דורסים

נמלים

ביום שבת אחד נסענו לפתח תקווה לבקר את סבא וסבתא. הם גרו בבית קטן עם גג רעפים אדום וגינה מסביב, שהתחבא כמו ילד בין הבתים הגבוהים החדשים שהקיפו אותו. סבתא כבר חיכתה לנו ליד השער הירוק החלוד. "נו, סוף־סוף," היא אמרה, בקול הזה שלה שנשמע כמו חריקה של מסמר על זכוכית. "כבר דאגתי." היא אמרה את זה אפילו שהקדמנו ביותר משעה. תמיד היא אמרה את אותו הדבר. יצאתי מהאוטו ומיד הרגשתי את האוויר הלח של הקיץ, שהזכיר לי תמיד את המלתחות בבריכת האוניברסיטה, כשהייתי הולך לשם לקייטנה. נכנסנו לבית והלכנו להגיד שלום לסבא.

הוא שכב על הספה בסלון, לבוש מכנסיים קצרים מחאקי וגופייה לבנה. הידיים והרגליים שלו היו רזות וחלקות והציפורניים של הבהונות היו צהובות ואכולות. "שלום גבר!" צעק אבא. "מה שלומנו?! אתה פשוט נראה יותר טוב כל פעם." אבא חייך את החיוך שהיה שמור לאנשים שהיו נכנסים לחנות שלו. סבא שלי הסתכל עליו אבל לא ראה אותו. קצת רוק נזל לו מהפה, וסבתא מיהרה לנגב אותו משם עם מטפחת ישנה בצבע תכלת. סבא התחיל למלמל משהו. "מה אמרת?!" צעק אבא. הוא התיישב ליד סבא וטפח לו טפיחה חברמנית עדינה על הכתף. "זונה, תימנייה זונה," אמר סבא בקול. אבא הסתכל על סבתא שלי, שניגבה עכשיו במטפחת את עיניה שלה. "זונה, צ'ורבה, יופטפיומט, תימנייה שרמוטה." סבא שלי המשיך לקלל, עד שמילותיו דעכו למלמולים ואחר כך לשתיקה. פיו נשאר פתוח, ובועה של רוק נצנצה בין שפתיו ופקעה ללא קול. "יופי, יופי גבר, אני רואה שאתה עדיין בפוּל כושר," אמר אבא. היד שלו נשארה מונחת על הכתף של סבא שלי כמו כוכב ים שנדבק לשוּנית. הוא המשיך לחייך. סבתא שלי ניגבה את האף בשקט, באותה מטפחת.

הלכתי להסתובב בבית. עברתי מחדר לחדר, ובדקתי אם כל הדברים עדיין נמצאים כמו שזכרתי אותם. קודם כול הלכתי לסלון, להסתכל קצת על התמונה שהייתה תלויה ליד הטלוויזיה, של האיש שכורע ברך ושיש לו על הגב שק של חיטה צהובה, שנראה כמו גביע ענקי של גלידה, ולידו עומדת אישה שנשענת על השק. בהתחלה, כשראיתי את התמונה, חשבתי שבאמת יש לאיש גביע של גלידה על הגב ונורא קינאתי בו ולא הבנתי למה הגלידה לא נמסה, כי היה ברור שגם בתמונה זה קיץ ושחם נורא. אני זוכר ששאלתי את סבא שלי באיזו ארץ יש כאלו גלידות ענקיות. "זה לא גלידה, זה חיטה," הוא אמר לי. "גלידה מחיטה?" שאלתי, אפילו שידעתי שאין דבר כזה. פשוט רציתי שהוא ימשיך להסביר לי. הוא צחק. "לא, חיטה אמיתית. הוא לוקח אותה למאפייה כדי לעשות לך לחם קימל כמו שאתה אוהב."

"ולמה האישה מפריעה לו ונשענת על השק?"

"היא לא מפריעה לו. היא עוזרת לו להעמיס את השק על הגב."

בחדר השני סבא שלי התחיל לקלל עוד פעם. "זונה. שרמוטה, תימנייה חולירה." הלכתי משם ונשכבתי על הספה הירוקה בחדר הכי חיצוני של הבית. היה נורא חם, אפילו שהתריסים היו סגורים, וישר התחלתי להזיע. לקחתי נשימה ארוכה ארוכה מהאוויר של הבית, שהריח כמו מיליון תפוזים, שכל אחד מהם היה שמש חמה ושורפת. חשבתי על סבא שלי, שפעם היה תמיד מנצח אותי בשח במהלך האחרון ולא הבנתי איך, ושתמיד היה תולה בחזרה את השסקים שנפלו מהעץ עם חוט מיוחד ("חוט קסמים שהבאתי מרוסיה" הוא היה אומר לי), כי ריחמתי עליהם ולא רציתי שהם יירקבו ושהנמלים יאכלו אותם, ואמרתי לו שאולי אם ניתן להם עוד הזדמנות הם יתחברו מחדש לעץ ואז בשנה הבאה אני אוכל לבוא אליהם ולאכול אותם. פתאום ידעתי מה אני רוצה לעשות. הלכתי למטבח, לקחתי את הפטיש מהמגירה ויצאתי לחצר.

מאחורי הבית של סבא וסבתא, ליד עץ התפוזים, הייתה מתנהלת לה תמיד שיירה ארוכה ארוכה של נמלים אדומות גדולות. לפעמים הנמלים היו עושות את השיירה שלהן על שביל המרצפות מאחורי הבית, ואז הייתי יושב לידן על האדמה ומתחיל למעוך אותן עם הפטיש, אחת אחת. הייתי מדמיין שאני מפציץ במלחמת העולם השנייה והנמלים הן טנקים של הגרמנים, או שאני קאובוי והן אינדיאנים. כל פעם משהו אחר. לנמלים זה בכלל לא היה אכפת. בכל פעם שהייתי הורג אחת, הן היו עוקפות אותה וממשיכות הלאה. הפְּנים שלה היה נמרח על המרצפת ויוצר כתם אדום קטן. אף נמלה לא הייתה עושה בדיוק את אותו כתם כשהייתה מתה, כמו פתיתי שלג. פעם שאלתי את אבא שלי מה יש לנמלים בפנים, והוא הסביר שיש להן ריבה, ושהן מגדלות אותה כמו שדבורים מגדלות דבש.

"וגם אנשים אוכלים את הריבה הזאת?" שאלתי בדאגה. בדיוק יום קודם לכן אכלתי ריבה אדומה אצל אורן.

"מה פתאום?" הוא צחק. "רק הנמלים התינוקות אוכלות את הריבה, וגם דוב הנמלים, אם הוא מצליח." את זה הבנתי, כי ידעתי שדובים אוכלים דבש. אז למה לא ריבה?

הלכתי אל מאחורי הבית, וישר גיליתי את הנמלים. הן נצצו בשמש כמו מחרוזת. היום הייתי זאוס. סתם ככה הרגתי את היוונים, והם מתו בלי לדעת ובלי לשאול כלום. זה מצא חן בעיניי. בום! בום! בום! הפטיש התמלא בגושים אדומים, וכבר לא יכולתי לשמוע את ה"בום!" של המכה, ובכל רגע הייתי צריך לנגב את הפטיש על הדופן של המרצפת.

הייתי כל כך שקוע בלהרוג את הנמלים, שלא ראיתי בהתחלה שהן לא מתנהגות כרגיל: סביב כל נמלה שמתה התאספו כמה נמלים אחרות והתחילו לגרור אותה אתן. הן הלכו נורא לאט ולפעמים הנמלה המתה הייתה נופלת, אבל הן לא עזבו אותה. לא הבנתי את זה: הן לא התנהגו ככה אף פעם בעבר. רציתי לקרוא לאבא שלי שיבוא להסביר לי מה הן עושות, אבל החלטתי שלא. חשבתי שהוא בטח עסוק יותר מדי עם סבא שלי. החלטתי במקום זה לעקוב אחרי הנמלים ולראות מאיפה הן באות ולאן הן לוקחות את הנמלים המתות. אולי הן הולכות לקבור אותן באיזה מקום מסתורי שאף אחד עוד לא גילה, כמו הפילים באפריקה. עזבתי את הפטיש על האדמה והתחלתי ללכת בכיוון ההפוך מזה של השיירה.

הנמלים באו מכיוון הדלת של המטבח. הן הלכו לאט, אבל לא הפסיקו אפילו לרגע. נכנסתי אחריהן למטבח וראיתי שהשיירה שלהן מתחילה עוד יותר בפנים. "סבתא!" קראתי, ונבהלתי כשאף אחד לא ענה. הנמלים באו מכיוון הסלון, וכשנכנסתי לשם, ראיתי את סבא שלי. הוא שכב עדיין על הספה הירוקה, באותה גופייה ומכנסיים דהויים, ובהה בתקרה. הנמלים טיפסו על הרגליים של הספה ועל המשענת הירוקה ועל הגוף של סבא שלי, ששכב שם בלי לזוז. הם עברו על הגוף שלו ועל הפנים שלו בשורות יפות וישרות, ואז אל השולחן. הן הגיעו אל המקטרת הישנה שלו, שמי יודע כמה שנים הוא כבר לא נגע בה, טיפסו מעליה, הגיעו עד לקצה השולחן וירדו אל הרצפה. עכשיו ראיתי פתאום כמה הרבה הן היו. כל הזמן הזה סבא שלי רק שכב שם. הוא לא זז גם כשהנמלים חצו את הפנים שלו ואת הבטן המדולדלת שלו. רציתי לקרוא לאבא שלי שיציל אותו, אבל לא יצאו לי המילים. גם לא יכולתי לזוז, רק להסתכל ולנגב את הדמעות שירדו לי כל הזמן.

פתאום הסתובבתי והתחלתי לרוץ אחריהן. הייתי חייב לדעת לאן הן הולכות. השיירה של הנמלים יצאה לכיוון הגינה, והמשיכה אל מעבר למרצפות פנימה אל תוך העצים. ידעתי לאיפה עוד לפני שהגעתי לשם.

הנמלים הגיעו לעץ השסק הגדול והתחילו לטפס עליו. הן כיסו את הגזע החום ואחר כך את העלים הירוקים, ובסוף גם את הפירות הצהובים. זה לקח נורא מעט זמן. בסוף הן כיסו את העץ לגמרי. היה לי קשה לראות כי כל הזמן ירדו לי דמעות וכל הזמן חשבתי על סבא שלי ואיך הוא שוכב שם והנמלים חוצות לו את העיניים. אבל כשהצלחתי לנגב קצת את הדמעות ראיתי שהעץ כולו נהיה אדום, ושהריבה של הנמלים מתחילה לטפטף ממנו וליפול על האדמה ברעש. וחיפשתי את הדוב נמלים שיבוא וילקק את הריבה מהאדמה, אבל לא מצאתי שום דבר.