בעיני עצמי

כמה מילים על מלאכת עריכת התרגום והעריכה המדעית

מאת הדס פרויד

שני דברים חשובים הוריש לי סבא שלי, אפרים פרויד. את הגֵנים הפרוידיאניים, כלומר את השייכות למשפחת פרויד, ואת האהבה לשפה הכתובה ולמלאכת התרגום. לאחר שפרש לגמלאות תרגם סבא שלי ספרי מופת מצ'כית ומגרמנית, שהיו שפות ילדותו בפראג. כשעשיתי אני את צעדיי הראשונים לתוך הפסיכולוגיה הקלינית, שכנעתי אותו לתרגם גם מכתבים של זיגמונד פרויד, שהיה בן דודו של סבו. חודשים רבים עסקנו בכך יחד בעניין רב, אך העבודה הזו נותרה ספונה במחשב וסבא שלי נפטר בשנת 2017.

שמחתי אם כן להצטרף לעריכת התרגום הנוכחי של "בעיני עצמי" ולפגוש מקרוב את המילים בשפת המקור, ואת פרויד האיש, המציג את מסע הולדת הפסיכואנליזה והתפתחותה בימי חייו.

תודה לראובן מירן על ההזדמנות, לסבא שלי, ולמשפחה שלי, הנהדרת, על הסבלנות.

הדס פרויד, פסיכולוגית קלינית,

ירושלים, אפריל 2023

בעיני עצמי

1.

מחברים רבים שהשתתפו באסופה הזאת^[1] מקדימים לחיבוריהם כמה הרהורים וספקות על אודות הייחודיות והקושי של המטלה שאותה קיבלו על עצמם. אני סבור כי יורשה לי לומר שהמטלה שלי קשה עוד יותר, כיוון שכבר פרסמתי פעמים רבות חיבורים דומים לזה שאני נדרש אליו כעת, ומטבעו של הנושא, עסקו חיבורים אלה בתפקידי האישי יותר מאשר מקובל או חיוני בעיניי.

הצגתי לראשונה את ההתפתחות ואת התוכן של הפסיכואנליזה ב־1909 בחמש הרצאות שנתתי באוניברסיטת קלארק בווֹרצ'סְטֵר, מסצ'וסטס, לשם הוזמנתי כדי להשתתף בחגיגות יום השנה העשרים להקמת המוסד. רק לאחרונה נכנעתי לפיתוי לספק לאסופה אמריקנית חיבור על נושא זהה, כיוון שהקובץ הזה — "על ההתחלות של המאה העשרים" — הכיר בחשיבותה של הפסיכואנליזה בכך שהקדיש לה פרק מיוחד.^[2] בין לבין ראה אור ב־1914 מאמרי "תרומה להיסטוריה של התנועה הפסיכואנליטית".^[3] מאמר זה מכיל, למעשה, את התמצית של כל אשר באפשרותי לומר בהזדמנות הנוכחית. בהיותי נחוש לא לסתור את עצמי ועם זאת חסר חשק לחזור על עצמי מבלי לשנות דבר, עליי לנסות אפוא למצוא עכשיו מינון חדש ומאוזן בין הצגת הסובייקטיבי והאובייקטיבי, בין העניין האוטוביוגרפי וההיסטורי.

נולדתי ב־6 במאי 1856 בפרייבורג, עיירה קטנה במורביה, כיום צ'כוסלובקיה^.[4] הוריי היו יהודים ואף אני נותרתי יהודי. ככל הידוע לי על בני משפחתו של אבי, הם התגוררו זמן רב בעיר קלן שעל שפת נהר הריין. הגזֵרות שנגזרו על היהודים במאות הארבע עשרה והחמש עשרה אילצו אותם להימלט על נפשם מזרחה ובמהלך המאה התשע עשרה הם היגרו שוב מליטא דרך גליציה לאוסטריה הגרמנית.

כשמלאו לי ארבע שנים הגעתי לווינה וכאן למדתי והשלמתי את לימודיי. במהלך שבע שנות לימודיי בגימנסיה הייתי התלמיד המצטיין בכיתה. נהניתי ממעמד מיוחד וכמעט תמיד הייתי פטור מבחינות. אף שחיינו חיי דוחק אבי התעקש על כך שבכל הנוגע לבחירת מקצוע אלך בעקבות רצוני ונטיות ליבי.

מעולם לא חשתי עניין מיוחד בעיסוקו של רופא ובמעמדו, לא בימי נעוריי וגם לא מאוחר יותר. מה שמשך את ליבי וריגש אותי יותר הייתה התשוקה לדעת, שכוּונה לענייניהם של בני אנוש יותר מאשר לאובייקטים שבטבע. באותה עת גם לא הערכתי עדיין את חשיבותה של התבוננות כאחד האמצעים הטובים ביותר לסיפוק תשוקתי זו.

להתעמקותי המוקדמת בסיפורי התנ"ך — שהחלה מייד כשלמדתי את אומנות הקריאה — הייתה השפעה מתמשכת על כיוון התעניינותי, כפי שנוכחתי לדעת בשלב מאוחר הרבה יותר.

בהשפעתה רבת העוצמה של ידידות עם חבר ללימודים בגימנסיה — שהיה מבוגר ממני וגדל להיות פוליטיקאי רב־מוניטין — התפתח אצלי רצון ללמוד משפטים כפי שהוא למד ולפעול בעניינים חברתיים.^[5] בה בעת נמשכתי לתאוריות של דרווין, שהיו אקטואליות באותם ימים ועוררו תקווה לקידום יוצא מן הכלל של הבנת העולם. ואני יודע שהיה זה לאחר שהאזנתי לקריאתה של המסה היפה של גֵתֶה, "הטבע", בהרצאה פופולרית של פרופסור קארל בְרוּהְל — סמוך לבחינות הבגרות — שהחלטתי להירשם ללימודי רפואה.

באוניברסיטה שאליה התקבלתי ב־1873 ^[6] חוויתי מספר אכזבות, מהן גם כמה עמוקות מאוד. כבר בתחילה גיליתי שמצפים ממני לראות את עצמי כנחות וכזר בהיותי יהודי. דחיתי זאת בתוקף. מעולם לא הייתי מסוגל להבין מדוע עליי להתבייש במוצאי או ב"גזע" שלי, כפי שאנשים החלו לכנות זאת באותם ימים. על ההשתייכות לעם, שנשללה ממני, ויתרתי בלא צער רב (הכוונה היא לא ליהדות אלא דווקא לאופציה להשתייך לסביבה המקומית). סברתי כי לעובד נחוש מוכרח להימצא מקום ולוּ צנוע בחברה האנושית גם בלא השתייכות כזאת. ואולם, להתרשמויות ראשונות אלה באוניברסיטה הייתה תוצאה אחת שהתבררה כבעלת משמעות: הקדמתי להבין שנגזר עליי להשתייך לאופוזיציה ולהיות מוּדר ומנודה מ"הרוב הקומפקטי". בכך הוכשרה אצלי הקרקע לגילוי מידה מסוימת של עצמאות בשיפוט.

עם זאת, בשנותיי הראשונות באוניברסיטה נאלצתי לגלות שמהותם והגבלתם של כישוריי הם שמנעו ממני להצליח במקצועות מדע רבים, שלעומקם צללתי בלהט נעוריי. וכך התוודעתי לאמת שבאזהרתו של מפיסטו:

"לריק תבזבז את זמנך סביב המדעים, כל אחד לומד את שמסוגל ללמוד."^[7]

^{*המשך הפרק בספר המלא*}

^{[1] ראו בעמוד הזכויות לעיל. [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת].
[2] These Eventful Years. The Twentieth Century in the Making as Told by Many Masters. אנציקלופדיה בריטניקה, לונדון וניו יורק, 1924. [הערת המחבר] 
[3] הופיע ב־Jahrbuch der Psychoanalyse, כרך שישי. [הערת המחבר]. "לתולדות התנועה הפסיכואנליטית", בתוך "טוטם וטאבו ומסות אחרות", תרגום: חיים איזק, דביר, 1988.
[4] פרויד פרסם את תולדות חייו אלה ב־1925. בלידתו הייתה מורביה חלק מהקיסרות ההבסבורגית האוסטרו־הונגרית. ב־1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, התפרקה הקיסרות ומורביה הייתה לחלק מצ'כוסלובקיה. עם פירוקה של צ'כוסלובקיה ב־1993, חבל מורביה היה לחלק מהרפובליקה הצ'כית.
[5] שני משפטים אלה נוספו לטקסט בשנת 1935 ולא הופיעו כנראה בגרסה המקורית. הם לא מופיעים בגרסה הגרמנית בהוצאה של 1948.
[6] אוניברסיטת וינה, שבה הוסמך פרויד כרופא בשנת 1881.
[7] יוהאן וולפגנג פון גתה, "פאוסט", חלק א', סצנה רביעית. בקטע זה מייעץ מפיסטו לתלמיד המתלבט באיזה מקצוע או תחום עליו לבחור בהמשך לימודיו.}