פתח דבר
עם עלייתו לשלטון של מוחמד מורסי ביולי 2012 דומה היה שנסתם הגולל על רוח החילוניות והליברליזם שהחלה לנבוט במצרים בראשית המאה העשרים. דעתו של נציג האחים המוסלמים על אופי החוקה הנחוצה למצרים ועל תפקיד ההלכה בחיי המדינה הייתה ברורה:
אמרו [מנהיגי מצרים] החוקה [של שנת 1923] היא הקוראן שלנו. זאת כאילו שהחוקה, כביכול, היא דבר גדול מאוד. אולם האמאם אל-בנא [מייסד האחים המוסלמים] אמר להם לא! הקוראן הוא חוקתנו! כך היה וכך יהיה! הקוראן חוקתנו, והשליח מנהיגנו, והג'האד דרכנו, והמוות למען האלוהים הוא שאיפתנו הנעלה ביותר! ומעל כל זאת, אללה הוא מטרתנו! השריעה, ושוב השריעה ושוב השריעה!1
במשך שנים ארוכות קודם לכך עשתה מצרים מאמצים לאמץ תהליכי מודרניזציה והתנסתה בשיטות ממשל וברעיונות שמקורם במערב. היא טיפחה לאומיות פרטיקולרית, ניסחה מספר חוקות מודרניות, השליטה לזמן-מה משטר מהפכני-סוציאליסטי ואף דיכאה את מערכות המשפט והחינוך הדתי. אך בשנת 2012, בתום שנה ומחצה של חוסר שקט פוליטי, עלה על כס המנהיגות נציגו של הארגון שפעל במשך תקופה ארוכה מחוץ לחוק ושרבים מאנשיו נכלאו והוצאו להורג.
אולם אך עברה שנה והגלגל התהפך. ביולי 2013 הדיח הצבא את מורסי וטבח באחים המוסלמים ובתומכיהם. הסיבות שהובילו למהפך האלים רבות הן ומגוונות: יש בהן סיבות חברתיות, כלכליות, פוליטיות וכיוצא בהן, אולם סיבה אחת נוספת ישנה, ואליה ארצה לכוון את הזרקור: במצרים קיימים יסודות חילוניים; עוצמתם אולי אינה בולטת, אך השפעתם ניכרת. בהתקוממות בכיכר "תחריר" בקהיר, בתחילת שנת 2011, נטלו חלק מספר תנועות וקבוצות. הן כללו אסלאמיסטים שקראו סיסמאות דתיות, אך גם קבוצה קטנה, ליברלית, שהונהגה בידי משכילים מודרניסטים דוגמת מוחמד אל-בראדעי ואימן נור; הללו דיברו על חופש ועל מלחמה בשחיתות. אנשי עילית משכילים אלה נולדו והתחנכו בתקופה שבה ניסתה מצרים לטפח אתוס חילוני-מודרני. את רובם לא ניתן אולי לכנות חילונים במשמעות המקובלת היום, אולם המשותף להם הוא ראיית האסלאם כמכלול של ערכי תרבות ולא כמסגרת דתית מחייבת. הם ביקשו שמצרים תתנהל בעידן המודרני כמדינה מערבית לכל דבר, שתנהיג בחירות דמוקרטיות, מערכת משפט חילונית וכלכלת שוק.
בספר זה אבקש לטעון שאת האתוס החילוני-תרבותי החלו לעצב אינטלקטואלים מצרים חשובים בשנות השלושים של המאה שעברה במסגרת פרויקט שכונה אִסלאמיאת, דהיינו יצירות ספרותיות בעלות גוון אסלאמי. האינטלקטואלים ניסו לשכנע את קוראי יצירותיהם כי מוחמד, מי שהביא את בשורת האסלאם, לא היה נביא כי אם מנהיג ומדען גאוני. בשורתו, לטענתם, לא הגיעה ממקור אלוהי ולא נועדה ליצור מערכת של חובות דתיות, אלא לחלץ את החברה הפרימיטיבית של תקופתו ממצב של בערות. תוצאת מאמציו של מוחמד האדם, לדעתם, הייתה יצירת פאר תרבותית שיכולה לשמש מסגרת של ערכים ומנהגים המתאימים לתפיסת עולמו של המוסלמי המודרני, החילוני.
כדי לתמוך בטענה זאת אסקור כאן את עבודותיהם של שלושה אינטלקטואלים מצרִים מרכזיים: מוחמד חוסין הַיכּל, תופיק אל-חכים ועבאס מחמוד אל-עקאד. האסלאם לא היה התשובה הראשונה וגם לא היחידה שאינטלקטואלים אלה ניסו להבנות בזהותה של מצרים המתחדשת; קדמו לו רעיונות לייבא את אירופה למצרים כחלק אינטגרלי של התרבות המצרית, וכן ניסיונות להחיות את התרבות הפרעונית. שתי גישות אלה ואחרות לא הניבו פרי, והאינטלקטואלים הבינו שעליהם להכיר באסלאם כחלק מהמורשת ההיסטורית והתרבותית שלהם ולהבנות את הזהות המצרית סביבו. פועלם זה לא הובן כראוי במערב, שם ציפו שמצרים תאמץ מודלים מערביים של קִדמה. על כן תיארו מלומדים מערבים את הכתבים האסלאמיים של האינטלקטואלים, האסלאמיאת, כביטוי למשבר ולנסיגה. ספר זה יציע, אם כן, פרשנות חדשה למטרותיהם של האינטלקטואלים ולסיבות שהניעו אותם ללכת בדרך שבה הלכו, תוך התבססות נרחבת על הטקסטים הכתובים שלהם והצבתם בהקשר ההיסטורי הנכון: הכיבוש הבריטי וחיפוש הזהות בד-בבד עם מאבק לעצמאות.
השנים הרבות שעברו מאז יצאו האסלאמיאת לאוויר העולם הוכיחו כי לא נס לֵחם; ספרי הסוגה הזו זכו לתפוצה עצומה והם נקראים גם היום בכל רחבי עולם האסלאם. התחושה היא כי הם עונים על הצורך בקרב ציבור מוסלמי גדול להגדיר מחדש את האסלאם במונחים תרבותיים-מודרניים. כמו כן נראה שהאסלאמיאת הצליחו לגדל דור של משכילים מתונים, אשר ספגו באמצעותם את יסודות הנאורות והליברליזם האירופי בלי לאבד מאומה מן המורשת ומערכי המוסר האסלאמיים.
בעולם שבו מדברים על האסלאם בהכללות, לפעמים מתוך חוסר ידיעה ולעיתים בהתנשאות, בספר זה אנסה להציג אסלאם אחר: אסלאם שאולי מסרב לאמץ באופן גורף את התרבות המערבית על יסודות השלטון ועקרונות המשפט שלה, אך יודע להסביר מדוע. הוגי הדעות שעמדותיהם מובאות להלן היו כולם בעלי השכלה כללית רחבה וידע מעמיק בפילוסופיה ובספרות המערב. החיבה לתרבות המערבית שאפיינה את שלושתם בראשית דרכם עברה משבר קשה והתחלפה בביקורת, שחשוב להאזין לה וחשוב להבין אותה. שלושתם, ורבים נוספים, הגיעו למסקנה שמול המערב יש להציב אלטרנטיבה מוסלמית מודרנית, נאורה וגאה בעצמה.
תודתי מעומק הלב נתונה למורי ורבי, פרופ' ישראל גרשוני. תחילתו של ספר זה בדיסרטציה בהנחייתו לקבלת תואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב. כעת רואה הספר אור בזכותו. תודה מיוחדת גם לפרופ' עוזי רבי ולמרכז דיין שפרשו את חסותם על הספר ואפשרו את פרסומו.
באשר לתעתיק האותיות הערביות: השתמשתי בתעתיק המקובל, אך כדי לא להכביד על הקוראים שאינם מכירים את האלף-בית הערבי, תועתקו האותיות שלהלן כך:
ظ=ז ذ=ז ض=ד غ=ע' (יש לקרוא GH).
מבוא
מצרים בתקופה של אתגרים
ביום הראשון של חודש אוגוסט 1912, על סיפונה של אונייה אנגלית שעמדה לעגון בפורט סעיד, שוחח מצרי צעיר בשם מוחמד חוסין הַיכּל עם שני אזרחים בריטים. אחד מהשניים הביע את דעתו כי מצרים עתידה להצטרף אל האימפריה הבריטית וכי זאת היא מדיניותו של הקונסול הכללי קיצ'נר. הַיכּל, שהיה באותה עת בדרכו חזרה למצרים אחרי שהשלים את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים בפריז, סיפר כעבור שנים על הרושם שדברים אלה עוררו בו:
מצרים תצטרף אל האימפריה הבריטית ללא ספק. מילים אלה הותירו בי רושם מכאיב. ואני אז צעיר שטרם הגיע לשנתו העשרים וארבע. ואני האמנתי במולדתי ובזכותה לעצמאות. ידעתי שאנגליה היא בעלת השלטון והכוח והיא המנהלת את הפוליטיקה העולמית באותה תקופה, ו [אפילו] תורכיה, השליטה הנומינלית של מצרים באותה עת, לא יכלה למנוע את כניסת אנגליה למצרים ואת כיבושה כדי לדכא את מרד עוראבי, ולא היה ביכולתה להתייצב בפני אנגליה כאשר נפלה בידיה של זו ההזדמנות לצרף את מצרים לאימפריה המלכותית שלה. אם זה יקרה, נהפוך להיות כמו הודו ושאר הקולוניות הבריטיות, וכל שנוכל לצפות לו, אנו הצעירים, הוא לחיות חיים של נכות; במיוחד אנחנו, אלה שלמדו באירופה ויודעים עד כמה תושביה נהנים מחופש.2
הרגשות האנטי-בריטיים המתונים לפני מלחמת העולם הראשונה נותבו בעיקר לכיוון של לאומיות בעלת אוריינטציה אסלאמית-עות'מאנית. מוצטפא כאמל, מי שנחשב לאבי הלאומיות המצרית, מייסד העיתון הלאומי הדגל (אל-לִוַאא) ב-1900 ומייסד המפלגה הלאומית (אל-חִזְבּ אל-וַטַני) ב-1907, הרבה להטיף לסולידריות אסלאמית פרו-עות'מאנית המבוססת על זהות דתית ותרבותית. בכתביו ובנאומיו של כאמל, שזכה לאהדה רבה בקרב ציבור הסטודנטים והמשכילים, לא קשה להבחין באותן תחושות המבצבצות מבין מילותיו של הַיכּל הצעיר; תחושות של עלבון וזעם, המופנות אל הכובש הזר:
חובתו של כל מוסלמי עות'מאני, לנוכח העוינות האנגלית כלפי האימפריה הנשגבה, ברורה לחלוטין, ורק בוגדים, מורדים וערב-רב יתכחשו לכך: חובתם של העות'מאנים להתקבץ סביב דגלה של הסולטנות רבת ההוד ולהגן על ריבונותה של מדינתם בכל כוחם, גם אם רבים מהם יידרשו למסור נפשם למען מטרה נעלה זאת, כדי שיוכלו לחיות לנצח כאדונים, לא כעבדים.3
גישתו של כאמל, ששילבה פטריוטיות מצרית מקומית עם נאמנות ל"אומה האסלאמית", לא ראתה שום סתירה בין קיומו של קשר בעל מאפיינים קלאסיים לאומה האסלאמית שמרכזה באיסטנבול ובין האהבה למולדת המצרית (אל-וַטַן אל-מצרי) במובן הטריטוריאלי, דהיינו, אדמתם של האבות. תורת הוַטַניָה (לאומיות עם זיקה לטריטוריה) שלו העמידה במוקד ההתעניינות את מצרים ואת הצורך בשחרור מעול הכיבוש הבריטי, בעוד התמיכה בשלמות האימפריה האסלאמית הייתה במידה רבה אינטרסנטית; זאת הייתה הפלטפורמה שעליה היו המצרים אמורים לבסס את תביעותיהם הצודקות לעצמאות.4
קבוצה קטנה של אינטלקטואלים התרכזה באותה תקופה סביב אישיות חשובה אחרת: אחמד לוטפי אל-סַיִד. אל-סַיִד, דוברה של מפלגת האומה (חִזְב אל-אוּמה) ומי שייסד וערך את כתב העת שזוהה עימה, אל-גַ'רידה (העיתון), הניח את היסודות ללאומיות המצרית הטריטוריאלית. בהיותו אוטודידקט באופיו למד אל-סַיִד היטב את כתביהם של הפילוסופים המערבים והביא את רעיונות הליברליזם המערבי אל סף ביתם של המצרים. מאמר המערכת בגיליון הראשון של אל-ג'רידה, אשר יצא לאור ב-9 במרץ 1907, ביטא היטב את כוונותיו:
אל-ג'רידה איננו כי אם עיתון מצרי, סיסמתו היא מתינות מוצהרת; שאיפתו היא להציג בפני האומה המצרית את יסודות הקדמה האמיתית, ולהמריץ אותה לאחוז בהם [...]. תושבי מולדת (וַטַן) אחת לא יהפכו לאומה אלא אם כן יצומצם המפריד ביניהם ויגדל המכנה המשותף, והמכנה המשותף הבולט ביותר בכל הקשור למצב המדיני של האומה הוא זהות הדעות בין האנשים, מה שנקרא דעת קהל.5
ההבדלים בין הגישות של אל-חזב אל-וטני לאלה של חזב אל-אומה באו לידי ביטוי מובהק בשנים 1911-1912, בזמן המלחמה בלוב בין איטליה לאימפריה העות'מאנית. בעוד שמפלגתו של כאמל (אשר הלך לעולמו ב-1908) תמכה בהגשת סיוע לעות'מאנים וארגנה הפגנות למענם, אחמד לוטפי אל-סַיִד קרא לניטרליות. הוא עורר בכך את זעם ההמון, דבר שאילץ את עמיתיו למפלגה להביא לפיטוריו מהעיתון אל-ג'רידה. אל-סַיִד, כמו כאמל, שאף למצרים עצמאית, אך בניגוד למנהיג הלאומי הכריזמטי, שרצה מאבק מידי ובלתי מתפשר, הוא סבר שהדרך ארוכה ומפותלת; רק אחרי שהאומה תשתחרר מכבלי השמרנות ותאמץ אידיאלים חדשים (קרי: מערביים), יהיה בידה הכוח הדרוש להשגת עצמאות.6 אפיזודה המציגה היטב את הוויכוח בין שתי השקפות העולם מובאת בספר זיכרונותיו של הַיכּל ומתארת את עמדתו התומכת בניטרליות מצרית במלחמה, לעומת עמדת חברו, ההיסטוריון עבד אל-רחמאן אל-ראפעי,7 חבר מפלגתו, התומך בציר העות'מאני-גרמני, בגלל היות בריטניה "כובשת ארצנו, גוזלת חירותנו".8
כך או כך, תוצאותיה של מלחמת העולם היו אותן תוצאות שמהן חששו המשכילים המצרים: הכרזת הפרוטקטורט הבריטי בתחילת המלחמה והתפוררות האימפריה העות'מאנית שבאה בעקבותיה הפכו את מצרים למושבה בריטית. יחד עם האשליה ששררה עד אז שמצרים קשורה, ולו קשר קלוש, לעולם אסלאמי, נעלמו מסגרת הזהות הלאומית של הקהילה המצרית והמאגר שממנו שאבה את סמליה ואת תרבותה. היסטוריונים נטו להסביר את התרחבות התסיסה האנטי-בריטית במהלך המלחמה בקרב הפלאחים והפועלים בפעולות דיכוי שונות של הבריטים, כמו גיוס כפוי של "מתנדבים" לסלילת מסילת ברזל בסיני, צנזורה חריפה והתערבות מוגזמת בענייני פנים.9 כל זה נכון, ללא ספק, אך יש לזכור שגם קודם המלחמה לא נהנו הבריטים מאהדה רבה. הם נתפסו, שלא כקודמיהם העות'מאנים והממלוכים, כזרים לחלוטין, כמי שבאו מתרבות אחרת ומדת אחרת. המעניין הוא שמובילי הלוך-הרוח הלאומי, האנטי-בריטי, היו דווקא המשכילים, אלה שקיבלו את חינוכם באירופה, שהכירו את תרבותה והוקירו את מנהגיה ובעיקר את העצמאות המדינית ואת חופש הביטוי. פעולות הדיכוי הבריטיות רק זירזו את התפשטות הרעיונות הלאומיים משכבת המשכילים לציבורים רחבים במצרים והפכו את ההתפרצות לשאלה של זמן.
הנוכחות הקולוניאלית יצרה במצרים התחככות מתמדת וממושכת עם התרבות המערבית ועם השפות האירופיות. בתחילת המאה העשרים היו מרבית המורים בבתי הספר התיכוניים אנגלים, וכל המקצועות, כולל ההיסטוריה של מצרים, נלמדו בשפה האנגלית.10 מאז ימי שלטונו של מוחמד עלי נשלחו צעירים רבים ללמוד באירופה, בעיקר בפריז, והם שבו הביתה ספוגים בידע וברעיונות חדשים, כפי שמעיד הַיכּל:
הצעירים הללו שסיימו את לימודיהם באירופה חזרו לפני המלחמה, או במהלכה, או בעקבותיה, כשליבם מלא עד גדותיו בתרבות הגדולה שאותה קראו או ראו על הבמות ושגרמה לכך שמחשבתם קיבלה תפנית לכיוון חדש, בהשפעת השיטות המדעיות המודרניות.11
המשך הפרק בספר המלא
2. מוחמד חוסין הַיכּל, מוזכּראת פי אל-סיאסה אל-מצריה (זיכרונות מן הפוליטיקה המצרית) כרך ראשון, קהיר: מכּתבת אל-נהדה אל-מצריה, 1951, עמ' 18.
3. Charles Wendell, The Evolution of the Egyptian National Image from its Origins to Ahmad Lutfi al-Sayyid, Berkeley: University of California Press, 1972, p. 255
4. Israel Gershoni and James P. Jankowski, Egypt, Islam and the Arabs: The Search for Egyptian Nationhood, 1900-1930, New York: Oxford University Press, 1986, p. 7
5. אחמד לוטפי אל-סיד, קצת חיאתי (סיפור חיי), קהיר: כלמאת-הנדאוי, ללא תאריך, עמ' 23.
6. Nadav Safran, Egypt in Search of Political Community, An Analysis of the Intellectual and Political Evolution of Egypt, 1804-1952, Cambridge: Harvard University Press, 1961, pp. 90-97
7. עבד אל-רחמאן אל-ראפעי, ההיסטוריון הלאומי של מצרים (1889-1966). חיבורו הגדול: תולדות התנועה הלאומית והתפתחות מבנה השלטון במצרים.
8. היכל, מוזכראת פי אל-סיאסה, עמ' 63.
9. John Marlowe, Anglo Egyptian Relations 1800-1956, 2nd ed., London: Frank Cass and Co., 1965, pp. 221-225; P. J. Vatikiotis, The History of Modern Egypt from Muhammad Ali to Mubarak, 4th ed., London: Weidenfeld and Nicolson, 1991, pp. 252-257
10. היכל, מוזכראת פי אל-סיאסה, עמ' 18-19. לא בטוח שלטענה זו יש סימוכין.
11. היכל, ת'ורת אל-אדב (מהפכת התרבות), קהיר: מכתבת אל-נהדה אל-מצריה, 1965, עמ' 8.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
