הנערה מרחוב הגרמנים - חלק ג'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערה מרחוב הגרמנים - חלק ג'

הנערה מרחוב הגרמנים - חלק ג'

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 436 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 16 דק'

עמי גלוסקא

ד"ר גלוסקא, אלוף-משנה במילואים, מרצה להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו הראשון “אשכול תן פקודה!” צוין כמחקר החשוב ביותר על מלחמת-ששת הימים וזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית (2005).

תקציר

צוהריו של יום קיץ לוהט, תשי"ט – 1959, שכונת-עולים במרכז הארץ. שלושה בני שש־עשרה, שזופים ועירומים-למחצה, חסו שרועים בצילו הנדיב של אקליפטוס רב־זרועות. כלב-רחוב צעיר, מרופט מזיעה, התגנב אל הצל, השתטח ברפיון וביבבה ועצם את עיניו.
שניים מן הנערים רמזו זה-לזה, אחד החזיק בחבל נטוש, והשניים זינקו באחת מרבצם ולכדו בזרועותיהם את הכלב המתפתל. הנער הראשון החזיק בו בכוח, בעוד חברו מלפף לולאה סביב צוואר הכלב, מטפס ומושך בחבל וקושר לענף גבוה, מותיר את החיה תלויה ומפרפרת.
נערה באופניים שהגיחה לפתע מן הרחוב היוקד והשומם, נבעתה ממראה עיניה וחשה נסערת להציל את הכלב מידי הנערים המתעללים.
לא ידעו הנערים, ולא ידעה הנערה, כי מאותה השעה נקשר גורלם לאורך-שנים, לרע ולטוב...
*
רון נהרי, צעיר מוכשר בשנות-העשרים לחייו, שהתייתם בילדותו המוקדמת מאביו, נושא עימו זיכרון צורב ורגשי-אשם על מה שאירע ביומו האחרון עם אבא יוסי, ספק-בתאונה ספק-בהתאבדות. רון שומע וידוי מאימו דינה ופרטים מסעירים שלא ידע על אביו, והוא יוצא למסע לא-יומרני, להתחקות אחר עקבות האב ולכתוב ספר-זיכרון משפחתי צנוע. גילי, אחותו הצעירה והתוססת, מדרבנת אותו.
מבוך נפתל ורב-מחילות מתגלה לנגד עיני רון, והוא מבין שאין מדובר בספר צנוע אלא בסיפור-אהבה ישראלי ענקי של פרקי נעורים סוערים והתבגרות קשה; עלילה מרתקת, רבת תהפוכות ותלת־דורית, ספוגה יצרים עזים, רצופה תפניות דרמטיות; משיקה להיסטוריה של המדינה, שואבת ממנה ואליה נשאבת, אך נותרת בתחום האנושי, ברשות-היחיד של גיבוריה. העלילה היא סיפורם הפרטי וגם הלאומי. מחשבותיהם ומעשיהם, שאיפותיהם ורגשותיהם, יגונם ונחמתם, חטאם וכפרתם, הם נושאי-הספר. לא תוכלו להניחו מן מהיד...
***
ד"ר עמנואל (עמי) גלוסקא הוא מרצה להיסטוריה-הצבאית והמדינית של ישראל. שימש מזכירם-האישי, שלישם-הצבאי ודוברם של שניים מגדולי-הנשיאים - יצחק נבון וחיים הרצוג. הוא התמחה בכתיבת נאומים לראשי-המדינה: לנשיאים הרצוג-האב ושמעון פרס, לחמישה ראשי-ממשלות, לשלושה שרי-ביטחון ולבכירים נוספים.
ספרו הראשון "אשכול תן פקודה!" צוין כמחקר החשוב ביותר על מלחמת-ששת הימים וזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית (2005).
הספר שזור ביסודות אוטוביוגרפיים.

פרק ראשון

1
קופת הצדקה

"אתה מפוטר," אמר יואל לביני.

יואל רבינוביץ', שהתגאה להתקרא "הבוס," היה שותפו החדש של פלדהיימר בחברה ששמה הוסב ל''פל־רב נכסים והשקעות." יואל היה חרדי ליטאי כבן שלושים וחמש, לבוש תמיד בחליפה שחורה ובחולצה לבנה וחובש כיפה שחורה. איש נמוך ושמנמן היה, ואף על פי כן נמרץ ומהיר־תגובה, קדחתני, עצבני וצעקן. אחרי פטירתו של איסר המשיך פלדהיימר לנהל את החברה לבדו, אבל בתום שמונה חודשים הוא קבע פגישה עם אסתר ומוריה בדירתן והציע לקנות מהן את חלקו של איסר שהן ירשו. אסתר לא רצתה לעסוק בכך והציעה לשאול את אייב. מוריה סמכה על הגינותו של פלדהיימר. הוא שאל אם רצונן בכסף או בחלוקת נכסים ומוריה העדיפה כסף. פלדהיימר ערך את החוזה והעבירו למוריה, והיא קראה ולא מצאה סיבה לשנות אף מילה. החוזה נחתם במשרדי עורך דין של פלדהיימר בידידות ובחיבוקים. מוריה ביקשה שביני וחווה ימשיכו בעבודתם בחברה, ופלדהיימר הבטיח. חשבון הבנק של האלמנה ובתה התעשר בתשעה מיליון לירות. "אימא," אמרה מוריה בחדווה, "אנחנו מיליונריות."

"שמחת זקנתי," ענתה אסתר.

יואל הוא שדרש מייד לשנות את שם החברה ונענה. מוריה נפגעה ממחיקת זכר אביה, וכבר התחרטה שלא נתנה דעתה על כך לפני חתימת החוזה. השותף החדש לא היה שבע רצון מלכתחילה מ"קופת הצדקה" של החברה וטען, "פה זה ביזנס ולא לשכת הסעד," אבל פלדהיימר עמד על דעתו וענה, "יש בזה ברכה." אולם במהרה הייתה למור סיבה נוספת לחרטה על שלא דקדקה בסעיפי החוזה ולא קבעה בו הגבלות מחייבות על פלדהיימר.

יואל נהג להתעלם מביני, וביני השיב לו בהתעלמות ועמד בקשר רק עם פלדהיימר. אולם יום אחד קרא יואל לחווה והודיע לה כי מעתה תיועד הקופה כגמ"ח לתושבי בני ברק בלבד, כי שם, טען, נמצאת ממילא האוכלוסייה הנזקקת ביותר, ועניי עירו קודמים. פלדהיימר לא נטה לריב עם שותפו.

חווה סיפרה לביני, ביני ערער בפני פלדהיימר, שביקש מביני "ללכת קצת לקראת יואל" בחלוקת התרומות, אבל דעתו של יואל לא התקררה. ובוקר אחד, כשפלדהיימר נעדר מן המשרד, הוא ביקש מחווה את רשימת התרומות, עבר עליה והתקצף. הוא יצא מחדרו בצעדים מהירים, ניגש אל ביני והודיע לו בפנים סמוקות, "אתה מפוטר!" הוא הצביע ביד מושטת ובאצבע זקורה לכיוון הדלת והרעים בקול, "עוף עכשיו מהמשרד, אני לא רוצה לראות אותך פה יותר!"

ביני קם מכיסאו, שלח את זרועו והדף בכוח את יואל שהוטח ארצה וטס במלוא גופו, הודף כיסא והופך שידת טלפון, עד שנחבט בקיר שמנגד. חווה עצרה בעד ביני, והוא רק קפץ אגרוף מאיים וחרק את שיניו כאומר ליואל – היזהר ממני!

יואל, חבול, משקפיו שבורים ובגדיו קמוטים, ברח מהמשרד וחש לתחנת המשטרה להגיש תלונה.

פלדהיימר הגיע למשרד ושמע את שאירע וביקש מביני לקחת שלושה ימי חופשה. חווה הסיעה את ביני הביתה, ואביגיל נחרדה מן האפשרות שביני יאבד את מקום עבודתו. היא ניסתה לשווא לחייג למור, אבל מצאה אותה בערב אצל הזקן. אביגיל סיפרה למוריה על הודעת הפיטורין ועל תגובתו האלימה של ביני, ומוריה הרגיעה את אביגיל וביקשה קודם כול שתסיר מליבה כל דאגת פרנסה. מורי יהודה שמע, ובפעם היחידה והאחרונה קלטו אוזניה של מוריה קללה שיצאה מפיו. הוא איחל "צרה" לכל מי שיפגע בבנו.

מוריה התקשרה מאוחר יותר מביתה לפלדהיימר, וזה הודה כי קשה לו עם יואל. מוריה הגיעה עם בוקר אל המשרד, לראשונה מאז מות אביה.

היא נכנסה למשרד וליבה החסיר פעימה. מלבד השלט החדש בכניסה הכול היה אותו הדבר. יואל ישב על הכיסא של איסר ז"ל, ומוריה ביקשה לשוחח איתו מחוץ למשרד. הוא סירב, ובעניין שלשמו היא באה הוא היה חד־משמעי ובלתי מתפשר: רגלו של ביני לא תדרוך שוב במשרד הזה. לכל היותר, ומתוך התחשבות, הוא יבטל את תלונתו במשטרה, אך הפיטורין הם עניין גמור וחתום.

כשאזלו לה כל השכנועים קמה מוריה ללכת ואמרה ליואל: "דע לך, האבא של ביני הוא איש צדיק וקדוש. הוא אמר שכל מי שיפגע בבן שלו תיפול עליו צרה. אני מייעצת לך לא לזלזל..."

יואל גיחך, "את מאמינה בשטויות האלה? מילא אצלנו בבני ברק מאמינים באדמו"רים ובמקובלים ובפולסא דנורא ובערבוב השטן ובכל מיני הבלים כאלה – אבל 'שיקסה' חילונית כמוך? אני מתפלא עלייך."

באותו היום חזר יואל לביתו סר וזעף כי עסקת נדל"ן ששקד עליה התבטלה. המוכר חזר בו ודרש מחיר גבוה יותר. בנהיגתו במכוניתו האמריקנית איחר לעצור ברמזור בצומת רחוב מודיעין ברמת גן והתנגש באחוריה של מכונית קטנה ומעך את כל תא המטען שלה. מצחו נחבל קלות ולמכוניתו לא נגרם נזק ממשי, אבל התאונה והטרדה הכרוכה בה מרטו את עצביו.

בלילה חשה ברע אשתו ההרה, שסבלה מעודף משקל ומיתר לחץ דם. כאב עז היה בבטנה מלווה בבחילה חזקה, עם טשטוש ראייה וקוצר נשימה. רופא שהוזעק אבחן חשש לרעלת היריון והורה להביא אותה מייד לחדר מיון. יואל התקשר לרב שלו והאחרון העמיד באותו הערב מניין לתפילה, והוא עצמו קרא פרקי תהלים במסדרון בית החולים. הוא שוחח עם הרב כמה פעמים וסח לו אגב כך על מה שקרה לו באותו היום ועל האזהרה ששמע ממוריה. הרב יעץ לו, ליתר ביטחון, לסור עם בוקר לביתו של אותו צדיק ולבקש מחילה.

באישון לילה טלפן יואל למוריה, העיר אותה משנתה, וביקש שתבוא איתו בבוקר לפגוש את האבא של ביני. מוריה איחלה רפואה שלמה לאשתו ובליבה צהלה. בבוקר התקשר יואל, והיא הנחתה אותו כיצד להגיע למקום מגוריה במושבה. בהגיעו הוא נראה לה דאוג ומבוהל, נפיחות במצחו ופניו מרוטות מחוסר שינה, ומור נסעה איתו לשכונה.

מורי יהודה, טוריה בידו, עבד בגינתו, ובראותו את מוריה אורו עיניו לקראתה. היא הציגה לפניו את יואל, ולתדהמתו כרע האיש ברך וביקש שיסלח לו. הזקן שמע מפיו את סיבת מצוקתו. אשתו בחודש החמישי, אמר יואל, יש להם ארבע בנות, והוא חרד לה כי אשת מכרו נפטרה מרעלת היריון.

מורי יהודה אמר לו, "אני יהודי פשוט ואין בי כלום יותר משום יהודי אחר. סלח נא לבנימין והוא יסלח לך ותהיו רצויים לפני 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה'1, הוא הרופא חולים, וקרוב הוא לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וכיוון שתפילתך יוצאת מלב נשבר ונדכה תזכה לישועת השם כהרף עין. תגיד שבע פעמים 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ'2 ויהי רצון שתחלים אשתך במהרה ותלד בן זכר זרעא חייא וקיימא."

עוד באותו היום הוטב מצבה של האישה, ויומיים אחרי כן היא שוחררה לביתה. ביני חזר לעבודה ויחסו של יואל אליו השתנה לבלי הכר. יואל אמר למוריה שהזקן נגלה לו כמו "מלאך אלוקים." הוא היה בטוח שאשתו נושאת ברחמה בן. אבל היא ילדה לו עוד בת. יואל המאוכזב הסיק שכל מה שקרה לו אחרי הריב עם ביני היה רק צירוף מקרים, אבל הוא נזהר לעת עתה מלהתגרות בגורל ויחסיו עם ביני נותרו קורקטיים.

חלפו חמש שנים נוספות עד שיואל, על רקע של שפל בעסקים והפסדים ניכרים, העמיד את שותפו הקשיש פלדהיימר בפני עובדה וסגר את קופת הגמ"ח, כפי שכינה אותה, ופיטר את חווה וביני.

מוריה שכבר הייתה באנגליה הקציבה סכום ראשוני של מאתיים אלף לירות שטרלינג לעמותת צדקה חדשה שהוקמה, אשר נשאה את השם "טוּב אָשֵׁר," על שם איסר וייס, בהנהלתו של פלדהיימר. הקופה החדשה מוקמה בחדרון שנשכר לשם כך. חווה וביני הועסקו בה באותם התנאים ולאותן מטרות צדקה כמקודם. בפיהם נותר החדרון בשם היומרני "המשרד." השילוב בין השניים היה מוצלח. חווה הייתה חקרנית ודקדקנית בבדיקת המועמדים לקבלת התרומות בעוד ביני אוסף רשמים מסביב וטביעת עין ומפתיע לא אחת בשאלות לא צפויות. הנחייתה הכללית של מוריה הייתה "היו בית הלל ולא בית שמאי, אבל הקפידו להבחין בין נזקקים ומתחזים." חווה הייתה טובה בכך מביני, ומוריה אישרה בדרך כלל את המלצותיה. ביני לא ערער.

1 קב“ה (שמות ג, יד)

2 במדבר יב, יג. לאחר שמרים מדברת לשון הרע על אחיה משה, היא נענשת במחלת הצרעת. משה מתפלל לאלוהים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ," ומרים נרפאת.

עמי גלוסקא

ד"ר גלוסקא, אלוף-משנה במילואים, מרצה להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו הראשון “אשכול תן פקודה!” צוין כמחקר החשוב ביותר על מלחמת-ששת הימים וזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית (2005).

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 436 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 16 דק'
הנערה מרחוב הגרמנים - חלק ג' עמי גלוסקא

1
קופת הצדקה

"אתה מפוטר," אמר יואל לביני.

יואל רבינוביץ', שהתגאה להתקרא "הבוס," היה שותפו החדש של פלדהיימר בחברה ששמה הוסב ל''פל־רב נכסים והשקעות." יואל היה חרדי ליטאי כבן שלושים וחמש, לבוש תמיד בחליפה שחורה ובחולצה לבנה וחובש כיפה שחורה. איש נמוך ושמנמן היה, ואף על פי כן נמרץ ומהיר־תגובה, קדחתני, עצבני וצעקן. אחרי פטירתו של איסר המשיך פלדהיימר לנהל את החברה לבדו, אבל בתום שמונה חודשים הוא קבע פגישה עם אסתר ומוריה בדירתן והציע לקנות מהן את חלקו של איסר שהן ירשו. אסתר לא רצתה לעסוק בכך והציעה לשאול את אייב. מוריה סמכה על הגינותו של פלדהיימר. הוא שאל אם רצונן בכסף או בחלוקת נכסים ומוריה העדיפה כסף. פלדהיימר ערך את החוזה והעבירו למוריה, והיא קראה ולא מצאה סיבה לשנות אף מילה. החוזה נחתם במשרדי עורך דין של פלדהיימר בידידות ובחיבוקים. מוריה ביקשה שביני וחווה ימשיכו בעבודתם בחברה, ופלדהיימר הבטיח. חשבון הבנק של האלמנה ובתה התעשר בתשעה מיליון לירות. "אימא," אמרה מוריה בחדווה, "אנחנו מיליונריות."

"שמחת זקנתי," ענתה אסתר.

יואל הוא שדרש מייד לשנות את שם החברה ונענה. מוריה נפגעה ממחיקת זכר אביה, וכבר התחרטה שלא נתנה דעתה על כך לפני חתימת החוזה. השותף החדש לא היה שבע רצון מלכתחילה מ"קופת הצדקה" של החברה וטען, "פה זה ביזנס ולא לשכת הסעד," אבל פלדהיימר עמד על דעתו וענה, "יש בזה ברכה." אולם במהרה הייתה למור סיבה נוספת לחרטה על שלא דקדקה בסעיפי החוזה ולא קבעה בו הגבלות מחייבות על פלדהיימר.

יואל נהג להתעלם מביני, וביני השיב לו בהתעלמות ועמד בקשר רק עם פלדהיימר. אולם יום אחד קרא יואל לחווה והודיע לה כי מעתה תיועד הקופה כגמ"ח לתושבי בני ברק בלבד, כי שם, טען, נמצאת ממילא האוכלוסייה הנזקקת ביותר, ועניי עירו קודמים. פלדהיימר לא נטה לריב עם שותפו.

חווה סיפרה לביני, ביני ערער בפני פלדהיימר, שביקש מביני "ללכת קצת לקראת יואל" בחלוקת התרומות, אבל דעתו של יואל לא התקררה. ובוקר אחד, כשפלדהיימר נעדר מן המשרד, הוא ביקש מחווה את רשימת התרומות, עבר עליה והתקצף. הוא יצא מחדרו בצעדים מהירים, ניגש אל ביני והודיע לו בפנים סמוקות, "אתה מפוטר!" הוא הצביע ביד מושטת ובאצבע זקורה לכיוון הדלת והרעים בקול, "עוף עכשיו מהמשרד, אני לא רוצה לראות אותך פה יותר!"

ביני קם מכיסאו, שלח את זרועו והדף בכוח את יואל שהוטח ארצה וטס במלוא גופו, הודף כיסא והופך שידת טלפון, עד שנחבט בקיר שמנגד. חווה עצרה בעד ביני, והוא רק קפץ אגרוף מאיים וחרק את שיניו כאומר ליואל – היזהר ממני!

יואל, חבול, משקפיו שבורים ובגדיו קמוטים, ברח מהמשרד וחש לתחנת המשטרה להגיש תלונה.

פלדהיימר הגיע למשרד ושמע את שאירע וביקש מביני לקחת שלושה ימי חופשה. חווה הסיעה את ביני הביתה, ואביגיל נחרדה מן האפשרות שביני יאבד את מקום עבודתו. היא ניסתה לשווא לחייג למור, אבל מצאה אותה בערב אצל הזקן. אביגיל סיפרה למוריה על הודעת הפיטורין ועל תגובתו האלימה של ביני, ומוריה הרגיעה את אביגיל וביקשה קודם כול שתסיר מליבה כל דאגת פרנסה. מורי יהודה שמע, ובפעם היחידה והאחרונה קלטו אוזניה של מוריה קללה שיצאה מפיו. הוא איחל "צרה" לכל מי שיפגע בבנו.

מוריה התקשרה מאוחר יותר מביתה לפלדהיימר, וזה הודה כי קשה לו עם יואל. מוריה הגיעה עם בוקר אל המשרד, לראשונה מאז מות אביה.

היא נכנסה למשרד וליבה החסיר פעימה. מלבד השלט החדש בכניסה הכול היה אותו הדבר. יואל ישב על הכיסא של איסר ז"ל, ומוריה ביקשה לשוחח איתו מחוץ למשרד. הוא סירב, ובעניין שלשמו היא באה הוא היה חד־משמעי ובלתי מתפשר: רגלו של ביני לא תדרוך שוב במשרד הזה. לכל היותר, ומתוך התחשבות, הוא יבטל את תלונתו במשטרה, אך הפיטורין הם עניין גמור וחתום.

כשאזלו לה כל השכנועים קמה מוריה ללכת ואמרה ליואל: "דע לך, האבא של ביני הוא איש צדיק וקדוש. הוא אמר שכל מי שיפגע בבן שלו תיפול עליו צרה. אני מייעצת לך לא לזלזל..."

יואל גיחך, "את מאמינה בשטויות האלה? מילא אצלנו בבני ברק מאמינים באדמו"רים ובמקובלים ובפולסא דנורא ובערבוב השטן ובכל מיני הבלים כאלה – אבל 'שיקסה' חילונית כמוך? אני מתפלא עלייך."

באותו היום חזר יואל לביתו סר וזעף כי עסקת נדל"ן ששקד עליה התבטלה. המוכר חזר בו ודרש מחיר גבוה יותר. בנהיגתו במכוניתו האמריקנית איחר לעצור ברמזור בצומת רחוב מודיעין ברמת גן והתנגש באחוריה של מכונית קטנה ומעך את כל תא המטען שלה. מצחו נחבל קלות ולמכוניתו לא נגרם נזק ממשי, אבל התאונה והטרדה הכרוכה בה מרטו את עצביו.

בלילה חשה ברע אשתו ההרה, שסבלה מעודף משקל ומיתר לחץ דם. כאב עז היה בבטנה מלווה בבחילה חזקה, עם טשטוש ראייה וקוצר נשימה. רופא שהוזעק אבחן חשש לרעלת היריון והורה להביא אותה מייד לחדר מיון. יואל התקשר לרב שלו והאחרון העמיד באותו הערב מניין לתפילה, והוא עצמו קרא פרקי תהלים במסדרון בית החולים. הוא שוחח עם הרב כמה פעמים וסח לו אגב כך על מה שקרה לו באותו היום ועל האזהרה ששמע ממוריה. הרב יעץ לו, ליתר ביטחון, לסור עם בוקר לביתו של אותו צדיק ולבקש מחילה.

באישון לילה טלפן יואל למוריה, העיר אותה משנתה, וביקש שתבוא איתו בבוקר לפגוש את האבא של ביני. מוריה איחלה רפואה שלמה לאשתו ובליבה צהלה. בבוקר התקשר יואל, והיא הנחתה אותו כיצד להגיע למקום מגוריה במושבה. בהגיעו הוא נראה לה דאוג ומבוהל, נפיחות במצחו ופניו מרוטות מחוסר שינה, ומור נסעה איתו לשכונה.

מורי יהודה, טוריה בידו, עבד בגינתו, ובראותו את מוריה אורו עיניו לקראתה. היא הציגה לפניו את יואל, ולתדהמתו כרע האיש ברך וביקש שיסלח לו. הזקן שמע מפיו את סיבת מצוקתו. אשתו בחודש החמישי, אמר יואל, יש להם ארבע בנות, והוא חרד לה כי אשת מכרו נפטרה מרעלת היריון.

מורי יהודה אמר לו, "אני יהודי פשוט ואין בי כלום יותר משום יהודי אחר. סלח נא לבנימין והוא יסלח לך ותהיו רצויים לפני 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה'1, הוא הרופא חולים, וקרוב הוא לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וכיוון שתפילתך יוצאת מלב נשבר ונדכה תזכה לישועת השם כהרף עין. תגיד שבע פעמים 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ'2 ויהי רצון שתחלים אשתך במהרה ותלד בן זכר זרעא חייא וקיימא."

עוד באותו היום הוטב מצבה של האישה, ויומיים אחרי כן היא שוחררה לביתה. ביני חזר לעבודה ויחסו של יואל אליו השתנה לבלי הכר. יואל אמר למוריה שהזקן נגלה לו כמו "מלאך אלוקים." הוא היה בטוח שאשתו נושאת ברחמה בן. אבל היא ילדה לו עוד בת. יואל המאוכזב הסיק שכל מה שקרה לו אחרי הריב עם ביני היה רק צירוף מקרים, אבל הוא נזהר לעת עתה מלהתגרות בגורל ויחסיו עם ביני נותרו קורקטיים.

חלפו חמש שנים נוספות עד שיואל, על רקע של שפל בעסקים והפסדים ניכרים, העמיד את שותפו הקשיש פלדהיימר בפני עובדה וסגר את קופת הגמ"ח, כפי שכינה אותה, ופיטר את חווה וביני.

מוריה שכבר הייתה באנגליה הקציבה סכום ראשוני של מאתיים אלף לירות שטרלינג לעמותת צדקה חדשה שהוקמה, אשר נשאה את השם "טוּב אָשֵׁר," על שם איסר וייס, בהנהלתו של פלדהיימר. הקופה החדשה מוקמה בחדרון שנשכר לשם כך. חווה וביני הועסקו בה באותם התנאים ולאותן מטרות צדקה כמקודם. בפיהם נותר החדרון בשם היומרני "המשרד." השילוב בין השניים היה מוצלח. חווה הייתה חקרנית ודקדקנית בבדיקת המועמדים לקבלת התרומות בעוד ביני אוסף רשמים מסביב וטביעת עין ומפתיע לא אחת בשאלות לא צפויות. הנחייתה הכללית של מוריה הייתה "היו בית הלל ולא בית שמאי, אבל הקפידו להבחין בין נזקקים ומתחזים." חווה הייתה טובה בכך מביני, ומוריה אישרה בדרך כלל את המלצותיה. ביני לא ערער.

1 קב“ה (שמות ג, יד)

2 במדבר יב, יג. לאחר שמרים מדברת לשון הרע על אחיה משה, היא נענשת במחלת הצרעת. משה מתפלל לאלוהים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ," ומרים נרפאת.