היהודים והמדע

הקדמה

השנה ב־10 בדצמבר נציין מאה שנה לפרס נובל, בטקס חגיגי שיתקיים בסטוקהולם. במהלך המאה האחרונה ניתן הפרס ל־162 פיזיקאים.

אין בנמצא תמונה ססגונית יותר של פיזיקאים מודרניים כמו בחלק השני של ספר זה, בו אנו עוברים מביוגרפיה לביוגרפיה של חתני פרס נובל ועוקבים אחר ההתפתחות של אֵפּוס נהדר המוביל אותנו לאורך כל שנות המאה העשרים. דרך רצף של טקסטים מלאי חיים וקלים לקריאה, כל אחד באורך מספר בודד של עמודים, הקורא מוזמן לגלות את חתני הנובל אבל גם לצאת למסע מדעי מפואר מתחילת פיזיקת הקוואנטים והפיזיקה היחסותית ועד להתפתחויות החדשות ביותר. האין דבר זה מייצג את אחד היסודות התרבותיים המשמעותיים ביותר של המאה האחרונה? מאה זו תירשם בזיכרון האנושי כתקופה של התפתחות מדעית מופלאה, אך גם, למרבה הצער, כתקופה עגומה של רצף מאורעות טבח וזוועות.

החלק השני של חיבור זה סורק את עיקרי הפיזיקה המודרנית, גם אם החלק הראשון נותן לנו מסגרת שעשויה להיראות די מצומצמת, שכן הביוגרפיות השונות מוגבלות לחתני נובל לפיזיקה ממוצא יהודי.

אכן, נדיר למצוא פעילויות אנושיות חשובות שכוללות תרומה כה גדולה של מיעוט תרבותי ואתני ממספר מדינות בו זמנית במערב אירופה, ארצות הברית וברית המועצות. הביוגרפיות שנאספו בספר זה מייצגות כ־20% מהמספר הכולל של פרסי נובל בפיזיקה.

בחלקו הראשון של ספר זה, המחבר בהחלט מראה לנו בבקיאות רבה שהשאיפה והכבוד הרב לידע שאפיין מאז ומתמיד את הקהילות היהודיות – אשר לעיתים קרובות אולצו להסתגר בגטאות מאוד מופרדים משאר העולם – היא מאפיין שהמשיך להיות חיוני בחייהם של כל אלו אשר דרכם נפרדה מהדשדוש של האנושות במאה הקודמת. במקביל, הפיזיקה, אשר זמן רב הייתה תחום ידע המוגבל למספר מצומצם של אנשי אקדמיה, פרצה עקב החידושים המדעיים שהיא הביאה, העשירים באפשרויות יישום חדשות. כתוצאה מכך, הפכה הפיזיקה למקור של קידום חברתי עבור מהגרים צעירים או ילדי מהגרים שהיו מוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש כדי לשלוט בתחום ולאחר מכן להעשיר אותו וליצור ולפתח רעיונות חדשים וגישות חדשות באמצעות שפיכת אור חדש על הטבע העמוק של העולם.

הפיזיקה המודרנית הולידה דרכי חשיבה חדשות שהאופי ההגותי והעמוק שלהן השתלב עם התרבות היהודית המסורתית. לפיכך, אך טבעי היה שאנשים כה רבים ממוצא יהודי תרמו לזינוק הגדול של הפיזיקה בתחילת המאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד מאז סוף מלחמת העולם השנייה. תרומה זו התרחשה במיוחד בארצות הברית, אשר לאחר שהיא קלטה פליטים מהפוגרומים הפכה למקלט עבור מלומדים כה רבים שגורשו על־ידי הנאצים. התרומה התרחשה גם במדינות נוספות, וכך גרמניה איבדה את העליונות המדעית הכבירה שהייתה נחלתה בחלק הראשון של המאה העשרים.

הבדיחה הרווחת בינינו הייתה: "אם קיים עולם של אנטי חומר במקום כלשהו ביקום, מיהם האנטי פיזיקאים שם?" התשובה לבדיחה הייתה: "האנטישמים!" רבים מהפיזיקאים הגדולים לא היו ממוצא יהודי, אבל היחס המספרי של הפיזיקאים היהודים עודנו מרשים ביותר, אפילו עצום, בהשוואה לגודל הקהילות היהודיות במדינות המתועשות.

אך, כפי שחיבור זה מנתח היטב, נדמה שתנופת התרומה האדירה הזו של פיזיקאים ממוצא יהודי לידע האנושי נחלשת, מפני שלשמחתנו, שושלת זו מובחנת פחות ופחות בדורות החדשים. הקהילות היהודיות אינן נאלצות עוד למצוא במדע את אחד האפיקים המעטים המקובלים והקלים כדי לזכות בקידום חברתי, וצעירים אסיאתים רבים שגדלו במדינות מערביות מצטרפות כיום לתחום. ייתכן שדף נפלא מאוד נפתח בהיסטוריה ושנכון היה להדגיש זאת כעת, כפי שספר זה אכן עושה היטב.

עם זאת, לעולם אסור שנשכח את האפשרות ששדים קדומים יתעוררו לחיים. רשימה מבריקה זו של ביוגרפיות מהווה עדות רבות ערך המייצגת את הקהילות היהודיות ואת אלו שלפעמים התגברו על סכנות גדולות כדי להגיש עזרה באחד הרגעים האפלים ביותר בתולדותיהם. באופן כללי יותר, זוהי עדות נפלאה לכל אלו שאינם רוצים להיכנע לגזענות.

מוריס ג'ייקוב

מרכז המחקר CERN (ז'נבה)

מבוא

במבוא זה נבחן את יחסי הגומלין בין המדע לתרבות היהודית, תוך מתן דגש מיוחד על התרבות היהודית במובן הרחב ביותר שלה – כלומר, על כל מה שנותן לחייו של עם מסורתי את דמותו המיוחדת.

תכונה בולטת ויוצאת דופן של היהודים היא צימאונם לידע, במיוחד בתחום המדע. יעידו על כך המספר והאחוז של מדענים יהודים שזכו בפרס נובל לפיזיקה במהלך המאה העשרים, שהוא נושא החיבור הנוכחי.

עם פרוץ המאה העשרים, יסודות הפיזיקה עברו מהפך מהותי. מושגי היסוד של מרחב, זמן, רציפות, חומר וכו' התערערו והובילו להתפתחות מדעית מסחררת בהיקפה במאה העשרים. כך קרה שהקדמה המדעית במאה זו שווה או אפילו עולה על כל ההישגים המדעיים של אלפי השנים הקודמות.

הפיזיקה במאה התשע עשרה נראתה כמכלול מגובש ומבוסס היטב. היא היוותה המשך טבעי של פיזיקת המאה השמונה עשרה, שהייתה תקופת הניצחון של תאוריית "הפיזיקה הקלאסית". בתקופה זו אוחדו תחומי החשמל, המגנטיות והאור באמצעות המשוואות המפורסמות של ג'יימס קלרק מקסוול (1831־1879). נדמה היה שעבודתו של מקסוול סופית ושהפיזיקה כוללת שני ענפים בלבד – המכניקה והאלקטרומגנטיות.

אם המאה התשע עשרה הייתה תקופה של רציפות פיזיקלית, הרי שהמאה העשרים סימנה שבירה. שבירה זו של ההבנות הקודמות נובעת מהעובדה שמספר ניסויים ותופעות לא מצאו את מקומם בתאוריות שהיו קיימות בסוף המאה התשע עשרה. כך, למשל, אחת הסיבות הראשונות לקרע הנ"ל קשורה לטבע הרציף של האנרגיה ומתוך כך לכל הכמויות הפיזיקליות. הקרע השני היה קשור למושגי המרחב והזמן. הזמן המוחלט (הניוטוני) נעלם מהפיזיקה. מושג המרחב לא נקשר עוד לגאומטריה של אוקלידס אלא לזו של ברנהרד רימן (1826־1866), שבה המרחב מתעקם.

השבירה השלישית משפיעה על תורת המדידה: איננו יכולים עוד למדוד מערכת פיזיקלית בלי להפריע לה, ויש לכך השלכות פילוסופיות חשובות.

במחצית הראשונה של המאה העשרים, היינו עדים לפריחה של מערכת תפיסות פיזיקליות אודות היקום אשר הגיעו במידה רבה לשלמות והשלמה. קשרים התגלו בין תופעות אשר לכאורה לא היה שום קשר ביניהן; פיתוחים מקוריים ומהפכניים נוצרו בניסויי מעבדה. חקירה מעמיקה בוצעה כדי לגלות מה מכיל היקום, מהפרט הקטן ביותר ועד לגדול ביותר. נבנו תאוריות עשירות מאוד.

הרפתקה זו של ההגות האנושית הובילה לשתי תאוריות מכריעות: מכניקת הקוונטים ותורת היחסות, אשר מהוות את עמודי התווך עליהם עומדת הפיזיקה המודרנית. על סמך שתי תאוריות אלה הובן טבע האטום והתאפשרה הבנת טבע החומר בפרטיותו; כך הונחו היסודות לחקירת כל כוחות הטבע.

ההשפעה של מהפכה זו בפיזיקה על ענפי מדע אחרים הייתה מרשימה, והיא ממשיכה עד היום. במהלך המאה העשרים, הקצב של התגליות המדעיות גדל הודות למספר הגבוה מאי פעם של מדענים שברשותם מכשור יעיל ומשוכלל מאשר היה קיים בעבר. מבין אנשים אלה, הבה נתבונן במקום שתפסו המלומדים היהודים ובתפקיד שהם מילאו בהרפתקה האנושית המרתקת הזו.

ניתן מיד להבחין בכך שהתרומה של היהודים למדע הייתה מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה. בתחום הפיזיקה, יחס זה יוצא דופן במיוחד, בהינתן התוצאות המרשימות שהושגו ללא קשר למדינות או למשטרים שבהם חיו יהודים אלה. דבר זה נכון גם בגרמניה ובהונגריה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, כמו גם בצרפת וברוסיה הקומוניסטית, ומאוחר יותר, בשנים 1940־1950, בארצות הברית של אמריקה.

כניסתם של היהודים לתחום המדע חופפת לתקופות "הפוריות" של המדע, כאשר תחום זה משך אליו מדענים חדשים הודות להתפתחותו המרהיבה. עבור היהודים, המדע שימש להגדלת מעמדם ושילובם בחברה וככלי יעיל להיטמעותם בתרבות החדשה. עבור רבים מהעקורים והמוגלים, המדע איפשר מקום מקלט ורציפות מחשבתית. המדע היווה עבורם אמצעי להתערות בחברה. התרומה של יהודים אלה לפיזיקה של המאה העשרים היא חלק מתרומתם לחברה בכללותה. אכן, אין אף עם אחר שהיה מעורב במידה כה רבה בהיסטוריה הכללית כמו העם היהודי, אשר נחשב עם "שמונע מן העולם את התרדמה". המדע שימש כגורם מקשר בין אנשים, במרחב ובזמן, בכל הרגעים המכריעים של ההתקדמות האנושית. לא יהיה זה מוגזם לטעון שההיסטוריה של העם היהודי מהווה "מדחום" עבור ההיסטוריה הכללית. המציאות היהודית היא רב־גונית; היא מאגדת את המרץ של הפרטיקולריזם אשר נמשך כבר אלפי שנים עם יכולת יוצאת דופן לפתיחות ולאוניברסליות. ידע מקודש אינו כפוף לחילופי הזמנים; הוא עבר מאות שנים והפך לאוניברסליות של היהודים. הפיזיקה נושאת בתוכה את הדרישה לאוניברסליות.

לא רק במאה העשרים העם היהודי העניק לעולם מדענים בעלי מוניטין כמו איינשטיין בתחום הפיזיקה או פרויד בתחום הפסיכואנליזה. במשך מאות שנים, היהודים, מארץ ישראל ועד לבבל, בצפון אפריקה, בספרד, באיטליה, בצרפת, בגרמניה, בפולין ובאמריקה סללו את הדרך וקידמו את המדע. הם השתתפו באופן מרשים בהטלת ספק בערכים, בפירוק דעות קדומות, בפרצי גילוי של כוחות טבע נסתרים ובהבאת צורות חדשות של רגישויות במובן של הטרמת ההיסטוריה.

הגאונות היהודית שבאה לידי ביטוי לאורך ההיסטריה האנושית מתגלה כמרדנית, מהפכנית ויצירתית, ומוכוונת כלפי שינויים נועזים.

עם זאת, המדע העכשווי אינו חדש לחלוטין ליהודים ולתרבות היהודית. גורמים בעלי סדר פנימי שייחודיים למסורת היהודית וכן גורמים בעלי סדר חיצוני ובעלי טבע חברתי־היסטורי מחברים בין התרבות היהודית לפיזיקה של המאה העשרים. המילה האמצעית בתורת ישראל היא הפועל "דרש" ("'דרש דרש' חציין של תיבות", קידושין ל' ע"א). סידור והקניית ידע כזה תמיד היו מאז ומתמיד המטרה המקודשת ביותר של היהדות.

התלמוד היהודי עשיר בשאלות ובהבחנות מדעיות של חכמי ישראל המהווים בסיס לקביעות הלכתיות (בהתאם להלכה היהודית). לפיכך, החברה היהודית החשיבה ועודדה את לימודי המתמטיקה, הפיזיקה, האסטרונומיה, מדעי הטבע ובמיוחד את לימודי הרפואה. התלמוד היהודי אפילו מעלה את לימוד המדע לדרגת מצווה. "היהודי מוזמן לבצע מאמץ מחשבתי בנוגע למסורת היהודית הטוענת לאמונה בא־ל אחד ('אהיה אשר אהיה', שמות ג' י"ד). המילה היסודית 'שמע' ממריצה את היהודי 'להתעלות על עצמו', להרחיק צעד נוסף, לחפש אחר השורשים. ביהדות האמת והאמונה אינן כפופות זו לזו אלא מזוהות זו עם זו. הזיהוי של האמונה עם האמת מתבטא בשורש האטימולוגי המשותף שלהן" (ספרן, 1998).

"הרמב"ם (1135־1204), אחד ההוגים היהודים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אינו סותר את העיקרון האריסטוטלי לפיו הא־ל הוא הסיבה הראשונה שממנה נובע בהכרח כל הקיים, אך הוא מוסיף על כך: הוא ממהר לנטוש עיקרון זה של סיבתיות לטובת עֶקרון החופש. אילו היינו חושבים שכל מה שקיים אינו קיים, הא־ל לבדו היה נותר. שלילת הבריאה אינה מלמדת על היעלמות הבורא" (ספרן, 1998, עמ' 124־127).

הרעיון המרכזי של היהדות הוא האחדות, אחדות שאינה כבולה לדוקטרינה כלשהי. היהודים מטבעם, וכתוצאה מהחוויות ההיסטוריות שלהם, מתנגדים לדוקטרינות ומערכות טוטליטריות. חכמי התלמוד היהודי מזהירים אותנו מפני כל סוגי הדוקטרינות.

מסורת המחשבה היהודית היא מסורת של פתיחות, והיא אוניברסלית ואלטרואיסטית. היא אינה מכירה בדוקטרינות ואינה זקוקה להן. הא־ל התגלה בתורת ישראל. אין שום הבדלה בין המדע והדת ביהדות. מאורע כמו משפט גלילאו אינו עולה על הדעת ביהדות. סתירות כאלה זרות להגות היהודית, אשר מכבדת כל ידע חדש. לפי חלק מחכמי ישראל, העם היהודי לא יכול היה לצמצם את אופקיו המחשבתיים לידע המופיע בתורת ישראל בלבד. יש צורך הכרחי להשלים ידע זה באמצעות פעילות מדעית.

ההלכה היהודית מזמינה אותנו לשנן ברכה כאשר אנו רואים אדם מלומד, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו.

את הציווי בתורת ישראל "מלאו את הארץ וכבשוה" ניתן לפרש כציווי "לעסוק במחקר מדעי; לברר את חוקי הטבע" המזכיר למדענים את אחריותם. את הציווי "כבשוה" ניתן להבין כאזהרה חמורה לא לכרוע תחת המשקל של התגליות וההמצאות שלנו עצמנו. זוהי קריאה למדען לשמור על ערנות כאשר הוא מיישם את המדע.

"נטייה זו לאוניברסליות, שהינה ייחודית למסורת היהודית, מובילה לתפיסת היהדות את הקוסמוס כפתוח ולפיכך ככזה המאפשר השתלמות מוסרית, לעולם אינו מוגמר, נוצר על־ידי הא־ל ושהאדם מוזמן להשלימו" (ספרן, 1998).

אל גורמים "פנימיים" אלה הקשורים בקשר הדוק עם המסורת היהודית עלינו להוסיף, כמובן, גורמים "חיצוניים" בעלי טבע חברתי־היסטורי.

בתקופה בה המדע התמקצע, ליהודים היו מספר יתרונות. היתרון הראשון היה השליטה המוחלטת שלהם בשפות רבות. היתרון השני היה ניסיונם באלפיים שנות גלות, כפזורה, מצב בו הם התרגלו להטיל ספק תמידי בכל מה שהושג ונחשב למוחלט. הם נמשכו לחדשנות וללוח החלק המחכה להתמלא, ובמיוחד לשימוש במשאבים המאפשרים המצאות והסתגלויות והטלת ספק בסדר הקיים.

במשך ההיסטוריה, היהודים היו פחות שמרנים ויותר ניידים מבחינה גאוגרפית ומחשבתית. לפיכך, הם שימשו כמתווכים יעילים בין התרבויות ותבניות החשיבה השונות בהן התפתח המדע. חשיבות החינוך במסורת היהודית היא גורם "ממריץ". אפילו כשלא נותר להם דבר, היהודים מעניקים חשיבות רבה לחינוך ילדיהם. בגטאות, הרבנים והפרופסורים זכו לכבוד רב וליוקרה חברתית. הקשר המוקדם שלהם עם לימוד התורה שבעל־פה הכשיר אותם לעסק המחקר האינטלקטואלי, עסק שהשפיע על יכולת ההפשטה וההסקה שלהם. אמנם רוב המלומדים היהודים מעולם לא קראו שורה אחת בתלמוד היהודי, והם החשיבו את המסורת היהודית ככזו שעבר זמנה וכמעמסה חברתית, אך למרות זאת, אולי באופן בלתי מודע, הם שימרו יסודות של המסורת האינטלקטואלית היהודית ושילבו אותם בעבודתם המדעית.

גורם נוסף שהעניק ליהודים יתרון בהתפתחות המדעית באופן כללי הוא מצב הסיכון בו הם נמצאו, בסביבה שהייתה לעיתים קרובות עוינת. הכוחות העוינים שפעלו נגדם היוו תמריץ נוסף עבור היהודים, שניסו לחפש אופקים אחרים ולחקור מחוזות ידע חדשים.

הפיזיקה סיפקה מקלט לרבים מהמלומדים היהודים בשנים המוקדמות של המאה העשרים, בה הם יכלו לפתח קריירה ולעסוק במקצוע מכובד בחברה (הגאונות, על פי סארטר, אינה מתנה אלא מסלול בו האדם בוחר בנסיבות של ייאוש).

המדע העניק למלומדים אלה תחליף מוצק לתרבות היהודית המסורתית. הניטרליות הפוליטית של המדע, שבו קיים סוג של דמיון בין ערכי המוסר של היהדות לבין ערכי המדע, היוותה גם היא גורם שמשך יהודים לתחום זה בו הם קיוו לקצור את פירות עבודתם חרף ייסורי האמנציפציה וסוג של השתלבות חברתית.

המרכיב המוסרי והאתי הזה של המדע היה חיוני עבור מלומדים יהודים אלה בחיפושם אחר חזון חדש לעולם, אך לעיתים קרובות גם בחיפושם אחר זהות חדשה, לאחר שאיבדו כמעט כל קשר ליהדות המסורתית. עבור משכילים אלה, השפה המדעית של הפיזיקה החדשה התגלתה ככלי הביטוי המתאים ביותר. באמצעות אימוץ המדע, ובהשפעת המוסר היהודי, אשר מדגיש את החיפוש אחר האמת ואת תחושת האוניברסליות, מדענים אלה יותר שיפרו מאשר נטשו את ערכי האוניברסליות היהודיים. הם פעלו בהקשר רב־ממדי יותר מאשר מתוך תפיסה דיכוטומית המפרידה בין המדע ליהדות. גורם נוסף שהיווה יתרון עבור המלומדים היהודיים היה חשיבתם הביקורתית היוצאת מגדר הרגיל. בשנת 1919, הסוציולוג האמריקאי תורסטן וובלן כבר עסק בשאלה מהיכן הגיעה "העליונות האינטלקטואלית" של היהודים, והוא כתב על כך תשובה במגזין Political Science Quarterly: "בגלל שהם אנשים החצויים לשניים, תלויים על בלימה בין תרבותם שלהם לבין זו של הרוב. כתוצאה מכך, הם מצליחים באופן יחסי להימנע מדעות קדומות מוצקות או מיידיות, הם בעלי חוש ביקורת והם אינם נדרשים לייצג את המורשת הכבדה של המוסכמות המקובלות".

ידע הוא יסוד חשוב עבור היהודים. זהו הדבר היחיד שלא נלקח מהם לאורך ההיסטוריה; אפילו כאשר הם איבדו את הכל, היהודים שמרו על רכושם היחיד. לטענתו של הפיזיקאי אברהם פייס, שהיה בעצמו פליט, "ליהודים יש מסורת של ספרים, משום שאת התוכן של הספרים לא ניתן לגזול גם אם את הספרים עצמם כן ניתן". רבים הדגישו קשר קרוב זה של היהודים עם ספרים וידע, אך פחות, ולפעמים בכלל לא, עסקו בחיפוש אחר תרומתם של היהודים למדע, מחשש להעלות נושאים טבעיים או אידאולוגיים השנויים במחלוקת ועלולים להיראות בלתי רלוונטיים, לפעמים חתרניים ולפעמים סיכוניים (לדוגמה, במקרה של גרמניה הנאצית שהוצרכה להתמודד עם "הפיזיקה היהודית" תחת מנהיגותם של שני זוכי פרס נובל לפיזיקה והנאצים הידועים לשמצה פיליפ לנארד ויוהנס שטארק).

מצב זה זכה לעידוד מצד יהודים שחשו "משוחררים" או "משולבים בחברה" עקב האמנציפציה ואשר רק רצו להיטמע בקהילות שבהן הם חיו תוך דחיית כל אלמנט יהודי בזהותם. בקרב יהודים אלה היו מלומדים שהשתלבו לחלוטין בחברה וסירבו באופן קטגורי לעסוק בכל נושא שעלול להעמיד בסימן שאלה את המעמד הנחשב של המדע, שהינו בינלאומי וקוסמופוליטי, ובכך למנוע כל ערעור בתחום זה. חלקם אפילו חשו "נרדפים" כאשר דיברו על זהותם אשר, באופן פרדוקסלי, לעולם לא עזבה אותם. כאשר יהודי שוכח את שורשיו, תמיד יהיה מי שיזכיר לו אותם, לעיתים קרובות בנסיבות שהוא לא היה מעלה על דעתו.

מקרים אלה נדירים ביותר ואפילו יוצאי דופן. הרוב המוחלט של המשכילים היהודים לעולם לא הסתיר את שורשיו; חלקם אפילו טענו במפורש שהם שאבו את צורת החשיבה שלהם מהישיבות, והיא זו שאפשרה להם להצטיין במדע. אחד המשכילים האלה הוא ארנו פנזיאס (זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1978), אשר בנאומו בפני האקדמיה המלכותית השוודית הצהיר על שורשיו היהודיים. מספר פיזיקאים יהודים בולטים אחרים, כגון נילס בוהר, אלברט איינשטיין ומדענים נוספים, לא היססו לרגע לקשור את גורלם בגורל העם היהודי או בגורל מדינת ישראל ולהילחם למען אינטרסים יהודיים הנתונים בסכנה.

לכל הגורמים החברתיים־תרבותיים וההיסטוריים האלה שהובילו לאחוז הגדול של יהודים פיזיקאים לעומת אחוז היהודים בחברה, קיים, כמובן, מכנה משותף, אך הם שונים זה מזה בטבעם וברמתם בהתאם למדינות שבהן תרומתם של המלומדים היהודים הייתה משמעותית.

הבה ונבחן חלק ממדינות אלה מבחינת היחס הכללי שלהן ליהודים ולמדע.

עבור היהודים בצרפת, מדינתם הייתה ייחודית בכך שהיא המציאה את האמנציפציה (1791) והחילה אותה על שאר מדינות אירופה.

במהלך חלק מהמאה התשע עשרה, האווירה בצרפת הייתה ליברלית. בתחילת המאה היו בה כ־70,000 יהודים, מתוכם 40,000 בפריז. היהודים הראשונים שברחו ממדינות מסוימות במזרח אירופה, כגון רוסיה, פולין ורומניה, הגיעו לצרפת בשנת 1897 וכך נמלטו ממדיניות אנטישמית. היהודים חשו אהבה עמוקה לצרפת. בתודעה היהודית, רגשות פטריוטיים מבוססים על תורת ישראל. רבנים ומורים השתתפו בתנועה זו שהזינה תחושת לאומיות צרפתית עמוקה "אשר מאמצת לעצמה את המטרה של תמיכה בחלשים ובמדוכאים". אין זה מקרה שארגון אליאנס (בעברית, כי"ח – כל ישראל חברים) נוסד בפריז בשנת 1860 והציע סיוע לכל נרדף. המנשר הראשון של הארגון נחשב כמבשר את מגילת זכויות האדם האוניברסלית שהופיעה מאוחר יותר לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא שימש כדוגמה עבור ההתאחדות האנגלו־יהודית שהוקמה באנגליה בשנת 1873, סניף אליאנס שהוקם בווינה בשנת 1873 וחברת עזרה של יהודי גרמניה (בקיצור, "עזרה") שנוסדה בברלין בשנת 1901.

היהודים השתתפו בצורה מופתית בפולחן הלאום שנבע מהמהפכה הצרפתית, בכך שהתאימו בין ערכי היסוד של המסורת היהודית לבין ערכי הפטריוטיות, בלי להטיל דופי באחד מהצדדים.

כמו בהרבה חברות אירופאיות, הפיזיקה שימשה כמפלט לגיטימי ומכובד ממצוקות חברתיות. נאמנותם של היהודים לערכי הכלל וקידומם המהיר בחברה גרמו להם להשתלב בתרבות הצרפתית החילונית, שלא הייתה חפה מסוג של דה־יהודיזציה. היהודים נמשכו לתרבות הצרפתית, שבה הם היו מושרשים היטב. הרמה הגבוהה של השכלתם פתחה בפניהם תפקידים מכובדים. הם היו קשורים בקשר הדוק למאבק הפוליטי של תחילת הרפובליקה השנייה. חלק גדול מהם הועסקו במשרות הציבוריות הגבוהות ביותר (פרפקטים, גנרלים, שופטי שלום ושרים. דוגמה לכך מהזמן האחרון היא של רוברט בדינטר). בין שנת 1900 לבין ערב מלחמת העולם השנייה, בקולז' דה פראנס, שהוא מוסד יוקרתי של האליטות הצרפתיות, היוו היהודים יותר מ־10% מהסגל. באקדמיה למדעים היה שיעור דומה של יהודים בקרב חבריה. שתי דוגמאות אלה ממחישות את ההשתתפות הגדולה של היהודים במדע הצרפתי. האקדמאים היהודים יכלו להזדהות בצורה טובה יותר מאחרים עם ערכי הרפובליקניות, החילוניות והאוניברסליות, שאיפשרו להם ניידות חברתית חזקה.

כמובן, צריך להפריד בין התקופות כדי לקבל תמונה מדויקת של מצב המדענים היהודים בצרפת.

בעוד שלפני שנת 1830 הייתה אפליה נגד היהודים שמנעה מהם גישה למדע ולהשכלה הגבוהה, אפליה זו דעכה בין סופה של הרסטורציה הצרפתית (1814־1830) ובין פרשת דרייפוס. האנטישמיות החליפה בהדרגה את האנטי־יהדות הנוצרית, בהתבסס על "ההדרכה לבוז". בהתחלה הגיעו כמה מתקפות מילוליות, אך היו אנשים שפרשת דרייפוס העניקה בעיניהם סוג של לגיטימיות לאנטישמיות שלהם. מה שהיה סודי ומביש נעשה חשוף יותר, פתוח יותר וממש עוין.

באופן כללי, המדע סיפק ליהודי צרפת מסלול לשילוב והיטמעות בחברה, ניידות חברתית ועיסוק מכובד, חף מהדעות הקדומות ששלטו בתחומי המסחר והכלכלה. במדינות רבות באירופה המדע איפשר למלומדים יהודים לקבל מענה בכמה מישורים: פרנסה ביושר, עמידה באתגר מצוינות שאינו יודע גבולות, וסיפוק צורך אינטלקטואלי כאשר הדיונים המדעיים מחליפים את הדיונים התלמודיים.

דוגמה מעניינת לכך היא יהודי הונגריה.

התפקיד של היהודים בהונגריה היה משמעותי יותר, ובהיבטים מסוימים ניתן לומר שהוא היה יוצא דופן. באופן כללי, מסוף המאה התשע עשרה ועד לברבריות הנאצית, יהדות מרכז אירופה חוותה פריחה תרבותית יוצאת דופן. האוניברסיטה שימשה כדרך המלך להכרה ומעמד חברתי. אזרחים שהשיגו תואר אוניברסיטאי היוו אריסטוקרטיה אינטלקטואלית ורוחנית. לא עושר ולא ייחוס יכלו לגשר על "פער" זה בהיעדר תארים אקדמיים.

בתקופת ערב מלחמת העולם הראשונה היו קרוב למיליון יהודים, שהיוו כ־5% מהאוכלוסייה האוסטרו־הונגרית דאז. בבודפסט האחוז היה גבוה הרבה יותר.

ביחס לאוכלוסייה שבה הם חיו, הכמות והאיכות של הפיזיקאים הגדולים בקרב יהודי הונגריה שזכו להכרה בינלאומית הייתה מרשימה וכללה את הפיזיקאי־המתמטיקאי הנודע ג'ון פון נוימן (1903־1957); תיאודור פון קרמן (1881־1963), שהיה מומחה לאווירודינמיקה, הידרודינמיקה ותרמודינמיקה, ושארצות הברית חבה לו הרבה בתחום האווירונאוטיקה; הפיזיקאי־המתמטיקאי המבריק זוכה פרס נובל לשנת 1963 יוג'ין פול ויגנר (1902־1995); המומחה לביקוע גרעיני לאו סילארד (1898־1964) ועוד.

יהודי הונגריה הצטיינו גם בכמות הלא פרופורציונית של נשים בעלות תואר דוקטור מקרב הקהילה (27%), במיוחד לאור מעמד הנשים בחברה באותה תקופה, שתפקידן היה לטפל במשפחה ולדאוג לחינוך הילדים. אמנם המתמטיקה הייתה התחום המועדף על יהודי הונגריה והיא תרמה רבות להתפתחותה של הפיזיקה התאורטית, אך גם תחומים אחרים לא הוזנחו. כך אנו מוצאים מספר לא פרופורציוני בתחומי המחקר, העיתונות והפרסום המדעי, באקדמיה ובסגל ההוראה. זו הייתה התוצאה "ההגיונית" של השתדלות היהודים ממעמד הביניים לשלוח את ילדיהם ללימודים אקדמאיים.

הצטיינות זו של יהודי הונגריה בתחום המדעים פגעה בזהותם. רובם נטשו את המסורת היהודית והתבוללו לחלוטין, וחלקם, כגון פון נוימן, אפילו התנצרו, מתוך אמונה שקיים היגיון פנימי מסוים בנצרות. אולם אנו מוצאים בעבודותיהם עקבות בלתי מודעות של ילדותם, משפחתם וחינוכם היהודיים.

ככלל, המדע היווה עבור יהודי הונגריה דרך להתפתח באמצעות השגת משרות רמות בתחום המדעים.

פתיחות זו של ההונגרים כלפי היהודים הובילה להיטמעות שעודדה את יהודי הונגריה לדבר בשפה ההונגרית בלבד, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים ולהפוך לתומכים נלהבים של הלאומיות ההונגרית באזורים שאוכלסו בידי מיעוטים. מספר יהודים ויתרו על זהותם וחשבו שעליהם לשנות את שמם.

*המשך הפרק בספר המלא*