה מהמצב בארץ.
"אני לגמרי מבינה אותך," אמרה שני, ועיניה תרו אחר נילי, בת הזוג שלה, שבדיוק יצאה מחדר האמבטיה לבושה במכנסי ספורט כחולים קצרים ובגופיית טריקו לבנה.
"תבטיחי לי שאת שומרת עליו," ביקשה ליאורה.
"בינתיים הוא זה ששומר עלינו," השיבה שני וחייכה.
"תבטיחי לי."
"מבטיחה," ענתה שני, ועייפות נשמעה בקולה. עבר עליה עוד יום קשה, עמוס בשיחות עם לקוחות מודאגים.
נילי הכינה לעצמה קפה קר וזרקה לתוך הכוס הגבוהה כמה קוביות קרח, שמשכו את עיניה של שני. משהו בקוביות הקרח הפנט אותה. היא השתרעה אחורה על הספה ונשכה את שפתיה, פתחה את רוכסן מכנסי העור החומים הצמודים לגופה ותחבה כף יד עדינה פנימה, עמוק אל תחתוניה.
"נדבר בעוד שבועיים?" שאלה ליאורה.
"ברור!" השיבה שני. היא ניתקה את השיחה והניחה את הטלפון במקומו, כשהיא נועצת את מבטה בנילי, שבדיוק הסתובבה לעבר הסלון.
"תתקרבי אליי," לחשה שני בציפייה.
"שוב ליאורה?" החמיצה נילי את פניה.
היא לא שיתפה פעולה.
לאחר כמה רגעים עצרה שני את עצמה, נבוכה מעט, והזדקפה.
"היא לקוחה, נילי. גם היא מודאגת." קולה הסגיר את אכזבתה.
"מודאגת ממה בדיוק?"
"מהמצב," אמרה שני.
"רק מהמצב?" שאלה נילי כשהיא צועדת במסדרון אל עבר חדר השינה, מתעלמת לחלוטין מניסיונה של שני לפתות אותה.
"למה את ממשיכה להשפיל אותי?!" אמרה שני בכעס וקמה מהספה לעברה.
נילי הסתובבה לכיוונה והביטה בכפתורי מכנסיה הפתוחים, שמהם בצבצו תחתוני תחרה שחורים.
שני עקבה אחר מבטה והשפילה עיניה גם היא לעבר המכנסיים.
״את משפילה את עצמך!״ הטיחה בה נילי בבוז וסגרה את הדלת בפניה.
גלי הלם החלו להתפשט בגופה של שני. היא החלה שוב להרהר על אודות מערכת היחסים ביניהן שהתרופפה מעט בשבועות האחרונים בשל עומס העבודה והמתח הנפשי שבהם הייתה נתונה.
"אני רוצה לבוא איתך לכנס הרופאים באילת," אמרה שני ברוך, כשהיא מניחה את מצחה על הדלת הסגורה.
"זה לא יקרה..." נשמע קולה הפוסק של נילי מתוך החדר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
