הרי את מגוייסת לי

 "והיה אמונת עתיך חוסן...

"אמונת" - זה סדר זרעים,

"עתיך" - זה סדר מועד,

"חוסן" - זה סדר נשים..." 

שבת לא ע״א

אני פוקחת עיניים לציוץ ציפורים בגינה מחוץ לחלון. לידי בעלי היקר - מתולתל? ג'ינג'י? - כבר מתעורר וממהר לתפילה. אני מנופפת לו כשהוא עולה על אופניים ורוכב לעבר בית הכנסת, מתכופפת וממלאת את סל הנצרים שבידי בביצים טריות שהתרנגולות שלנו הטילו. אני קוטפת תבלינים וממהרת לטגן חביתת ירק מושלמת ששנינו אוהבים. התינוקת כחולת העיניים שלנו עומדת בדלת בפיג'מה מתוקה ומסתכלת עליי בעיניים נוצצות, "אמא."

אני מרימה אותה ומחבקת.

הלחם יוצא ממכונת הלחם בדיוק כשהוא שב מבית הכנסת, סימני פס התפילין עוד על שערו.

"מה נעשה היום?" הוא שואל.

"אולי נטייל לגבעה שממול?" אני מציעה, "הרקפות התחילו לפרוח."

"אני רק רוצה לסיים את בניית הפרגולה האחורית, אז בואי נצא בסביבות אחת."

"מצוין, אארגן סל פיקניק!"

הנחתי את העט וסגרתי את היומן. צחקקתי לעצמי, וידעתי בליבי שכך ייראו החיים שלי. אם רק אחלום אותם מספיק חזק, זה בטוח יתגשם. ככה כולם אומרים, שאם אתה מסמן לעצמך מטרה ברורה, והולך בדרך להגשים אותה, בטוח תגיע אליה בסוף.

פרק 1

סיוון התקשרה באמצע השיעור של קורס 'החברה בישראל'. הייתי עסוקה בהשלמת שעות שינה כשהרטט בכיס שלי הקפיץ אותי. ד"ר יעל שובל־כהן עדיין הייתה עסוקה בדיון האינסופי בינה לבין עטרה, הסטודנטית המצטיינת. הצצתי בצג ושלחתי לה הודעה אוטומטית "לא יכול/ה לדבר. שלחו הודעה".

ההודעה הגיעה תוך דקה, "מזג אוויר כזה נהדר, הרי ירושלים קוראים לנו!"

לאחר שהבטיחה גם בייגלים וגבינת שמנת, הסכמתי.

בתום השיעור שלי עלינו על האוטובוס והנוף התחלף בחדות לנגדנו. בנייני הענק המכוערים של המרכז עם הרעש והמולת האוטובוסים נעלמו לתוך טבע מיוער ורגוע. המהפך, כמו תמיד, עצר את נשמתי. כשירדנו מהאוטובוס ליד עין כרם, מילאתי את ריאותיי באוויר הצלול של סוף חורף. ההרים באמת קראו לנו, ירוקים, קרירים ושלווים.

"המעיינות מלאים," סיוון התרגשה.

בעודנו צועדות בשביל בנחת בין המעיינות, חלף על פנינו בחור גבוה, ובצעדים בוטחים עקף אותנו. הוא נעלם לפני שהספקנו לראות דבר מלבד קומה גבוהה, חיוך כבוש ועיניים שחורות ובורקות. חשבתי שהרגשתי משהו, אך התחושה נעלמה ביחד עם הבחור.

במעיין הוא ישב וחיכה לנו עם פק"ל קפה פתוח וקפה רותח בכוסות זכוכית קטנות.

בתוך דקות הפעלנו את חוק הדתיים השלובים - "עמי מה? שטיינמן? מדולב?" וכבר ידענו שאפשר לשבת בבטחה לכוס קפה. הכרנו דרך אחותי הגדולה שהייתה ביחד איתו באותו מחנה בני עקיבא לפני חמש שנים. ודן של סיוון למד איתו בישיבה תיכונית. ובן דוד של סיוון שירת ביחד איתו בגבעתי.

"תכף משתחרר, לא?" סיוון הסיקה. "בן הדוד שלי כבר בחפש"ש."

כהרגלי, שתקתי כשהשיחה פנתה למישור הצבאי. בזה אני לא מבינה.

כשחייך ראיתי את הגומות. באמת הרגשתי משהו לפני כן. "לא. אני יוצא לקצינים בשבוע הבא. צריך לתפוס קצת טבע לפני זה!"

"אתה אוהב לטייל הרבה?" הסתקרנתי.

"בטח! כשאני משתחרר אני מתכנן דבר ראשון לעשות את שביל ישראל!"

"אין כמו החופש של האזרחות," סיוון זרקה את ידיה לצדדים, "תראה איך אנחנו מבלות לנו בטיולים בסתם יום של חול. לא צריך לחכות לשחרור מאף אחד."

"אז מה אתן לומדות?"

"פסיכולוגיה והיסטוריה." עניתי וסיוון אמרה יחד איתי, "כלכלה ומנהל עסקים," ואז וצחקנו. עמי הצטרף. היה לו צחוק נעים ועמוק.

"עוד רגע מבחני סמסטר," הוספתי בניסיון למשוך את תשומת ליבו אליי, "ואז כבר לא נוכל לטייל כל כך הרבה."

"איזה מגזימנית," סיוון אמרה, "אַיָּלָה היא גאון, היא בכלל לא צריכה ללמוד למבחנים. באולפנה כולנו היינו באות לקחת ממנה סיכומים."

"אז אתן מכירות מהאולפנה?" עמי קימט את מצחו.

"כן," עניתי, "וזה לא נכון, סיוון. אני לא גאון, אני פשוט משקיעה בלימודים. בניגוד אלייך, שעסוקה כל היום בשיחות עם דן."

"מה את חושבת, שזה קל כשהחבר שלך בצבא?!" היא משכה את כתפיה והפנתה את ראשה אל עמי, "עזוב, אילה לא מבינה כלום בצבא."

"ואיך אתן חוזרות הביתה?" התעניין.

צחקנו.

"בכוח הזרוע, אלא מה?"

"אני אקפיץ אתכן בשמחה לתחנה המרכזית," הציע.

כמה שמחתי לא הבאנו רכב.

הוא הזמין אותי לדייט בסוף הנסיעה, כבר למוצ"ש, כי בראשון הוא חוזר לצבא.

ירושלים מנצנצת באור מיוחד בלילה. מהמדרחוב עד ממילא הספיק לספר על עצמו, על איך שגדל בירושלים ולמרות המעבר ליישוב מרוחק בגיל שתים עשרה, הוא עדיין מתעקש שהוא ירושלמי. "ירושלים זו לא סתם עיר," הוא הסביר, "היא טבורה של עולם. ולחשוב שאני זכיתי לגדול בה!"

"ידעת שהאריה של ירושלים עומד כך כי הוא כביכול מגן על חומת ירושלים?" שאל כשעברנו ליד בית העירייה.

משכתי בכתפיי. אף פעם לא שמתי לב שיש חומה מאחורי האריה בסמל ירושלים חומה.

"והחומה שמאחורי הסמל מרמזת על הכותל." הוא המשיך לספר לי את סיפור בניית החומה העות'מאנית, על איך הורידו את ראש המהנדס שהוציא את הר ציון מתוכנית החומה.

הכרתי את הסיפור, אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר. "ואת חומת חזקיה אתה מכיר?" שאלתי.

העיניים שלו נצצו בשובבות, "את מכירה את כל הסיפור על החומה, סתם נתת לי לדבר..."

צחקתי והצעתי שנלך לשם יחד.

"תראי כמה שנים אנחנו מגינים על עצמנו בארץ הזאת," אמר כשעמדנו מעל החומה העתיקה ברובע היהודי.

"אף פעם לא חשבתי על זה כך."

"גם אני לא, עד שהגעתי לצבא. אחרי שנתיים בצבא, מתחילים לחשוב במונחים צבאיים על הכול. אפילו על ההיסטוריה."

"אז מה זה בעצם אומר שאתה בצבא?" שאלתי כשהתיישבנו ברחבת ה'חורבה' ברובע, מקווה לדלות פרטים מבלי להסגיר את בורותי. חיממתי את אצבעותיי סביב כוס התה החמה מבית הקפה הצמוד.

"אני משרת בשירות סדיר, כבר שנתיים," סתם ולא פירש.

"אז נשארה לך שנה אחת?" נשכתי את השפתיים, בתקווה שלא אמרתי משהו טיפשי. משך השירות היום הוא שלוש שנים, לא? תהיתי. כשסיימתי שירות לאומי לפני שנתיים, בבית לנוער בסיכון בדרום, אני כמעט בטוחה שסיוון אמרה משהו על זה שעכשיו שירתנו רק שליש ממה שחייל קרבי משרת. "ותדמייני איך החיילים מרגישים אחרי שנה... שהם רק התחילו..." אמרה לי אז סיוון. סיוון החליטה להמשיך לשנה נוספת בשירות לאומי בארצות הברית, ואילו אני פניתי ללימודים, אבל באותו הזמן שתינו הרהרנו על כך ששפר גורלנו להיות בנות שירות. לעזור, לתרום למדינה אבל בדירה נעימה, בתנאים שאנחנו בחרנו, והכי חשוב מבחינתי, בלי שום דרישות לכושר.

"לא..." עמי החזיר אותי למציאות, "בגלל שאני בקורס קצינים חתמתי עוד שמונה חודשים, אז נשארו לי כמעט שנתיים."

"המממ," המהמתי כמבינה, "ומתי אתה מגיע הביתה?"

"תלוי בתפקיד, במצב ובמפקד... השבוע נניח אני סוגר שבת, אצא רק בעוד שבועיים."

משמעות המשפט האחרון התחוורה לי רק כעבור יומיים. כששלח הודעה שהוא רוצה להיפגש שוב, וזה יהיה רק בעוד שבועיים... ארבעה עשר ימים! הפרפרים שהתחילו לפרפר בבטן לאחר הדייט בירושלים התעופפו בחוזקה עם המחשבה הזו.

פרק 2

בשבועיים שלאחר מכן, חזרתי לשגרת הלמידה באוניברסיטה, אך ראשי היה עסוק במחשבות ובהתרגשות סביב ההיכרות החדשה. עמי השתדל להתקשר בכל יום. תוך כדי השיחה ניסיתי להיזכר איך הוא נראה בכלל, וללמוד מבין השורות מיהו, מהו.

הוא נחמד, באמת נחמד, הרהרתי. הוא מצחיק ומעניין, ואני לומדת על עולם תוכן שלם שלא הכרתי. גם אם לא יצא מזה שום דבר, רכשתי ידע צבאי, עודדתי את עצמי.

בקורס קצינים הם ממש לומדים, כמו שאני לומדת באוניברסיטה. הוא סיפר לי על עבודה שהגיש על דוד המלך, ועל השוואת דרך הפיקוד שלו לדרכי פיקוד שבהן דנו בקורס, על מגשי חול שעליהם עורכים הדמיות והמחשות. ממש כמו ארגז החול הטיפולי, חשבתי בזמן שסיפרתי לו על חיי הקמפוס שלי.

"אתה תאהב את האוניברסיטה," קבעתי בבטחה. "כל הבוקר יושבים בספרייה, בקורסים או בחדרי המחשבים, ואחרי הצהריים סיבוב סביב הקמפוס עם חברות," מיהרתי והוספתי, שלא ייווצר רושם שאני ספורטיבית מדי, "זאת אומרת, אנחנו יושבות בחוסר מעש על הדשא... ובערב מבשלים יחד במטבח, ויושבים ביחד בחדר במעונות."

"בחופשה הבאה אני חייב לבוא לראות," הבטיח ביום שישי.

החופשה הבאה? התביישתי לשאול מתי זה יוצא. זה היה נשמע בעתיד הרחוק, אבל איך הוא כבר מתכנן קשר עד אז? הייתי חייבת לשאול את מישהו. בשישי בצהריים התיישבתי עם אחותי טליה לארוחת צהריים, ושיתפתי אותה בסיפור המפגש, הדייט והטלפונים עם עמי. היא זכרה את עמי היטב, למרות שעברו חמש שנים מהמחנה בני עקיבא בו הם היו יחד בצוות ההדרכה. אחרי ההתרגשות והחיבוק על הקשר החדש היא חשבה בקול, ״עמי דווקא מתאים לך,״ אמרה עם חיוך, ״הוא משימתי כזה, אנרגטי, כמוך...״

חייכתי ושיתפתי אותה בתהייה על החופשה הבאה שהזכיר בטלפון.

היא משכה בכתפיה, ״איך אנחנו נבין בנושאים כאלו?״

ההורים שלנו עלו לישראל מארצות הברית כשהייתי בת שבע וטליה בת תשע. שאר המשפחה נשארה בארצות הברית, והיחיד שהיה צפוי להתגייס היה אחי הקטן, שילה, שהיה רק בכיתה ג'. הצבא היה רחוק מאוד מעולם המושגים שלנו בבית. אבא רצה מאוד להתגייס כשעלה, אבל הוא היה כבר מבוגר מדי וקיבל שחרור לפני שהצליח להשחיל את המילה ״להתנדב״. כשהייתי קטנה ושאלתי אותו למה הוא לא הולך למילואים כמו כולם, הוא הסביר לי, חצי בצחוק וחצי ברצינות, שיגייסו אותו לצבא רק אחרי שכל שאר הגברים במדינה ימותו.

כדי להבין בענייני צבא נותר לנו להסתמך רק על ספרי קריאה, אך הם עסקו בעיקר בגיוס הכפוי של היהודים לצבא הצאר, שממנו ברחו אבות אבותינו.

אפילו שמעון, הארוס של טליה, היה עוד רחוק מגיוס לצבא. הוא היה אברך בישיבה ולא דיבר על שירות צבאי כלל. הוא תכנן להיות רב קהילה, והיה עסוק בלימוד תורה בישיבת מרכז הרב.

״את מבינה אותו בכלל?״ טליה תהתה.

"השיחות בינינו נעשות יותר מובנות..." חשבתי בקול רם, "בכל פעם שהוא אומר מושג שאני לא מבינה, אני עוצרת אותו שיסביר לי מה הוא בעצם אמר, והוא מסביר לי בסבלנות. 'אני סוגר שבת,' הכוונה שהשבת הוא נשאר בבסיס ולא יגיע הביתה. 'מ"מ זה מפקד מחלקה', ובכדי להיות כזה הוא בקורס קצינים..."

"מה עוד?" טליה צחקה.

"הממ... תני לי להיזכר... יש כל כך הרבה," זרקתי את הידיים לאוויר, "אה, נזכרתי במשהו מצחיק. כל דבר בצבא מתחלק לשלוש. יש שלוש כיתות ושלוש מחלקות ושלוש פלוגות, אבל ארבעה גדודים."

"רגע, לא אמרת שהכול מתחלק בשלוש?"

"כן, זה גם מה שאני שאלתי..." צחקתי, "ידעת שאי אפשר לראות את מיקום הבסיס במפה רגילה? זה מצונזר."

"אז איפה הבסיס שלו?"

"זה בד אחד. ליד מצפה רמון."

"ממש רחוק!" טליה שרקה, "אבל מה זאת אומרת 'בד'?"

משכתי בכתפיים. "אולי מלשון בדי המשכן, את יודעת, מוטות הזהב והכסף שעימם נשאו את כלי המשכן במדבר. קורס הקצינים הוא מוט הנשיאה של הצבא?"

טליה צחקה. "נראה לי שיש לך עוד הרבה מה ללמוד. אבל הכי חשוב, זה רציני הפעם?"

"לא יודעת," גמגמתי, ובליבי קיוויתי שכן.

בשני בערב הגעתי תשושה לחדר במעונות בר־אילן. באמצע עבודה מייגעת על תורתו הפסיכולגית של יונג, סוחבת את "סטטיסטיקה ללא סטטיסטיקאים" ביד, ועוד חמישה ספרי היסטוריה ששאלתי מהספרייה בתיק, נחתי על המיטה שלי וקיוויתי שתגיע חברה להצטרף אליי לכוס תה מרגיעה אחרי יום עמוס. לאחר המתנה של כמה דקות בה ראיתי שאף אחד לא באזור, סימסתי לסיוון, "סיימת כבר את הלימודים להיום?"

בכלכלה ומנהל עסקים הורגים אותם. היא בלחץ מסוף השנה, ואמרה לי שהמון תלמידים נכשלים ולא עוברים לשנה ב'. בטח יתאים לה לעצור את המירוץ לרגע ולהצטרף אליי לכוס תה חמה. וחוץ מזה, אמא שלה מכינה עוגיות קוקוס נהדרות.

הטלפון צפצף מייד, ״טובעת כאן בעבודות, אגיע רק מאוחר יותר. אל תדאגי, הבאתי עוגיות.״

ואז הגיעה הודעה נוספת, ״מה קורה עם עמי? הוא התקשר מאז הדייט שלכם? איפה הוא נמצא עכשיו?״

חייכתי לרגע ושמחתי על כך שזכיתי בחברה טובה כזו בחיי. הכרנו זו את זו היטב כבר הרבה שנים, והתקרבנו אחת לשנייה מאוד בכיתה י״א, בזמן שפגשה לראשונה את דן. בשנים הראשונות לקשר שלהם היא היה זקוקה לתמיכה רבה, במיוחד בזמן שהעיפו אותה מהאולפנה כי היה לה חבר. שתינו יחד הצלחנו לשכנע את ראש האולפנה שיחזיר אותה רק כדי לסיים את הבגרויות. לפני שלוש שנים שיתפה אותי בהתלבטויות שלו בין מכינה להסדר, ועל הרגעים הקשים אחרי שלקחו את אהוב ליבה ממנה, כשהתגייס. אלה הרגעים שגרמו לה להחליט לטוס עד חו"ל לשנת השירות השנייה.

מחשבותיי על העבר נקטעו שהטלפון צפצף שוב, ״למה את לא עונה?! בטח הוא נמצא באיזה מקום סודי...״

״מה פתאום,״ מיהרתי לסמס חזרה, ״הוא נמצא בצבא!״

"ברור, התכוונתי באיזה בסיס?"

"בד אחד. לא הבנתי מה זה בדיוק..."

הפוגה בתכתובת בינינו, שלאחריה הגיע המסרון "חחח... מצחיקה אחת. הכול בצבא זה ראשי תיבות. בה"ד זה ראשי תיבות של 'בסיס הדרכה'..."

"תמשיכי לצחוק עליי ולא אספר לך כלום," איימתי.

"לא, לא, סליחה..." כתבה לי בחזרה. "אז מתי אתם יוצאים שוב?"

"אין לי מושג, מתברר שבצבא לא יודעים שום דבר מראש."

"ספרי לי על זה..." כתבה, והוסיפה סמיילי עצבני. "טוב, אני בדרך ואני רוצה לשמוע את כל הפרטים על הבחור הזה!"