סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״
האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.
סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.
אבי שגיא
עורך הסדרה
כשחג קָרב מתכוננים אליו האנשים, כל אחד בדרכו שלו. אופנים רבים לכך, ולבֵּנֶדִיקְט, כמו בשאר הדברים, מנהג משלו. וכזה היה: בתחילת חודש חג המולד, ממש ביום ראשון הראשון של אדוונט, אם אִפשר זאת מזג האוויר, יצא לדרך ובצקלונו צידה דשנה, פוזמקאות להחלפה, שניים או שלושה זוגות נעלי עור חדשות, פרימוס, חביונת נפט ובקבוק יי"ש. פניו היו מועדים לאזורים ההרריים המרוחקים, שם בעונה זו של השנה לא נראו עוד אלא עופות דורסים, שועלי פרא וכן כבשים אחדות, שבהן לא הבחינו המחפשים בסבב האיסוף האחרון והותירון מאחור. כעת הן משוטטות עזובות ומקוששות את מזונן. את אותן כבשים תועות ביקש. לבטח תקפאנה למוות או תגווענה ברעב שם למעלה במִדרונים רק משום שאין מי שיטרח ויקבל עליו לחפשן ולהשיבן למקום יישוב. גם הן יצורים חיים, בריות בשר ודם, ולפיכך הייתה לו אחריות כלשהי כלפיהן. הוא פשוט היה צריך למצוא אותן ולהביאן שלמות ובריאות אל מקום מבטחים בטרם יֵרד החג הגדול על הארץ הקפואה והעולם שסביב ויַשרה שלווה וסיפוק בנפשם של אלא שעמלו ונתנו את כל מאודם.
למסעות החג האלה שלו יצא בנדיקט תמיד לבדו. כלומר, בן אנוש לא התלווה אליו. אולם לרוב נסתפח אליו כלבו, ולעיתים קרובות גם אַיִל מַשְׁכּוּכִי. בזמן שבו התרחש סיפורנו, נקרא הכלב לֵאוֹ משום שבנדיקט ראה בו אפיפיור לדוגמה, והאיל זכה לַשם צוֹר בשל נחישותו.
במשך שנים היו שלושת אלה בלתי־ניתנים להפרדה כשהיה מדובר בהרפתקה מעין זו. הם כבר הכירו זה את זה לפני ולפנים, אותה קרבה עמוקה שנרקמת כנראה רק בין מיני בעלי חיים רחוקים, היכרות שאותה לא הכתימו ועליה לא האפילו אף לא צל של אגו, דם רע, משאלה או תשוקה של מי מהם. למעשה מנתה החבורה ארבעה במספר, אולם רגליו של סוס הרכיבה פַקְסִי היו רזות וגופו כבד מכדי לצלוח את השלג הרך, שבייחוד בתחילת החורף נוהג להיערם בתלוליות. נוסף על כך לא היה מצליח לעמוד בפגעי מזג האוויר ובקשיים שתקפו אותם במשך ימים, כשלרשותם רק אותה אספקה מצומצמת, שדי בה כדי לכלכל את שלושת האחרים ולאפשר להם לשרוד. בנדיקט ולאו נפרדו ממנו לשלום בצער וגעגוע אף שלא דובר בפרדה ארוכה בהרבה משבוע. צור התייחס לפרדה, כמו לשאר הדברים, בשוויון נפש.
וכך התקדם לו השילוש ביום החורף המבהיק בלובנו: בראש לאו, לשונו משתלשלת בעליצות מצידו הימני של פיו למרות הקור העז, אחריו צור, רוגע כהרגלו, במאסף בנדיקט, המגלשיים נגררים אחריו. שכבת השלג כאן למטה באזור המיושב הייתה קלה ורכה מכדי לשאת גולש, ולא נותר לו אלא לדשדש בשלג. פה ושם מעד על תלולית או סלע, לעזאזל כמה קשה לעבור כאן, הנחמה היחידה היא שהיה יכול להיות גרוע יותר. לאו התרוצץ הלוך ושוב כהרגלם של כלבים, מצב רוחו היה מרומם. מדי פעם לא שלט בעליצותו — ומדוע לא לתת דרור לשמחה? — זינק וקיפץ כך שהשלג הסתחרר סביבו ועף בפניו של בנדיקט, התחנן לשבחים וליטופים.
כן, אתה ממש אפיפיור לדוגמה, הבטיח לו בנדיקט — מילים מהללות מאלה לא היו לו.
הם יצאו לדרכם לעבר בֹּוטְן, חווה בקצה האזור המיושב למרגלות ההרים. היום היה עוד לפניהם, ונטולי דאגות צעדו בשביל העובר בין החוות, עצרו לפטפט ובירכו אנשים וכלבים לשלום, אבל בנדיקט דחה בנימוס הצעות לספל קפה: לא עכשיו, מעדיף שלא לאחר. במקום זאת ניאותו כל השלושה ללגימה של חלב.
שוב ושוב נאלץ בנדיקט להשיב על שאלות בדבר תחזית מזג האוויר. אנשים רק שאלו, נזהרו מלהציק ולנבא רעות — כל אחד חופשי לשאול. שָׁכן אחד אף התלוצץ על חשבונו של לאו: יש לו חוש כיוון ללא ספק, אבל רק כשלא חשוך וסוער. אחרים כבשו את מבטם בקרקע, לא חפצו להרים מבט אל העננים המתקדמים לעברם, כבדים ומבשרי רע: כן, ברור שהנַבחן הזה יוכל למצוא את דרכו, ניסה השכן להקל מעט את הדברים.
לשלושתנו חוש כיוון טוב, ציין בנדיקט ברוח טובה ולגם את שארית החלב שבכוסו: תודה מקרב לב! ...
מבלי לפגוע בך ובצור, הכי הייתי סומך על לאו, אמר החוואי והזדרז להיכנס ולהביא לכלב נתח טוב לכרסם.
בנדיקט לא הזכיר שלאו הוא אפיפיור לדוגמה, אבל הניד אליו בראשו ורמז לו שיאכל בנחת. צור פוּנק במנה גדושה של עשב ריחני. וכך נפרד מהם לבסוף בנדיקט, והשילוש המשיך בדרכו.
לכנסייה לא הלך בנדיקט באותו יום, לכך לא היה פנאי. היה עליו להגיע למקום לינת הלילה בשעה סבירה פחות או יותר ולנוח היטב בטרם ישכים לצאת לדרך הארוכה שחיכתה לו למוחרת, להשתהות לא יוכל. התקדמותו האיטית והמתונה ביום זה הייתה רק בגלל צור. אין לטעות, צור היה חסר מורא וראוי לשמו, ויהי מה. לכן היה חשוב מאוד לא לתת לו להתאמץ יתר על המידה בתחילת מסעות ארוכים. בנדיקט לא סבר שיש פנאי לסטות מהדרך ולעבור בכנסייה. בעצם, צעידתו זו בשבילים הכפריים ביום הראשון של אדוונט היא היא ההליכה שלו לכנסייה. מה גם שבטרם יצא לדרך, התיישב על קצה מיטתו וקרא בפסוקי אותו יום מתוך הבשורה לפי מתי על רכיבתו של ישוע אל ירושלים. את דנדון הפעמונים ושירת המזמורים בכנסייה הקטנה העשויה כָּבוּל ואת הדרשה הפשוטה של הכומר הזקן על הבשורה היה עליו לדמיין לעצמו, וזאת עשה ללא קושי.
כאן צעד לו כעת בשלג, הלובן השתרע הרחק לכל הכיוונים, עד קצה גבול הראייה. שמֵי החורף האפרפרים תלו ממעל, האגם הקפוא שבלב המחוז כוסה כפור או שכבה דקה של שלג, ורק פה ושם בצבצו ממנו מכתשים נמוכים שיצרו סביבם ביד אומן כמה מעגלים שחורים בגדלים שונים, מעין סמלים בשממת השלג האין־סופית. האם זו נבואה מסתורית? מה היא מבשרת? אין לדעת, זו תעלומה קשה לפתרון. ייתכן שהפתחים הללו אומרים משהו. מי יודע? אולי הם אומרים שגם אם הכול יתכסה שלג ויקפא; גם אם המים והסלעים ייקרשו; גם אם האוויר יתקרר וירד על פני הארץ בפתיתים לבנים כמו הינומת כלה, שלא לומר תכריכים; גם אם נשימתך, התקווה שבחזך והדם שבעורקיך יהיו לקרח — עמוק בפנים עוד בוערת אש נסתרת. בהחלט ייתכן שהם אומרים משהו כגון דא. אך האם נמצא הפתרון לתעלומה? ייתכן שהם אומרים משהו אחר לגמרי. פרט לטבעות הכהות הללו הכול לבן או מוכתם באפור, פני האגם בוהקים בלובנם חלקים כרחבת ריקודים בין המכתשים. את מי הם מזמינים לחולל?
סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״
האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.
סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.
אבי שגיא
עורך הסדרה
כשחג קָרב מתכוננים אליו האנשים, כל אחד בדרכו שלו. אופנים רבים לכך, ולבֵּנֶדִיקְט, כמו בשאר הדברים, מנהג משלו. וכזה היה: בתחילת חודש חג המולד, ממש ביום ראשון הראשון של אדוונט, אם אִפשר זאת מזג האוויר, יצא לדרך ובצקלונו צידה דשנה, פוזמקאות להחלפה, שניים או שלושה זוגות נעלי עור חדשות, פרימוס, חביונת נפט ובקבוק יי"ש. פניו היו מועדים לאזורים ההרריים המרוחקים, שם בעונה זו של השנה לא נראו עוד אלא עופות דורסים, שועלי פרא וכן כבשים אחדות, שבהן לא הבחינו המחפשים בסבב האיסוף האחרון והותירון מאחור. כעת הן משוטטות עזובות ומקוששות את מזונן. את אותן כבשים תועות ביקש. לבטח תקפאנה למוות או תגווענה ברעב שם למעלה במִדרונים רק משום שאין מי שיטרח ויקבל עליו לחפשן ולהשיבן למקום יישוב. גם הן יצורים חיים, בריות בשר ודם, ולפיכך הייתה לו אחריות כלשהי כלפיהן. הוא פשוט היה צריך למצוא אותן ולהביאן שלמות ובריאות אל מקום מבטחים בטרם יֵרד החג הגדול על הארץ הקפואה והעולם שסביב ויַשרה שלווה וסיפוק בנפשם של אלא שעמלו ונתנו את כל מאודם.
למסעות החג האלה שלו יצא בנדיקט תמיד לבדו. כלומר, בן אנוש לא התלווה אליו. אולם לרוב נסתפח אליו כלבו, ולעיתים קרובות גם אַיִל מַשְׁכּוּכִי. בזמן שבו התרחש סיפורנו, נקרא הכלב לֵאוֹ משום שבנדיקט ראה בו אפיפיור לדוגמה, והאיל זכה לַשם צוֹר בשל נחישותו.
במשך שנים היו שלושת אלה בלתי־ניתנים להפרדה כשהיה מדובר בהרפתקה מעין זו. הם כבר הכירו זה את זה לפני ולפנים, אותה קרבה עמוקה שנרקמת כנראה רק בין מיני בעלי חיים רחוקים, היכרות שאותה לא הכתימו ועליה לא האפילו אף לא צל של אגו, דם רע, משאלה או תשוקה של מי מהם. למעשה מנתה החבורה ארבעה במספר, אולם רגליו של סוס הרכיבה פַקְסִי היו רזות וגופו כבד מכדי לצלוח את השלג הרך, שבייחוד בתחילת החורף נוהג להיערם בתלוליות. נוסף על כך לא היה מצליח לעמוד בפגעי מזג האוויר ובקשיים שתקפו אותם במשך ימים, כשלרשותם רק אותה אספקה מצומצמת, שדי בה כדי לכלכל את שלושת האחרים ולאפשר להם לשרוד. בנדיקט ולאו נפרדו ממנו לשלום בצער וגעגוע אף שלא דובר בפרדה ארוכה בהרבה משבוע. צור התייחס לפרדה, כמו לשאר הדברים, בשוויון נפש.
וכך התקדם לו השילוש ביום החורף המבהיק בלובנו: בראש לאו, לשונו משתלשלת בעליצות מצידו הימני של פיו למרות הקור העז, אחריו צור, רוגע כהרגלו, במאסף בנדיקט, המגלשיים נגררים אחריו. שכבת השלג כאן למטה באזור המיושב הייתה קלה ורכה מכדי לשאת גולש, ולא נותר לו אלא לדשדש בשלג. פה ושם מעד על תלולית או סלע, לעזאזל כמה קשה לעבור כאן, הנחמה היחידה היא שהיה יכול להיות גרוע יותר. לאו התרוצץ הלוך ושוב כהרגלם של כלבים, מצב רוחו היה מרומם. מדי פעם לא שלט בעליצותו — ומדוע לא לתת דרור לשמחה? — זינק וקיפץ כך שהשלג הסתחרר סביבו ועף בפניו של בנדיקט, התחנן לשבחים וליטופים.
כן, אתה ממש אפיפיור לדוגמה, הבטיח לו בנדיקט — מילים מהללות מאלה לא היו לו.
הם יצאו לדרכם לעבר בֹּוטְן, חווה בקצה האזור המיושב למרגלות ההרים. היום היה עוד לפניהם, ונטולי דאגות צעדו בשביל העובר בין החוות, עצרו לפטפט ובירכו אנשים וכלבים לשלום, אבל בנדיקט דחה בנימוס הצעות לספל קפה: לא עכשיו, מעדיף שלא לאחר. במקום זאת ניאותו כל השלושה ללגימה של חלב.
שוב ושוב נאלץ בנדיקט להשיב על שאלות בדבר תחזית מזג האוויר. אנשים רק שאלו, נזהרו מלהציק ולנבא רעות — כל אחד חופשי לשאול. שָׁכן אחד אף התלוצץ על חשבונו של לאו: יש לו חוש כיוון ללא ספק, אבל רק כשלא חשוך וסוער. אחרים כבשו את מבטם בקרקע, לא חפצו להרים מבט אל העננים המתקדמים לעברם, כבדים ומבשרי רע: כן, ברור שהנַבחן הזה יוכל למצוא את דרכו, ניסה השכן להקל מעט את הדברים.
לשלושתנו חוש כיוון טוב, ציין בנדיקט ברוח טובה ולגם את שארית החלב שבכוסו: תודה מקרב לב! ...
מבלי לפגוע בך ובצור, הכי הייתי סומך על לאו, אמר החוואי והזדרז להיכנס ולהביא לכלב נתח טוב לכרסם.
בנדיקט לא הזכיר שלאו הוא אפיפיור לדוגמה, אבל הניד אליו בראשו ורמז לו שיאכל בנחת. צור פוּנק במנה גדושה של עשב ריחני. וכך נפרד מהם לבסוף בנדיקט, והשילוש המשיך בדרכו.
לכנסייה לא הלך בנדיקט באותו יום, לכך לא היה פנאי. היה עליו להגיע למקום לינת הלילה בשעה סבירה פחות או יותר ולנוח היטב בטרם ישכים לצאת לדרך הארוכה שחיכתה לו למוחרת, להשתהות לא יוכל. התקדמותו האיטית והמתונה ביום זה הייתה רק בגלל צור. אין לטעות, צור היה חסר מורא וראוי לשמו, ויהי מה. לכן היה חשוב מאוד לא לתת לו להתאמץ יתר על המידה בתחילת מסעות ארוכים. בנדיקט לא סבר שיש פנאי לסטות מהדרך ולעבור בכנסייה. בעצם, צעידתו זו בשבילים הכפריים ביום הראשון של אדוונט היא היא ההליכה שלו לכנסייה. מה גם שבטרם יצא לדרך, התיישב על קצה מיטתו וקרא בפסוקי אותו יום מתוך הבשורה לפי מתי על רכיבתו של ישוע אל ירושלים. את דנדון הפעמונים ושירת המזמורים בכנסייה הקטנה העשויה כָּבוּל ואת הדרשה הפשוטה של הכומר הזקן על הבשורה היה עליו לדמיין לעצמו, וזאת עשה ללא קושי.
כאן צעד לו כעת בשלג, הלובן השתרע הרחק לכל הכיוונים, עד קצה גבול הראייה. שמֵי החורף האפרפרים תלו ממעל, האגם הקפוא שבלב המחוז כוסה כפור או שכבה דקה של שלג, ורק פה ושם בצבצו ממנו מכתשים נמוכים שיצרו סביבם ביד אומן כמה מעגלים שחורים בגדלים שונים, מעין סמלים בשממת השלג האין־סופית. האם זו נבואה מסתורית? מה היא מבשרת? אין לדעת, זו תעלומה קשה לפתרון. ייתכן שהפתחים הללו אומרים משהו. מי יודע? אולי הם אומרים שגם אם הכול יתכסה שלג ויקפא; גם אם המים והסלעים ייקרשו; גם אם האוויר יתקרר וירד על פני הארץ בפתיתים לבנים כמו הינומת כלה, שלא לומר תכריכים; גם אם נשימתך, התקווה שבחזך והדם שבעורקיך יהיו לקרח — עמוק בפנים עוד בוערת אש נסתרת. בהחלט ייתכן שהם אומרים משהו כגון דא. אך האם נמצא הפתרון לתעלומה? ייתכן שהם אומרים משהו אחר לגמרי. פרט לטבעות הכהות הללו הכול לבן או מוכתם באפור, פני האגם בוהקים בלובנם חלקים כרחבת ריקודים בין המכתשים. את מי הם מזמינים לחולל?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
