1. מבוא
דֶזידֶריוּס ארסמוס מרוטרדם (1536-1466) היה גדול המלומדים בתקופת הרנסנס ונודע כ"נסיך ההומניסטים".
ארסמוס לא לימד באוניברסיטה ולא מילא תפקיד כנסייתי כלשהו. הוא בלט הן כמלומד עצמאי שהעז לצאת בכתיבתו הענפה נגד דעות ומסורות מושרשות ולבקר בחריפות את השליטים ואת הכנסייה והן כיוצר פורה שהשאיר אחריו יותר ממאה חיבורים מקוריים כתובים בלטינית אלגנטית. הוא גם תרגם מיוונית ללטינית ופרסם ממיטב יצירות התרבות היוונית והרומית. מחשבתו של ארסמוס ממזגת יסודות של תרבויות יוון ורומא עם אמונה נוצרית עמוקה ואדוקה. כיוון שייחס חשיבות רבה למורשתם הכתובה של אבות הכנסייה, הוציא לאור מהדורות מלאות ומוערות של כתבי אוגוסטינוס ואחרים, ובהם אף כתבי אבות הכנסייה במזרח, שכמעט לא נודעו במערב. ההתפתחות המואצת של ענף הדפוס בתקופתו שירתה את ארסמוס היטב, והוא ידע לנצלה כדי להעצים את תדמיתו ולהפיץ את רעיונותיו. לקראת סוף המאה ה-15 כבר פעלו עשרות רבות של בתי דפוס ברחבי אירופה. ארסמוס, שהכיר היטב את תעשיית הדפוס על מרכיביה השונים והיה קשור לכמה מהחשובים שבבתי הדפוס, ידע להשתמש בה היטב כדי להשיג את מטרותיו.
השבח לטיפשות (Moriae encomium id est stultitiae laus), שראה אור בדפוס ב-1511, הוא חיבורו המקורי, המוכר והנמכר ביותר של ארסמוס, גם בימינו. חיבור זה הוא סאטירה משעשעת ונוקבת על הכוח המניע כל, על הטיפשות, שמכוחה מתקיימת ומתפקדת החברה האנושית על דפוסי התנהגותה ומוסדותיה. רוח כתיבתם הסאטירית של לוקיאנוס, הסאטיריקן הרומי, ואריסטופנס, מחבר הקומדיות האתונאי, שורה על הדברים.
ליבת מחשבתו הדתית של ארסמוס הייתה "הפילוסופיה של ישוע" כפי שהוא קרא לה. עיקרה הוא חזרה לנצרות האוונגליונית ולערכים של פשטות וצניעות באורחות החיים, רדיפת שלום, התנגדות לטקסים עקרים ולמנהגים פולחניים מיותרים והדגשת הצד הרוחני־מהותי של הסקרמנטים. כתאולוג חדשן ומתנגד נחרץ לתאולוגיה הסכולסטית־שמרנית שרווחה בימי הביניים, ומתוך גישה ביקורתית ומידה של ספקנות שבלטו במחשבתו, ניגש ארסמוס לערוך את הברית החדשה במהדורה דו־לשונית יוונית ולטינית, הראשונה מסוגה שיצאה לאור בדפוס. חידושה הגדול היה בעמידתו של ארסמוס על העיקרון של חזרה למקורות (ad fontes). לשם כך הוא ליקט כתבי יד ביוונית שנדרשו לביצוע המשימה והתקין מהדורה דו־לשונית שיש בה טקסט יווני ובמקביל לו טקסט לטיני מעודכן ומתוקן. בתוך כך ניתץ ארסמוס מוסכמות מקודשות ביחס לטקסט ולפרשנותו וערער על הסמכות הבלעדית לפרש את כתבי הקודש, שהייתה נתונה בידי התאולוגים של הכנסייה. ב-1516 הופיעה המהדורה הראשונה של הברית החדשה ביוונית ובלטינית ועוד ארבע מהדורות התקין ארסמוס בשנים הבאות, כולן מוערות ומבוארות. מפעל גדול זה של ארסמוס העניק השראה למרטין לותר, שימש אותו לצורך תרגום הביבלייה לגרמנית ובכך גם סייע למאבק שבו פתח לותר ב-1517 לתיקון הכנסייה הקתולית.
כתרים של קוסמופוליטיות ואוניברסליות נקשרו לארסמוס. הגדיל לעשות הסופר סטפן צוויג שהקדיש לארסמוס ביוגרפיה המציגה אותו כמבשר של על־לאומיות וכחוזה אירופה המאוחדת באמצעות שפה אחת, דת אחת ותרבות אחת שבה יושם קץ למחלוקות ולמלחמות: "ידיד השלום והראשון שנאבק למענו [...] הוא הקוסמופוליט והאירופי המודע הראשון [...] לא הכיר בעליונות שום אומה על רעותה". גם היסטוריונים וחוקרים ראו בארסמוס קוסמופוליטן, מטיף לאחדות המין האנושי ברוח הפילוסופיה הסטואית, אינטלקטואל שהכיר והוקיר עמים אחרים ותרבויות אחרות. ואכן, רבים וטובים עדיין רואים בארסמוס ובתפיסת העולם הרחבה והסובלנית המיוחסת לו את בשורת האיחוד האירופי. כך, למשל, ארגון חילופי סטודנטים וחוקרים גדול ופעיל מאוד המתהדר בשם "ארסמוס מונדוס" (Erasmus mundus). אוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם (עיר הולדתו של ארסמוס) מתהדרת בפסליו, במתחמים ובמבנים הקרויים על שמו, ואף ב"פרופסור לערכים ארסמיאנים" המכהן במסגרת החוג לפילוסופיה.
ואכן, בזיכרון ובדימוי הקולקטיבי, אבל גם במחקר, נתפס ארסמוס כמי שהפגין יחס של סובלנות כלפי ה"אחר", ובמשתמע כלפי היהודים, אבל מדובר בבלבול שהשתרש. הסובלנות שהפגין ארסמוס הייתה כלפי נוצרים אחרים, שאינם קתולים — אחדות לבבות נוצרית הייתה משאת נפשו — ובמיוחד כלפי מי שנחשדו במינות והיו צפויים להמתה. ארסמוס התנגד להוצאתם להורג — היו לכך גם יוצאים מהכלל — ובנושא זה הפגין עמדה סובלנית ביחס לזמנו, אלא שכל זה לא נגע ליהודים. גם הדיון הציבורי והעיוני שהתפתח בשאלת הסובלנות מאז הוצאתו להורג של מיכאל סרווטוס (Michael Servetus, 1509 or 1511-1553) בג'נבה של קלווין פסח על היהודים.1 אם כן, הסובלנות המפורסמת המיוחסת לארסמוס נעוצה בהתייחסותו המתונה למינים וכלל לא ליהודים.
צריך גם לזכור, ארסמוס היה ההומניסט הפורה והמשפיע ביותר בתקופתו.2 ההיסטוריון יו טרבור־רופר הגדיר אותו כאינטלקטואל אדיר בתולדות הרעיונות, הגיבור האינטלקטואלי המשמעותי ביותר של המאה ה-16, קוסמופוליטן בעידן של לאומיות מתהווה, שהאינטלקטואליות שלו השפיעה על תנועת הנאורות.3 אם ארסמוס, שהיה מהמעצבים העיקריים של רוח תקופתו, החזיק בתפיסת עולם שיסודות גזעניים מושרשים בה, הרי שהומניסטים אחרים בני זמנו החזיקו בתפיסה דומה אם לא זהה של המין האנושי. ואכן, לא רק בנסיך ההומניסטים עוסק ספר זה אלא גם בשורה של הומניסטים בולטים אחרים. הספר נועד לספק לקוראי העברית את מה שעד היום לא הוגש להם באופן מרוכז: ניתוח מקיף ובהיר, ככל שעלה בידי, של שנאת היהודים כפי שהובעה, ולמעשה גם הופצה, בכתביהם של בכירי האינטלקטואלים באירופה של ראשית העת החדשה — יוצא מכלל זה ההומניסט וההבראיסט יוהנס רויכלין שהציג אנטיתזה פילושמית חריגה לזמנו, וגם אליה מתייחס הספר בהרחבה.
חוקרים לא מעטים נמנעים משימוש במונח "אנטישמיות" ובצירופיו השונים, כגון "אנטישמיות נוצרית" או "אנטישמיות גזענית", ביחס לאירופה של המאה ה-16. שימוש כזה נתפס בעיניהם אנכרוניסטי, שהרי המונח "אנטישמיות" הוטבע מאוחר הרבה יותר על ידי וילהלם מאר (1904-1809) בספרו הדרך לניצחון הגרמניות על היהדות, שראה אור ב-1879 כדי לבטא אנטי־יהודיות חדשה ולא דתית בגרעינה.4 בהקשר זה הציעו חוקרים אחדים שימוש במונחים חלופיים. שמעון מרקיש, שחקר את יחסו של ארסמוס ליהודים, ועל כן שמו מופיע תדיר בספר זה, הסביר, כי כיוון שהמונח "אנטישמיות" נועד לציין אידיאולוגיה ותנועה פוליטית ייחודית, עדיף שלא להשתמש בו ביחס לתקופות קודמות: "סביר יותר להשתמש במשהו מעורפל יותר, או שמא עלי לומר, להיפך, מדויק יותר, כמו, למשל, שנאת יהודים (Jew-hatred) או יודופוביה".5 ההיסטוריון דיוויד אנגל טוען, כי אנטישמיות היא מונח שרירותי ומעורפל המצביע על מגוון רחב מאוד של תופעות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות מתקופות וממקומות שונים, תופעות שאינן בהכרח קשורות זו לזו. לכן, לדעתו, אין לכנס את כל אותם מקרים של אלימות, תיאור עוין, הסתה, אפליה ותחושות אישיות שהתרחשו או נחוו לאורך זמן ומרחב תחת אותה מטרייה טרמינולוגית — אנטישמיות. לפיכך, על המחקר וכתיבת ההיסטוריה להימנע מהשימוש במונח "אנטישמיות".6 אנגל מעיד על עצמו, כי במקום להשתמש במונח הִרְגִיל עצמו "... לשאוף לתיאורים מפורטים של מקרים ושל דמויות ספציפיים בעזרת קטגוריות אנליטיות מצומצמות ככל האפשר. לדוגמה ...לשייך עלילת דם לקטגוריה של 'דימויים פנטסטיים של יהודים'".7
גם ההיסטוריון שלמה זנד שולל את השימוש ב"אנטישמיות": "היות שלא קיים גזע שמי, וכמובן גם לא גזע ארי, שורשיה של המילה 'אנטישמיות' נעוצים בהטעיה מהותנית זדונית, בעיקר מצד פוליטיקאים פופוליסטים שביקשו להעניק מוצקות 'מדעית' לשנאה ותיקה".8 זנד מעדיף "יודופוביה", מונח שהגיח לעולם בחיבור אוטואמנציפציה (1882), מאת הרופא היהודי־רוסי, לאון פינסקר, ובו קרא להקמת מדינה יהודית, עוד קודם למדינת היהודים (1896) של תאודור הרצל. אם כן, "יודופוביה" הוא מונח מאוחר יחסית, מאוחר יותר מ"אנטישמיות", ועל אף בואו המאוחר לעולם הוא מאפשר, על פי זנד, להימנע מהשימוש ב"אנטישמיות", מונח הטעון משמעות גזענית אשר, לכאורה, נעדרת משנאת היהודים בימי הביניים ובראשית העת החדשה — כך על פי זנד.
בניגוד לחוקרים הנזכרים לעיל אינני נמנע מלהשתמש ב"אנטישמיות" ובצירופיה השונים ביחס לאירופה שלפני העת החדשה בכלל וביחס לביטויי שנאת היהודים של ארסמוס בפרט. הטיעון שלי הוא כדלקמן: שנאת היהודים התקיימה עוד הרבה קודם לעת החדשה ולזמן שבו הוטבע המונח "אנטישמיות", ועל כן יש בין החוקרים כאלה הנוהגים, באופן שיטתי ובדין, להשתמש בשילובים, כגון "אנטישמיות נוצרית", "אנטישמיות רומית", "אנטישמיות הלניסטית" ו"אנטישמיות עתיקה". בכך באה לידי ביטוי התפיסה, שאני שותף לה, בדבר ההמשכיות של שנאת היהודים מן העת העתיקה ועד זמננו, על מורכבותה ומגוון ההיבטים שניתן לאתר במקורותיה ובגילוייה: הדתיים, הכלכליים, הפוליטיים, האתניים והאחרים.9
בהקדמתם לאסופת מאמרים שערכו בנושא שורשיה של האנטישמיות הימי־ביינימית אבחנו ג'ונתן אדמס וקורדליה הס, כי לא כל הצורות של שנאת היהודים הקדם־מודרניות היו דתיות בשורשיהן מצד אחד, ומצד אחר, באנטישמיות המודרנית־גזענית המשיכה הדת למלא תפקיד מרכזי. תערובת מורכבת כזאת של היבטים דתיים, פוליטיים ואתניים ניתן לאבחן, מבהירים השניים, גם בגילויי שנאת היהודים הימי־ביינימית.10 לאור כל זאת, אינני רואה סיבה שלא להשתמש בצרוף "אנטישמיות נוצרית" כדי להדגיש את הגרעין הדתי/תאולוגי של שנאה זאת מבלי להוציא מכלל חשבון היבטים אחרים המשתמעים מצרוף זה.
באשר ל"אנטישמיות גזענית", יכולה להישאל השאלה: מכיוון שאנטישמיות כשלעצמה פירושה שנאת יהודים שיש בה יסוד גזעני, מה טעם להוסיף "גזעני" ל"אנטישמיות"? התשובה הברורה היא, שהדבר נעשה כדי להדגיש את הימצאותו של יסוד גזעני באותה שנאת יהודים, כפי שהדגיש הייקו א' אוברמן בהתייחסותו להיווצרות האנטישמיות באירופה של תקופת הרפורמציה ולחלקם של לותר וארסמוס בכך.11 אלא שרוב חוקרי ארסמוס נטו שלא ללכת בעקבות אוברמן והעדיפו לקבל את שיפוטו המקל של שמעון מרקיש שטען, כי ארסמוס היה אדיש ליהודים והגדיר את יחסו אליהם כ"א־שמיות" (A-semitism). את ביטויי השנאה של ארסמוס כלפי היהודים פירש מרקיש, בדרך כלל, כהמשגה של היהדות לציון התנהגות פסולה של נוצרים המקפידים על קיום טקסים עקרים ודקדוקי פולחן למיניהם.12
ספרי זה הוא, בחלקו הגדול, פרי עיון מחודש בכתבי ארסמוס, והוא סותר את פרשנותו המקלה של מרקיש באמצעות ציטוט וניתוח של גילויי אנטישמיות גזענית שקיימים בטקסטים של ארסמוס. התפתחות תעשיית הדפוס, שארסמוס ידע היטב לנצלה להפצת ספריו, תרמה להפצתם של גילויים אלה. הביטויים המודרניים של אנטישמיות גזענית ממחצית המאה ה-19 ואילך אינם מנותקים מאלה שנפוצו כמה מאות שנים קודם לכן, בראשית העת החדשה. בחלוף הזמן, פשטה המסורת האנטישמית ולבשה צורות ודפוסים, אבל ניתן לדבר על המשכיות שהיסוד הגזעני התקיים בה והוא בא לידי ביטוי כבר בטקסטים עתיקים, גם אם המונח "גזענות", או אף "גזע" בשפות השונות בא לעולם מאוחר יחסית.
על פי מילון אוקספורד (Oxford English Dictionary) העדויות הלשוניות הראשונות לקיומו של המונח racism הן מסוף המאה ה-19, לא לפני 13.1880 קדמה לו המילה הספרדית raza (ובספרדית עתיקה ('raça' המתועדת כבר במאה ה-14 במשמעות של פגם או ליקוי. המילה התייחסה לפגמים בעצמים שונים, כמו חימר, בד או לבוש. השימוש במילה, במשמעות דומה, פשט גם לתחומי המטלורגיה, הגמולוגיה, המינרלוגיה והווטרינריה. וכך שימשה raza לתיאור סדק המופיע בפרסות סוסים ונחשב לבעיה רפואית. בהמשך הגיע השימוש במילה גם לתחום של הרבעת סוסים, ובין היתר גם במשמעות של השבחת מיני סוסים. ואז, במאה ה-17, על פי העדויות, מתחיל גם השימוש במילה ביחס לבני אנוש, הן כדי להצביע על פגמים אצל קבוצות אתניות, כגון יהודים או מאורים, והן כדי לציין קבוצות של בני אדם שמוצאם משותף.14 כך נראית בקווים כלליים ההתחקות הלשונית והאטימולוגית אחר שורשי המונחים "גזע" ו"גזענות" בזירת השפה הספרדית. אלא שמיד עולה השאלה, והיא חייבת להישאל: עם כל חשיבותה של ההתחקות המחקרית הנזכרת לעיל, האם לא חשוב יותר, באופן מהותי, להתחקות אחר התרחשויות גזעניות בעבר הרחוק, כאלה שניתן ללמוד מהן על קיומה של הגזענות כתופעה אנושית הרבה לפני שהמילה raza בכל הקשריה ומובניה נכנסה לשימוש? והרי ללא כל קשר לשוני ל-raza או ל-racism, כבר במאה החמישית לפני הספירה גירש עזרא הסופר את הנשים הנוכריות שנשאו הגברים העברים. משפחות נקרעו, ילדים הופרדו מאבותיהם — כל זאת כדי לשמור על טוהר "זרע הקודש", ובמילים אחרות טוהר הגזע.15 אין לנו צורך ב-raza או ב-racism כדי לקבוע שהתרחשויות גזעניות התרחשו הרבה לפני שהמונחים "גזע" ו"גזענות" באו לעולם. זה גם מה שעולה מפרשנותו של דיוויד נירנברג. הוא נמנע אומנם מלקבוע מסמרות לגבי ראשיתה ומקורה של הגזענות וגם מסתייג מהניסיונות של חוקרים לעשות זאת. אך עם זאת, הוא מדגיש את הפוטנציאל הגזעני הטמון בכתבי הדתות האברהמיות ומסביר, כי אחת האפשרויות לכתיבת "היסטוריה של הגזעה" (history of racialization), היא להתחיל בטקסט של ההבטחה האלוהית לאברהם (בראשית, י"ז, 7): וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם--לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ." הדגש הוא על "זרעך" כמונח שיש לו פוטנציאל של הגזעה ושנעשה בו שימוש כזה בידי אנשי דת ופרשנים במהלך ההיסטוריה.16
אין ספק, כי הדת הנוצרית הייתה בשורש שנאת היהודים באירופה, לבטח בזמן הרפורמציה, אך עם זאת, או מעבר לכך — האם היא הייתה השורש היחידי או המשמעותי ביותר? שורשים מפתחים גזע שמצמיח ענפים לכיוונים שונים. במילים אחרות, גם אם גרעין הליבה של השנאה הוא דתי, אפילו אלוהי, עלולים לנבוט ממנו גילויים גזעניים או השתמעויות גזעניות. המקרא מספק לנו דוגמאות מוחשיות לכך. הציווי על העם הנבחר להשמיד את בני עמלק (דברים, כ"ה, 19), הוא דתי, ויותר מכך — אלוהי: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל־אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה־אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח". עם זאת, לצו יש גילויים והשלכות גזעניות בעליל: זוהי הוראה לבצע רצח עם.17 גם לתוכניתו של עזרא הסופר לקרוע את הנשים הנוכריות מבעליהן היהודים ומילדיהן ולגרשן היה גרעין דתי, אלוהי למעשה (עזרא, ט', א'-ב'): "וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר--לֹא־נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. כִּי־נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת; וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים, הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה--רִאשׁוֹנָה." גרעין הליבה הוא דתי, אלא שהגילויים וההשתמעויות הנובעות ממנו הם גזעניים: הנשים הנוכריות לא נמנו, ולא יכלו להימנות, על "זרע הקודש", וככל הנראה כך גם ילדיהן.18 דהיינו, גם התרחשות שהיא דתית או תאולוגית בבסיסה, איננה בהכרח נטולת משמעות גזענית. לכך יש השלכות על ניתוח טקסטים של ארסמוס או של הומניסטים אחרים.
לינדזי קפלן חקרה את השתמעויותיו של המונח "עבדות היהודים" (servitus Judaeorum), המציין מעמד של נחיתות תורשתית העולה מתוך תפיסה תאולוגית של היות היהודים עבדים לנוצרים. היא מצביעה על שילוב המונח והשעבוד הנגזר ממנו בחוק הכנסייתי, וסוקרת את ההשלכות של אותה כפיפות בתחומים השונים, מעבר לתאולוגיה ולחוק. מדובר באפליה ובהשפלה בכל תחומי החיים. מלבד השפעתה על מציאות החיים של היהודים בימי הביניים, "העבדות המשתמעת יוצרת מעמד נחות המקדם את היווצרות הרציונלים הביולוגיים הקיימים בבסיס הגזענות המודרנית. שילוב המושג 'עבדות היהודים' בחוק הכנסייתי יוצר סטטוס גזעי חדש של אזרחות מדרגה שנייה".19 זוהי המחשה של היווצרות מעמד חברתי נחות על בסיס השתמעות או פרשנות תאולוגית גזענית. במילים אחרות, זוהי גזענות שמקורה תאולוגי.
ג'רלדין הנג טוענת, כי שלא בדין נמנעים רבים מחוקרי ימי הביניים מלהשתמש במונח "גזענות" ומעדיפים מונחים כמו "אתנוצנטריות", "שנאת זרים", "דעות קדומות", "שוביניזם", "פחד מאֲחֵרוּת ושוני" וצרופים אחרים, המשמשים להם מפלט נוח להמשגת מעשי טבח, גילויי אכזריות, הוצאות להורג וגירושים המוניים שהתרחשו בימי הביניים, במקום להשתמש במונח "גזענות". הימנעות כזאת, טוענת הנג, מגבילה את ההיסטוריונים מלהפעיל כלי מחקר חשובים, מאלצת אותם להגביל את טווח והיקף מחקריהם ופוגעת בעומק ניתוחיהם. לדעתה, הדרת המונח "גזע" ונגזרותיו הקלו על ההתבצרות והשעתוק של היסטוריוגרפיה מובחנת מסוג מוגדר באקדמיה ומחוצה לה.20 אינני חולק על עמדתה של הנג, ההפך מכך. עם זאת, אני מעדיף לבדוק את ממצאיי אל מול הגדרות רדוקטיביות יותר של גזענות, כגון זאת שניסחו מירי אליאב־פלדון, בנימין איזק ויוסף ציגלר, שעל פיה ניתן להבין את הגזענות באופן מיטבי רק אם תופסים אותה כרעיון, מכלול רעיונות, או אידיאולוגיה. במילים אחרות, ההבדל המהותי בין גזענות לצורות אחרות של דעות קדומות או שוביניזם הוא, שעל פי ההשקפה הגזענית מאפייני "האחר" נקבעו על ידי הטבע, ואילו על פי השקפות מוטות אחרות, דעות קדומות או עמדות שוביניסטיות, מקורם של מאפייני "האחר" הוא במנהגים, בכוחות חברתיים, בחינוך וכדומה. בניגוד לכך, ההשקפה הגזענית קובעת, כי מאפייני האישיות והאופי של "האחר" אינם ניתנים לשינוי ומועברים מדור לדור.21
לא פחות רדוקטיבית היא הגדרתו של ההיסטוריון ג'ואן־פאו רוביאס, שעל פיה אין לקבל קיומה של גזענות ללא קיומה של תאוריה שלמה וסדורה המסווגת את המין האנושי בהתאם להבדלים ביולוגיים ברורים, המועברים גנטית, שיש להם השלכות תרבותיות, והמסקנה הבלתי נמנעת בדבר קיומם של עמים עליונים ונחותים — על פי הטבע.22 בדיקת ממצאיי אל מול הגדרות רדוקטיביות אלה אין משמעותה שאני מקבל את ההגדרות הללו ודוחה כל הגדרה אחרת. המשמעות היא, שבעיניי ההגדרות הללו, מעצם היותן רדוקטיביות, הן המאתגרות ביותר מהבחינה המחקרית, ולכן גם המועדפות ביותר לבחון מולן את ממצאיי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
