חצויים

פרק 1
מדריך: איך לשנות את החיים בימים ספורים בלבד! 

דרקו היה ילד יחסית רגיל, אבל מרגע שהתעורר ב-11 ליוני 2022 חייו השתנו בצורה דרסטית.

הוא התעורר באי נירוק, שהוא מין אי נסתר מגניב, אבל מאז שהוא בן שש הוא כבר פחות מתלהב מהאי. האי נירוק הוא סתם אי, שנמצא בסביבת גרינלנד.

השם דרקו תמיד היה נשמע לו מוזר, בעיקר כששם המשפחה שלו הוא סם. למה שמישהו בעל הגיון מסוים יקרא לבן שלו על שם של דרקון קוסם? את אמא שלו דרקו אינו זוכר ואבא שלו תמיד אומר: "בן, אל תשאל זאת שוב!" (ברור שהוא ממשיך לשאול, אבל פחות משהיה רוצה). דרקו בן 13, הוא לא גבוה ולא נמוך, יש לו אף סולד, העיניים שלו בצבע ירוק ים ושיערו פרוע ושחור.

יש לדרקו בעיית קשב חמורה, ופעם אחת כשביקשו ממנו לעשות ג’גלינג עם שבעה כדורים? הוא עשה זאת בקלות. כשביקשו ממנו להילחם בקרב מקלות, הוא ניצח. אבל כשביקשו ממנו להקשיב בשיעור קצר של 30 דקות? מזל שהוא לא נוחר, כי אז היו תופסים אותו ישן הרבה יותר משתפסו אותו עד עכשיו.

הוא ואבא שלו, (מקס), שטים בסירה ללונדון! זה שבע שעות טיסה, אבל בסירה הוא שיער לעצמו שהם יוכלו לשוט ולהגיע ביומיים. דרקו התרגש נורא, משום שזאת הייתה הפעם הראשונה שלו בחו"ל.

דרקו רץ לבית העץ שלו ושל משפחתו, שהיה מגניב למדי וגם פיתח חוסר פחד גבהים. הוא היה עץ, עבה וגבוה, שהיה בעל מדרגות לולייניות המובילות לחדר הנחצב בעץ בצורת עיגול עם שמונה דלתות.

שלג ירד בחוץ וצבע את האדמה בצבע לבנבן. דרקו לבש את הסוודר שלו, ובתיק שארז היו עוד שניים כאלה ומעיל. הרוח הכתה בפניו, מעירה אותו ממצב הרוח הישנוני שלו.

"אבא!" הוא צעק.

מקס יצא מהחדר הסמוך לבוש בטוניקה מצופה בשני פסי זהב מקבילים, מכנסי ג’ינס ארוכים, פפיון ועניבה. (הוא תמיד אומר: "ככה אני נראה יותר מכובד דרקו").

פניו היו של בן עשרים למרות שהיה בן שלושים, היו לו גבות עבות ועיניים חומות.

יחד עם מקס הלך דרקו למזח בהתרגשות רבה, שם ראו את רב־החובל אלברטו הקשיש.

"שלום ידידי המלחים! כבר תכננתם את מסעכם הסוער בלונדון?"

"אכן, אלברטו הקשיש, כבר תכננו את מסענו." ענה מקס.

"קשיש!? למי אתה קורא קשיש! אני רק בן מאה עשרים ושבע! או שזה היה מאה עשרים ושמונה...? אני כבר לא זוכר."

"סליחה, ידידי הוותיק." ענה מקס בתגובה. "אז איפה הרפסודה שארגנת?"

רפסודה!? לא ידעתי שנשוט ברפסודה! חשבתי שנשוט באונייה, או לפחות משהו קצת יותר גדול מרפסודה! רצה דרקו לומר, אך לא רצה להראות יחס מזלזל כלפי אלברטו או אביו, אז נשאר שקט.

"אה, הרפסודה. בואו אחרי."

יחד עם אלברטו הלכו השניים לרפסודה ועלו על גבה.

"אני מאחל לכם מסע מוצלח ובטוח, ואני רוצה לשמוע את כל מה שיש ללונדון להציע, אז תישארו בחיים, כי אני רוצה הכול!" צעק אלברטו.

"כרצונך, אלברטו רב־החובל רב הניסיון. שהפלגותיך יהיו רבות מספור!" השיב לו מקס.

״ואל תשכח להרבות בשתייה ואכילה, שכשנחזור לא נמצא אותך מעולף!״ צעק לעברו דרקו.

״לא אשכח!״ השיב בצעקה.

בזמן שמקס השיט את הרפסודה, הביט דרקו במזח עד שלא נראה עוד במסך הערפל הסמיך.

***

שחור. זה כל מה שראה. שחור.

ופתאום, שמע דרקו קול מצמרר: ״בוא אלי... עזור לי... דרקו. נוכל לעזור זה לזה...״

״לא!״ שאגה דמות אחרת בעלת קול מעורר סמכות. לשנייה הופיע ברק ברקע.

״אל תקשיב לו דרקו... הוא רוצה לנצל אותך!״

״יופיטר! אל תעמוד בדרכי!״

״זאת לא אשמתי, פלוטו, שאתה מנסה לשטות בילד!״ ברק נוסף הופיע מהאפלה..

כל הקולות הגיחו משום מקום. ודרקו... זעם גאה בו. ולפתע, בתוך תודעתו, עמוק עמוק, אפילו לאן שחלומותיו לא הגיעו לשם, שמע דרקו קול שלישי, עמוק למדי, שגבר בקולו על כול קול אחר, שאמר משפט אחד יחיד. ״סלק אותם.״

״תצאו, לי, מהמוח!״ צעק דרקו בפה פעור, ולאחר שנייה חלומותיו חזרו למסלולם הרגיל.

***

״דרקו? אתה ער?״ שמע דרקו את מקס אומר במעומעם. ״כבר הגענו, אז קום כבר! ישנת מלא!״ לקח לו רגע לקום, ולאחר מכן שמע את מקס שוב: ״אתה בסדר? הגענו.״

הוא הביט לאחור ולא האמין למראה עיניו: לונדון הייתה מולם, והיא הייתה מדהימה! אם זה הבניינים הגבוהים, החופים המושלגים או האנשים הלבושים בסוודרים.

״אוהב אותה?״ שאל מקס בחיוך.

״זה... זה... זה בלתי יאומן.״ השיב דרקו.

״אני שמח שאתה מתלהב, דרקו.״ אמר מקס בחיוך.

״יש לך תוכניות?״ שאל דרקו.

״למה?״ שאל מקס.

״אם אנחנו הולכים לארץ זרה, בטח יש לך רעיון מה נעשה שם. אם לא באנו לבלות, אז בשביל מה באנו?״ שאל דרקו בנימה מעט חשדנית. ״עם כל הכבוד״, הוסיף.

מקס נראה כמוכה הלם. נראה שאינו היה מסוגל לדבר. רגליו רעדו ללא שליטה ודרקו היה יכול לשמוע את נקישות שיניו. הוא נראה כך רק כשדיברו על אמא ולאחר מכן אמר את השורה המפורסמת: "בן, אל תשאל זאת שוב!" אך הפעם מקס לא דיבר. למעשה, לא נראה שהוא מסוגל לדבר. פניו נראו חיוורים ומתים.

"אבא?" נגע דרקו בכתפו בזהירות.

מקס ניער את ראשו במהירות וחזר להיות בעל פרצוף רציני, אך עורו עדיין היה חיוור.

"אני עוד אחשוב על זה, ואתה תוכל לעזור לי בבחירה. בינתיים אני צריך מנוחה קלה." אמר, ולאט לאט התחיל לחזור להיות מקס שדרקו מכיר, זה שאין בו טיפת פחד ותמיד מרוכז.

לאחר דקות ספורות של דממה הגיעו דרקו ומקס למזח. טיפוס אפור שיער בעל גופייה שחורה ומכנסי ג’ינס ארוכים. תווי פניו היו קשוחים עם זקן גזוז מלא זיפים שנראה כי אורכו לא עלה על 3 ס״מ. שערו, שחוץ משהיה אפור, היה בעל תספורת עם מעט שיער בשני הצדדים, אך בקרקפתו לא הייתה ולו שערה. כתפיו היו רחבות מעט וידיו וחזהו היו שריריים.

״הי, אתם, מה אתם עושים כאן עם רפסודה ומה אתם רוצים?״ אמר האיש. קולו דמה לאבן המתחככת באבן.

״אנחנו באנו לבקר בלונדון.״ ענה מקס. ״האם תיתן לנו לעבור?״ אמר בנימוס.

לאחר דיבורים רבים הצליח מקס לשכנע את האיש שאינם באו מהחלל ואינם רוצים לגנוב סודות מדינה.

מקס הזמין מונית והוא ודרקו נסעו למנצ’סטר. הם נשארו שם לילה אחד במלון ‘קינגס’. הם ירדו לרכבת התחתית והלכו לישון שם. תוך כדי דרקו חשב שהוא רואה משהו שנראה כמו אדם עצום עם ראש וגוף של שור. כנראה הזיה. הם יצאו לרחובות לונדון כשמקס ממלמל: "כמה כסף זה עלה לי..." ודרקו הבין שזאת לא רק חופשתו הראשונה בחו"ל, אלא כנראה היא גם האחרונה.

לבסוף הגיעו השניים למלון טלטלון.

הם עברו את השומר ונכנסו למלון. הדבר הראשון שהבחינו בו היה מעלית. הכניסה הייתה כאילו מכובדת, עם שני עמודים מלאים תחריטים של אנשים מימי קדם ומעל שני העמודים הונחה קורת שיש ששימשה כמחסום נגד הגשם. כל הכניסה הייתה מפוארת ומצוחצחת, מה שהביא לתחושה של מלון יוקרה. אך מבפנים היה הרושם פחות טוב. היה שם מסדרון קצרצר, אם אפשר לקרוא לזה מסדרון, של רק כמה עשרות סנטימטרים. מכיוון שהמעלית התקלקלה בשנות התשעים הם היו צריכים לעלות שבע קומות במדרגות. אם אבא שלי השקיע בכלל במשהו בחופשה הזאת, זאת לא הדרך ללונדון או המלון, חשב דרקו.

הם הלכו להתקלח והתפרקו על המיטה.

כבר בעשר בבוקר מקס שאל את דרקו האם כדאי ללכת למוזיאון "מיתולוגס", ודרקו התלהב ואמר כן.

דרקו התרגש כמו ילד מתקופת ימי הביניים שהרג את הצבי הראשון שלו, מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נוכח בארץ זרה. עד שהצמד הגיע למוזיאון השעה הייתה 14:00 בצהרים.

"ילדון, אתה יכול ללכת לכל אגף שתרצה. אבל, אם אני אראה אותך כאן לפני 15:20 או אחרי אני מזהיר אותך שלצערי הרב אצטרך ללמד אותך מה זה לכבד מישהו בדרך הקשה, אוקיי?" אמר מקס בנימת קול מאיימת.

"כן, מקס." הצליח דרקו לומר. הוא נבהל טיפה, כי אביו לרוב אינו מתרגז בקלות ותהה מדוע הוא עצבני.

דרקו הלך לו ברחבי האגף היווני שיופיו גובר על כל האגפים האחרים. אם זה בעמודי השיש המעוטרים תחריטים שנחרטו באבן, השטיח האדום, או פסלי האלים.

לפתע ראה שני נצנוצים. אחד אדום ואחד לבנבן. ופתאום העולם ממש התפוצץ לפניו. הוא ראה שדים, כנפיים מוזהבות וקשתות. האדמה התחילה להתפרק, היה טורנדו פה ושם, יונים כמעט בכל מקום. היו שלדים! שלדים! שלדים בעלי עצמות, ללא בשר ודם. כולם נלחמו בעוז רב והיה באוויר טעם של חמוצים שהתקלקלו לפני חמש מאות שנה. לפתע הבין דרקו איפה הם נמצאים. מקסיקו סיטי! אומנם הוא לא ביקר בה בעצמו, אך לפי מה שהיה כתוב בספרים זאת חייבת להיות מקסיקו סיטי. דרקו הרגיש כאילו נמשך לתוך סיוט. הרי לפני דקות ספורות הוא היה בלונדון שבאנגליה, ולא בצד השני של העולם.

פתאום ראה שני אנשים, הם היו נורא מטושטשים ודרקו לא לגמרי הצליח לראות אותם היטב. הם ניסו נואשות לתקשר איתו והיה ברור לפי הבעות פניהם המעורפלות למדי שהם לא החברים הכי טובים.

ואז שטף אותם טורנדו מים עצום בגודלו, שהחריב את כל אשר ברדיוס של 450 מ’ וסדק את האדמה. ודרקו במרכזו. הוא פחד. הוא פשוט פחד. זה היה נורא והוא לא רצה כל קשר לזה. הוא רצה שזה יפסק. יפסק...

***

"סליחה?" שמע דרקו קול מעליו.

"מה...? אה..." אמר דרקו. "

אתה בסדר?" שאל הקול. לפניו עמדה ילדה בת גילו בערך, עם עיני תכלת, שיער חלק ארוך בצבע בלונדיני. היה לה מבט רך אך רציני שנתן לה מראה של לוחמת קשוחה. (בערך).

היא הייתה לבושה בטוניקת בד פשוטה בצבע תכלת ומכנסי ג’ינס קצרים.

היא הביטה בו במבט של: למה אתה יושב על הטוסיק באמצע המוזיאון?

"אתה צריך עזרה?" היא אמרה והושיטה לו יד.

מה קורה כאן לעזאזל?! חשב. למה זה קרה?! אבל הוא לא היה יכול לספר את זה לאביו, כי אם כן הוא ייקח אותו לפסיכולוג מומחה או משהו בסגנון, ויחשוב שהוא משוגע.

"תודה." אמר לה ותפס בזרועה. היא משכה אותו מהרצפה בכוח עז כל כך, עד שהוא כמעט נפל חזרה.

"שמי הוא דרקו. דרקו סם, ליתר דיוק. ומה שמך?" שאל.

"שמי הוא ארנבת סמית’. אני יודעת, אני יודעת, הא הא, קוראים לה ארנבת. קוראים לי ארנבת כי בזמן שאמא שלי הייתה בתקופת היריון היא קראה ספר על היפנים שמספר ששנת הארנבת היא שנה של מזל, ובדיוק הייתה שנת הארנבת, אז היא קראה לי ארנבת, טוב?" אמרה והשפילה מבט.

דרקו התפקע בצחוק רם כל כך עד שאם היו מנסים לקשור מאתיים מטפחות מסביב לפיו דרקו היה משוכנע שזה לא היה מצליח אפילו להנמיך את עוצמת קולו. אבל דרקו לא צחק צחוק כה רם בגלל השם, אלא בגללה. היא חשבה שהשם שלה מטופש, כשדרקו נקרא על שם דרקון, ולא סתם דרקון, כי שם המשפחה שלו הוא סם. דרקוסם. דרקון קוסם. קראו לדרקו על שם דרקון קוסם!

"אני נקרא על שם דרקון קוסם ואת חושבת שהשם שלך מטופש?" אמר, מצחקק.

"אה... כן?" אמרה, לפתע לא כל כך בטוחה.

"טוב רק שתדעי שתמיד יהיו אנשים בעלי שמות יותר מוזרים." אמר.

דרקו הסתכל בשעונו וראה שכבר 15:30 ושהוא היה צריך לחזור לאביו מזמן!

"טוב, היה נעים להכיר, אבל אני חייב לזוז!" אמר, ורץ כמה שיותר מהר מבלי לחכות לתשובתה.

איפה מקס? חשב בדאגה. הוא היה צריך לשאול אותו לפני איפה הוא יהיה. לאחר כמה דקות של ריצה ראה דרקו בזווית עינו את אביו מתבונן בפסל של פוסידון.

"מקס?" פנה אליו דרקו. "מקס!" אמר בקול יותר חזק.

"מה! אה. דרקו. הגעת."

"אבא אני ממש מצטער על שלא הייתי כאן ב-15:20 פשוט..." דרקו לא ידע איך לספר לו את זה מבלי שיחשוב שהוא השתגע.

"הכול בסדר," אמר. "אני יודע שאתה אוהב מיתולוגיות. זה הגיוני שנסחפת קצת. אה, וזה בסדר שניפגש פה עוד רבע שעה? יש לי... עניינים חשובים." אמר.

"עניינים חשובים?" אמר דרקו בחשדנות כשמבט שואל נמצא על פניו. "חשבתי שאנחנו בחופשה! למה לקחת אותי איתך? מאז היום בו נולדתי לא טסתי לשום ארץ. לא הכרתי אנשים חדשים. היום דיברתי עם מישהי, ולא בדיוק ידעתי מה לומר. אחרי כל הנימוסים שלימדת אותי של "שלום, איך קוראים לך?" לא ידעתי מה אני אמור לומר. אם לא הייתי אומר לה שאני צריך ללכת, הייתה שם שתיקה. לא הייתי יודע איך להגיב למה שהיא הייתה אומרת. ואתה יודע למה? כי האבא שלי החליט שאני עומד לגור באי מבודד, לא לפגוש ילדים אחרים ובסך הכול להיות מנותק מהעולם!" דמעות התחילו לזלוג בחופשיות לרצפה.

"דרקו..." אמר מקס בנימה מזהירה.

"אני חשוב לך?! למה רק בגיל שלוש עשרה אתה נוסע איתי לחו"ל?! למה מאז שנולדתי אתה דואג שאני אהיה מנותק מהעולם?!" בשלב זה שלולית הדמעות מתחת לרגליו של דרקו הייתה עצומה.

"דרקו!" צעק מקס. "ממתי אתה כל כך חוצפן?!"

"בתחילת החופשה לא אמרתי דבר," המשיך דרקו, מתעלם מאביו, "התרגשתי מדי מזה שאבא שלי החליט סוף סוף לקחת אותי לחו"ל, לפגוש אנשים. עכשיו אני מבין שלא בשביל זה הבאת אותי לכאן."

"דרקו..." מקס הניח יד על כתפו של דרקו. "אני דואג לך. תסמוך עלי."

לשנייה הרגיש דרקו תחושה מוזרה. הוא כבר הרגיש את זה בעבר, אך הוא לא זכר מתי... זה הקול! הבין דרקו. הקול שעזר לו, אז, בחלום.

"אתה מכיר אותי... אתה יודע שאני רוצה לעזור לך..." אמר הקול.

"נכון... האנשים האלו עיצבנו אותי אז... אתה סילקת אותם..." ענה דרקו.

"דרקו, אתה בסדר?" שמע דרקו במעומעם את אביו שואל.

"אל תתייחס אליו... הוא מפריע לך... הוא פגע בך... הוא לא אבא שלך... הוא מעולם לא היה..." אמר הקול.

"מה אתה אומר פה? הוא לא אבא שלי?" שאל דרקו בתקיפות.

"זה סיפור לפעם אחרת... עכשיו תקשיב לי... הוא לא מישהו שכדאי להיות קרוב אליו... אל תיתן לו להפריע לך..." אמר הקול.

"אוקי... נגיד שאני סומך עליך... איך גורמים לו... לא להפריע לי?" אמר דרקו

למה אני מאמין לו? חשב.

"כי זאת האופציה הטובה ביותר בשבילך..." אמר הקול, כאילו הוא ממש קרא לדרקו את המחשבות.

"אתה יכול לקרוא מחשבות?!" אמר דרקו בקול מסוקרן.

"אני יכול לעשות הרבה דברים... אבל אבא שלך עוד מעט יעשה משהו, אחרי הכול הוא שואל אותך שאלות ואתה לא עונה לו, כמת... וגם הפסקת לבכות... אז עכשיו אני עומד להוציא אותו מחייך... הוא רק עוד איש שחושב על עצמו בלבד..." אמר הקול.

לפתע דרקו היה מודע, גם אם רק קצת, לעולם המוחשי.

"אתה כרגע סוג של רוח," הסביר הקול. "אתה רואה מהעיניים שלך, ושומע מהאוזניים שלך, אבל אתה לא מרגיש, לא מריח ולא טועם. ככה זה להיות רוח. אתה צופה מהצד. רואה, אך הרוח שלך לא נראית. שומע, אך הקול של רוחך לא נשמע."

"אני רוח?! צרח דרקו, אבל לפי הסבריו של הקול הוא הבין שאף אחד לא שומע אותו.

"רגע..." אמר. "איך אתה שומע אותי?" שאל.

"אנחנו חולקים אותו גוף. סיפור מסובך. אני אספר לך זאת בפעם אחרת." אמר הקול. "ובקשר לזה שאתה רוח, כשאני אסיים את עבודתי אתה תהיה הזה ששולט. לפעמים אני אשתלט בכוח על גופך. אך על תדאג. זה יהיה למענך."

המשפט האחרון היה זה שהלחיץ את דרקו, אבל הוא החליט להתרכז בהווה.

הוא ראה את ידו השמאלית נשלחת ומעיפה לצד את ידו הימנית של מקס שנחה על כתפו של דרקו ואת ידו הימנית נותנת אגרוף עוצמתי בחזהו של מקס. מקס עף עשרות מטרים והתנגש באחד מקירות האגף.

התחושה הייתה מוזרה. כאילו הוא צופה בסרט. הוא איבד את אביו, קלט דרקו.

חייו השתנו לנצח.