בהיקלט עם

אין זה בשום אופן סיפורו של יחיד. זה סיפורו של קולקטיב גדול, של מאות ואף של אלפים. אנשים, ברובם הגדול עולים חדשים, שנתקבצו מכל קצות תבל למלחמה נואשת ועקובת קורבנות, כדי להציל נפשות בימי עליית ההמונים, בשנות החמישים המוקדמות, בשנותיה הראשונות של מדינת היהודים. רופאים ואחיות, אנשי מעבדה, עובדי משרד ומטבח וסתם פועלים, הפכו במשך חמש שנים לגוף לוחם ונאבק על חיי תינוקות וילדים קטנים, הדואג לבריאותם של מאות אלפי עולים, שאכלסו את המחנות ההמוניים בארץ. המסכת הבלתי רגילה של מעשים, בתנאים כמעט לא אנושיים, על הצלחותיה וכישלונותיה לא סופרה עדיין עד עצם היום הזה.

דמויות מופלאות של עובדים ומתנדבים, על מעשיהם הגדולים, מן הדין שיסופרו, כמילוי חובת כבוד כלפי רבים שהלכו לעולמם, צנועים בהתנהגותם וגדולים ברוחם ובמעשיהם, אולי יעוררו למחשבה ולחשבון הנפש בחברה של היום, היהירה בהתנהגותה והקטנה במעשיה. מדובר ברשימות אלו בעיקר על אנשי רפואה בשירותם להמוני אדם חולים, אולם ברור מעבר לכל ספק שעבודתם הייתה בלתי אפשרית לחלוטין, לולא נשענו ונתמכו בכל מעשיהם על אותו קולקטיב עצום וכמעט אלמוני של עובדי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית בכלל, ועובדי מחנות העולים בפרט. הזכרתי פה ושם את הציבור הגדול הזה ואת העומדים בראשו — את מאבקיהם ומעשיהם, שבלעדיהם לא היה אפשרי מעשה העזרה הרפואית והצלת הנפשות של המונים. סיפור מעשיהם המפוארים ודאי עוד יסופר.

מבחנה האמיתי של קליטה בכלל ובפרט אצלנו, בעם המנסה לקבץ את פזוריו ולהשרישם בארצו ההיסטורית, הוא בשילובו של היחיד בחברה ובחידוש החברה כולה. היחיד שנקלט דומה לתא חי ורבבות אלפי התאים הם המהווים את הרקמה החיה של החברה. תהליך גיבושה של חברה חדשה הוא ממושך מיסודו, מעל ומעבר לקליטה ראשונית-פורמלית, המורכבת מהשגת דירה ואמצעי פרנסה ועבודה וכיוצא באלה אלמנטים חשובים ביותר שלעצמם. מכאן תובן גם הדאגה העמוקה להתפתחויות השונות שנתגלו לאחרונה בחברה הישראלית. באיסוף החומר לרשימות אלה נעזרתי בחברים רבים וצר המצע מלהזכיר את כולם. תודתי העמוקה נתונה לכל אחד ואחד מהם.

א. ש.

התחלה

יום או יומיים לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה, חזרתי אל משפחתי בתל-אביב מירושלים הנצורה של שנת 1948. שהיתי בירושלים, או יותר נכון — בכביש לירושלים, במשך כשבעה שבועות. הגעתי שמה בשיירה האחרונה בשליחות ציבורית-אזרחית שהיה לה גם קשר אל הפעולות המלחמתיות. כאשר הוברר לי שהדרך לתל-אביב חסומה עברתי למעלה החמישה ובמשך כמה שבועות עבדתי בחפירת המקלט הגדול לילדים. עם כיבוש גבעת הראדאר על-ידי הלגיון ואחרי שראינו מרחוק את העשן העולה מרכס ישובי גוש עציון שעלו באש, בו ביום שהוכרז על הקמת המדינה בתל-אביב, נפתחה ההתקפה הגדולה של הלגיון על מעלה החמישה ועל בסיס גדוד "הפורצים", הגדוד הרביעי של הפלמ״ח. הצטרפתי לגדוד זה שהיה חסר רופא ואשר הנפגעים בו הלכו ורבו. הגדוד, או יותר נכון, שרידי הגדוד, שעלה להרי ירושלים רק חודש לפני כן, החזיק בשארית כוחותיו מול גבעת הראדאר המאיימת וסוללות התותחים שבסביבתו הגבוהה. כוחותינו לא יכלו, בשל מחסור בנשק ובתחמושת, להגיב על ההפגזות הקשות והבלתי פוסקות של הלגיון. מספר הנפגעים היה רב והגשת העזרה הרפואית נתקלה בקשיים חמורים. לא יכולנו להעביר את הפצועים לטיפול בבתי החולים בירושלים בגלל מחסור בדלק. היה עלינו למלא את הרכב במספר רב של פצועים כדי להצדיק נסיעה העירה. שררה אווירה של דיכאון עד כדי יאוש. לא מעט גרמו לכך המפלות בקרבות לטרון, שבעקבותם נתבדו התקוות לפריצת הדרך לירושלים. קרן אור יחידה האירה לנו בבואה של קבוצת אנשי גח״ל נושאי נשק ותחמושת, שפילסה את דרכה, בשבילים-לא-שבילים בדרך לא סלולה, זו שנתכנתה אחרי כן "דרך בורמה".

יום אחד בתחילת יוני עמדתי בצד הכביש ליד בניין משטרת אבו-גוש והתבוננתי בשיירת ג'יפים שעשתה את הכנותיה בדרכה לשפלה, כשעל כל ג'יפ 4-3 פצועים, מהם נכים. אחד ממפקדי השיירה, שהכיר אותי מעבודתי האזרחית, הציע למפקד השיירה, בחור כבן 19, חבוש כובע של שוטר בריטי, "לקחת את הרופא" עם השיירה. אולי יהיה צורך בי בדרך המסוכנת. רק הנהגים היו שלמים ובריאים וכל שאר הנוסעים היו פצועי הקרבות על ירושלים ועל הדרך אליה. וכך קרה, לגמרי במקרה, שעל גבי הג'יפ האחרון בשיירה, ולאחר לילה שלם של תלאות, הגעתי בבוקר לתל-אביב תשוש ועייף עד מוות. חלפו קרוב לחודשיים מאז שעלה בידי להעביר איזו ידיעה לאשתי ולאמי.

כעבור שישה שבועות גויסתי רשמית לצה״ל ונקראתי לשרת במטה השירות הרפואי הצבאי, קודמו של חיל הרפואה.

תקופת שהותי הלא קלה בדרך לירושלים, במעלה החמישה, ניתוקי המקרי מן הבית לרגלי שליחותי, אי-הידיעה על הנעשה בארץ ובתל-אביב, גרמו לכך שלא יכולתי להסתגל לתנאי השירות. בתוך המוני אנשים בעלי מקצועות שונים שנתקבלו לשירות הרפואי הצבאי הייתה לי, לעיתים, הרגשה שרבים רבים אינם יודעים מה הם עושים ואין מי שמשליט סדר. הכול היה מאולתר ובלתי מבוסס. כיום ברור לי שזה היה בעיקרו רושם אישי שלי, הרגשה של מי שראה איך שם, בשדה, בהרי יהודה, נותר מכל שלושה חיילים — אחד בלבד. זמן רב לא יכולתי להתרגל למראה ההמונים שהסתובבו בבניין המטה, כאילו ללא טעם ומטרה. פילסתי לי דרך לעבודה אדמיניסטרטיבית רגילה וניסיתי לעבוד לפי מיטב הבנתי, מבלי לצפות להוראות או להערות. למסתכל מן הצד על הנעשה בעבודת השירות הרפואי הצבאי, היה ברור כי מתרוצצות בו שתי מגמות או מערכות של מנהגים המעוגנות בניסיון העבר; זו של "ההגנה" וזו של יוצאי הצבא הבריטי.

היום, מתוך פרספקטיבה נכונה של הזמן שחלף אפשר לומר שבדרך-כלל, מה שהועתק מניסיון הצבא הבריטי בשטח הרפואה הצבאית, היה יפה לצרכים שלנו ושל מלחמתנו ונקלט היטב. מאידך רוב האלתורים שבהם הצטיינה "ההגנה" לא החזיקו מעמד במרוצת הימים. למעשה, צריך היה לחזור לדרך הסלולה ועשירת הניסיון של הצבא הבריטי, ולהתאימה לתנאים המקומיים. וקיים היה כמובן, עוד גורם, הלא הוא המוסד הרפואי האזרחי היחידי שהיה ראוי לתואר זה: קופת חולים הכללית. לקופ״ח היו קשרים קרובים במשך עשרות שנים עם "ההגנה" ובשטח הרפואי הייתה קופת חולים כעין שלוחה של "ההגנה". אף-על-פי-כן, בשל הבדלי גישות ואף מטעמים אישיים, הייתה תהום פעורה בין השירות הרפואי הצבאי ובין הנהלת קופת חולים, גם אם היחסים האישיים בשדה בין אנשי הרפואה ה"צבאית" וה״אזרחית" היו טובים למדי.

על רקע זה של צורכי שעה דחופים, של ניגודים בין העושים לבין עצמם ושל "בלגן" אדמיניסטרטיבי למופת, הגיעה אליי בספטמבר או אוקטובר, קריאה מאת ד״ר אברהם ניסן ז״ל, מנהלו הכללי של משרד הבריאות, שאך זה הוקם. הוא הציע לי לעבור מצה״ל לשירות הרפואי לעולה, לעבודה במחיצתו של מנהלו, הפרופסור תיאודור גרושקה המנוח. השירות היה ידוע לי רק בשמו ולא ידעתי דבר על בעיותיו. הייתי חייל ממושמע הנתון למרוּת הממונים עליי והשארתי את ההכרעה בידיהם. לתימהוני, עברו יותר מארבעה חודשים ולא נרמז לי דבר. להיפך, באחד הימים נקראתי אל מי שהיה מיועד להיות מפקדו החדש של השירות ובפיו הצעות מפתות מאוד ובלבד שאחתום על המשך שירותי הצבאי. את ההצעות דחיתי בו במקום, אולי בשל זיכרונותיי מתקופת שירותי הארוכה בצבא הבריטי. גם לא יכולתי, משום-מה, לראות את עצמי משרת קבע במסגרת רפואית של הצבא היהודי. יחד עם זאת לא תפסתי מדוע לא באה הצעתו של ד״ר ניסן לידי מימוש.

מסתבר שבאותם הימים, ימי סוף מלחמת השחרור, משנסתמן הניצחון באופק, החל מאבק על המשך קיומו של השירות הרפואי של צה״ל ועל הרחבת היקף פעולתו גם בשטחים אזרחיים, כגון קליטת העלייה ההמונית. האסכולה ששלטה באותה תקופה גרסה שהצבא ישרת אזרחים. שירותי הרפואה של הצבא יענו על כל הצרכים האזרחיים. הצעתם זו של ראשי השירות הצבאי לא נתקבלה והוחלט להטיל את המשימות הממלכתיות על מוסדות אזרחיים, כלומר על משרד הבריאות. ואכן כיום, הקטע הצבאי של שירותי הרפואה, עם כל חשיבותו הרבה וייחודו המבצעי, מוגבל ומוגדר מאוד בתפקידיו, ואת עיקר שירותי האבחנה והטיפול מגישים לחייל השירותים האזרחיים, ההיפך ממה שרצה אז השירות הרפואי של הצבא.

רק בסוף ינואר 1949 קיבלתי הודעה שעליי לעבור לעבודה במשרד הבריאות, במחיצתו של ד״ר גרושקה. לא יכולתי לשער אז מה יקרים היו החודשים הרבים שחלפו מאז שהוצעה לי העבודה בשירות הרפואי לעולה, ואיך הלכו והסתבכו העניינים מיום ליום ואיזה מחיר יקר יהיה על העולים לשלם במרוצת הזמן על הפיגור.

בתחילת פברואר הגעתי, עודני במדי צבא, לקריה בתל-אביב, לצריף בו שכנו משרדי השירות הרפואי לעולה והנהלתו הארצית. מצאתי את עצמי בעולם אחר, שונה תכלית שינוי מקודמו, מטה השירות הרפואי הצבאי. והמעבר הזה היה קשה לי יותר מן המעבר מ״בית פפרמן" שבהרי ירושלים והווי הקרבות על הדרך לירושלים — אל העבודה המשרדית ביפו. דיכאון שלט בכול, בכמה חדרים קטנים ואפלים בבית גרמני של תושב שרונה לשעבר, עבדו כמה אנשים, וכפי שהתברר אחר כך היו אלה עובדים מצוינים, בעלי שיעור קומה וד״ר גרושקה בראשם. האיש האציל ובעל שאר הרוח היה במבוכה קשה עד כדי יאוש. מעיניו בצבץ סבל רב של אדם אחראי מטבעו, דייקן ופדנט המרגיש שאינו יכול להתגבר על הקשיים שנערמו בפניו. הוא לא היה מסוגל אפילו לנסח את מחשבותיו... נוסף על השירות הרפואי לעולה, היה ד״ר גרושקה אחראי לאגף הרפואה הסוציאלית במשרד הבריאות, שטיפל במחלות נפש, שחפת, מחלות מקצועיות ועוד.

השירות הרפואי לעולה הוקם ביוזמת הסוכנות היהודית בגמר מלחמת העולם השנייה. תפקידו המוצהר היה להגיש את מלוא הטיפול הרפואי להמוני העולים, לשרידי השואה של יהדות אירופה. היה הכרח להקים מוסד מיוחד, מחוץ למוסדות הקיימים, כגון קופת חולים הכללית, שיגיש סעד רפואי ושיקום גופני ונפשי לעולים פליטי החרב הנאצית. על הבעלות על מוסד זה, שהיה אז בבחינת רעיון בלבד, התחרו "הדסה" וקופת חולים. מלכתחילה לא היה ספק שהמועמד המתאים ביותר הוא "הדסה", בשל זיקתה ליהדות אמריקה ולגורל שרידי השואה. ואכן בתחילת 1946 החלה "הדסה" בפעולתה בבית החולים המפואר שעל הר הצופים. אולם התקוות לעלייה גדולה לא נתגשמו אז בשל המדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה למכסָה של 1,500 סרטיפיקטים לחודש, כלומר 18,000 עולים לשנה. "הדסה" דאגה כמובן לזרם העולים המצומצם. מחנה עולים קטן הוקם ברעננה שנפתח עם בוא 500 תינוקות שנולדו בקפריסין עם הוריהם. אברהם ציגל, שהפך במרוצת השנים הבאות לראש וראשון במעשה הקליטה, היה מנהלו, ורופאים היו באים לעיתים מזומנות מירושלים לבקר בו וכך התנהלו העניינים על מי מנוחות. הישוב לא השלים עם גזירת העלייה, וספינות מעפילים החלו מגיעות לחופי הארץ ואל מחנות העצורים בקפריסין, שם נאספו כ-40,000 עולים במשך שלוש שנים. עם ההכרזה על חלוקת הארץ בסוף 1947 והקמת המדינה התפתחו העניינים במהירות מסחררת. קרבות פרצו בכל הארץ. "הדסה" נותקה מבסיסה שעל הר הצופים, עובדים בכירים של "הדסה" ובראשם מנהלה, ד״ר ח. יאסקי ז״ל, נרצחו. ירושלים נותקה מיתר חלקי הארץ. ד״ר גרושקה שעמד בראש השירות הרפואי לעולה מטעם "הדסה" נמצא אז בתל-אביב. באוגוסט ובספטמבר פרצה העלייה בזרם אדיר, כ-10,000 ויותר עולים בחודש. היה זה מפנה מהפכני וידה של "הדסה" קצרה, והיא נאלצה להסתלק מאחריותה לשירות הרפואי לעולה, וזאת על-פי ההסכם עם הסוכנות היהודית. תוך חודש ימים הפסיקה "הדסה" את פעולתה, ושר האוצר אליעזר קפלן ולוי אשכול, גזבר הסוכנות היהודית, נחלצו למצוא פתרון מהיר לבעיה הבוערת. הממשלה קבעה כי מבחינה ארגונית ואדמיניסטרטיבית יפעל השירות הרפואי לעולה "ליד" משרד הבריאות, אם כי למעשה עוד לא היה בנמצא משרד כזה באותם ימים. שר האוצר וגזבר הסוכנות התחייבו, איש-איש בשם מוסדו, להקציב 25,000 לירות לחודש לשירות הרפואי לעולה במשך חצי שנה. אבל רק אליעזר קפלן קיים כל חודש בדייקנות את התחייבותו והעביר למשרד הבריאות את חלקו. גזבר הסוכנות היהודית לא הכניס לקופה אפילו פרוטה אחת... גלים עצומים של עלייה הגיעו לארץ. הצרכים היו עצומים והסכום שבידי גזבר משרד הבריאות (25,000 ל״י לחודש) הספיק רק כדי תשלום משכורות הרופאים והאחיות. כך נמשך המצב במשך חמישה חודשים גורליים. אין פלא שד״ר גרושקה עשה רושם של איש מיואש שאחריות ללא נשוא רובצת עליו. גם משרד הבריאות עדיין לא פעל בימים ההם, ורק ד״ר גרושקה הוא שסימל את השיתוף עם משרד הבריאות בכך שהיה, נוסף למנהל השירות הרפואי לעולה, גם ראש האגף למחלות סוציאליות. בתקופת חצי השנה של קיומו נטשו את המשרד שני מנהלים כלליים ואת מקומם מילא ממלא מקום זמני. כמה אנשים צעירים, ובעיקר ד״ר מ. יהל וד״ר פ. יקותיאל עשו מאמצים בלתי פוסקים כדי לנווט את הספינה בין הגלים הסוערים, אבל מפעלי בריאות אין מקימים ביום אחד והארץ הייתה נתונה במלחמת קיום אכזרית. כל משאביה של יהדות התפוצות הופנו להקמת צבא יהודי בתוך אש הקרבות של מלחמת הקוממיות. צרכים אזרחיים, גם הלגיטימיים וההכרחיים ביותר לא עמדו במקום הראשון. רק כך אפשר לפרש את ה״מימון" המשונה — לצרכים חיוניים בשדה הרפואה. צרכים של הרבה רבבות של עולים חדשים...

כאשר התחלתי להשתלב בעבודה היום-יומית הבחנתי עד מהרה בתופעות משונות. בתוך הצוות הקטן במשרד שלטו דפוסי עבודה שהועתקו מעולם אחר ומתנאים אחרים לחלוטין: הרגלים ביורוקרטיים שמקורם במשרד הבריאות הצ'כי, בו כיהן ד״ר גרושקה לפני המלחמה כמנהל מחלקה, או שיטות עבודה של ארגון מכובד וקפדני אשר כל מקורותיו הכספיים הם מגביות וחובה עליו להגיש דינים וחשבונות מפורטים לתורמים. מחד-גיסא — שעת חירום גדולה, עלייה המונית ומאידך-גיסא הרגלי עבודה משונים, כאילו אין כל קשר בין המציאות לבין הדרכים והשיטות הנהוגות.

פעם כתבתי מכתב באיזה עניין פעוט וחתמתי את שמי. להפתעתי העירה לי המזכירה שבשירות הרפואי לעולה נהוג שכל מכתב היוצא בשמו, רק איש אחד רשאי לחתום עליו והוא המנהל. פתרתי את ה״בעיה" בכך שהוספתי עותק אל ד״ר גרושקה, אבל לא הרגשתי בנוח באווירה זו. לא יכולתי לצאת על דעת עצמי "אל השדה", אל מחנות העולים, כדי ללמוד ממראה עיניי ומִפגישה עם העובדים והמוני העולים. חייב הייתי לנסוע יחד עם ד״ר גרושקה ולשמוע הסברים מפיו והוא — היה טרוד מאוד, וכך עברו כמה שבועות עד ליציאתי הראשונה ל״ארץ הרחוקה", שאכן הייתה רחוקה במובנים רבים מאוד ומכאיבים ממש... לפרדס חנה. לא עמד אז לרשות השירות שלנו אף כלי רכב אחד ונחוצה הייתה "פרוצדורה" שלמה כדי להזמין מונית לצורך נסיעה אל מחוץ לעיר.

אחרת לחלוטין הייתה התמונה במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. השתלבתי במהירות במנגנון זה, על אף השתייכותי למסגרת ארגונית ותקציבית אחרת. מן הימים הראשונים למדתי להעריך את האנשים שם ולהבין לרוחם. ד״ר גיורא יוספטל, ד״ר אמי לבנטל, העובדת הסוציאלית, ויבל״א אברהם ציגל קיבלוני ללא גינונים, כאחד משלהם. במרוצת השנים לא תמיד שררה בינינו אידיליה מלאה ולא על הכול הסכמנו בלא ויכוחים או סכסוכים. אלא שידענו להבליג ולהתגבר, כי נר לרגלינו היה השירות לעולים, ורק בזה נמדד פועלו של אדם ושל המוסד. הצרכים היו כה אדירים, שלא הייתה כל דרך אחרת אלא לעבוד בצוותא, גם אם דבר זה או אחר אינו לפי רוחך. במחלקת הקליטה לא היו נוהגים נוקשים. הדבר שאפיין אותה זו הגמישות הרבה, כש״המוח היהודי" מוצא ללא הרף פתרונות מאולתרים לבעיות שצצו יום-יום מחדש.

כישרונו הרב ואנושיותו העמוקה של ד״ר יוספטל היו למקור השראה לעובדי המחלקה בכל הדרגים. באותם הימים הוא היה "פקיד בכיר" ולא נבחר הציבור. שנות חייו הקצרות, שנות העבודה בקליטת העלייה היו גם הגדולות בחייו, והוא שימש מופת במסירותו. בחדרי המחלקה שברחוב נחלת בנימין בתל-אביב שררה אז מין מהומה בלתי פוסקת. עולים חדשים לרוב, ועובדים שהתרוצצו במסדרונות התערבבו אלו באלו באופן חופשי. בכל פינה ובכל מעבר עמדו "קליינטים" וניהלו שיחות עם עובדי המחלקה, על תביעות, על עוולות ועל קיפוחים. הכול היה דחוף ולא סבל דיחוי. ואכן, הייתה דינמיות רבה בכל המשרדים האלה. העלייה הגדולה הטביעה חותמה על האנשים שפעלו שם ועם כל הקשיים והצרות, ניכר היה הרצון הטוב לבוא לעזרה. מערבולת גדולה זו של המוני בני האדם בתנועה בלתי פוסקת ובמתח נפשי רב שהורגש בכול, טובה הייתה בעיניי מן השקט הרב ששרר בחדרי משרד הבריאות והשירות הרפואי לעולה. אני נמשכתי אל האנשים האלה. הרגשתי, עוד לפני שלמדתי זאת מניסיוני, שכאן שולטת אווירה מעשית בריאה ולא אווירת היאוש ואוזלת-היד שבמשרדים ההם. רצוני ללמוד ולהכיר מקרוב את העניינים עורר כנראה תגובות חיוביות אצל האנשים הטרודים האלה. ייתכן שהופעה קבועה של רופא במשרדים אלה, רופא המדבר בלשון פשוטה, יידיש או עברית, היא שהפילה מחיצות מן הרגע הראשון. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, בימים של עלייה גדולה, הייתה רק בחלקה בעלת ניסיון בקליטה. בין אנשי הקליטה היו כאלה שליוו את העלייה שנים ארוכות, מסוף מלחמת העולם השנייה. במחנה היחיד ברעננה היה המנהל אברהם ציגל, שהתבלט בעבודתו זו ובמרוצת הזמן ריכז את כל מחנות העולים המפוזרים בארץ, שבשנות השיא בעלייה הגיע מספרם לשלושים ושבעה. לאנשי קליטה אלה לא היה מגע רב עם ענייני בריאות ורפואה עד בוא העלייה הגדולה בסוף 1948, כאשר במקום אלף וחמש מאות עולים לחודש הגיעו רבבות. מה גם שבימי העלייה המצומצמת היה לאנשי הקליטה "קבלן" נכבד לבריאות, "הדסה", שמילאה בקפדנות ובנדיבות את המוטל עליה. משהסתלק ה"קבלן" נשארו אנשי הקליטה המטפלים הבלעדיים בעלייה ההמונית ללא שותף רפואי. יתרה מזה, עם כל תבונת החיים הרבה של אנשים אלה, לא הייתה להם וגם לא יכלה להיות להם ההכרה והידיעה שדווקא בשטח הבריאות טמונות סכנות וצפויים אסונות חמורים בקרב רבבות העולים החיים במחנות ארעיים. שיווי המשקל והיציבות היחסית שהיו משיגים עובדי המחנות במאמץ כה רב עלולים היו להתערער בגלל מגפה או, למשל, עקב חוסר יכולת לאשפז תינוקות. ורק למיעוטם של אנשי הקליטה היה ניסיון במלאכה. רובם הגדול של עובדי המחנות היו עולים שזה מקרוב דרכו על אדמת הארץ.

בפברואר ובמרס שררה עדיין רגיעה, אבל עין מנוסה כבר יכלה להבחין במה שעתיד להתרחש כעבור שלושה חודשים בקיץ 1949.

אחת השאלות הדחופות והבוערות שלחצו על מחלקת הקליטה הייתה הכנת מחנות הצבא המתפנים לקליטת העולים. עם סיום קרבות מלחמת השחרור החל משרד הביטחון להעמיד את המחנות לרשות מחלקת הקליטה. הקליטה התרכזה עד אז בגוש המחנות בפרדס חנה, בסביבת חדרה, נתניה, באר יעקב ובמחנה קטן מדרום לרחובות. התקנת מחנות גדולים לעולים בבית ליד, בראש העין, במחנה ישראל ובעין שמר נמסרה זה עתה לידיהם הזריזות של אנשי הקליטה. היה הכרח לבצע עבודות מרובות ומקבילות תוך זמן קצר: הקמת צוותי עובדים, הכנת ציוד מגוון, מזון ולבוש ועוד. המשימה העיקרית הייתה הפיכתו של מחנה צבאי בריטי רגיל ולעיתים מוזנח מאוד למקום קליטה של המוני עולים אזרחים על זקניהם וטפם. הצטרפתי לעבודות התכנון ונתקבלתי ברצון. האנשים הרגישו ודאי כי טוב שרופא יטול חלק בעבודה ויתרום את חלקו. משנות שירותי בצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם השנייה, הכרתי היטב את המחנה הצבאי הרגיל והמצוי, על החיוב והשלילה שבו.

יום-יום בשעה מוקדמת הייתה אוספת אותי מכוניתו של ציגל והיינו יוצאים לדרך ומפות המחנה בידינו, בלא שידענו כמה עולים ואיזה עולים יופנו לכל מחנה. לעיתים היה המחנה מפונה רק בחלקו מהצבא וכבר התחלנו בהתקנתו לקליטת עולים. בין העושים במלאכה היה המהנדס א. נוימן ז״ל מחיפה, שעבד לפני כן בהקמת המחנות הבריטיים והכירם היטב. הוא היה אדם מכונס, שתקן ומחוספס בהופעתו החיצונית. מגבלות תקציביות קשות תרמו לא מעט להיווצרו של רושם כזה אצל העובדים במחיצתו. האמת היא שעמדה בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית. פעמים רבות היה נאלץ לענות בשלילה על תביעות צודקות. בפסקנות נהג לקטוע את דברי הטוענים והתובעים. רק בשטח אחד היה משתנה צליל דבריו, והיענותו ורצונו למצוא פתרונות טובים ביותר היו מעבר למותר לפי התקציב: להקמת מוסדות לילדים. הוא היה מוכן לעשות הכול למען הילדים. אחרי יום גדוש עבודה של דיונים, של עיון במפות והליכה מבניין לבניין בכל שטח המחנה, לאחר קביעת מיקום של המטבח, חדר האוכל, המחסנים, המרפאה וחדרי החולים, היינו מקדישים תשומת לב מיוחדת לקביעת מוסדות לילדים בריאים וחולים ולהתאמת המבנים הקיימים לצרכים החדשים. יום העבודה הארוך היה חולף במהירות ומר נוימן נותן הוראות לעוזריו, מתווה קווים לביצוע העבודה ללא השהיות.

למחרת בבוקר הייתי מספר לד״ר גרושקה על היום שחלף והיינו משוחחים על הנחוץ לצורכי השירות הרפואי במחנה החדש העומד לקום. בעיניו העצובות ראיתי דאגה לעתיד וחשש מפני קוצר ידינו למלא את המינימום הדרוש לקדם את פני הקשיים. בעיני רוחו צפה האיש את הקטסטרופה המתקרבת ובאה — והוא שתק.

בנסיעות הרבות למדתי להכיר את האנשים העוסקים במלאכה, את שיטות העבודה ויותר מזה — את תורת הקליטה, זו שנלמדה מן הניסיון הרב שהצטבר בשנים שקדמו להקמת המדינה ולמלחמת השחרור. ועיקרה הגדול של התורה היה — שיש לפעול ולקלוט בכל התנאים. ואת התנאים קובעת למעשה העלייה בממדיה, באיכותה, בבעיותיה ובמועד שהיא מגיעה ארצה. אנשי הקליטה נטלו על עצמם לעשות ולהכין לפי מיטב יכולתם ולמעלה מזה, בלא שהייתה בידיהם הבחירה.

עם כל המצוקה והמועקה שהייתה באותם ימי תכנון וקביעת התנאים הפיסיים של המחנות העומדים לקום ולצמוח במהירות מסחררת, היו לי הימים ימי התרוממות רוח, כי עמדתי מקרוב בפני עולם חדש של בעיות והייתה לי הרגשה שאני נוטל חלק בתהליך היסטורי, שאולי אזכה לספר לבתי הקטנה מה פעלנו בימים ובלילות הרבים שהייתי נעלם מן הבית ומחברתה.

המשך בפרק בספר המלא