לגנוב את הכלה

1

אלמלא טימוני ג'ורג' הרגישה מתה בתוכה, היא כמעט הייתה נהנית מארוחת הערב המפנקת הזאת לילה לפני הפארסה של חתונתה.

כמעט.

הארוחה הייתה עליזה למדי, כיאה להתכנסות טרום חתונה בערב חג המולד. האורחים היו עשירים ומחונכים מכדי לדבר בגלוי על הזרמים הנסתרים המצערים הרבים שפלטו האבנים הישנות שסבבו אותם. החתן היה אהוב למדי על חוג האנשים הזה כי החשיב את עצמו כנצר למשפחתם במשך עשורים רבים. שתיים מנשותיו הקודמות היו אהודות מאוד כאן משום שכל אחת מהן הייתה חלק בלתי נפרד מחבורה שירשה תארים רבים, וחבריה היו צפויים לנצל את כוחם בווייטהול ובשווקי המניות הבינלאומיים.

הכול הלילה היה התגלמות התחכום מתוך כבוד גם לחשיבות העצמית וגם לשאפתנות התהומית של הדוד שלה. שלא לדבר על אלו של החתן.

חבל שהכלה כזאת זנזונת, נזכרה טימוני בדברי דודה, ממקום מושבה לימינו של הדוד, עם קמצוץ מההומור העוקצני הקודם שלה.

אך היא נעלה בתוכה את הדברים. כי רגשות כבר לא היו בשבילה. היא כבר חוותה אותם די והותר.

במקום זאת היא סקרה במבטה את האולם. בית ילדותה, שהדוד שלה ירש אחרי מות אביה, היה מעוצב כמו כרטיס חג מולד מהודר. דודתה הרמיוני נודעה בחוסר השמחה התמידי שלה, דבר שטימוני חשדה שהיה קשור ישירות למרדף האינסופי שלה אחר הגזרה השלדית, שהיא אהבה לומר בקור לבנותיה המתבגרות הרכות והעגלגלות יותר שהיא שיא האלגנטיות. ואכן עצמות בריח כמו שלה שימשו בעיקר כקולבים לאופנת עילית. עם זאת, למרות השליטה עצמית הנוקשה שלה וחיים שלמים של רעב מכרסם, האישה ניחנה בעין מצוינת לעיצוב.

אילו טימוני ניחנה בכישרון פואטי יותר, היא אולי הייתה מניחה שבאמצעות העיצוב החגיגי של האולם המשפחתי הישן יכלה הרמיוני להביע את עצמה בדרכים שלא היו אפשריות לה אחרת, כאשתו צרת השפתיים, צרת הירכיים והצעירה הרבה יותר של אוליבר, הדוד המתועב של טימוני.

אך פואטיות הייתה רגשנית מדי. הרמיוני הייתה מן הסתם טובה בקישוט משום שהיא עצמה הייתה קישוט. וכמו כל הרעיות לראווה כאן הלילה, הייעוד האמיתי שלה היה להסב לבעלה אושר – קרוב לוודאי כדי שהוא ילך למקום אחר וימצא בו את אושרו וישאיר אותה עם צמחי החלבלוב ההדורים והענפים של העצים ירוקי-העד שלה.

כדאי שתלמדי קצת מהרמיוני, אמרה לעצמה בעידוד. הרי גם לך צפוי עתיד כרעיה לראווה.

אף שרעיה ששמה הוכתם, כפי שהדוד שלה תמיד שש להזכיר לה.

מבטה גלש אל החתן שלה, והיא שמחה לגלות שאפילו הלילה, בליל הנדודים האחרון שלפני החתונה, היא לא הרגישה שום דבר, כפי שהיה מהרגע שדודה הכריז שהבחירות העומדות בפניה עגומות. או שהיא תתחתן עם חברו לעסקים, ג'וליאן בראונינג-קייס, או שהיא תנותק מהמשפחה לתמיד.

לא שטימוני חיבבה כל-כך את משפחתה המורחבת עד שניתוק מהם היה מעציב אותה במיוחד. אבל אחרי שאיבדה את הוריה – ואחר-כך איבדה לחלוטין את שרידי ליבה – היא לא הצליחה לגייס כוח כדי להפנות את הגב למעט שנותר לה. כמו כן, היא ידעה שהוריה היו מצטערים אילו נהגה כך. הם תמיד אמרו לה שלאוליבר אולי יש מגרעות, אך עדיף להאמין שהוא עושה כמיטב יכולתו.

טימוני לא נתקלה בשום עדות לכך. אך בעצם זה היה המעט שהיא יכלה לעשות אחרי שלדברי הדוד שלה, התנהגותה השערורייתית השחירה את שם המשפחה לעד.

היא ידעה שלדאגה האמיתית של דודה אין שום קשר לשם הטוב של המשפחה. השם הטוב שנפגע היה שלה, לא של המשפחה, ולמה שלמישהו יהיה אכפת מה עושה הבת היתומה של היורש הקודם? למשפחת ג'ורג' היה כסף ישן, ושלא כמו אחרים, הם לא איבדו אותו. ובכל משפחה אנגלית שבעורקיה זורמת טיפה אחת של דם אצילי, יש לפחות בן משפחה מביך אחד. במיוחד בקרב הדורות הצעירים יותר שנטו לספק חומרים למגזין טאטלר – במיוחד אם בכך החרידו את הוריהם. הדוד שלה השתמש בסיפור רק כדי להפעיל את כוחו כראש המשפחה, זה הכול.

אך שום דבר מזה כבר לא היה חשוב. אומנם טימוני לא הייתה מתארת את ג'וליאן בראונינג-קייס כשופע חיבה בשום מובן, אך הוא לא הפגין רשעות גלויה. הוא היה מבוגר ממנה פי שלושה, לא העליב אותה גם אם הדוד שלה כן, והיה בעל מבנה גוף של גבר שצפויות לו בעיות לב עתידיות. לכן העצה האדיבה ביותר שקיבלה אי פעם מדודתה – לפני חודש, רגעים לפני הכניסה למסיבת האירוסים שטימוני ניסתה להעמיד פנים שלא נערכת – הייתה תזכורת מדויקת שבני משפחת בראונינג-קייס לא נודעו באריכות החיים שלהם.

הרמיוני ראתה את טימוני נעצרת ממש מחוץ לדלתות האולם. ומפני שאוליבר לא שם לב, היא כנראה הרגישה בטוחה לרכון לעברה ולהציע מנה של חוכמה מסוגה.

לאלו מאיתנו שמתחתנות בנישואי שידוך ללא רומנטיקה, אמרה הרמיוני בהבעת פנים מסקרנת – כאילו לראשונה היא רואה את האחיינית שלה, הרהרה טימוני מהמרחק הרגיל שמבעדו השקיפה על כל דבר בימים אלה. פרספקטיבה היא הדבר הכי חשוב. אישה תמיד חייבת לשקול את ה... אה... בדידות העתידית הצפויה לה כנגד ההנאות המגוונות שצפויות לה בנישואיה. מדובר במלאכת חישוב עדינה.

עצה זו סיכמה את תרומתה של הרמיוני למעמדה כתחליף לאם.

וטוב שכך.

כי טימוני לא רצתה לחשוב יותר מדי על הוריה – או על אימה האמיתית, שהייתה חסרה לה מאוד. זה היה קשה מדי. מכאיב מדי. אף שחלפו כבר כמעט שלוש שנים. שני הוריה מתו במהירות כה רבה, בפתאומיות כה רבה. ואז הכול השתנה כל-כך מהר. רצף של אירועים מחרידים ובלתי הפיכים, כך שטימוני חשבה שאילו הייתה לה עדיין יכולת להרגיש משהו בפנים, כל דבר שהוא, הלילה הנוכחי אולי היה שובר אותה.

כי בוודאי אמור להכאיב לה לחזור לכאן, לבית שבו הייתה פעם כה מאושרת. שבו האושר עמד פעם במרכז הכול, מחכה מעבר לכל פינה, ממלא את כל החדרים העתיקים. כמה מהזיכרונות החביבים עליה ביותר כללו התרוצצות במסדרונות האלה שנראו אז הרבה יותר שטופי אור, כי האהבה ההדדית של הוריה האירה אותם. וההנאה האינסופית שלהם ממנה.

היא הייתה על סף יום הולדתה העשרים כשקיבלה את ההודעה שכביש מכוסה קרח בערב מרץ קר גזל ממנה את שני האנשים היקרים לה ביותר. במרחק קילומטרים בלבד מבית האחוזה הישן הזה, שהיה חבוי מאחורי גדרות חיות ואבן.

הדוד אוליבר לא בזבז רגע. בתור ראש המשפחה החדש הוא היה אחראי על ההון של משפחת ג'ורג' ועל קרן הנאמנות של טימוני עד יום הולדתה העשרים ושמונה. אך הוא לא רצה להטריח את עצמו במימון חייה עד אז. הוא שלף אותה מבית הספר לנימוסים והליכות שאהבה באלפים הצרפתיים, שבועיים אחרי הלוויית הוריה. ברגע שהיא חזרה לבית שהוא כבר תפס עליו פיקוד, הוא הודיע לה שבשמונה השנים הבאות עליה לציית לו כי מבחינתו היא מקרה סעד. ולצערה הרב של טימוני הוא לא דגל במתן צדקה.

אפילו אז הוא העמיד בפניה אפשרות בחירה, אם אפשר לקרוא לזה כך. או שהיא תתחתן עם מישהו לפי בחירתו – כי עבורו היא תהיה במשך קרוב לעשר שנים רק נטל כלכלי חסר כל ערך, מלבד היכולת שלה לספק את חבריו העשירים ולזכות בגישה אל העושר והטובות שלהם – או שהיא מוזמנת לפלס לעצמה את דרכה לבד בעולם.

טימוני הרטיבה את שפתיה ביין שלפניה על השולחן, דבר שהקל עליה לוודא שפיה עוטה את הכמעט-חיוך המנומס שמצופה ממנה. והיא הנהנה באישור והעמידה פנים שהיא מקשיבה כשהשיחות זרמו סביבה.

משהו בה זע באי-נוחות כשחשבה על הנערה שהיא הייתה אז. מנופחת מזעם ומיגון. מלאה בתיעוב עמוק כלפי הדוד המרושע שלה ובחלחלה מדרישותיו. הוא באמת חשב שהוא יכול להתייחס אליה כנכס נייד? היא בחורה מודרנית שזה עתה מלאו לה עשרים – לא בת שתים-עשרה בתקופת ימי הביניים.

היא אמרה לו לאן הוא יכול ללכת, התחפפה ללונדון וקיבלה על עצמה את העבודה הראשונה שהצליחה למצוא. היא גילתה שהיא מתאימה בול לעסוק ביחצנות עבור תאגיד שמעולם לא שמעה עליו ולא רצתה במיוחד ללמוד עליו. אך זה היה היתרון בסוג יחסי הציבור שלה. טימוני לא נדרשה לקדם את המכירות – היא ערכה את המסיבות. היו לה קשרים שאנשי עסקים בחליפות תמיד השתוקקו לנצל, כך שלא הזיז לה שהיא לא ידעה כלום על הנושאים שהעסיקו אותם בפגישות האינסופיות שלהם. הדבר החשוב היחיד היה שהיא בלונדינית ויכולה להבטיח ששמות מסוימים יגיעו, דבר שהבטיח את נוכחות התקשורת.

ובמשך שנה וחצי היא עשתה חיים משוגעים. היא חלקה דירה במרכז לונדון – המקום דמה יותר לבית בעצם, אך הן קראו לו דירה כי הרגישו שזה מתאים יותר לנערות קריירה בעיר הגדולה – עם כמה בנות שהכירה מהלימודים. כולן היו באותו סוג של כור מצרף, אחרי שראשי המשפחות שלהן השליכו אותן אל העולם עם ציפיות מעורפלות להוכיח שהן לא לגמרי חסרות ערך – אף שכולן ידעו שבעוד חמש או עשר שנים קרנות הנאמנות שלהן ייפתחו ולא יהיה טעם בכל ההוכחות. כולן שיחקו אותו סוג של משחק המתנה באותן שנים ודילגו בין מסיבות במקומות הכי אופנתיים בלונדון המסחררת, והן ספרו את הימים עד שיוכלו להפסיק להעמיד פנים.

באותם ימים טימוני חשבה תכופות שעדיף לא לדעת שיש עתיד, תאריך נקוב שבו כל אחת מהן תפסיק לדאוג אחת ולתמיד לגבי תשלום חשבונות. במיוחד מפני שהיא לא יכלה לגשת לאבא ולהתחנן שישלם אותם בשבילה, כמו חברותיה.

ואז היא פגשה את קריט אסגאר והפסיקה לחשוב על עתיד כלשהו שלא כולל אותו.

די היה במחשבה על שמו כאן, כעת, ליד שולחן שמלא בבני המעמד הגבוה המקרקרים, שלהם הוא בז, כדי שהיא תיאבק ברעד עמוק.

קו ישר הוביל מאותו לילה גורלי לבין הלילה הזה. האסון היה צפוי מהרגע הראשון – אף שהיא לא ידעה זאת באותו הזמן. היא לא ידעה, או לא רצתה לדעת, שום דבר מלבד קריט.

טימוני שמחה שליבה נעקר ונרמס משום שפעימותיו כבר לא היו חזקות כל-כך. הוא כבר לא איים להתפוצץ. היא יכלה לעמוד כאן, לילה לפני נישואיה לגבר אחר שהיא בקושי מכירה, ולשבח את עצמה שהיא לא מרגישה כמעט דבר.

כי אחרי שישה חודשים מסחררים כפילגש של קריט, הוא גמר איתה לפני חודשיים. באכזריות.

היא הייתה גאה ביכולתה להציג את המצב ככה. משפט כל כך תמציתי ורגוע. הוא גמר איתה. כאלה מילים אנמיות כדי לתאר את הסצנה ההיא בפנטהאוז שלו, עם כל הזוויות המודרניות והקווים הקרים, שהתנשא מעל התמזה, שבה הוא לקח את כל מה שטימוני הייתה, קרע אותה לגזרים ואז העלה הכול באש.

עדיף ככה, שכנעה את עצמה. לא נשאר לה מה לחשוש לאבד.

היא שמעה את הדוד שלה לצידה וחזרה בטלטלה אל הכאן ועכשיו, אל ארוחת החג החגיגית הזאת שכביכול נערכה לכבודה.

"אני מקווה שאת לא שוקעת במחשבות חרטה מצערות," אמר דוד אוליבר בקור. טימוני לא שמה לב שכולם קמו משולחן האוכל, אך הם כנראה עשו זאת. כי עכשיו היא יכלה לראות לפניה את שטיח הקיר האהוב עליה על הקיר הרחוק, אף שהחדר החגיגי המואר באור יקרות לא חימם את ליבה כפי שאולי היה עושה פעם. מבחינתה הוא יכול היה להיות אפר.

אולי הוא היה.

"אין לי מחשבות, דוד," השיבה בקור. "לא של חרטה ולא אחרות. אתה אסרת זאת."

ידו לפתה את מרפקה ולחצה חזק מדי, אך היא לא התכווצה כדי לא להעניק לו את הסיפוק. אין סיכוי. האחיזה הייתה מכאיבה, ובמובן מה היא התרגשה מכך. מהיכולת שלה להרגיש אפילו תחושה כזאת, את האלימות הסדיסטית השקטה של הדוד שלה, ולא להגיב כלל.

"ג'וליאן אמר לי שסירבת להצעתו למשקה אתמול בלילה," סינן דודה באוזנה. "חשבתי שהסכמנו על קו פעולה." כלומר הוא הורה לה לאפשר לחתן להתנסות בסחורה לפני הרכישה.

"עוד מעט אני מתחתנת עם ג'וליאן," אמרה טימוני והפנתה את מבטה אל הדוד שלה. ואולי לא היה מדויק לומר שהיא לא הרגישה דבר. אלא רק שהיא לא חשפה דבר. כי יש להודות שהיא נהנתה למדי מהמבט האדיש שנעצה בגבר הזה שסלידתו כלפיה נהדפה ממנה בניתור כעת. כמו גומי. היא נהנתה במיוחד מהזעם שאדישותה עוררה בו. "כך שאין סיבה להיחפז."

"למה פתאום את מייחסת לחסדים שלך חשיבות כזאת?" נהם דודה. הוא רכן לעברה מעל פינת השולחן שהם חלקו. "את סחורה פגומה, טימוני. האידיוט ההוא השאיר עלייך את טביעות האצבע שלו. את הסתובבת איתו בהתרברבות, והוא לא הסתיר את הצד הגופני הבזוי של הקשר ביניכם בכל תצלום שצילמה התקשורת המתלהמת. אבל עכשיו את מעיזה להתעטף בגלימה של צניעות מעושה?"

טימוני משכה את מרפקה מאחיזתו בהפגנתיות. "זו לא צניעות, דוד. זו אסטרטגיה. למה לתת את עצמי בחינם כשהחתונה כל-כך קרובה? מה אם הוא יתאכזב?" היא משכה בכתפיה כאילו הם מדברים על חיות חווה. טוב. אולי זה נכון. "גם אם אני סחורה פגומה, למה שגבר ישלם מחיר מלא על משהו כשהוא כבר קיבל בהנחה?"

אלמלא היא כבר הייתה הרוסה – ולא במובן שהדוד שלה חשב – היא הייתה בטוחה שזה היה מפרק אותה. הדיון הקר והענייני הזה על זכויות הנישואים שהיא תצופה לספק מחר.

אותן זכויות נישואים שהיא ידעה שבעלה המבוגר מצפה להן בשקיקה. ג'וליאן הבהיר את העניין שלו בה מהרגע שעיניו נחו עליה כאן באחת המסיבות המחרידות של דודה זמן לא רב אחרי שחזרה חפוית ראש אל בית אבותיה, עדיין מלקקת את פצעיה.

אף שהיה מדויק יותר לומר שהיא לא ממש ליקקה את הפצעים, אלא ניסתה ל... להעמיד פנים שהיא עדיין בן אדם. במקום ערימה זעירה של גחלים רמוסות שקריט הותיר מאחור בלילה ההוא.

בתוך שבועות ספורים הצליח הדוד שלה לשכנע אותה להתחתן עם האדם שיביא לו הכי הרבה תועלת. הוא דיבר בהתלהמות על הבושה שהיא המיטה על המשפחה. על הכתם של מעשיה שידבק בשלוש הבנות שלו אם טימוני תמשיך בסחרור הספיראלי שלה מטה.

מבחינתו, אחרי שהוכתמה ונזרקה על-ידי מישהו כמו קריט אסגאר – שהיה ידוע לשמצה גם בהון שהשיג במו-ידיו וגם בבוז שלו כלפי עושר שעובר בירושה, כמו זה שהיה מצוי כעת ברשותו של אוליבר – טימוני לא הייתה טובה יותר מאותם מכורים שמתקבצים ברחובות. אוליבר לא ראה בהתמכרויות כאלה מחלות. הן בחירה, אהב להכריז. כי מותר לבלוע משככי כאבים בעידון כפי שעשו כל הנשים בחוגים החברתיים של אוליבר כדי לשרוד את הנישואים המעשיים שלהן. אבל אסור לאדם לחשוף את חולשותיו לעיני כול, וטימוני כבר הייתה בצד הלא נכון של המשוואה הזאת.

כי היא הופיעה בעיתונים רבים מדי שהחברים של אוליבר קראו, ללא ספק משום שנשבו בקסמיו של המאהב הפסול שלה.

מה עכשיו? הרעים אוליבר בקולו בארוחת ערב משפחתית כשבוע אחרי שובה. היא תפנה לדוגמנות – מקצוע שבעיניו היה רק שם נרדף לזנות.

אני אתייחס לזה כמחמאה, דוד, השיבה טימוני, שההתרסה הישנה שלה הבזיקה בה שעה שאכלה את המרק הקר שלה. לא ידעתי שהמראה החיצוני שלי מדורג כל-כך גבוה בעיניך.

התשובה שלה זיכתה אותה בסטירה.

יתרה מזאת, תגובתה דחפה את הדוד שלה לחשוב מה תהיה הדרך הכי טובה לנצל את המראה החיצוני שלה לתועלתו.

את שתי טיפות מים כמו אימא שלך, אמר זמן לא רב לאחר מכן. טימוני ידעה שזה נכון, וזו הייתה מחשבה מכאיבה נוספת שהיא ניסתה להדחיק. הדמיון שלה לאימה גדל מיום ליום. השיער הבלונדיני, החיוך הרחב, הסנטר המחודד. כל-כך דומה, ועם זאת בגלל קריט שום דבר בה לא הזכיר את זיק האושר שתמיד האיר את מבטה של אימה.

עדיף לא לחשוב על דברים כאלה. הם רק העציבו אותה.

הדוד שלה ככל הנראה עדיין הפך באותו רגע בראשו במחשבה שטימוני אולי באמת נקטה גישה אסטרטגית ששירתה את מטרתו. אך היא ידעה שזה לא יימשך. די שהיא תנשום בקול רם מדי כדי שהוא יתעצבן מחדש.

"בנימה זאת," אמרה כעת, "אני חושבת שאפרוש. מחר מצפה לי יום ארוך." ומייגע בכמה וכמה מובנים.

"את וג'וליאן תשהו בסוויטת האורחים שלו מחר בלילה," אמר לה דודה בקור. "הוא לא רוצה לנסוע אחרי קבלת הפנים. וכדאי שאני לא אשמע על שום עיכוב שמנע מכם לממש את נישואיכם במהירות."

"כמה חבל שאנחנו לא יכולים לכנס את כולם כדי לצפות בסדין הכלולות," אמרה טימוני ביובש.

מבטו של דוד אוליבר היה נוקב. "לשם מה? זה טקס לבתולות. שנינו יודעים שאין בגוף שלך סנטימטר אחד שנותר בתומתו, ילדה. לא אחרי שהרשית לבהמה ההוא להתייחם ממך."

טימוני לא הצליחה שלא לחשוב על צורת הדיבור שלו כשעזבה את המסיבה שלה, וחייכה בריחוק אל האורחים שהתכנסו, שכולם היו קרים כמו דודתה הרמיוני, אכזריים כמו הדוד שלה, או פשוט מדושני עונג כמו בעלה לעתיד. הם ימשיכו לבלות וללא ספק ישתו בברכה לכבוד העושר והחשיבות שלהם עד השעות הקטנות של הלילה.

אולי כל השתייה תמנע את מימוש הנישואים.

"מחר, יקירתי," אמר ג'וליאן כשחלפה לידו, ופניו הקמוטות והאדמדמות היו אולי קצת עליזות מדי לטעמה.

"מחר," הסכימה ועיקלה בכוח את קצות פיה.

בקרוב מאוד, אמרה לעצמה בחומרה כשיצאה מהאולם הגדול, היא תשכב מתחת לאיש ההוא. תתוודע באינטימיות רבה מהרצוי לעליזות שלו. המחשבה לא הייתה נעימה. היה לה קל יותר להתמודד עם הרעיון כשהוא היה מופשט, כשהחתונה הייתה בעתיד, לא בקרוב. לא מחר.

טימוני עצרה למרגלות המדרגות שמובילות אל חדרי השינה. היא הביטה לעבר אולם הנשפים שממנו יצאה זה עתה. ואז מתוך דחף שהיא לא הצליחה לנקוב בשמו, היא פנתה וברחה בריצה אל הגנים הקרים.

כי טימוני ידעה שהיא תעשה מה שנשים תמיד עשו. או כך היא קיוותה. היא תשכב על הגב, תעצום עיניים ותחשוב לא על אנגליה, אלא על הגבר שהותיר בה חותם כה עמוק עד שלא היה לה ברור אם היא אי פעם תצליח לנשום שוב בלי להרגיש אותו איכשהו בתוכה.

היא שמחה שלקחה את השכמייה שלה בדרכה החוצה, כי הלילה היה קר. ערפל שיווה לגן החורפי נופך מסתורי, במיוחד עם זוהר הירח.

הלילה אכן היה שקט.

ואם טימוני הייתה מרשה לעצמה להרגיש, אולי כל הדברים שזעו בתוכה היו מפילים אותה על ברכיה. בדיוק שם היכן שהפרחים ילבלבו שוב באביב, זמן רב אחרי שהיא תסתייד ותמות מחדש בנישואים האלה שלה. זמן רב אחרי שג'וליאן ייקח אותה לאחוזה שלו, ידגום אותה, ואז יוסיף אותה לאוסף הפסלים המשעמם שלו, שלטענתו הוזכר תכופות בספרי הדרכה.

היא לא התקפלה או נפלה. היא התעטפה היטב בשכמייה החמה, צנחה על ספסל האבן הראשון שמצאה ועצמה עיניים.

והתאמצה מאוד לא לחשוב על קריט או על הלילה ההוא איתו. אך הלילה יש לה הזדמנות אחרונה לחשוב עליו כעל אירוע ייחודי בחייה. בגופה.

ממחר והלאה יהיה קריט אבן הבוחן – אך יהיה גם ג'וליאן. וכאן, בפרטיות הגינה הקפואה, היא הרשתה לעצמה להציץ על כל התחושות שבאמת עורר בה הרעיון.

זעזוע. ייאוש. אימה.

ומעין השלמה החלטית, כי המצב לא היה בר-שינוי.

קריט אסגאר נכנס לחייה בסערה כמו אש משתוללת, שרף אותה לכדי פריכות, ואז עזב בלי להשאיר אחריו דבר מלבד אדמה חרוכה.

המשך הפרק בספר המלא