בין חביון הלב לטוב למות בעד ארצנו

מבוא
ספרות והתאבדות

"מעשה כזה מבשיל בדממת הלב, כמוהו כיצירה גדולה"
(אלבר קאמי, "המיתוס של סיזיפוס")

התאבדות היא תופעה אנושית שחוצה תרבויות ותקופות ומהותה סותרת את התפיסה המקובלת בדבר תשוקת האדם לחיים. לכאורה אין צורך להגדיר מהי "התאבדות", אבל הגדרת התופעה אינה פשוטה כלל וכלל, שכן יש לא מעט מקרי גבול. עם אלו אפשר למנות, למשל, התאבדויות "כרוניות" — מקרים שבהם אדם מאבד אט־אט את האחיזה בחיים, כמו הרעבה עצמית (אמיתי 2006) או אלכוהוליזם. אפשר לדבר גם על התאבדויות מטפוריות — מקרים שבהם אדם אינו שם קץ לחייו אך מצהיר במעשיו ובהתנהגותו על רצונו לפרוש מן החיים, כלומר מבטא בהתנהלותו יצר הרס עצמי. דוגמאות בולטות הן מותם של מנשה חיים בסיפור "והיה העקוב למישור" ושל אחאב ברומן "מובי דיק" (מלוויל 1851 [2009]).

בספר אני מגדירה "התאבדות" — כל מקרה שבו אדם, במתכוון וביודעין, שם קץ לחייו, במו ידיו או על ידי אדם אחר, תהיינה הנסיבות והסיבות להתאבדות אשר תהיינה. נראה שההבנה של התאבדות תלויה בהבניה התרבותית. מעשה שמוגדר בנסיבות מסוימות, ומנקודת מבט מסוימת, התאבדות, יכול לקבל — מנקודת מבט אחרת, שמתבססת על תפיסות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות שונות — פירוש אחר (כגון מוות על קידוש השם או אקט של הקרבה עצמית).

אך אף על פי שהיא חוצה כאמור תרבויות ותקופות, לרוב היא נחשבת להתנהגות שסוטה מאוד מהמצב הנורמטיבי. עולם האומנות, והספרות בכללו, נמשך מאז ומעולם כבחבלי קסם להתנהגויות אנושיות קיצוניות, דרמטיות ואינטנסיביות שחורגות מהסדר החברתי התקין ומאירות את החיים ברגעיהם הקיצוניים והלימינליים. משום כך תאורטיקנים רבים מציעים לפנות למקורות ספרותיים בניסיון לפענח את צפונותיה של נפש האדם (אלווארז 2011 [1971]).

תופעת ההתאבדות נחקרה, ועודנה נחקרת, במסגרת דיסציפלינות רבות ומגוונות: בפסיכיאטריה, במדעי החברה, במדעי הרוח ובעולם האומנות. ואולם למרות המאמץ הרב־תחומי, הענף והאינטנסיבי לפענח את התופעה, היא עדיין חידתית במובנים רבים ונטולת הסבר מְספק, בדומה לתופעות אנושיות אחרות הנוגעות בנפשו של האדם ובדילמות האקזיסטנציאליות שלו. רבים סבורים שמדובר בעולם חתום וסגור שאי אפשר לחדור למעמקיו הסמויים והאפלים. עם זאת, מי שנותרים מאחור אינם יכולים שלא לתהות על מהות ההחלטה לוותר על החיים ולנסות להתחקות אחר שורשיה.

אחד ההסברים שהציעו פרשנים, בהם אלבר קאמי (1990 [1942]) ואל אלווארז (2011 [1971]), לעיסוקה רחב ההיקף של האומנות, ובכלל זה הספרות, בתופעת ההתאבדות, הוא שזהו עוד ביטוי לניסיון הבלתי נלאה לפענח ולמשמע חריגה מסדריו הנורמטיביים של הקיום האנושי, לחקור את הקִרבה המסוכנת־מושכת לחור השחור של קיום זה. לעיתים קרובות הספרות עושה תמטיזציה של הקושי הטמון בפענוח ומעמידה במרכזה את חוסר הנגישות של הרגעים האפלים שבהם הפרט מחליט לשים קץ לחייו. כלומר טקסטים ספרותיים מסוימים הופכים את חוסר האפשרות לדובב את המתאבד ברגעיו האחרונים לתמה מרכזית. הנובלה של דוסטוייבסקי "נפש כנועה" (1876 [1980]) עוסקת בפרשת התאבדותה של אישה צעירה, המתוארת מפי בעלה שעות אחדות לאחר ההתרחשות. ניסיון זה לתת למעשה ההתאבדות פשר ממחיש כי התאבדות היא מעצם מהותה אקט חסר מילים. האומנות מנסה, כנגד כל הסיכויים, לדובב אותה, לתת לה פשר.

ספר זה מניח שההתבוננות בהתאבדות כפי שהיא מיוצגת ביצירות ספרות עשויה להניב תובנות הן בנוגע לתהליכים נפשיים מורכבים הן בנוגע למעשה היצירה הספרותי הנותן להם ביטוי. יתר על כן, יש בהתבוננות כזאת כדי לחדד סוגיות תאורטיות הנוגעות לכתיבת ההתאבדות — אקט שיש בו משום סתירה פנימית בהיותו מעין תמלול של חיסול עצמי. משום כך ייבחנו לכל אורך הספר זה לצד זה שני צדדים של אותה מטבע: מחד גיסא, ייצוגה של תמת ההתאבדות בספרות והתובנות שייצוג זה מייצר באשר לתופעה פסיכולוגית אנושית זו; מאידך גיסא, דרכי הייצוג העומדות לרשותה של יצירת הספרות בעומדה מול אקט ההתאבדות.

הסוגיה הנידונה משיקה לשאלות עקרוניות בדבר הקשר בין כתיבה למוות. עמדה נפוצה גורסת שתהליך הכתיבה נותן ביטוי לכוחות החיים דווקא. כלומר כתיבה — בהיותה אקט קומוניקטיבי — מבטאת חיים, ניגודו של יצר המוות, שמבטא תשוקת מוות והרס. ביסוד עמדה פרשנית זו עומדת כמובן התפיסה הנפוצה שיצירת האומנות נועדה להעניק לאומן חיי נצח ובלשונו של מוריס בלאנשו "לכתוב כדי לא למות, להסתמך על הישרדות היצירות" (בלאנשו 2011 [1955], עמ' 29). אך על פי השקפה אחרת, כאמור, הכתיבה נותנת ביטוי לדחפים התנטיים, מה שמכונה לעיתים "כתיבת המוות". במסתו "היצירה ומרחב המוות" טוען בלאנשו שכתיבת המוות מאפשרת ליוצר לחקור את אפשרות המוות, להתמודד עימו, להתפייס עימו ולקבלו בשלווה. "הסופר הוא אפוא מי שכותב כדי להיות יכול למות" (שם, עמ' 28). אחת האפשרויות שיידונו בהמשך הספר היא שריבוי מקרי ההתאבדות בספרות מקורו בדחף לכתיבת המוות, ודחף זה הוא שמניע את יוצרי כתיבת ההתאבדות. ייצוג ההתאבדות נקשר גם לתופעות אחרות שחומקות מייצוג, דוגמת תופעת הטראומה, שמומשגת בשיח המחקרי כאירוע אשר איננו יכול להיות מיוצג באמצעות השפה. כל ניסיון של השפה (והספרות) לתאר את האירוע הטראומטי, לפי קו פרשני זה, נדון לכישלון, שכן טראומה היא מעצם הגדרתה לקונה לא נגישה שאינה ניתנת לתיאור ולייצוג באמצעות מערכת סימבולית כלשהי.

התאבדויות בספרות העברית

העיסוק בסוגיית ההתאבדות מופיע במקורות היהדות ובהגותה מראשיתם. כבר בתנ"ך יש כמה דמויות ששמות קץ לחייהן, בהן אבימלך, שמשון, שאול ואחיתופל. אומנם על פי הסברה הרווחת נאסר על יהודים להתאבד, אבל הקריאה בתנ"ך מלמדת שהתופעה לא גונתה ולעיתים קרובות אפילו התקבלה בהבנה. לטענת יעל שמש (2003), היהדות אכן גינתה התאבדויות (יחס שמתבטא בקבורה "מחוץ לגדר"), אבל בספרות המקראית התאבדות — גם אם רק במקרים חריגים וקשים — היא בהחלט אפשרות לגיטימית. שמש אף מזכירה ששלושה מהמתאבדים המקראיים זוכים לקבורה מכובדת. האיסור הראשון על התאבדות במחשבה היהודית מצוי בכתביו של יוסף בן מתתיהו (2009 [78 לספירה]), שבהם הוא טוען שהתאבדות היא פשע, שכן הנשמה אינה אלא פיקדון מן האל. על כל פנים, רוב ההתאבדויות בתרבות היהודית הפרה־מודרנית (בספר מקבים, בתלמוד ובמדרש) הן מוות על קידוש השם.¹

ההתאבדות חדרה לספרות העברית המודרנית כבר ברגע כינונה, בהשפעת הספרות העולמית. כבר בשלביה הראשונים יש בה תיאורים רבים של התאבדויות — ואפשר לייחס זאת הן לתהליך היפתחותה של הספרות העברית למגמות החילון, הן לזיקתה לנקודת המבט האסתטית־פילוסופית של הספרות האוניברסלית ובעיקר לזרמים הדקדנטיים בה. דוגמה מובהקת להשפעת התפיסות הדקדנטיות על ייצוגי ההתאבדות היא הרומן של דוד פוגל "חיי נישואים" (2000 [1929]).

תופעת ההתאבדות בספרות העברית המודרנית המוקדמת מאפיינת בעיקר את דמות התלוש, הצעיר היהודי המנותק ממקורות המסורת היהודיים אך איננו מוצא את מקומו גם בעולם המודרנה החילוני ונשאר קירח מכאן ומכאן. דמויות התלושים, שמאכלסות רבים מהסיפורים מראשית המאה העשרים, מגיעות פעמים רבות לידי התאבדות — הקצנה של חוויית התלישות בשילוב תחושת האבסורדיות של הקיום האנושי. התלושים המתלבטים והנבוכים מרבים לאבד תקווה, אינם מוצאים את מקומם ושמים קץ לחייהם בשתיית רעל ("החרישי" להירש דוד נומברג [1969]), בתלייה ("תלוי" לגרשום שופמן [1960]), בקפיצה לנהר (ב"חיי נישואים" לדוד פוגל) וכדומה. נסיבות ההתאבדות של דמויות התלושים הן תמיד חברתיות ונפשיות גם יחד, גם אם הביקורת נחלקת בעניין זה — יש שהדגישו את הצד החברתי של ההתאבדויות ויש שהדגישו את הצד הנפשי שלהן. רשימתו של ניסן טורוב (1953) על "מסביב לנקודה" לברנר, למשל, היא דוגמה מובהקת לניתוח המייחס את ההתאבדות למצוקה נפשית (במקרה זה של דוידובסקי). ביקורתו של שמעון הלקין (1958), לעומת זאת, מגלמת תפיסה חברתית מובהקת של התאבדויות התלושים; הלקין טוען שתפקיד התלוש בספרות העברית בתקופה זו הוא לייצג את "בעיית השעה" של הצעיר היהודי עקב מציאות החיים המורכבת בגולה. סוגיה זו תעמוד במרכז הדיון בפרקים א־ג (החלק הראשון) של ספר זה.

ההתאבדות מתגלגלת גם לדורות הבאים של הספרות העברית. על פי הקריאה המקובלת, סיפורת העלייה השנייה והעלייה השלישית עוסקת במעשה הציוני החלוצי ההתיישבותי מתוך הזדהות בסיסית עם צדקת המעשה. ואולם ברבות מן היצירות מתוארות התאבדויות — ואלו מפנות את הזרקור למשברים שחוו החלוצים ולמחיר ששילמו למען החזון הציוני. במקצת היצירות, בהן "השער נעול" לדוד מלץ, שיידון בהרחבה בחלק השני, משמשת ההתאבדות להשמעת ביקורת נוקבת על החברה הקיבוצית השמרנית, הפולטת מתוכה את החריג והשונה. תמת ההתאבדות בתקופה זו היא במידה רבה גלגול של תמת התאבדותו של התלוש. כלומר, כמו קודמיהם באירופה, שאיבדו את דרכם בין עולמות מנוגדים, גם לא מעט מן המתיישבים החדשים לא מצאו את מקומם בארץ ישראל אך לא היו מסוגלים לשוב על עקבותיהם ולכן שמו קץ לחייהם. גם בספרות זו, כמו בספרות התלושים, ממלא סיפור ההתאבדות שתי פונקציות: היא מלמדת אותנו משהו על החברה בת הזמן — סיפור ההתיישבות על כישלונותיה; ולצד זאת היא פותחת לנו צוהר לנפשו ולאישיותו של המתאבד.

ככל שהספרות העברית משתכללת ומתפתחת מבחינה סגנונית ורעיונית, כך מתפשטת תמת ההתאבדות לז'אנרים שונים ומופיעה ביצירות בנות תקופות שונות, החל ביצירות הריאליסטיות של דור תש"ח ויצירותיהם של סופרי דור המדינה, וכלה בספרות העכשווית. הרחבת רפרטואר הנושאים, העמקת הצד הפסיכולוגי של הדמויות והחדרת ה"אחרוּת" לספרות העברית שימרו באופן טבעי ומתבקש במרכז הבימה הספרותית גם את תמת ההתאבדות, והדגישו בתוך כך את הקיום הייחודי המיוצג בספרות העברית (הקיום הלאומי בארץ ישראל, דמות "היהודי החדש" וכדומה).

בדור תש"ח שימשה ההתאבדות פעמים רבות ביטוי להקרבה עצמית למטרות לאומיות, בהתאם לרוח הקולקטיביסטית הנפוצה בספרות העברית, המתכתבת לרוב עם נרטיב־העל הציוני. הסופרים המכונים סופרי "דור תש"ח" או "דור הפלמ"ח" כפופים, לפחות על פני השטח, לאידאולוגיה של בניין האומה. ספרות זו מתוארת לעיתים כספרות מגויסת. ההתאבדות המגלמת הקרבה עצמית מממשת אפוא את עלילת־העל הציונית ומאששת את האתוס הישראלי של כינון הלאומיות החדשה בארץ ישראל. ואולם גם בתקופת זו, כפי שאראה בחלק השני, יש להתאבדות תמיד גם צד אישי, גם אם הוא מעורבב לבלי הפרד בצד הקולקטיביסטי.

בספרות "דור המדינה" השתנה היחס להקרבה עצמית ולמיתוס העקדה. סופרי דור זה מחו על הדרישה להקרבה עצמית המופנית לדור הבנים ("הם נולדים ומאכלת בליבם", כפי שכתב חיים גורי בשירו). מכאן ואילך מופיע בספרות נרטיב חתרני המצביע על הבעייתיות הטמונה בניסיון לחלן את מיתוס קידוש השם. אקט ההקרבה בשירות הקולקטיב הופך לאתר של התנגדות חתרנית לדרישת האבות מן הבנים להקריב את עצמם בשירות האתוס הלאומי.

עיצוב נושא ההתאבדות בספרות העברית, כמו בספרות הכללית, נשען על תכתיבים של ז'אנרים ספרותיים ועל נורמות מקובלות בספרות בנוגע להתאבדות. למשל רומן החניכה או הספרות הרומנטית. יש הטוענים שתופעת ההתאבדות שכיחה בספרות העברית המודרנית בהשוואה לספרות המערב. נתן זך, למשל, שמייחס את ריבוי ההתאבדויות בספרות העברית ל"מילכוד הרומנטי" (1983, עמ' 24), טוען כי "לנו, בספרות העברית, יש 'רומן' — כאן בהוראה של פלירט — ממושך עם ההתאבדות, הטירוף והמוות בנסיבות טראגיות. חישבו על ברנר, גנסין, ברדיצ'בסקי, שופמן, שניאור, עגנון, דוד שמעוני, שלמה צמח, יהודה בורלא, משה סמילנסקי — ועוד ועוד" (שם, עמ' 14). גם גרשון שקד נדרש לשכיחות התופעה, בעיקר ב"דור המדינה", אך הוא מייחס אותה לאכזבה של כותבי הדור מעלילת־העל הציונית (1998-1977, ה). אקט ההתאבדות משמש אפוא בספרות העברית אתר של מפגש בין מגמות סותרות, הן במישור הקולקטיבי־ציבורי הן במישור הנפשי־אישי.

למרות ריבוי ההתאבדויות בספרות העברית אין כמעט מחקר שיטתי בנושא זה. יש כמה מחקרים שעוסקים בהתאבדויות של דמויות ספרותיות ספציפיות, דוגמת התאבדותו של גולדמן ב"זכרון דברים" ליעקב שבתאי והתאבדותו של אלון ב"התגנבות יחידים" ליהושע קנז. מחקר אחד עוסק בהתאבדות בתקופה ספרותית ספציפית, ספרות דור התלושים (קאופמן 1976). ספרו של טורוב "בעיות ההתאבדות: מחקר פסיכולוגי סוציולוגי", שביקש להציע "גישה מדעית־ספרותית אל בעיית ההתאבדות" (1953, עמ' 31), הוא ככל הנראה הספר המקיף היחיד המתייחס לייצוגי ההתאבדות בספרות העברית המודרנית. מטרת ספר זה היא למלא חסר זה.

בספר אתחקה אחר ייצוגים של התאבדות במבחר יצירות בפרוזה מן הספרות העברית המודרנית מנקודת מבט סינכרונית ודיאכרונית גם יחד. אבחן את הייצוגים בהקשרים פסיכולוגיים, חברתיים ופוליטיים ואדון בתפקידה התמטי והאסתטי של ההתאבדות בטקסט הספרותי. מעשה ההתאבדות משמש בספרות נקודת מפגש בין כוחות חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים מנוגדים. בספר אראה שבבואנו לנתח את מעשה ההתאבדות אי אפשר להצביע על חלוקה דיכוטומית ברורה בין הממד הקולקטיביסטי לבין הממד הפרטי־נפשי לו הוא מגויס והשניים משמשים תמיד בערבוביה. כלומר ההתאבדות מגלמת את הגבולות המעורערים ממילא בין הפרטי לציבורי. מבחינה זו ההתאבדות היא דוגמה מובהקת של יחסי הגומלין המורכבים בין הפנימי־הנפשי־האינדיווידואלי לציבורי־קולקטיבי־חברתי העומדים ביסוד הספרות העברית מראשיתה. דומה אף שההתאבדות הספרותית חושפת ביתר שאת את העובדה שעצם ההבחנה בין ה"פרטי" ל"ציבורי" היא הבניה מלאכותית, שכן ה"פרטי" פועל תמיד גם על פי צווים חברתיים, ואילו ה"ציבורי" ניזון מן הדינמיקה הפנימית של הפרטים המכוננים אותו.

ניתוח מופעיה של ההתאבדות הספרותית כתופעה פסיכולוגית נשען על הגישה הריאליסטית, הרואה בטקסט הספרותי כלי להבנת נפשו של האדם. על פי גישה זו, המשמשת אותי בספר, הדמויות ביצירות הספרות הן חיקוי של בני אדם ולכן אפשר לשער מה מניעיהן, ואפילו לבנות להן עבר ועתיד, גם אם המידע האמור אינו נמסר במפורש בטקסט. עמדה מסוג זה מייבאת תאוריות פסיכולוגיות או פסיכואנליטיות לתחום הספרות ומשתמשת בהן כדי לנתח את נפשה של הדמות הספרותית. אין פירוש הדבר, כמובן, שאין היא מביאה בחשבון גם רכיבים פואטיים ונורמות ז'אנריות המשתתפים בהבניית הדמות ומאפייניה.

דינמיקות פסיכולוגיות וחברתיות־פוליטיות בספרות העברית מפורשות לעיתים קרובות כמאבקים אדיפליים — הן בהקשר המשפחתי הפרטי (לכאורה), הן בהקשר הציבורי (אבות מייסדים). בהקשר הפרטי, הבן מבקש להשתחרר מעולו של האב כדי לכונן סובייקטיביות פרטית. בהקשר הלאומי, דור הבנים מבקש להשתחרר מעולו של דור האבות כדי לכונן זהות לאומית חדשה נטולת תחלואי גולה. להלן אראה שהדינמיקה האדיפלית הזאת אינה מן הגורמים המרכזיים להתאבדות. אבחן את האפשרות שבמקום מאבק אדיפלי, או במקביל אליו, עומד ביסוד ההתאבדות רִיק וחסר בדמויות הוריות — אבהיות, אימהיות, או שניהם גם יחד. ומצב ההיעדר הזה הוא שמקשר בין הפרטי לציבורי: מקומו של האב ממשי, הנעדר, מתמלא — בדינמיקה הרסנית — באב קולקטיבי סימבולי, מיתולוגי, "שם אב" (במונחי לאקאן), המפיל את אימתו על דור הבנים. חווית היתמות הזאת, "גברות חסרת אב" בניסוחו של משה שמיר ב"הוא הלך בשדות" (1972 [1948[, עמ' 277), מתגלמת בתקופות שונות בספרות העברית המודרנית ומשתכפלת בה שוב ושוב — והיא קשורה עמוקות לאקט ההתאבדות, שכן אותו קיום נעדר אב מביא לידי אגרסיה וזו מופנית כלפי פנים ומתבטאת בהרס העצמי. דרמת היעדר האב היא אפוא הציר המקשר בין הרובד הציבורי, החברתי, לרובד האישי, הנפשי, דרך אקט ההתאבדות.

* * *

החלק הראשון של הספר מתמקד בשלוש יצירות שמשתייכות לספרות התלושים: "דניאל שפרנוב" לאהרן אברהם קבק (1912), "מסביב לנקודה" ליוסף חיים ברנר (1904) ו"בינֹתיים" לאורי ניסן גנסין (1904). חלק זו מציג את האפשרות שביצירות שנכתבו במפנה המאה העשרים קשורה ההתאבדות ליתמות "מרצון" — הרחקה אקטיבית של דמות האב במטרה לכונן הוויה מודרנית, בעיקר ציונות מודרנית המנותקת מתחלואי הגולה. בהקשר הפרטי מוצגת ההתאבדות כאתר של עימות בין כוחות סותרים רבי־עוצמה — דחף החיים, המפעם בצעירים בעלי ליבידו וארוס יוקדים, ודחף המוות, הקשור לחוויית היתמות הקיומית.

בחלק השני יידונו שלוש יצירות של סופרי "דור בארץ", דור חדש של סופרים ילידי הארץ שעברית היא שפת אימם וכתיבתם עומדת בסימן המאבק לעצמאות ומעידה לכאורה על התגשמות החזון הציוני בארץ: "השער נעול" לדוד מלץ (1959), סופר שמבחינת גילו שייך לעלייה השנייה, "הוא הלך בשדות" למשה שמיר (1948) ו"חייו ומותו של יונתן ארגמן" ליוסף בר־יוסף (1959). הדיון בחלק זה יבחן את האפשרות שגם בתקופה זו קשורה ההתאבדות עמוקות למוטיב היעדר האב, אלא שכאן מדובר באב שנוכח פיזית אך נעדר נפשית. האב נוכח רק כאב קולקטיבי, שמפנה דרישות לאומיות בלתי מתפשרות לדור הבנים. אצל הבן, הצבר, שחי בהוויה קיומית של חסר אב, מופנם האב התובעני לסופר־אגו רודני ואגרסיבי שבסופו של דבר מעורר אצל אותו בן יצרי הרס המופנים כלפי העצמי. במאבק בין הארוס לתנטוס, המתגלם בדמויות הפרטיות הבוחרות לשים קץ לחייהן, נשמעים הדים של הזירה הלאומית הסוערת ושל הכוחות החיצוניים המאיימים על המדינה הצעירה שנמצאת בשלבי הקמתה. דחף החיים, השאיפה לכינון האומה, ניצב כל העת מול דחף ההרס המאיים להכחידו מבחוץ ומבפנים. שתי תמות מנוגדות עולות מן ההתאבדויות ביצירות אלו: מחד גיסא, מעשי ההתאבדות מגלמים במהותם אתוס של הקרבה למען המולדת, ולאמיתו של דבר מממשים את חזונם של ברל כצנלסון ודור העלייה השנייה, הקוראים ל"אושר עקֵדה"; מאידך גיסא, מעשי ההתאבדות משקפים צד חתרני אנטי־הגמוני, היוצא נגד דרישת הגוף הציוני, בניסוחו של מיכאל גלוזמן (2007). המתאבדים הם בעיקר צעירים שאינם מצליחים לעמוד בדרישות התכתיב הציוני התובעני והנוקשה.

החלק השלישי עוסק בספרות שנכתבה משנות השישים עד שנות השמונים, המכונה "ספרות דור המדינה", או בלשונו של גרשון שקד (1971) ספרות "הגל החדש". ספרות זו ניכרת בהתנגדותה לסיפורת של דור תש"ח הן בתכנים הן בצורות. סופרים אלו מביאים עימם רגישויות חדשות ופותחים במתקפה על ההתנדבות "להתאבד" בשירות המדינה. היצירות שאדון בהן בהרחבה הן "מר מאני" לאברהם ב. יהושע (1990), "התגנבות יחידים" ליהושע קנז (1986) ו"זכרון דברים" ליעקב שבתאי (1977).

בחלק זה תיבדק האפשרות שבדור זה מתעצמת החוויה של היעדר האב ומתחזק הקשר בין טראומת היעדר האב להתאבדות. בדומה לדור הקודם, היעדר האב הפרטי מוביל לאימוץ אב "לאומי", שנוכח רק כאב קולקטיבי ודורש מן הבנים דרישות בלתי אפשריות. המזיגה בין ניסיונם למלא את התכתיבים הלאומיים לחוויה קיומית של יתמות אישית מייצרת אצלם יצר הרס עז, המופנה כלפי העצמי. גם כאן יש אפוא המרות והתקות בין המישור האישי למישור הלאומי. הדיון ביצירות יידרש גם לשאלת הפואטיקה של ייצוג הטראומה, על רקע הקשר הבולט בהן שבין החוויה הטראומטית להתאבדות.

* * * 

ספר זה הוא עיבוד של עבודת דוקטורט בספרות, שכתבתי במהלך ההתמחות שלי בפסיכיאטריה. בעבודתי כפסיכיאטרית בבית חולים נתקלתי במקרים רבים של ניסיונות התאבדות, של החמרה במחשבות אובדניות ושל פגיעה עצמית למיניה. לאורך השנים שבהן פגשתי את התופעה חשתי שוב ושוב את חוסר הנגישות של הרגעים שבהם אדם מחליט ליטול את חייו. פניתי אפוא אל הספרות במטרה לנסות להבין קצת יותר. באמצעות הפנייה לספרות ניסיתי להבקיע לי דרך אל נפשו של האדם באותם רגעים אפלים. ספר זה הוא סיכום המסע שעשיתי בשבילי הספרות העברית, מסע שיצר עבורי מרחב שאִפשר לי לחקור את ההתאבדות בכלים שונים מאלו שהורגלתי להם בעבודתי המקצועית.