אהבה בדרך לונדון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה בדרך לונדון
מכר
אלפי
עותקים
אהבה בדרך לונדון
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אהבה בדרך לונדון

4.8 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

מנתה יאנג היא סופרת סקוטית, בוגרת אוניברסיטת אדינבורו, שספרי הנוער שלה היו רבי מכר באמזון. ספרה "אהבה ברחוב דבלין" היה לרב־מכר וכבש את לבבות הקוראים בארץ ובעולם. 

תקציר

לג´ואנה ווקר לא היו חיים קלים. עם אבא נעדר ואמא לא מתפקדת, לג´ואנה לא היתה ברירה: כבר מגיל צעיר היה עליה לדאוג לבני משפחתה, ובעיקר לאחיה הצעיר והאהוב, קול. כשהיא עובדת יום ולילה כדי לדאוג לפרנסתם, מנחה את ג´ואנה רק שיקול אחד: מה יהיה הכי טוב לקול. גם את הגברים שהיא יוצאת איתם היא בוחרת על פי יכולתם לסייע לה לדאוג לאחיה, ולאו דווקא לפי המשיכה שהיא חשה כלפיהם – או לא.

אבל כל זה משתנה כשהיא פוגשת את קמרון מקייב, המוזג החדש והסקסי בבר שבו היא עובדת. יש לה פרפרים בבטן כשהיא רואה אותו, והמשיכה שלה כלפיו היא כזאת שלא ניתן להתעלם ממנה. קמרון משתוקק להכיר את ג´ו, אבל החומות שהקימה סביבה גבוהות מכדי שיהיה לו אפילו סיכוי.

אבל אז קמרון עובר לגור בבניין שבו היא גרה, וכבר אי אפשר להתכחש לחיבור הנדיר שביניהם. מה גם שקמרון נחוש לחשוף את כל סודותיה – גם אם משמעות הדבר היא למוטט את חומות ההגנה שבהן הקיפה את עצמה בזו אחר זו.

 

סמנתה יאנג היא סופרת סקוטית שספרה אהבה ברחוב דבלין היה לרב־מכר וכבש את לבבות הקוראים בארץ ובעולם.

אהבה בדרך לונדון הוא ספר ההמשך בסדרה המצליחה.

פרק ראשון

פרק ראשון :1

 

 

אדינבורו, סקוטלנד

 

הבטתי ביצירת האמנות ושאלתי את עצמי על מה לכל הרוחות אני מסתכלת. מבחינתי זה היה בליל של קווים וריבועים בצבעים שונים, עם קצת הצללות פה ושם. זה נראה מוכר. האמת שחשבתי שזה דומה באופן מפתיע לציור שאחי הקטן קוֹל הכין בשבילי כשהיה בן שלוש ומאוחסן איפשהו אצלי בבית. אם כי לא נראה לי שאוכל לצפות ממישהו לשלם שלוש מאות ושבעים וחמש ליש"ט על הציור של קול. בנוסף, הטלתי ספק בשפיותו של כל מי שמוכן לשלם שלוש מאות ושבעים וחמש ליש"ט על חתיכת קנבס שנראית כאילו עמדה ליד המסילה בדיוק כשרכבת מלאה בפחיות צבע ירדה מהפסים והתרסקה.

עם זאת, כשהעזתי להעיף מבט סביבי, ראיתי שרוב האנשים בגלריה אוהבים את היצירה. אולי אני לא מספיק חכמה כדי להבין את זה. עטיתי הבעה מהורהרת ועברתי אל הקנבס הבא, במאמץ להיראות יותר מתוחכמת למען החבר שלי.

"אה, טוב, אני לא מבינה את זה," הכריז קול עמוק וצרוד לצדי. הייתי מזהה את הקול הזה בכל מקום. המבטא האמריקאי שבו נהגו המילים התרופף פה ושם לטובת ניגון מקומי או על ידי העיצורים הקלטיים החדים יותר, תוצאה מכך שבעלת הקול גרה בסקוטלנד כבר קרוב לשש שנים.

הקלה שטפה אותי כשהרכנתי את הראש לפגוש במבטה של חברתי הטובה ביותר, ג'וס. זאת היתה הפעם הראשונה בערב ההוא שחיוך רחב עלה על פני. ג'וסלין באטלר היא אמריקאית צעירה, ישירה וחצופה, שעובדת איתי מאחורי הבר במקום יפה ונחשב שנקרא מועדון 39. זה בר־מרתף באחד הרחובות הכי נפלאים של מרכז העיר — רחוב ג'ורג' — וכבר חמש שנים שאנחנו עובדות יחד.

כשהיא מצוידת בשמלת מעצבים שחורה ובנעלי לוּבּוּטַן, החברה המאותגרת־אנכית שלי נראתה מדליקה. כך גם החבר שלה, בריידן קרמייקל. הוא עמד מאחורי ג'וס כשידו מונחת בבעלות על גבה התחתון והקרין שפע של ביטחון עצמי. הוא גבר מהסוג שגורם לך לרייר, וחבר מהסוג שחיפשתי כבר שנים, ואם לא הייתי אוהבת כל כך את ג'וס, ואם בריידן לא היה כרוך אחריה מעבר לכל מידה סבירה של היגיון, הייתי רומסת אותה כדי לזכות בו. הגובה של בריידן הוא בערך מטר תשעים וחמישה סנטימטר, שזה אידיאלי למישהי בגובה שלי. אני מיתמרת לגובה מטר שבעים וחמישה סנטימטר, ועל העקבים הנכונים אני עוברת את המטר שמונים. רצה המקרה ובנוסף לזה החבר של ג'וס הוא גם סקסי, עשיר ומצחיק. וכאמור, הוא אוהב את ג'וס בטירוף. הם יחד כבר כמעט שנה וחצי. אני יכולה להרגיש הצעת נישואים מתגבשת.

"את נראית מדהים," אמרתי לה תוך סקירת הקימורים שלה. שלא כמוני, לג'וס יש שדיים גדולים, ובנוסף לזה מותניים ותחת שלא יודעים גבולות. "המון תודה לשניכם שהגעתם."

"טוב, את חייבת לי על זה," מילמלה ג'וס, והרימה גבה בזמן שהעבירה מבט על שאר הציורים. "אני אצטרך לשקר בטירוף אם האמנית תשאל אותי מה דעתי."

בריידן צבט את מותנה וחייך אליה. "תראי, אם האמנית יומרנית כמו האמנות שלה, למה לשקר כשאפשר להיות כן בצורה אכזרית?"

ג'וס החזירה לו חיוך. "גם נכון."

"לא," התערבתי, בידיעה שאם לא אמנע ממנה להיות כנה, זה בדיוק מה שהיא תעשה. "בֶּקָה היא האקסית של מלקולם, והם עדיין ביחסים טובים. אם תפילי עליה משהו בסגנון רוברט יוּז, אז אני האחת שתיפול על התחת כשיזרקו אותה החוצה לרחוב."

ג'וס קימטה את מצחה. "רוברט יוז?"

נאנחתי. "הוא היה מבקר אמנות נודע."

"זה מוצא חן בעיני." ג'וס חייכה בזדון. "הרי אומרים שכנות היא תכונה אלוהית."

"אם אני לא טועה אומרים את זה על ניקיון, מותק."

"ברור שזה ניקיון, אבל אני די בטוחה שכנות עומדת במקום השני, לא?"

הניצוץ העיקש בעיניה של ג'וס כמעט גרם לי להשתנק. ג'וס היא כוח שיש להתחשב בו, ואם יש לה דעה או שהיא רוצה להגיד משהו, יש מעט מאוד דברים שאת יכולה לעשות כדי לעצור אותה. כשרק הכרתי אותה היא היתה אדם מסוגר להדהים והעדיפה לא להתערב בעניינים האישיים של החברים שלה. מאז שפגשה את בריידן היא השתנתה מאוד. החברוּת שלנו התחזקה, ועכשיו ג'וס היא היחידה שיודעת את האמת על חיי. אני אסירת תודה לה על החברוּת שלה, אבל ברגעים כאלה אני מתגעגעת לפעמים לג'וס של פעם, זאת ששמרה את המחשבות והרגשות שלה נעולים בכספת.

אני יוצאת עם מלקולם הנדרי כבר כמעט שלושה חודשים. הוא מושלם עבורי. נדיב, רגוע, גבוה... ועשיר. מלקולם הוא המבוגר מכל ה"שוגר־דדיז" שלי, כמו שג'וס קוראת להם בבדיחות. למרות שבגיל שלושים ותשע הוא בקושי עונה להגדרה מבוגר. עם זאת, הוא מבוגר ממני בחמש־עשרה שנה. לא שאכפת לי. אני משוכנעת שהוא עשוי להיות האחד, כך שאני לא רוצה שג'וס תסכן את התפתחות היחסים שלנו על ידי העלבת חברה טובה שלו.

"ג'וסלין" — בריידן שוב אחז במותניה, תוך שהוא בוחן אותי ואת הפאניקה המתגברת שלי — "נראה לי שלמרות הכול, הכי טוב יהיה אם הערב תתרגלי את אמנות הצביעות."

ג'וס, שבסופו של דבר קראה את הבעת הפנים שלי, הניחה יד מרגיעה על זרועי. "אני צוחקת, ג'ו. אני אתנהג למופת. אני מבטיחה."

הינהנתי. "העניין הוא פשוט ש... הדברים מתקדמים בסדר, את יודעת."

"מלקולם נראה בחור טוב," הסכים בריידן.

ג'וס הפיקה צליל גרוני, אבל שנינו התעלמנו מזה. החברה שלי הבהירה את דעתה על בן הזוג שבחרתי לי. היא משוכנעת שאני מנצלת את מלקולם ושהוא מנצל אותי. אז נכון שהוא נדיב ושאני זקוקה לנדיבות הזאת. עם זאת, האמת הגדולה יותר היא שבאמת אכפת לי ממנו. מאז "האהבה הראשונה" שלי, ג'ון, כשהייתי בת שש־עשרה, תמיד התאהבתי בתומכים מקסימים וברעיון של ביטחון כלכלי עבורי ועבור קול. אבל לג'ון נמאס מזה שהוא רק כינור שני למשפחה שלי, ואחרי חצי שנה הוא עזב אותי.

זה לימד אותי לקח יקר ערך.

זה גם סיפק לי דרישה חדשה מהחבר הפוטנציאלי — צריך שיהיו לו עבודה טובה, מוטיבציה, מוסר עבודה והכנסה טובה. לא משנה כמה קשה עבדתי, עם הכישורים הלא קיימים שלי והיעדר כישרון של ממש, אני בחיים לא אצליח להרוויח מספיק כסף כדי להבטיח עתיד יציב למשפחה שלי. עם זאת, אני מספיק יפה כדי להשיג גבר עם כישורים וכישרון ראויים.

כמה שנים אחרי שהתאוששתי משיברון הלב שנבע מהרומן הכושל שלי עם ג'ון, קאלום נכנס לחיי. עורך דין מסודר בן שלושים, חתיך מדליק, מתורבת, מתוחכם. בהיותי נחושה לגרום לזה להחזיק מעמד, הפכתי למה שבעיני רוחי היתה החברה המושלמת עבורו. זה היה מין הרגל שלי, להפוך למישהי אחרת, במיוחד מאחר שנראה שזה עובד. קאלום באמת חשב שאני מושלמת, לפרק זמן מסוים. היינו יחד שנתיים — עד שהחשאיות שלי בנוגע למשפחתי וחוסר היכולת שלי "לתת לו להיכנס" נעצו טריז עמוק מדי בינינו והוא עזב אותי.

אחרי קאלום לקח לי חודשים לגרד את עצמי בחזרה מהקרשים... וכשעשיתי את זה, זה היה כדי לרוץ לזרועותיו של טים. החלטה איומה. טים עבד בחברת השקעות. הוא היה שקוע בעצמו בצורה כל כך משתקת, שבסוף אני הייתי זאת שזרקה אותו. ואז הגיע סטיבן. סטיבן היה מנהל מכירות באחת מהחברות המעצבנות האלה שמוכרות מוצרים מדלת לדלת. הוא השקיע שעות ארוכות בעבודה, מה שחשבתי שיעבוד לטובתנו, אבל זה לא היה ככה. ג'וס חושבת שסטיבן זרק אותי מפני שלא הייתי מסוגלת לגלות גמישות בשום תחום, בגלל המחויבויות המשפחתיות שלי. האמת היתה שאני זרקתי את סטיבן. הוא גרם לי להרגיש חסרת ערך. ההערות שלו על חוסר התועלת הכללית שלי העלו בי יותר מדי זיכרונות, ולמרות שאפילו אני לא חושבת שיש הרבה דברים שעומדים לזכותי חוץ מהמראה שלי, כשהחבר שלך אומר לך את זה וגורם לך להרגיש לא יותר מנערת ליווי, זה הזמן להתנער.

אכלתי הרבה חרא מאנשים, אבל יש לי גבולות, וככל שאני מתבגרת, הגבולות האלה הולכים ומצטמצמים.

אבל מלקולם שונה. הוא אף פעם לא גורם לי להרגיש רע עם עצמי, ועד כה היחסים בינינו מתקדמים יפה מאוד.

"איפה איש הלוטו?"

העפתי מבט מעבר לכתף לחפש אותו, תוך התעלמות מהעוקצנות של ג'וס. "לא יודעת," מילמלתי.

במקרה של מלקולם זכיתי בפרס הגדול, מפני שהוא עורך דין שזכה בלוטו. הוא זכה במיליונים לפני שנים וויתר על העבודה שלו — על הקריירה שלו, למעשה — כדי להתחיל ליהנות מחיים חדשים כמיליונר. מאחר שהיה רגיל להיות עסוק, הוא החליט לנסות את יכולתו בפיתוח נכסים, ועכשיו יש לו תיק נכסים שהוא הבעלים שלהם.

עמדנו בבניין לבנים אדומות עתיק שהחלונות המלוכלכים שלו היו עשויים משורות של משולשים קטנים, מהסוג שסביר יותר להניח שתיתקלי בהם במחסן, ולא בגלריה לאמנות. החלל הפנימי היה סיפור שונה לחלוטין. עם רצפת הפרקט, התאורה המושלמת והמחיצות שהותקנו במקום לצורך התצוגה, הוא היה אידיאלי לגלריה. מלקולם התגרש שנה לפני הזכייה שלו, אבל ברור שגברים נאים ועשירים מושכים נשים צעירות כמוני. עד מהרה הוא נתקל בבקה, אמנית אירית מתוחכמת בת עשרים ושש. הם יצאו כמה חודשים, ונשארו חברים טובים גם אחרי שנפרדו. מלקולם השקיע כסף באמנות שלה, ושכר לה גלריה כמה בלוקים מהדירה הקודמת שלי במחוז לית.

הייתי חייבת להודות שהגלריה והתערוכה מרשימות. גם אם ממש לא הצלחתי להבין מה האמנות אומרת לי.

מלקולם הצליח לאסוף קבוצה של קונים פרטיים שיגיעו לפתיחה החגיגית של אוסף היצירות החדשות של בקה, ולמרבה השמחה אליהם האמנות כן דיברה. איך שהגעתי איבדתי את בן זוגי לערב. בקה מיהרה אל מלקולם ואלי בחותלות מתכתיות ולבושה בסוודר גדול מדי, כשרגליה היחפות טופחות על רצפת העץ הקפואה. היא שלחה אלי חיוך מבולבל, תפסה את מלקולם ודרשה שהוא יבוא ויציג אותה בפני האנשים שהגיעו. בשלב הזה אני התחלתי לפסוע בגלריה ולתהות אם העניין הוא שאין לי טעם באמנות או שהאמנות הזאת פשוט זוועתית.

"חשבתי לקנות לעצמי משהו לדירה, אבל..." בריידן השמיע שריקה חלשה כשראה את המחיר על הקנבס שמולו עמדנו. "יש לי כלל: לא לשלם מחיר מופרז כשאני קונה חרא."

ג'וס נחרה בבוז והינהנה בהסכמה מוחלטת. החלטתי שהדבר הכי טוב יהיה לשנות את הנושא, לפני שמישהו מהם יעודד את האחר להיות גס רוח בגלוי. שאלתי, "איפה אלי ואדם?"

אלי מתוקה, והיא יכולה להאיר כל מצב באור חיובי. היא גם מצליחה למתן את הלשונות הבוטות של החברה הכי טובה שלה ושל אחיה, וזאת בדיוק היתה הסיבה שהזמנתי אותה.

"היא ואדם נשארו הערב בבית," ענתה ג'וס ברצינות שקטה שהדאיגה אותי. "היא קיבלה היום את התוצאות של האם־אר־איי. הכול נקי, כמובן, אבל זה החזיר אותה אחורה."

עברה קצת יותר משנה מאז שאלי עברה ניתוח מוח כדי להוציא גידולים שפירים שגרמו לה לתופעות גופניות ולהתקפים של אובדן הכרה. לא ממש הכרתי את אלי בזמנו, אבל ג'וס התנחלה פעם בדירה הקודמת שלי בזמן ההחלמה של אלי, וידעתי ממה שהיא סיפרה לי שזאת היתה תקופה קשה לכולם. "אני אנסה לקפוץ לראות אותה בקרוב," מילמלתי, ותהיתי אם אצליח למצוא את הזמן לעשות את זה. עם שתי העבודות שלי, הטיפול באמא ובקול וזה שאני מתלווה אל מלקולם בכל פעם שהוא רוצה אותי איפשהו, החיים שלי די קדחתניים.

ג'וס הינהנה, וקמט של דאגה הופיע בין גבותיה. היא דואגת לאלי יותר מכולם. טוב, אולי לא יותר מכולם, חשבתי והעפתי מבט בבריידן, שגבותיו היו מכווצות בהבעה מוטרדת.

יש מצב שבריידן הוא האח הכי מגונן שראיתי בחיים, באופן ממש מוגזם. אבל מאחר שאני יודעת טוב מאוד איך זה להיות מגוננת בהגזמה על אח צעיר, זה לא משהו שאני יכולה לצחוק עליו.

בניסיון להוציא אותם מהמחשבות הקודרות שלהם, התלוצצתי על היום המחורבן לחלוטין שעבר עלי בעבודה. בלילות שלישי, חמישי ושישי אני עובדת במועדון 39. בבקרים של שני, שלישי ורביעי אני עובדת כעוזרת אישית של תומס מִיקֶל, רואה חשבון במשרד רואי החשבון מיקל את יאנג. מר מיקל הוא מניאק עגמומי, ומאחר ש"עוזרת אישית" היא סתם דרך מנופחת להגיד "שליחה", אני כל הזמן סופגת ריקושטים מהמזג הססגוני שלו. יש ימים טובים שבהם אנחנו מסתדרים סביר למדי; בימים אחרים, כמו היום, זה פשוט אבוד: "את לא יודעת להבדיל בין התחת למרפק שלך". ציטוט ישיר. מתברר שהיום רשמתי שיא חדש של חוסר תוחלת: לא היה מספיק סוכר בקפה שלו, הבחורה במאפייה התעלמה מההנחיה שלי להוציא את העגבניות מהכריך שלו, ולא שלחתי מכתב שמר מיקל שכח לתת לי. תודה לאל שמחר יש לי חופש ממיקל ומהלשון החדה שלו.

בריידן ניסה פעם נוספת לשכנע אותי לעזוב את מיקל ולבוא לעבוד במשרה חלקית בסוכנות הנדל"ן שלו, אבל סירבתי לקבל את העזרה שלו, בדיוק כשם שסירבתי להצעות העזרה הרבות של ג'וס בעבר. למרות שהייתי אסירת תודה על הנדיבות, תמיד הייתי נחושה לפלס את דרכי בחיים בכוחות עצמי. כשאת סומכת על אנשים שאכפת לך מהם, ואת בוטחת בהם במשהו עצום כמו זה, הם תמיד מאכזבים אותך, ללא יוצא מן הכלל. ואני ממש לא רוצה להיות מאוכזבת מג'וס ומבריידן. אלא שהערב ניכר היה שהוא יותר נחוש, ובריידן פירט את היתרונות של העבודה אצלו.

לפתע הרגשתי את שיער העורף שלי סומר. סובבתי מעט את הראש, ומילותיו של בריידן התעמעמו כשבדקתי מי או מה לכד את תשומת לבי. עיני סקרו את החדר, ואז נעתקה נשימתי כשמבטי נעצר על בחור שנעץ בי עיניים. עינינו נפגשו, ומסיבה ביזארית כלשהי היתה לי תחושה שהחיבור הוא גופני, כאילו מעצם זה שהכרנו האחד בנוכחותו של האחר, רותקתי למקום. הרגשתי את קצב לבי גובר ואת הדם הולם באוזני.

היה בינינו מרחק הגון, כך שלא יכולתי להבחין מה צבע עיניו, אבל הן היו מהורהרות וחודרות, ומצחו התקמט כאילו הוא מבולבל בדיוק באותה מידה כמוני מהחשמל הסטטי בינינו. למה הוא לכד את תשומת לבי? הוא לא היה מסוג הבחורים שאני מגיבה אליהם בדרך כלל. נכון, הוא די נאה. שיער בלונדיני פרוע וזיפים סקסיים, גבוה, אבל לא כמו מלקולם. הוא בטח מטר שמונים, מקסימום מטר שמונים ושניים. בעקבים שנעלתי הערב אני גבוהה ממנו. יכולתי לראות את שרירי הזרוע שלו ואת הוורידים העבים על אמותיו, מפני שהאידיוט לבש טריקו באמצע החורף. אבל הוא לא בנוי כמו הבחורים שיצאתי איתם. הוא לא רחב ובשרני. הוא רזה ומסוקס. מממ, "מסוקס" היא מילה שמגדירה את זה טוב. והזכרתי כבר את הקעקועים? לא יכולתי לראות מה הם, אבל ראיתי את הדיו הססגוני על זרועו.

אני לא עושה מקועקעים.

כשעיניו הושפלו מתחת לריסים שלהן, שאפתי אוויר בתגובה לתחושה דמוית ההלם שעברה דרכי כמו זרם בזמן שמבטו נדד במורד גופי ובחזרה למעלה. התחשק לי להתפתל, בהיותי נסערת מהסקירה הבוטה שלו, אם כי בדרך כלל, אם בחור היה בוחן אותי ככה, פשוט הייתי שולחת אליו חיוך פלרטטני. ברגע שעיניו חזרו אל פני, הוא שלח אלי מבט חורך אחרון — מבט שגרם לתחושה שיד מיובלת מלטפת במורד גופי — ואז משך ממני את עיניו. הרגשתי המומה ובהחלט מגורה, והבטתי בו צועד לדרכו אל מאחורי אחת המחיצות שחילקו את הגלריה.

"מי זה היה?" קולה של ג'וס חדר את הערפל סביבי.

מיצמצתי והסתובבתי בחזרה אליה, וניחשתי שעל פני תקוע מבט מוכה תדהמה. "אין לי שום מושג."

ג'וס חייכה בזחיחות. "הוא היה מדליק."

גרון כיחכח מאחוריה. "סליחה, מה זה היה?"

עיניה נצצו בקונדסות, אבל כשהסתובבה אל בן זוגה זעוף הפנים, היא שינתה את הבעתה למופת של תמימות. "התכוונתי מנקודת מבט אסתטית טהורה, כמובן."

בריידן רטן, אבל הצמיד אותה אליו. ג'וס חייכה אלי ולא יכולתי שלא לחייך בעצמי. בריידן קרמייקל הוא איש עסקים ישיר, ענייני ומאיים, ואיכשהו ג'וס מצליחה לסובב אותו על האצבע הקטנה.

אני חושבת שעמדנו שם משהו כמו שעה, שתינו שמפניה חינם ודיברנו על כל הנושאים שבעולם. לפעמים אני מרגישה מאוימת כששניהם יחד, מפני שהם כל כך אינטליגנטים ומשכילים. לעתים נדירות אני מרגישה שיש לי משהו מעניין או עמוק לתרום לשיחה, אז פשוט צחקתי ונהניתי מזה שהם מקניטים אחד את השני עד מוות. כשאני לבד עם ג'וס זה משהו אחר. אני מכירה את ג'וס יותר טוב משאני מכירה את בריידן, אז אני בטוחה שהיא בחיים לא היתה רוצה שארגיש כאילו אני צריכה להתנהג אחרת ממה שאני. זה שינוי נחמד בקצב בהשוואה לשאר החיים שלי.

פיטפטנו עם חלק מהאורחים בניסיון לא להיראות מבולבלים מההתלהבות שלהם מיצירות האמנות, אבל אחרי שעה ג'וס פנתה אלי בהתנצלות. "אנחנו חייבים לזוז, ג'ו. אני מצטערת, אבל לבריידן יש מחר פגישה ממש מוקדם." כנראה שהאכזבה שלי ניכרה, כי היא נדה בראשה. "יודעת מה? לא, אני אשאר. בריידן יכול ללכת. אני אשאר."

לא. חד וחלק לא. כבר הסתדרתי במצבים כאלה בעבר. "ג'וס, לכי הביתה עם בריידן. אני בסדר. משועממת, אבל בסדר."

"את בטוחה?"

"לחלוטין."

היא הידקה את ידה על זרועי בחיבה ואחזה בידו של בריידן. הוא הינהן אלי, ואני השבתי לו בחיוך קטן של "לילה טוב", ואז הבטתי כשהם חצו את הגלריה אל מתלה הבגדים, שעליו נמצאו המעילים של כל האורחים. כמו ג'נטלמן אמיתי, בריידן החזיק לג'וס את המעיל ועזר לה ללבוש אותו. הוא נישק את שערה לפני שפנה ללבוש את מעילו. כשזרועו כרוכה על כתפיה, הוא הוביל אותה החוצה אל ליל פברואר הקר, והשאיר אותי בגלריה עם כאב לא מוכר בחזי.

הבטתי בשעון האומגה המוזהב שמלקולם קנה לי לחג המולד, וכמו תמיד כשאני בודקת מה השעה, קוננתי על העובדה שאני עוד לא יכולה למכור אותו. זאת כנראה המתנה הכי יקרה שקיבלתי אי־פעם, והיא תעשה נפלאות לחסכונות שלי. עם זאת, תמיד קיימת התקווה שהיחסים שלי עם מלקולם יהפכו למשהו יותר משמעותי, ואז מכירת השעון הזה כבר לא תהיה על הפרק. אבל אני אף פעם לא מרשה לעצמי לטפח תקוות מופרזות.

השעה היתה תשע וחמש־עשרה דקות. הדופק שלי האיץ מעט וגיששתי בתיק היד שלי, גוצ'י מזויף, בחיפוש אחר הטלפון. אין הודעות. לעזאזל, קול.

בדיוק לחצתי על "שלח" להודעת טקסט שכתבתי לקול כדי להזכיר לו שיתקשר אלי ברגע שהוא מגיע הביתה, כשזרוע החליקה סביב מותני והריח העצי, דמוי העור, של האפטרשייב של מלקולם מילא את נחירי. לא הייתי צריכה להטות את ראשי לאחור לפגוש במבטו, מאחר שנעלתי עקבים של שנים־עשר סנטימטר. הסתובבתי וחייכתי, וכשעינינו נפגשו הסוויתי את הדאגה שלי לקול. הלכתי על המראה המתוחכם כשבחרתי בשמלת העיפרון האדומה של דולצ'ה וגבאנה שמלקולם קנה לי במסע הקניות האחרון שלנו. השמלה הבליטה את הגזרה החטובה שלי באופן מושלם. אני מתה עליה. אני אצטער להוסיף אותה לערמת איביי שלי.

"הנה את," מלקולם חייך אלי, ועיניו החומות האירו בזמן שהתקמטו באופן מושך בפינות. יש לו רעמה בריאה ושופעת של שיער כהה, עם נגיעות סקסיות של אפור בצדדים. הוא תמיד לובש חליפות והערב הזה אינו יוצא דופן: עבודת החייטות של סֶוִויל רוֹ פשוט נפלאה. "חשבתי שהחברים שלך מגיעים הערב, אחרת לא הייתי משאיר אותך לבדך."

חייכתי לשמע הדברים והנחתי את ידי על חזהו. "אל תדאג. אני בסדר. הם היו פה, אבל נאלצו לצאת מוקדם." הבטתי בטלפון שעדיין היה מונח בידי — איפה קול? גרמלינים קטנים התעוררו בבטני כדי לכרסם בחרדה את קרבי.

"אני קונה אחד מהציורים של בקה. בואי ותעמידי איתי פנים שהוא מבריק."

ציחקקתי ואז מיד הרגשתי רע, ונשכתי את השפתיים לעצור את הצליל. "אני כל כך שמחה שאני לא היחידה שלא מבינה את זה."

עיניו חלפו על פני החדר, כששפתיו מעוקלות בחיוך משועשע. "טוב, למרבה המזל לאנשים האלה יש יותר מושג באמנות מאשר לנו, אז לפחות אני אכסה את ההשקעה שלי."

הוא השאיר את זרועו סביב מותני והנחה אותי ברחבי הגלריה ואל מאחורי שני קירות, שם עמדה בקה מתחת לתפלצת ענקית של התזות צבע. כמעט נכשלתי ברגלי כשראיתי עם מי היא כנראה מתווכחת.

המקועקע.

חרא.

"את בסדר?" מלקולם הביט אלי, ומצחו התקמט כשהרגיש את המתח בגופי.

חייכתי בעליצות. חוק מספר אחת: שתמיד יראה אותך רק כמישהי חיובית ומקסימה. "מעולה."

המקועקע חייך אל בקה כשידו על מותנה בעודו מנסה למשוך אותה אליו, כשהבעת פניו אומרת פיוס. הכרחתי את עצמי להתעלם מנשימתי שנעתקה לנוכח הבזק החיוך הלבן שלו. בקה עדיין נראתה מעט עצבנית, אבל לגמרי הבנתי אותה כשהיא נענתה לחיבוק שלו. חשבתי שכל אישה היתה סולחת למניאק הזה על כל דבר שבעולם אם הוא היה מחייך אליה ככה.

הסטתי את עיני מהמקועקע והלכתי בעקבות מלקולם שנעצר לידם, והשניים הסתובבו אלינו. הלחיים של בקה העלו סומק ורוד, ועיניה נצצו בהתרגשות. "פשוט תתעלמו ממני ומקֶם. אנחנו סתם רבים בגלל שהוא אידיוט."

לא הסתכלתי עליו, אבל שמעתי אותו מצחקק. "לא, אנחנו רבים כי יש לנו טעם שונה באמנות."

"קם שונא את האמנות שלי," אמרה בקה בזעף. "הוא לא יכול להיות כמו שאר החברים שלי ולשקר. לא. כן עד אכזריות, הבחור. לפחות מלקולם אוהב את העבודות שלי. הוא אמר לך שהוא קונה ציור שלי, ג'ו?"

הייתן חושבות שאני אקנא בחיבה הברורה של מלקולם אל בקה, ואני יודעת שזה נשמע נורא, אבל עד שראיתי את האמנות שלה באמת קינאתי קצת. אני לא חכמה במיוחד, אני לא מציירת, אני לא שרה, ואני בשלנית סבירה ולא יותר... תודה לאל, אני יפה. גבוהה עם רגליים מפה עד הודעה חדשה, ואמרו לי אינספור פעמים שיש לי גוף נהדר ועור מצוין. תשלבו את זה עם עיניים ירוקות ענקיות, שיער בלונדיני אדמדם ארוך ושופע ותווי פנים עדינים, ומה שתקבלו זה חבילה מושכת — כזאת שגרמה לראשים להסתובב מאז שהייתי נערה. נכון, אין לי הרבה, אבל במה שיש לי אני משתמשת לטובת המשפחה שלי.

הידיעה שבקה חמודה וכישרונית אכן הדאיגה אותי מעט. אולי מלקולם ישתעמם ממני ויחזור אליה?

אבל האמת שהתגובה הלא מתלהבת של מלקולם לאמנות שלה גרמה לי להרגיש טוב יותר בעניין היחסים ביניהם. לא שיש בזה איזשהו היגיון.

"הוא אמר לי. בחירה טובה." חייכתי אליו וראיתי שהוא מת לצחוק. ידו החליקה ממותני כלפי מטה, לחפון את ירכי, והתקרבתי אליו תוך העפת מבט חטוף בטלפון. עדיין שום סימן לקול.

"ג'ו, זה החבר של בקה, קמרון," אמר מלקולם בפתאומיות, והרמתי את ראשי במהירות לבחון סופסוף את האיש שנמנעתי מלהביט בו בשניות האחרונות. עינינו נפגשו והרגשתי שוב אותו גל של התרגשות גואה בתוכי.

עיניו היו בצבע כחול כהה, ונדמה היה שהן מפשיטות אותי עד אחרון בגדי בזמן שסקר אותי יסודית בפעם השנייה. צפיתי במבטו מרפרף עלי במהירות ומבחין בידו של מלקולם על ירכי. התקשחתי בזמן שקמרון בחן אותנו, הסיק מסקנה כלשהי עלינו, וטרק את ההבעה שלו בהידוק עז של השפתיים.

"היי," הצלחתי להגיד, והוא שלח אלי הנהון קלוש. לא היה ספק שהלהבה שנמצאה קודם בעיניו קופדה.

בקה התחילה לקשקש למלקולם על הציור, אז ניצלתי את ההזדמנות לבדוק שוב את הטלפון שלי. לשמע נחרה מאוכזבת הרמתי את ראשי בחטף, ועיני התנגשו באלה של קמרון. לא יכולתי להבין את הסלידה שניכרה בהבעת פניו, או מדוע הרגשתי צורך פתאומי להגיד לו שילך להזדיין. כשאני מוצאת את עצמי ניצבת מול עוינות או תוקפנות, אני נוטה להתכווץ ולא להוציא הגה. במקרה הזה, הגינוי והשיפוט על פניו של האידיוט המקועקע הזה גרמו לי לרצות לדפוק בהם אגרוף ולשבור לו את האף, שגם ככה לא היה מושלם. היתה לו תפיחה קטנה ליד הגשר, שהיתה אמורה לפגום במראה הנאה שלו אבל במקום זה רק הוסיפה לחספוס שלו.

נשכתי את הלשון לפני שאעשה משהו לא אופייני, והנחתי לעיני לעבור אל הקעקועים שלו. על האמה הימנית שלו היה כתב שחור יפהפה — שתי מילים שלא יכולתי לפענח מבלי להסגיר את העובדה שאני מנסה לקרוא אותן. על זרוע שמאל שלו היה ציור צבעוני ועשיר בפרטים. זה נראה כמו דרקון, אבל לא יכולתי להיות בטוחה, ובקה התקרבה עוד יותר אל קמרון והסתירה אותו מעיני.

לרגע תהיתי איך בקה יכלה לעבור ממלקולם בן השלושים ומשהו עם החליפות המחויטות שלו לקמרון בן העשרים ומשהו עם שעון הטייסים שלו משנות השבעים וצמידי העור, הטריקו של להקת דֶף לפּארד שעברה בכביסה יותר מדי פעמים, וג'ינס ליווי'ס ממורטים.

"מל, שאלת את ג'ו בנוגע לעבודה?"

מבולבלת, הרמתי את מבטי אל בן זוגי. "עבודה?"

"בקה, זה בסדר, באמת," התעקש קמרון, וקולו העמוק שילח בגופי רטט של משהו שלא רציתי להודות בו. עיני נדדו לפגוש בעיניו, וראיתי אותו מביט בי בחזרה כשהבעת פניו ריקה.

"שטויות," אמר מלקולם בנועם, ואז בחן אותי במחשבה. "אתם עדיין מחפשים עוד ברמן במועדון, נכון?"

נכון. קרייג, חברי ועמיתי לעבודה (והסטוץ היחיד ברזומה שלי — אחרי קאלום הייתי מחוסלת), נטש אותנו לטובת אוסטרליה. ביום שלישי הוא עבד בפעם האחרונה, והמנהלת שלנו, סו, עשתה ראיונות לברמנים כל השבוע האחרון. אני מתגעגעת לקרייג. לפעמים הפלרטוטים שלו היו קצת מוגזמים, ומעולם לא היו לי הביצים להגיד לו לסתום (לג'וס כן), אבל לפחות היה לו תמיד מצב רוח טוב. "כן, למה?"

בקה נגעה בזרועי והבטתי בפניה המפצירים. לפתע עלה על דעתי שלמרות שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים, היא נראית ונשמעת כמו ילדונת, עם עיניה הכחולות הרחבות, עורה הרך והקול הדקיק שלה. לא היינו יכולות להיות שונות יותר אחת מהשנייה. "קם הוא מעצב גרפי. הוא עבד בחברה שעושה את כל השיווק והמיתוג למוצרים מובילים בארץ, אבל היו שם קיצוצים בתקציב. האחרון שהגיע הראשון שיוצא, משהו כזה, וקם התחיל אצלם רק לפני שנה."

העפתי בקם מבט זהיר אבל אוהד. זה לא קל לאבד מקום עבודה.

רק שלא הבנתי מה הקשר אלי או למשרת הברמן הפנויה.

"בקה," עכשיו קם נשמע מעוצבן. "אמרתי לך שאני אטפל בזה בעצמי."

היא הסמיקה מעט תחת מבטו החודר, ולפתע הרגשתי קשר אליה. אני לא היחידה שהוא מאיים עליה. טוב מאוד. "קם, תן לי לעזור." היא פנתה בחזרה אלי. "הוא מתקשה..."

"אני מתקשה למצוא עבודה בתחום העיצוב הגרפי," קטע אותה קם, ועיניו הכחולות בערו מתסכול. לפתע עלה על דעתי שמצב הרוח הרע שלו, כפי שזה נראה, בכלל לא היה קשור אלי, והיה מאוד קשור במצב שלו. "מלקולם אמר שיש משרה מלאה פנויה במועדון 39, ויש לי ניסיון כברמן. אני צריך משהו שיחזיק אותי עד שאמצא עבודה אחרת. אם תשיגי לי טופס הגשת מועמדות, אני אעריך את זה."

הסיבה שהחלטתי להושיט עזרה למרות שלא ממש חיבבתי אותו או את הגישה שלו, נותרה תעלומה בזמן שעניתי, "אני אעשה יותר מזה. אני אדבר עם המנהלת שלי ואתן לה את המספר שלך."

הוא הביט בי לרגע, ותהרגו אותי אם הצלחתי להבין מה מתחולל מאחורי העיניים שלו. בסוף הוא הינהן באיטיות. "בסדר, תודה. המספר שלי הוא..."

באותו רגע הטלפון שלי רטט בידי והרמתי אותו להביט בצג.

 

חזרתי הביתה מג'יימי. די עם הפאניקה. קול.

 

המתח אזל מגופי ונאנחתי, ומיהרתי לשלוח לו תשובה.

"ג'ו?"

הרמתי מבט והבחנתי בגבות המורמות של מלקולם.

לעזאזל. המספר של קם. הסמקתי כשהבנתי שנעלמתי לו לחלוטין ברגע שקיבלתי את ההודעה מקול. שלחתי אליו חיוך נבוך של התנצלות, שניתז בחזרה מהבעת הפלדה שלו. "סליחה. המספר שלך?"

לא משועשע, הוא דיקלם אותו עבורי ואני הקלדתי אותו לטלפון.

"מחר אני אמסור לה את המספר."

"כן, שיהיה," הוא ענה בנימה משועממת, שרמזה שאין לי מספיק תאי מוח כדי לזכור לעשות את זה.

היחס שלו אלי צרב, אבל החלטתי לא להניח לזה להטריד אותי, והצטנפתי בשמחה רבה עוד יותר אל מלקולם, עכשיו שידעתי שקול בריא ושלם בדירה שלנו בדרך לונדון.

מנתה יאנג היא סופרת סקוטית, בוגרת אוניברסיטת אדינבורו, שספרי הנוער שלה היו רבי מכר באמזון. ספרה "אהבה ברחוב דבלין" היה לרב־מכר וכבש את לבבות הקוראים בארץ ובעולם. 

עוד על הספר

אהבה בדרך לונדון סמנתה יאנג

פרק ראשון :1

 

 

אדינבורו, סקוטלנד

 

הבטתי ביצירת האמנות ושאלתי את עצמי על מה לכל הרוחות אני מסתכלת. מבחינתי זה היה בליל של קווים וריבועים בצבעים שונים, עם קצת הצללות פה ושם. זה נראה מוכר. האמת שחשבתי שזה דומה באופן מפתיע לציור שאחי הקטן קוֹל הכין בשבילי כשהיה בן שלוש ומאוחסן איפשהו אצלי בבית. אם כי לא נראה לי שאוכל לצפות ממישהו לשלם שלוש מאות ושבעים וחמש ליש"ט על הציור של קול. בנוסף, הטלתי ספק בשפיותו של כל מי שמוכן לשלם שלוש מאות ושבעים וחמש ליש"ט על חתיכת קנבס שנראית כאילו עמדה ליד המסילה בדיוק כשרכבת מלאה בפחיות צבע ירדה מהפסים והתרסקה.

עם זאת, כשהעזתי להעיף מבט סביבי, ראיתי שרוב האנשים בגלריה אוהבים את היצירה. אולי אני לא מספיק חכמה כדי להבין את זה. עטיתי הבעה מהורהרת ועברתי אל הקנבס הבא, במאמץ להיראות יותר מתוחכמת למען החבר שלי.

"אה, טוב, אני לא מבינה את זה," הכריז קול עמוק וצרוד לצדי. הייתי מזהה את הקול הזה בכל מקום. המבטא האמריקאי שבו נהגו המילים התרופף פה ושם לטובת ניגון מקומי או על ידי העיצורים הקלטיים החדים יותר, תוצאה מכך שבעלת הקול גרה בסקוטלנד כבר קרוב לשש שנים.

הקלה שטפה אותי כשהרכנתי את הראש לפגוש במבטה של חברתי הטובה ביותר, ג'וס. זאת היתה הפעם הראשונה בערב ההוא שחיוך רחב עלה על פני. ג'וסלין באטלר היא אמריקאית צעירה, ישירה וחצופה, שעובדת איתי מאחורי הבר במקום יפה ונחשב שנקרא מועדון 39. זה בר־מרתף באחד הרחובות הכי נפלאים של מרכז העיר — רחוב ג'ורג' — וכבר חמש שנים שאנחנו עובדות יחד.

כשהיא מצוידת בשמלת מעצבים שחורה ובנעלי לוּבּוּטַן, החברה המאותגרת־אנכית שלי נראתה מדליקה. כך גם החבר שלה, בריידן קרמייקל. הוא עמד מאחורי ג'וס כשידו מונחת בבעלות על גבה התחתון והקרין שפע של ביטחון עצמי. הוא גבר מהסוג שגורם לך לרייר, וחבר מהסוג שחיפשתי כבר שנים, ואם לא הייתי אוהבת כל כך את ג'וס, ואם בריידן לא היה כרוך אחריה מעבר לכל מידה סבירה של היגיון, הייתי רומסת אותה כדי לזכות בו. הגובה של בריידן הוא בערך מטר תשעים וחמישה סנטימטר, שזה אידיאלי למישהי בגובה שלי. אני מיתמרת לגובה מטר שבעים וחמישה סנטימטר, ועל העקבים הנכונים אני עוברת את המטר שמונים. רצה המקרה ובנוסף לזה החבר של ג'וס הוא גם סקסי, עשיר ומצחיק. וכאמור, הוא אוהב את ג'וס בטירוף. הם יחד כבר כמעט שנה וחצי. אני יכולה להרגיש הצעת נישואים מתגבשת.

"את נראית מדהים," אמרתי לה תוך סקירת הקימורים שלה. שלא כמוני, לג'וס יש שדיים גדולים, ובנוסף לזה מותניים ותחת שלא יודעים גבולות. "המון תודה לשניכם שהגעתם."

"טוב, את חייבת לי על זה," מילמלה ג'וס, והרימה גבה בזמן שהעבירה מבט על שאר הציורים. "אני אצטרך לשקר בטירוף אם האמנית תשאל אותי מה דעתי."

בריידן צבט את מותנה וחייך אליה. "תראי, אם האמנית יומרנית כמו האמנות שלה, למה לשקר כשאפשר להיות כן בצורה אכזרית?"

ג'וס החזירה לו חיוך. "גם נכון."

"לא," התערבתי, בידיעה שאם לא אמנע ממנה להיות כנה, זה בדיוק מה שהיא תעשה. "בֶּקָה היא האקסית של מלקולם, והם עדיין ביחסים טובים. אם תפילי עליה משהו בסגנון רוברט יוּז, אז אני האחת שתיפול על התחת כשיזרקו אותה החוצה לרחוב."

ג'וס קימטה את מצחה. "רוברט יוז?"

נאנחתי. "הוא היה מבקר אמנות נודע."

"זה מוצא חן בעיני." ג'וס חייכה בזדון. "הרי אומרים שכנות היא תכונה אלוהית."

"אם אני לא טועה אומרים את זה על ניקיון, מותק."

"ברור שזה ניקיון, אבל אני די בטוחה שכנות עומדת במקום השני, לא?"

הניצוץ העיקש בעיניה של ג'וס כמעט גרם לי להשתנק. ג'וס היא כוח שיש להתחשב בו, ואם יש לה דעה או שהיא רוצה להגיד משהו, יש מעט מאוד דברים שאת יכולה לעשות כדי לעצור אותה. כשרק הכרתי אותה היא היתה אדם מסוגר להדהים והעדיפה לא להתערב בעניינים האישיים של החברים שלה. מאז שפגשה את בריידן היא השתנתה מאוד. החברוּת שלנו התחזקה, ועכשיו ג'וס היא היחידה שיודעת את האמת על חיי. אני אסירת תודה לה על החברוּת שלה, אבל ברגעים כאלה אני מתגעגעת לפעמים לג'וס של פעם, זאת ששמרה את המחשבות והרגשות שלה נעולים בכספת.

אני יוצאת עם מלקולם הנדרי כבר כמעט שלושה חודשים. הוא מושלם עבורי. נדיב, רגוע, גבוה... ועשיר. מלקולם הוא המבוגר מכל ה"שוגר־דדיז" שלי, כמו שג'וס קוראת להם בבדיחות. למרות שבגיל שלושים ותשע הוא בקושי עונה להגדרה מבוגר. עם זאת, הוא מבוגר ממני בחמש־עשרה שנה. לא שאכפת לי. אני משוכנעת שהוא עשוי להיות האחד, כך שאני לא רוצה שג'וס תסכן את התפתחות היחסים שלנו על ידי העלבת חברה טובה שלו.

"ג'וסלין" — בריידן שוב אחז במותניה, תוך שהוא בוחן אותי ואת הפאניקה המתגברת שלי — "נראה לי שלמרות הכול, הכי טוב יהיה אם הערב תתרגלי את אמנות הצביעות."

ג'וס, שבסופו של דבר קראה את הבעת הפנים שלי, הניחה יד מרגיעה על זרועי. "אני צוחקת, ג'ו. אני אתנהג למופת. אני מבטיחה."

הינהנתי. "העניין הוא פשוט ש... הדברים מתקדמים בסדר, את יודעת."

"מלקולם נראה בחור טוב," הסכים בריידן.

ג'וס הפיקה צליל גרוני, אבל שנינו התעלמנו מזה. החברה שלי הבהירה את דעתה על בן הזוג שבחרתי לי. היא משוכנעת שאני מנצלת את מלקולם ושהוא מנצל אותי. אז נכון שהוא נדיב ושאני זקוקה לנדיבות הזאת. עם זאת, האמת הגדולה יותר היא שבאמת אכפת לי ממנו. מאז "האהבה הראשונה" שלי, ג'ון, כשהייתי בת שש־עשרה, תמיד התאהבתי בתומכים מקסימים וברעיון של ביטחון כלכלי עבורי ועבור קול. אבל לג'ון נמאס מזה שהוא רק כינור שני למשפחה שלי, ואחרי חצי שנה הוא עזב אותי.

זה לימד אותי לקח יקר ערך.

זה גם סיפק לי דרישה חדשה מהחבר הפוטנציאלי — צריך שיהיו לו עבודה טובה, מוטיבציה, מוסר עבודה והכנסה טובה. לא משנה כמה קשה עבדתי, עם הכישורים הלא קיימים שלי והיעדר כישרון של ממש, אני בחיים לא אצליח להרוויח מספיק כסף כדי להבטיח עתיד יציב למשפחה שלי. עם זאת, אני מספיק יפה כדי להשיג גבר עם כישורים וכישרון ראויים.

כמה שנים אחרי שהתאוששתי משיברון הלב שנבע מהרומן הכושל שלי עם ג'ון, קאלום נכנס לחיי. עורך דין מסודר בן שלושים, חתיך מדליק, מתורבת, מתוחכם. בהיותי נחושה לגרום לזה להחזיק מעמד, הפכתי למה שבעיני רוחי היתה החברה המושלמת עבורו. זה היה מין הרגל שלי, להפוך למישהי אחרת, במיוחד מאחר שנראה שזה עובד. קאלום באמת חשב שאני מושלמת, לפרק זמן מסוים. היינו יחד שנתיים — עד שהחשאיות שלי בנוגע למשפחתי וחוסר היכולת שלי "לתת לו להיכנס" נעצו טריז עמוק מדי בינינו והוא עזב אותי.

אחרי קאלום לקח לי חודשים לגרד את עצמי בחזרה מהקרשים... וכשעשיתי את זה, זה היה כדי לרוץ לזרועותיו של טים. החלטה איומה. טים עבד בחברת השקעות. הוא היה שקוע בעצמו בצורה כל כך משתקת, שבסוף אני הייתי זאת שזרקה אותו. ואז הגיע סטיבן. סטיבן היה מנהל מכירות באחת מהחברות המעצבנות האלה שמוכרות מוצרים מדלת לדלת. הוא השקיע שעות ארוכות בעבודה, מה שחשבתי שיעבוד לטובתנו, אבל זה לא היה ככה. ג'וס חושבת שסטיבן זרק אותי מפני שלא הייתי מסוגלת לגלות גמישות בשום תחום, בגלל המחויבויות המשפחתיות שלי. האמת היתה שאני זרקתי את סטיבן. הוא גרם לי להרגיש חסרת ערך. ההערות שלו על חוסר התועלת הכללית שלי העלו בי יותר מדי זיכרונות, ולמרות שאפילו אני לא חושבת שיש הרבה דברים שעומדים לזכותי חוץ מהמראה שלי, כשהחבר שלך אומר לך את זה וגורם לך להרגיש לא יותר מנערת ליווי, זה הזמן להתנער.

אכלתי הרבה חרא מאנשים, אבל יש לי גבולות, וככל שאני מתבגרת, הגבולות האלה הולכים ומצטמצמים.

אבל מלקולם שונה. הוא אף פעם לא גורם לי להרגיש רע עם עצמי, ועד כה היחסים בינינו מתקדמים יפה מאוד.

"איפה איש הלוטו?"

העפתי מבט מעבר לכתף לחפש אותו, תוך התעלמות מהעוקצנות של ג'וס. "לא יודעת," מילמלתי.

במקרה של מלקולם זכיתי בפרס הגדול, מפני שהוא עורך דין שזכה בלוטו. הוא זכה במיליונים לפני שנים וויתר על העבודה שלו — על הקריירה שלו, למעשה — כדי להתחיל ליהנות מחיים חדשים כמיליונר. מאחר שהיה רגיל להיות עסוק, הוא החליט לנסות את יכולתו בפיתוח נכסים, ועכשיו יש לו תיק נכסים שהוא הבעלים שלהם.

עמדנו בבניין לבנים אדומות עתיק שהחלונות המלוכלכים שלו היו עשויים משורות של משולשים קטנים, מהסוג שסביר יותר להניח שתיתקלי בהם במחסן, ולא בגלריה לאמנות. החלל הפנימי היה סיפור שונה לחלוטין. עם רצפת הפרקט, התאורה המושלמת והמחיצות שהותקנו במקום לצורך התצוגה, הוא היה אידיאלי לגלריה. מלקולם התגרש שנה לפני הזכייה שלו, אבל ברור שגברים נאים ועשירים מושכים נשים צעירות כמוני. עד מהרה הוא נתקל בבקה, אמנית אירית מתוחכמת בת עשרים ושש. הם יצאו כמה חודשים, ונשארו חברים טובים גם אחרי שנפרדו. מלקולם השקיע כסף באמנות שלה, ושכר לה גלריה כמה בלוקים מהדירה הקודמת שלי במחוז לית.

הייתי חייבת להודות שהגלריה והתערוכה מרשימות. גם אם ממש לא הצלחתי להבין מה האמנות אומרת לי.

מלקולם הצליח לאסוף קבוצה של קונים פרטיים שיגיעו לפתיחה החגיגית של אוסף היצירות החדשות של בקה, ולמרבה השמחה אליהם האמנות כן דיברה. איך שהגעתי איבדתי את בן זוגי לערב. בקה מיהרה אל מלקולם ואלי בחותלות מתכתיות ולבושה בסוודר גדול מדי, כשרגליה היחפות טופחות על רצפת העץ הקפואה. היא שלחה אלי חיוך מבולבל, תפסה את מלקולם ודרשה שהוא יבוא ויציג אותה בפני האנשים שהגיעו. בשלב הזה אני התחלתי לפסוע בגלריה ולתהות אם העניין הוא שאין לי טעם באמנות או שהאמנות הזאת פשוט זוועתית.

"חשבתי לקנות לעצמי משהו לדירה, אבל..." בריידן השמיע שריקה חלשה כשראה את המחיר על הקנבס שמולו עמדנו. "יש לי כלל: לא לשלם מחיר מופרז כשאני קונה חרא."

ג'וס נחרה בבוז והינהנה בהסכמה מוחלטת. החלטתי שהדבר הכי טוב יהיה לשנות את הנושא, לפני שמישהו מהם יעודד את האחר להיות גס רוח בגלוי. שאלתי, "איפה אלי ואדם?"

אלי מתוקה, והיא יכולה להאיר כל מצב באור חיובי. היא גם מצליחה למתן את הלשונות הבוטות של החברה הכי טובה שלה ושל אחיה, וזאת בדיוק היתה הסיבה שהזמנתי אותה.

"היא ואדם נשארו הערב בבית," ענתה ג'וס ברצינות שקטה שהדאיגה אותי. "היא קיבלה היום את התוצאות של האם־אר־איי. הכול נקי, כמובן, אבל זה החזיר אותה אחורה."

עברה קצת יותר משנה מאז שאלי עברה ניתוח מוח כדי להוציא גידולים שפירים שגרמו לה לתופעות גופניות ולהתקפים של אובדן הכרה. לא ממש הכרתי את אלי בזמנו, אבל ג'וס התנחלה פעם בדירה הקודמת שלי בזמן ההחלמה של אלי, וידעתי ממה שהיא סיפרה לי שזאת היתה תקופה קשה לכולם. "אני אנסה לקפוץ לראות אותה בקרוב," מילמלתי, ותהיתי אם אצליח למצוא את הזמן לעשות את זה. עם שתי העבודות שלי, הטיפול באמא ובקול וזה שאני מתלווה אל מלקולם בכל פעם שהוא רוצה אותי איפשהו, החיים שלי די קדחתניים.

ג'וס הינהנה, וקמט של דאגה הופיע בין גבותיה. היא דואגת לאלי יותר מכולם. טוב, אולי לא יותר מכולם, חשבתי והעפתי מבט בבריידן, שגבותיו היו מכווצות בהבעה מוטרדת.

יש מצב שבריידן הוא האח הכי מגונן שראיתי בחיים, באופן ממש מוגזם. אבל מאחר שאני יודעת טוב מאוד איך זה להיות מגוננת בהגזמה על אח צעיר, זה לא משהו שאני יכולה לצחוק עליו.

בניסיון להוציא אותם מהמחשבות הקודרות שלהם, התלוצצתי על היום המחורבן לחלוטין שעבר עלי בעבודה. בלילות שלישי, חמישי ושישי אני עובדת במועדון 39. בבקרים של שני, שלישי ורביעי אני עובדת כעוזרת אישית של תומס מִיקֶל, רואה חשבון במשרד רואי החשבון מיקל את יאנג. מר מיקל הוא מניאק עגמומי, ומאחר ש"עוזרת אישית" היא סתם דרך מנופחת להגיד "שליחה", אני כל הזמן סופגת ריקושטים מהמזג הססגוני שלו. יש ימים טובים שבהם אנחנו מסתדרים סביר למדי; בימים אחרים, כמו היום, זה פשוט אבוד: "את לא יודעת להבדיל בין התחת למרפק שלך". ציטוט ישיר. מתברר שהיום רשמתי שיא חדש של חוסר תוחלת: לא היה מספיק סוכר בקפה שלו, הבחורה במאפייה התעלמה מההנחיה שלי להוציא את העגבניות מהכריך שלו, ולא שלחתי מכתב שמר מיקל שכח לתת לי. תודה לאל שמחר יש לי חופש ממיקל ומהלשון החדה שלו.

בריידן ניסה פעם נוספת לשכנע אותי לעזוב את מיקל ולבוא לעבוד במשרה חלקית בסוכנות הנדל"ן שלו, אבל סירבתי לקבל את העזרה שלו, בדיוק כשם שסירבתי להצעות העזרה הרבות של ג'וס בעבר. למרות שהייתי אסירת תודה על הנדיבות, תמיד הייתי נחושה לפלס את דרכי בחיים בכוחות עצמי. כשאת סומכת על אנשים שאכפת לך מהם, ואת בוטחת בהם במשהו עצום כמו זה, הם תמיד מאכזבים אותך, ללא יוצא מן הכלל. ואני ממש לא רוצה להיות מאוכזבת מג'וס ומבריידן. אלא שהערב ניכר היה שהוא יותר נחוש, ובריידן פירט את היתרונות של העבודה אצלו.

לפתע הרגשתי את שיער העורף שלי סומר. סובבתי מעט את הראש, ומילותיו של בריידן התעמעמו כשבדקתי מי או מה לכד את תשומת לבי. עיני סקרו את החדר, ואז נעתקה נשימתי כשמבטי נעצר על בחור שנעץ בי עיניים. עינינו נפגשו, ומסיבה ביזארית כלשהי היתה לי תחושה שהחיבור הוא גופני, כאילו מעצם זה שהכרנו האחד בנוכחותו של האחר, רותקתי למקום. הרגשתי את קצב לבי גובר ואת הדם הולם באוזני.

היה בינינו מרחק הגון, כך שלא יכולתי להבחין מה צבע עיניו, אבל הן היו מהורהרות וחודרות, ומצחו התקמט כאילו הוא מבולבל בדיוק באותה מידה כמוני מהחשמל הסטטי בינינו. למה הוא לכד את תשומת לבי? הוא לא היה מסוג הבחורים שאני מגיבה אליהם בדרך כלל. נכון, הוא די נאה. שיער בלונדיני פרוע וזיפים סקסיים, גבוה, אבל לא כמו מלקולם. הוא בטח מטר שמונים, מקסימום מטר שמונים ושניים. בעקבים שנעלתי הערב אני גבוהה ממנו. יכולתי לראות את שרירי הזרוע שלו ואת הוורידים העבים על אמותיו, מפני שהאידיוט לבש טריקו באמצע החורף. אבל הוא לא בנוי כמו הבחורים שיצאתי איתם. הוא לא רחב ובשרני. הוא רזה ומסוקס. מממ, "מסוקס" היא מילה שמגדירה את זה טוב. והזכרתי כבר את הקעקועים? לא יכולתי לראות מה הם, אבל ראיתי את הדיו הססגוני על זרועו.

אני לא עושה מקועקעים.

כשעיניו הושפלו מתחת לריסים שלהן, שאפתי אוויר בתגובה לתחושה דמוית ההלם שעברה דרכי כמו זרם בזמן שמבטו נדד במורד גופי ובחזרה למעלה. התחשק לי להתפתל, בהיותי נסערת מהסקירה הבוטה שלו, אם כי בדרך כלל, אם בחור היה בוחן אותי ככה, פשוט הייתי שולחת אליו חיוך פלרטטני. ברגע שעיניו חזרו אל פני, הוא שלח אלי מבט חורך אחרון — מבט שגרם לתחושה שיד מיובלת מלטפת במורד גופי — ואז משך ממני את עיניו. הרגשתי המומה ובהחלט מגורה, והבטתי בו צועד לדרכו אל מאחורי אחת המחיצות שחילקו את הגלריה.

"מי זה היה?" קולה של ג'וס חדר את הערפל סביבי.

מיצמצתי והסתובבתי בחזרה אליה, וניחשתי שעל פני תקוע מבט מוכה תדהמה. "אין לי שום מושג."

ג'וס חייכה בזחיחות. "הוא היה מדליק."

גרון כיחכח מאחוריה. "סליחה, מה זה היה?"

עיניה נצצו בקונדסות, אבל כשהסתובבה אל בן זוגה זעוף הפנים, היא שינתה את הבעתה למופת של תמימות. "התכוונתי מנקודת מבט אסתטית טהורה, כמובן."

בריידן רטן, אבל הצמיד אותה אליו. ג'וס חייכה אלי ולא יכולתי שלא לחייך בעצמי. בריידן קרמייקל הוא איש עסקים ישיר, ענייני ומאיים, ואיכשהו ג'וס מצליחה לסובב אותו על האצבע הקטנה.

אני חושבת שעמדנו שם משהו כמו שעה, שתינו שמפניה חינם ודיברנו על כל הנושאים שבעולם. לפעמים אני מרגישה מאוימת כששניהם יחד, מפני שהם כל כך אינטליגנטים ומשכילים. לעתים נדירות אני מרגישה שיש לי משהו מעניין או עמוק לתרום לשיחה, אז פשוט צחקתי ונהניתי מזה שהם מקניטים אחד את השני עד מוות. כשאני לבד עם ג'וס זה משהו אחר. אני מכירה את ג'וס יותר טוב משאני מכירה את בריידן, אז אני בטוחה שהיא בחיים לא היתה רוצה שארגיש כאילו אני צריכה להתנהג אחרת ממה שאני. זה שינוי נחמד בקצב בהשוואה לשאר החיים שלי.

פיטפטנו עם חלק מהאורחים בניסיון לא להיראות מבולבלים מההתלהבות שלהם מיצירות האמנות, אבל אחרי שעה ג'וס פנתה אלי בהתנצלות. "אנחנו חייבים לזוז, ג'ו. אני מצטערת, אבל לבריידן יש מחר פגישה ממש מוקדם." כנראה שהאכזבה שלי ניכרה, כי היא נדה בראשה. "יודעת מה? לא, אני אשאר. בריידן יכול ללכת. אני אשאר."

לא. חד וחלק לא. כבר הסתדרתי במצבים כאלה בעבר. "ג'וס, לכי הביתה עם בריידן. אני בסדר. משועממת, אבל בסדר."

"את בטוחה?"

"לחלוטין."

היא הידקה את ידה על זרועי בחיבה ואחזה בידו של בריידן. הוא הינהן אלי, ואני השבתי לו בחיוך קטן של "לילה טוב", ואז הבטתי כשהם חצו את הגלריה אל מתלה הבגדים, שעליו נמצאו המעילים של כל האורחים. כמו ג'נטלמן אמיתי, בריידן החזיק לג'וס את המעיל ועזר לה ללבוש אותו. הוא נישק את שערה לפני שפנה ללבוש את מעילו. כשזרועו כרוכה על כתפיה, הוא הוביל אותה החוצה אל ליל פברואר הקר, והשאיר אותי בגלריה עם כאב לא מוכר בחזי.

הבטתי בשעון האומגה המוזהב שמלקולם קנה לי לחג המולד, וכמו תמיד כשאני בודקת מה השעה, קוננתי על העובדה שאני עוד לא יכולה למכור אותו. זאת כנראה המתנה הכי יקרה שקיבלתי אי־פעם, והיא תעשה נפלאות לחסכונות שלי. עם זאת, תמיד קיימת התקווה שהיחסים שלי עם מלקולם יהפכו למשהו יותר משמעותי, ואז מכירת השעון הזה כבר לא תהיה על הפרק. אבל אני אף פעם לא מרשה לעצמי לטפח תקוות מופרזות.

השעה היתה תשע וחמש־עשרה דקות. הדופק שלי האיץ מעט וגיששתי בתיק היד שלי, גוצ'י מזויף, בחיפוש אחר הטלפון. אין הודעות. לעזאזל, קול.

בדיוק לחצתי על "שלח" להודעת טקסט שכתבתי לקול כדי להזכיר לו שיתקשר אלי ברגע שהוא מגיע הביתה, כשזרוע החליקה סביב מותני והריח העצי, דמוי העור, של האפטרשייב של מלקולם מילא את נחירי. לא הייתי צריכה להטות את ראשי לאחור לפגוש במבטו, מאחר שנעלתי עקבים של שנים־עשר סנטימטר. הסתובבתי וחייכתי, וכשעינינו נפגשו הסוויתי את הדאגה שלי לקול. הלכתי על המראה המתוחכם כשבחרתי בשמלת העיפרון האדומה של דולצ'ה וגבאנה שמלקולם קנה לי במסע הקניות האחרון שלנו. השמלה הבליטה את הגזרה החטובה שלי באופן מושלם. אני מתה עליה. אני אצטער להוסיף אותה לערמת איביי שלי.

"הנה את," מלקולם חייך אלי, ועיניו החומות האירו בזמן שהתקמטו באופן מושך בפינות. יש לו רעמה בריאה ושופעת של שיער כהה, עם נגיעות סקסיות של אפור בצדדים. הוא תמיד לובש חליפות והערב הזה אינו יוצא דופן: עבודת החייטות של סֶוִויל רוֹ פשוט נפלאה. "חשבתי שהחברים שלך מגיעים הערב, אחרת לא הייתי משאיר אותך לבדך."

חייכתי לשמע הדברים והנחתי את ידי על חזהו. "אל תדאג. אני בסדר. הם היו פה, אבל נאלצו לצאת מוקדם." הבטתי בטלפון שעדיין היה מונח בידי — איפה קול? גרמלינים קטנים התעוררו בבטני כדי לכרסם בחרדה את קרבי.

"אני קונה אחד מהציורים של בקה. בואי ותעמידי איתי פנים שהוא מבריק."

ציחקקתי ואז מיד הרגשתי רע, ונשכתי את השפתיים לעצור את הצליל. "אני כל כך שמחה שאני לא היחידה שלא מבינה את זה."

עיניו חלפו על פני החדר, כששפתיו מעוקלות בחיוך משועשע. "טוב, למרבה המזל לאנשים האלה יש יותר מושג באמנות מאשר לנו, אז לפחות אני אכסה את ההשקעה שלי."

הוא השאיר את זרועו סביב מותני והנחה אותי ברחבי הגלריה ואל מאחורי שני קירות, שם עמדה בקה מתחת לתפלצת ענקית של התזות צבע. כמעט נכשלתי ברגלי כשראיתי עם מי היא כנראה מתווכחת.

המקועקע.

חרא.

"את בסדר?" מלקולם הביט אלי, ומצחו התקמט כשהרגיש את המתח בגופי.

חייכתי בעליצות. חוק מספר אחת: שתמיד יראה אותך רק כמישהי חיובית ומקסימה. "מעולה."

המקועקע חייך אל בקה כשידו על מותנה בעודו מנסה למשוך אותה אליו, כשהבעת פניו אומרת פיוס. הכרחתי את עצמי להתעלם מנשימתי שנעתקה לנוכח הבזק החיוך הלבן שלו. בקה עדיין נראתה מעט עצבנית, אבל לגמרי הבנתי אותה כשהיא נענתה לחיבוק שלו. חשבתי שכל אישה היתה סולחת למניאק הזה על כל דבר שבעולם אם הוא היה מחייך אליה ככה.

הסטתי את עיני מהמקועקע והלכתי בעקבות מלקולם שנעצר לידם, והשניים הסתובבו אלינו. הלחיים של בקה העלו סומק ורוד, ועיניה נצצו בהתרגשות. "פשוט תתעלמו ממני ומקֶם. אנחנו סתם רבים בגלל שהוא אידיוט."

לא הסתכלתי עליו, אבל שמעתי אותו מצחקק. "לא, אנחנו רבים כי יש לנו טעם שונה באמנות."

"קם שונא את האמנות שלי," אמרה בקה בזעף. "הוא לא יכול להיות כמו שאר החברים שלי ולשקר. לא. כן עד אכזריות, הבחור. לפחות מלקולם אוהב את העבודות שלי. הוא אמר לך שהוא קונה ציור שלי, ג'ו?"

הייתן חושבות שאני אקנא בחיבה הברורה של מלקולם אל בקה, ואני יודעת שזה נשמע נורא, אבל עד שראיתי את האמנות שלה באמת קינאתי קצת. אני לא חכמה במיוחד, אני לא מציירת, אני לא שרה, ואני בשלנית סבירה ולא יותר... תודה לאל, אני יפה. גבוהה עם רגליים מפה עד הודעה חדשה, ואמרו לי אינספור פעמים שיש לי גוף נהדר ועור מצוין. תשלבו את זה עם עיניים ירוקות ענקיות, שיער בלונדיני אדמדם ארוך ושופע ותווי פנים עדינים, ומה שתקבלו זה חבילה מושכת — כזאת שגרמה לראשים להסתובב מאז שהייתי נערה. נכון, אין לי הרבה, אבל במה שיש לי אני משתמשת לטובת המשפחה שלי.

הידיעה שבקה חמודה וכישרונית אכן הדאיגה אותי מעט. אולי מלקולם ישתעמם ממני ויחזור אליה?

אבל האמת שהתגובה הלא מתלהבת של מלקולם לאמנות שלה גרמה לי להרגיש טוב יותר בעניין היחסים ביניהם. לא שיש בזה איזשהו היגיון.

"הוא אמר לי. בחירה טובה." חייכתי אליו וראיתי שהוא מת לצחוק. ידו החליקה ממותני כלפי מטה, לחפון את ירכי, והתקרבתי אליו תוך העפת מבט חטוף בטלפון. עדיין שום סימן לקול.

"ג'ו, זה החבר של בקה, קמרון," אמר מלקולם בפתאומיות, והרמתי את ראשי במהירות לבחון סופסוף את האיש שנמנעתי מלהביט בו בשניות האחרונות. עינינו נפגשו והרגשתי שוב אותו גל של התרגשות גואה בתוכי.

עיניו היו בצבע כחול כהה, ונדמה היה שהן מפשיטות אותי עד אחרון בגדי בזמן שסקר אותי יסודית בפעם השנייה. צפיתי במבטו מרפרף עלי במהירות ומבחין בידו של מלקולם על ירכי. התקשחתי בזמן שקמרון בחן אותנו, הסיק מסקנה כלשהי עלינו, וטרק את ההבעה שלו בהידוק עז של השפתיים.

"היי," הצלחתי להגיד, והוא שלח אלי הנהון קלוש. לא היה ספק שהלהבה שנמצאה קודם בעיניו קופדה.

בקה התחילה לקשקש למלקולם על הציור, אז ניצלתי את ההזדמנות לבדוק שוב את הטלפון שלי. לשמע נחרה מאוכזבת הרמתי את ראשי בחטף, ועיני התנגשו באלה של קמרון. לא יכולתי להבין את הסלידה שניכרה בהבעת פניו, או מדוע הרגשתי צורך פתאומי להגיד לו שילך להזדיין. כשאני מוצאת את עצמי ניצבת מול עוינות או תוקפנות, אני נוטה להתכווץ ולא להוציא הגה. במקרה הזה, הגינוי והשיפוט על פניו של האידיוט המקועקע הזה גרמו לי לרצות לדפוק בהם אגרוף ולשבור לו את האף, שגם ככה לא היה מושלם. היתה לו תפיחה קטנה ליד הגשר, שהיתה אמורה לפגום במראה הנאה שלו אבל במקום זה רק הוסיפה לחספוס שלו.

נשכתי את הלשון לפני שאעשה משהו לא אופייני, והנחתי לעיני לעבור אל הקעקועים שלו. על האמה הימנית שלו היה כתב שחור יפהפה — שתי מילים שלא יכולתי לפענח מבלי להסגיר את העובדה שאני מנסה לקרוא אותן. על זרוע שמאל שלו היה ציור צבעוני ועשיר בפרטים. זה נראה כמו דרקון, אבל לא יכולתי להיות בטוחה, ובקה התקרבה עוד יותר אל קמרון והסתירה אותו מעיני.

לרגע תהיתי איך בקה יכלה לעבור ממלקולם בן השלושים ומשהו עם החליפות המחויטות שלו לקמרון בן העשרים ומשהו עם שעון הטייסים שלו משנות השבעים וצמידי העור, הטריקו של להקת דֶף לפּארד שעברה בכביסה יותר מדי פעמים, וג'ינס ליווי'ס ממורטים.

"מל, שאלת את ג'ו בנוגע לעבודה?"

מבולבלת, הרמתי את מבטי אל בן זוגי. "עבודה?"

"בקה, זה בסדר, באמת," התעקש קמרון, וקולו העמוק שילח בגופי רטט של משהו שלא רציתי להודות בו. עיני נדדו לפגוש בעיניו, וראיתי אותו מביט בי בחזרה כשהבעת פניו ריקה.

"שטויות," אמר מלקולם בנועם, ואז בחן אותי במחשבה. "אתם עדיין מחפשים עוד ברמן במועדון, נכון?"

נכון. קרייג, חברי ועמיתי לעבודה (והסטוץ היחיד ברזומה שלי — אחרי קאלום הייתי מחוסלת), נטש אותנו לטובת אוסטרליה. ביום שלישי הוא עבד בפעם האחרונה, והמנהלת שלנו, סו, עשתה ראיונות לברמנים כל השבוע האחרון. אני מתגעגעת לקרייג. לפעמים הפלרטוטים שלו היו קצת מוגזמים, ומעולם לא היו לי הביצים להגיד לו לסתום (לג'וס כן), אבל לפחות היה לו תמיד מצב רוח טוב. "כן, למה?"

בקה נגעה בזרועי והבטתי בפניה המפצירים. לפתע עלה על דעתי שלמרות שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים, היא נראית ונשמעת כמו ילדונת, עם עיניה הכחולות הרחבות, עורה הרך והקול הדקיק שלה. לא היינו יכולות להיות שונות יותר אחת מהשנייה. "קם הוא מעצב גרפי. הוא עבד בחברה שעושה את כל השיווק והמיתוג למוצרים מובילים בארץ, אבל היו שם קיצוצים בתקציב. האחרון שהגיע הראשון שיוצא, משהו כזה, וקם התחיל אצלם רק לפני שנה."

העפתי בקם מבט זהיר אבל אוהד. זה לא קל לאבד מקום עבודה.

רק שלא הבנתי מה הקשר אלי או למשרת הברמן הפנויה.

"בקה," עכשיו קם נשמע מעוצבן. "אמרתי לך שאני אטפל בזה בעצמי."

היא הסמיקה מעט תחת מבטו החודר, ולפתע הרגשתי קשר אליה. אני לא היחידה שהוא מאיים עליה. טוב מאוד. "קם, תן לי לעזור." היא פנתה בחזרה אלי. "הוא מתקשה..."

"אני מתקשה למצוא עבודה בתחום העיצוב הגרפי," קטע אותה קם, ועיניו הכחולות בערו מתסכול. לפתע עלה על דעתי שמצב הרוח הרע שלו, כפי שזה נראה, בכלל לא היה קשור אלי, והיה מאוד קשור במצב שלו. "מלקולם אמר שיש משרה מלאה פנויה במועדון 39, ויש לי ניסיון כברמן. אני צריך משהו שיחזיק אותי עד שאמצא עבודה אחרת. אם תשיגי לי טופס הגשת מועמדות, אני אעריך את זה."

הסיבה שהחלטתי להושיט עזרה למרות שלא ממש חיבבתי אותו או את הגישה שלו, נותרה תעלומה בזמן שעניתי, "אני אעשה יותר מזה. אני אדבר עם המנהלת שלי ואתן לה את המספר שלך."

הוא הביט בי לרגע, ותהרגו אותי אם הצלחתי להבין מה מתחולל מאחורי העיניים שלו. בסוף הוא הינהן באיטיות. "בסדר, תודה. המספר שלי הוא..."

באותו רגע הטלפון שלי רטט בידי והרמתי אותו להביט בצג.

 

חזרתי הביתה מג'יימי. די עם הפאניקה. קול.

 

המתח אזל מגופי ונאנחתי, ומיהרתי לשלוח לו תשובה.

"ג'ו?"

הרמתי מבט והבחנתי בגבות המורמות של מלקולם.

לעזאזל. המספר של קם. הסמקתי כשהבנתי שנעלמתי לו לחלוטין ברגע שקיבלתי את ההודעה מקול. שלחתי אליו חיוך נבוך של התנצלות, שניתז בחזרה מהבעת הפלדה שלו. "סליחה. המספר שלך?"

לא משועשע, הוא דיקלם אותו עבורי ואני הקלדתי אותו לטלפון.

"מחר אני אמסור לה את המספר."

"כן, שיהיה," הוא ענה בנימה משועממת, שרמזה שאין לי מספיק תאי מוח כדי לזכור לעשות את זה.

היחס שלו אלי צרב, אבל החלטתי לא להניח לזה להטריד אותי, והצטנפתי בשמחה רבה עוד יותר אל מלקולם, עכשיו שידעתי שקול בריא ושלם בדירה שלנו בדרך לונדון.