בשבילי החיים

מבוא

החיים מזמנים לנו רגעים של איבוד הדעת, של זמן העומד מלכת, של מחלה קשה. יש רגעים שבהם נדמה כי הדרך אבדה, כל היציאות חסומות, ורק המוות נשאר כמקום מפלט.

הקשר עם החיים, עם האנשים הקרובים ועם האנשים הרחוקים מתפוגג ונעלם, ונותרות תחושות אבדון וחרדה קיומית, הנוברת בנשמה. רק החזקים מקבלים את הדין בגבורה הרואית. הם מבינים שהגיעו לסוף הדרך ובוחרים לראות את החיוב, את הצד המואר של התמונה.

שאלות קשות מרחפות באוויר כשאתה מקשיב לרחשים מסביבך. כשאתה מדבר עם אנשים שחוו אובדן של ילדים בשיא פריחתם או החיים על זמן שאול בשל מחלה חשוכת מרפא ומאבדים עניין בחיים. שאלות אלה מטילות בספק את מהות החיים עצמם ומעלות לתודעה ספקות בנוגע לקיום הבורא. לעיתים אני עומד חסר אונים מול אותן שאלות, אובד עצות בנוגע לדרך שבה עליי להתמודד עם הכאב שמסביב, לדרך שבה עליי לתמוך בי או באחרים ולעזור לעצמי או לאחרים למלט את עצמנו מהמבוך.

החלטתי לבטא בכתב את התחושות, את הזעקות. להעמיד אותן לפנינו כראי. להראות איך החיים והמתים משתלבים, איך כל יום מתחיל בזריחה חדשה, וזרימת החיים אינה מפסיקה לפעום בקרבנו גם אחרי לכתנו. המחזוריות תמיד בשליטה. מתהום נשייה היא נוסקת לגבהים של התרוממות רוח ושל שמחה. בסוף החידלון והכאב מתחלפים בתקווה, בצחוק של אהובים, בפריחה מרהיבה, לעיתים נדמה כי מכחול ענק צובע בצבעים חיים את מרבדי הבריאה.

הזמן מכתיב את התמונה.

צריך לקבל ללא מורא, גם ברגעים של מחלה ושל כאב, את העובדה שהמוות הוא החיים עצמם. השניים מתקיימים זה לצד זה בשכנות מדהימה. אחרי לכתך החיים ממשיכים לשאת חלק ממטענך. היקום סופג חלק ממורשתך ומנחיל אותה לחיים בקרב צאצאים שאינם חייבים להיות שלך, בדבורה שספגה צוף מפרח מעל קברך, צוף של חיים הממשיכים בלעדיך ואיתך.

סיפור

לערבב מציאות בחלום, צבעים במכחול.

סיפור מופלא ובו כוחות אצורים הזורמים בבטחה.

הזדמנות להציץ לחיים אחרים, למציאות של זרים.

להיעלם בכתובים, שבמוח קודח חבויים ופורצים.

סיפור מרפא ומחליא, מחיה וממית, משחק את האלוהים.

והכול במשיכת עט, בבניית מגדלים מנייר שנושמים.

בכתיבה יש ניתוק, שליטה, לרוב ללא כל רצון להרע.

בסיפור העשיר מחפש רגיעה והעני לעשיר בנשמה.

עובדות, זיכרונות, חלומות, את הסיפור משלימים,

נותנים להם פנים, ואלה למשפחה הופכים.

בוכים עם גיבורים, עצה נותנים, לרוב לא מיישמים.

פינה לבריחה מעול החיים, מהסיפור שבו אנחנו מצויים. 

בריקוד מילים של כותב עם קורא, בסחרור של הנאה,

סיפור טוב לוקח אותך למחוזות הנסתרים שבליבך.

המבוך

אתה במבוך. מחפש נואשות את פתח היציאה.

עובר מרחבים פתוחים ובהם גבעות, נהרות, שבילים ועיירות שכוחות אל, הצבועים בחום ובאפור. מרחבים חסרי חיים. קוצים ודרדרים מתגלגלים ברוח ברחובות השוממים. אתה חש כאילו החיים עמדו מלכת.

אתה תקוע במבוך.

שבן רגע הופך לאמיתי ולאימתני.

מבוך שקירותיו דקיקים, בנויים מסחבות בלויות שנטבלו בבוץ והפכו חמר. ללא צבע, ללא חיים. אתה נדחק בין הקירות הנעים כעלים, עד שאתה מגיע לאולמות רחבים.

האולמות הומים, מלאים בחיים. קבוצות־קבוצות של אנשים עם מדריכים, מכל המינים ומכל הגוונים. אתה מנסה לדבר אליהם, לשאול איך מהמבוך יוצאים, והם מתעלמים. כמו רוח רפאים, אתה עובר ביניהם ובתוכם, מנסה לצעוק עליהם, לגעת בהם, לדחוף אותם, אך במהרה מבין שאינך איתם. התודעה היא רק שלך, נעה כרוח במרחבי החיים.

אתה ממשיך לנוע בין הקירות הדקים, מחפש את בנך. עד לפני רגע הוא היה איתך, וכהבזק נעלם מעיניך, מותיר אחריו תחושת ריקנות מהולה בחרדה מהלא נודע. אתה זועק את שמו, והוא לרגע עונה ומייד נעלם בערפל השכחה. אתה שואל למקום הימצאו, והוא מספר שהוא בבית מעבר לרחוב, במרחב שאין לו סוף. אינך יודע או זוכר עוד את המקום. כל שאתה מכיר עכשיו הוא המבוך.

אתה מגיע לאולם גדול יותר מקודמיו, המואר באור מעומעם. המקום ריק. רק מחצלת מקש פרושה במרכז האולם. אתה מסתובב סביב, מחפש את פתח היציאה למפלט, להכרה, לקשר עם הסובב אותך. רוצה להוכיח לעצמך, בפעם המי יודע כמה, שאתה חי. שאתה קיים.

אך המבוך סוגר עליך.

אתה לא מוותר. מנסה לקלף את הקירות שמולך, אולי שם יימצא הפתרון לחידה? אך לשווא. אתה כלוא ואט־אט אתה מבין שהאחיזה במציאות אבדה.

לבסוף, אתה מתיישב על המחצלת במרכז האולם, מיואש, צובט את עצמך. אולי בחלום אתה נמצא? עליך לחזור לחיים, להשתחרר מהסיוט שאינו מרפה. בנך קורא שוב בשמך. לעיתים בקולו הבוגר, זה שבקע מגרונו כשצמה עיטרה את קודקודו וזקן את פניו, ולעיתים בקולו הילדותי, שדיבר בו כשהיה צעיר ומפוחד. אולי אתה לא לבד. אולי גם הוא איבד דרכו במבוך בדיוק כמוך.

המחצלת מתחילה לנוע מעצמה. אתה קם ממנה בבעתה, מנסה לברוח כל עוד נשמתך בך. המחצלת מתרוממת, וקרן של תקווה מפלחת את ליבך. הינה, מצאת את היציאה.

אתה מזיז את המחצלת לצד במהירות ומבחין בפתח עגול המכוסה במכסה שחור מעופרת. משהו זז ודוחף את המכסה מלמטה. אתה אוחז במכסה השחור, מושך חזק, והבור מתגלה. הוא מלא במים חיים, וראש גברי מעוטר בזקן ארוך בצבע לבן מבצבץ מתוכם. עיניים גדולות ואדומות כאש מביטות בך.

בטון בטוח הוא מספר שהוא אחד המדריכים במבוך, ושפגש את בנך בוכה בעיירה הסמוכה. הוא מוסיף ואומר שהגיע למצוא אותך, ושהוא יכול להוביל אותך לבנך. קולו ברור, שפתו שפת אדם, אך הספק נובר בתוכך, קורא לך להתגונן. המדריך דורש שתלווה אותו פנימה, לתוך הבור, ואתה נוגע בו, מוודא שהוא קיים ושוקל את בקשתו. אתה שואל איך תנשום, והוא מבטיח שהדגים יעזרו לך בדרך. ראית מדריכים בעבר, חלקם אפילו התיימרו לדבר בשמו של האלוהים, אך הפעם יש דחיפות. אין זמן להבהרות או להסברים, אתה רוצה בכל מאודך למצוא את בנך.

אתה נכנס בעקבותיו, צולל לתוך המים הקרים, אוחז בקרסולו בניסיון להישאר קרוב, שלא לאבד את דרכך.

הדרך מתארכת.

החושך סוגר עליך.

אינך זוכר הרבה ממסע זה, לא בטוח שראית דגים בכלל.

כלום לא משנה עכשיו, עליך לדבוק במשימה שלפניך. האם בנך זקוק לך? או שאולי זה אתה שזקוק לו? לא משנה. התלות היא הדדית, כמו שתי וערב באריג, שאי אפשר לפרום ביד חשופה.

אתם יוצאים למרחב פתוח, ובו אור שמימי בוהק. לידכם עץ עבות, שרוצה לספר את סיפורו. אין לך זמן להקשיב לו. "סלח לי," אתה מבקש ומנסה לייצב את נשימתך, "עליי למצוא את בני."

המדריך מודיע לך שעליו לעזוב, שהוא מאוד עסוק בסיוע לאנשים נוספים לצאת מהמבוך. הוא נותן לך כיוון כללי למקום הימצאו של בנך ונעלם.

אתה ממשיך לבדך, מנסה לחשב כמה זמן נמשכת הדרך, וכשאתה מרים את עיניך מכה בך ההבנה כי הלכת סחור־סחור.

תחושת המבוך עדיין איתך.

אותם קירות דקים מחמר עדיין נעים עם הרוח. את בנך לא מצאת. כאילו הוא עבר לרבדים אחרים, למציאות שאינה שלך. אתה מתכרבל בתוך המבוך שלך. לבדך, ללא שום כיוון, וחש ריקנות שאין לה סוף, אין דרך או קירות, אין רמזים או תקווה. אתה נמצא בחלל עכור ובו מעט אוויר לנשימה, חלל שאינך רואה בו דבר או יכול להעריך את סופו. ללא כל נפש חיה מסביב. תחושת אבדון, נשייה. קולך לא נשמע, אפילו לא באוזניך. החלל מנקז את שארית החיים שנותרה בך.

אתה שוקע בהשלמה.

אין דרך לצאת.

קול פנימי מעיר אותך, זה שמלווה אותך תמיד. הוא מזכיר לך שהכוחות האצורים בך הם הכוחות שיעזרו לך לצאת מהמבוך, להתגבר על השכול, להשלים עם הזרימה שאינה נפסקת. מחר תקום ליום חדש. יום עם זריחה מרהיבה.

אתה מבין שמה שהיה הוא שיהיה.

מחזוריות של טוב ושל רע.

של כאב ושל שמחה.

של בכי של בן שאבד השזור בבכי של עולל זכר שאך נולד.