הגבירה

א. שטר־חוב ישן

אותו בוקר ישב איזי שטרנהרץ אורנן רכון על ניירותיו, שמח, כמעט מאושר. עוסק היה אותה שעה בשאלה הנכבדה - שאגב אמורה היתה להביא לו מלגת מחקר בחוץ־לארץ - החלל הפנימי והחלל החיצוני (הפיזי) במבנה הארכיטיפי של אלת הפריון הכנענית. האלה־האם, ממדיה הלכו והתגדלו לעיניו. תמונות מסעירות, דווקא מן הניסיון הלא־רחוק, התגלפו כתבליטים בהירים, ובבואות־צל חמקמקות נפוצו לכל עבר. פֶּפָּה, ילדתו, איך התארכה ידה והתארכו אצבעותיה, בעת שניסתה למשש את הצל של עצמה. והראש שלה, בעת שנטתה קדימה וגבה מופנה אל השמש, איך התגדל וכמעט בלע לתוכו את עץ האשל המגודר שבמרכז הכיכר הגדולה ואת הפירמידה ההפוכה הנראית כמו טוֹרסוֹ של ענק קדמון שראשו הותז.

בתוך החדר האפלולי, רכון על ניירותיו, היה איזי אורנן כחללית בין ערפיליות זוהרות - הגדולה מכולן, תיהַמַת, הנה היא חוזרת, ובדרכה בולעת הכול - אגב, דומה בכול לעתליה רפופורט - את השמש ואת הכוכבים, את הערים ואת הנחלים ואת הימים הגדולים. ואת הערים הקטנות והמצחיקות. וזרועותיה, אפלות, נחות על הכול ועוטפות את הכול במין מתיקות.

עייף וכמעט מאושר, הרים את ראשו מזרועו. דומה שהתנמנם. החדר היה שרוי באפלולית נעימה, אבל האוויר היה דחוס ומחניק, ולא היה ברגע זה דבר טוב מלשטוף את העיניים במראה עץ הצפצפה שלמול החלון.

איזי ניגש ופתח מעט את התריס. ומיד, מבוהל מאוד, פתח אותו כולו: לא היה עץ מול חלונו.

עיניו דלקו. הוא נכנס לחדר האמבטיה, התיז מים על פניו, התפהק ופשט את ידיו, וחזר אל החלון. גגות מלוכלכים עם אנטנות ודודי־שמש, המראה הרגיל. ושרב המצית בהרות באוויר. לבסוף, תוך שהוא רוכן חוּצה מן החלון, מבעד לאד העכור, גילה את ראשו של עץ הצפצפה האבוד, שתי קומות מתחתיו, גזום יפה וחגיגי, עם דלדולת עלים רוטטים כמו מטבעות כסף על טס.

איזי הטיל את העט שבידו בזעם נורא, כאילו הוא לפחות גרזן, ופרץ בצעקות:

"נבלים! שטינקרים!"

הוא התכעכע. פתאום עמד ריק: חסרו לו קללות. לבסוף בקעו מגרונו מיני קולות משונים. הוא עצר להקשיב להם. אחר פרץ חוצה אל המעלית והחל להלום בה בכל כוחו, ביודעו שקול המעלית חותך את כל הקומות.

ללא הועיל. רעשים לא חסרו כאן במרכז העיר, בבית בן חמש קומות ועשרים ושתיים דירות. מר גוטפרוינד, השכן עם הפודל השחור שפגש בצאתו מהמעלית, אמר "יהיה בסדר," אבל כלבו ייבב תמרורים. פקידה, על המדרגה לבנק שבקומה השנייה, שתמיד היתה חולפת על־פניו כאילו אינו קיים, עצרה עכשיו מולו, וקפאה. לרגע אף נדמה היה שהיא הולכת לאחור. זה הזכיר לו שהוא בפיג'מה. "סליחה," אמרה בסוף, חוצה אותו אגב חשיפת שיניים בריאות, בחיוך ובצעד בוטח. ורק מאחוריו שמע אותה שועטת במעלה המדרגות כאילו אחזה אש ברגליה.

בקוצר־רוח חזר אל דירתו, משך עליו מכנסיים קצרים, חולצה שחורה וסנדלים, ונשוך שפתיים, חדר בפתח הדלת, שפתחה לו בעלת הדירה בקומה השנייה - גברת גוטליב, אשה מזקינה וערירית ופקידה בכירה במס הכנסה - ועבר ביעף אל חלון חדר המגורים שלה, שכמטר אחד מתחתיו הזדקרה שארית העץ - אשכולות עלים ובתוכם גידמים לבנים כעצמות.

איזי פתח את פיו, ופיו נשאר פתוח; לצדו ממש, וכמוהו משקיף מן החלון, עמד לא אחר כי אם שרגא ברים, בלורית הכסף הדלילה שלו מתעופפת באור החריף, ומשוֹר בידו. למטה, על שטיח בלקני עתיר צבעים - רצפת חדר האורחים של גברת גוטליב היתה מכוסה כולה שטיחים בלקניים עתירי צבעים ורהיטים בכיסויי ניילון, והכול כה צח ונקי ומסודר כאילו אדם חי לא דרך כאן מעולם - היו מונחים מספרי־גינה ענקיים.

"טוב שאתה כאן," אמר שרגא, כאילו היה זה המקום הטבעי ביותר לפגוש אותו. לבוש היה בווסט הנצחי שלו, שהעלה בלבו של איזי טעמו של איזה דבר שהיה ואיננו עוד.

"למה! למה!"

קולו היה בהול וחרוך.

"למה מה?"

"למה העץ? באיזה זכות הרסת את העץ שלי?"

"אתה בטוח שזה העץ שלך?" אמר שרגא.

קולו היה חרישי וצלול.

איזי פתח את פיו להשיב. הדברים הצטופפו על לשונו: מה זאת אומרת אם העץ שלו, וכי של מי העץ? הוא לא נוגע בחלונו? ובחורף ממש מכה, עם הרוח, ודווקא באמצע השינה, בחוצפה - כאילו הוא חייב לו משהו, לקום, לפתוח את החלון, לנגוע - מי האיש הקם, בבוקר, לבד, אחרי שהאשה הצומחת כל הלילה מפילה אותו מן המיטה, והוא קם, בסוף, לא יודע בשביל מה, לא חשוב, אבל שומע את העץ לוחש, הענפים נעים, והוא נוגע ואומר ברוך ברוך...

"אמרתי ברוך? בדיחה. היה לי דוד כזה. אבל נחזור לעץ - חוצפה!"

שרגא הניח את המשור הגס על כורסה מכוסה בד ניילון חלק כבתצוגה, מה ששיווה מיד לכורסה וגם לחדר מראה של בית, ושפשף את ידיו זו בזו:

"ובכן, ברוך הרליך אמרת. יפה. הכרתי את האיש. נוּ," - פשט את שתי ידיו לפניו כמי שרוצה לומר, ככה זה, מזכירים שמו של אדם הגון, אמנם משוגע על־פי דרכו, ומיד הדברים מתיישבים.

"נוּ נוּ" - שילח איזי אורנן מעין גיחוך, להזכיר לאיש המשונה הזה - המעורר בך, אגב, על אף הכול, מעין אהדה משונה - שהוא מדבר, לפחות, עם איש כערכו. "איך זה אדם, ככה בא באמצע היום וטראח" - גברת גוטליב המסכנה, כאילו סטרו בפניה, כיסתה אותן בשתי ידיה - "גומר עץ, חי, שהיה פעם, בטח, התקווה הקטנה של אבא אמא. ופתאום טראח! -"

גברת גוטליב, שאוזניה לא סבלו הרמת קול, הזדעזעה שוב, ושׂיכּלה את ידיה בחיקה.

"הרי זה - הרי זה ממש רצח לאור היום!"

"אוי ואבוי," אמרה גברת גוטליב, "אוי ואבוי" - ושרגא מנענע כל אותה עת בראשו ואומר: "כן כן. טוב טוב. סוף סוף. מישהו שכואב לו. טוב טוב."

"מה טוב טוב!" - קרא איזי אורנן, מתאמץ להרים את קולו. בעצם, מנסה בשארית כוחו להדוף תשוקה אחת לא־מסתברת כלל, אך גוברת, לשאת חן בעיני התליין בהיר העיניים וחרוש הקמטים שקולו חרישי וצלול. "מה טוב טוב! סוף סוף! מכירים אתכם עם המלים החלקות האלה יהיה טוב יהיה טוב! את העם טִמטמתם! לא אותי! אני אורז לי מזוודה קטנה ונוסע לי, אם לא אכפת לכם. חשבתי, לפחות, יהיה לי עץ זיכרון יפה. אין דבר. יש עוד מקומות בעולם. ומה, חשבתם שזה הסוף? יש עוד מקומות, ושם דווקא לא באים לך באמצע היום ומקצצים. ועוד אומרים לך טוב טוב..."

"דרך צלחה. מתי אתה נוסע?" אמר האיש בשקט, מפנה לו מקום על הכורסה ליד המשור ויושב על חצי כורסה, גבו בזווית ישרה.

"אין לכם ביטוח?" - שאלה גברת גוטליב. היא התכוונה לטוב, אבל איזי אורנן התפרץ בצחוק מתגלגל: "כמובן! ביטוח יעזור! ביטוח! נגד מי? נגד הריבוינוי של עוֹילֶם?"

"הייתי אומר" - אצבעות ידו המושטת של שרגא נראו כממששות איזה דבר באוויר, בנועם - "הייתי אומר, הקול קול ברוך הרליך: ריבוינוי של עוילם. כן. הייתי אומר כי זה הקול."

"באמת הכרת את ברוך הרליך?"

"מה זאת אומרת הכרתי! ומי לימד אותו לנטוע עץ. אתה יודע שהיה מחבק עץ כאילו זה בן־אדם?"

"אם אני יודע, חה - אתה מעליב אותי. אחיה של אמי זיכרונה לברכה. בשנה האחרונה שלו טיפלתי בו כמו בתינוק."

שרגא פשט את ידו כמפציר בו שיחדל. יד רחבה ומחוספסת כמו קליפה של עץ, ואיזי אורנן, שהוציא כבר כמעט חצי מרֵרתו במלים, מנסה היה לגבור על דחף, נואש משהו, לאחוז בה.

"לא. ברוך אף פעם לא היה כמו תינוק. חורבה, אבל לא תינוק. ראיתי אותו בנווה חיים. תקוע כמו עץ."

"אתה אומר את זה?" - טלטל איזי את שתי ידיו כמאשים, באחת הצביע על מספרי־הגינה ובשנייה על המשׂור.

"תפשת אותי!" חייך האיש והנחית את שתי ידיו על ברכיו. "גברת גוטליב, למה לא נשתה איזה, מה יש לך, תה, אבל חזק. קפה? שיהיה, בוץ אם אפשר."

"טוב מאוד," חיכך את ידיו זו בזו.

"איך לא הצעתי בעצמי," ידיה התירו וקשרו, קשרו והתירו את צנפת השיער על ראשה, כתמי זיעה ענקיים פשטו בחולצתה באזור בתי־השחי. נרגשת, דיברה במלים יחידות, שנבלעו לחלוטין בצעקותיהם של שני הגברים. חבל שלא ידעה, אמרה. העץ התנכל לה, עלים תולעים, מכניסים לבית מחלות. וגם קצת, לפעמים, רוצה לנשום ואין אוויר. קצֶרת אין לה, אבל היא לבד. זאת אומרת בחורף, פתאום, וגם מפחיד איך דופק העץ בחלון. וכשבאים בריצה לחלון, מה רואים. לא רואים. כלום. חושך. ואם ביום, רואים? לא רואים, העץ מסתיר. והיא לבד, זאת אומרת אין לה טענות. היא מסתדרת תודה לאל, לא חסר לה. אבל אם אין בני־אדם... מה שרצתה לומר, חבל. עכשיו היא כבר כמעט מצטערת. פעם היו לה שני בנים. ילדים, לא חשוב. ושלא יחשוב, היא בכלל, חס ושלום, לא היתה עושה את זה בלי השכנים. וגם אשתו, זאת אומרת גברת עליזה, אגב אשה נהדרת, והילדה שלהם -

כשביטאה את המלים "גברת עליזה", כילה איזי את התה בגמיעה אחת וכמעט נחנק.

"כן כן," אמר. "כמובן. היא אמרה לי. אבל לא חשבתי שכל־כך מהר. פתאום באים ועוקרים!"

איזי פלבל בעיניו ושפשף את עדשות משקפיו שהתכסו אדים.

שרגא דיבר בנחת. העץ לא נעקר, אמר. אדרבא, עכשיו ייטיב לצמוח. אגב, למען ההגינות יכול היה לשאול, למשל: עץ זה האם אתה נטעת אותו? האם אתה נתת לו מים בעִתו, וכולי. אבל, הוא לא ישאל. "אתם העירוניים." אם כל אדם בעיר היה נוטע עץ במו ידיו, וגם מגדל אותו, אולי הכול היה נראה אחרת.

"נניח" - אמר איזי.

"כן, נניח" - לכד שרגא את האירוניה של בן שיחו, ואף הוסיף עליה נעימה של פיוס, כאומר: אדרבא ואדרבא. מעשה טוב בלי מידה כלשהי של אירוניה עצמית, הוא לא מעשה ולא טוב. "נניח שאנחנו קמים ויורדים לחצר. מה? פשוט, ככה באמצע היום באמצע הרעש, ונוטעים עץ. מה דעתכם? כל אחד עץ אחד. אגב," אמר, "גברת גוטליב כבר נתנה את הסכמתה. בשכר העבודה שעשיתי לה. מה אתה אומר?"

"טירוף גמור. יסתכלו עלינו מכל החלונות. חוץ מזה, איך, ככה סתם בלי רשות מוועד הבית?" - איזי צחק, לבו כבר כבוש לגמרי לרעיון המגוחך הזה, שפתח איזה ערוץ חדש, נסתר, אל הימים הנוראים שיבואו. "כמו קופיקו, באמצע היום בחצר עם שתיל ביד - אין מי שיצחק. איפה? על ערימות הזבל בין הפחים והחתולים הצוחקים? אנחנו לא גן־ילדים וכאן זה לא בדיוק ירושלים -"

רמז למעשה אחד שעשה שרגא בירושלים. הוא כינס מאות ילדים בחצר המוזיאון חילק להם נייר וצבעים והם ציירו ציורים, וקשרו את הציורים לבלונים, כל אחד את הציור שלו אל הבלון שלו, ולָאות של שרגא העיפו את מאות הבלונים בבת־אחת השמיימה. ואנשי העיר, הטרודים בענייני יום־יום, נושאים את עיניהם ורואים פתאום מעל לגגות עירם את ירושלים של מעלה בצורת עץ חי מתנצנץ באלף צבעים. ושרגא עצמו יושב על אבן ומלגלג על הירושלמים: "עץ חי אחד נטוע באדמה, שווה יותר."

שרגא הביט באיזי אורנן. עיניו חייכו. זמן־מה היה מחריש.

פתאום אמר לו:

"אתה לא מכיר אותי?"

"ודאי. כל ישראל חברים."

חושש היה למלכודת, הרגיש את עצמו חשוף ובלתי־מוגן בפני המבט הבהיר הזה, הנושה אותך בשקט, ומכל מקום עלול להפתיע. יותר מכול חושש היה להיעשות בעל חוב, או להיתפס להערצה.

"תחשוב."

"חשבתי. בקורס מם־כפים בג'וערה לא הייתי. גדר החצץ של חניתה לא אני הקמתי. בנמל חיפה אכלתי אבק פחם ולא מנדרינות. וביום הכרזת המדינה - איזה סקנדל! - התרוצצתי כמו משוגע ברחובות מחפש זיון, סליחה גברת גוטליב."

"כן כן. כולנו היינו פעם צעירים," אמר שרגא וכרך את ידו על כתפיה של בעלת־הבית, שמרוב מבוכה הטילה שַאל רשת על כתפיה, ובקצה השאל כיסתה על פיה כחונקת צחוק או אנחה.

איזי כבר פסע במרץ בתוך החדר אנה ואנה, והאיש מלווה אותו בשחוק תינוקי חלול משיניים - רוב השיניים הקדמיות חסרו לו - רחב ומכל הלב, ומתחת למצחו, שהתקמט כרשת, עיניו, צלולות כראי.

היכן פגשתי עיניים אלה? - חשב איזי. עיניים שמחליפות גוונים לפי צבעי הנוף. מאין הן נשקפות אלי? והוא ראה: מדרון לבן בשרב, פחיות חלודות שחותכים במזמרה, חופן אדמה לחה ובו שתיל חום של אקליפטוס - ריח אורנים ופרה בשם גריזלדה. ובחורה עם ישבן ענקי מושכת צינור גומי ועם כל משיכה צועקת "קאק־טוס קאק־טוס" - וקולות צחוק של נערים.

עכשיו צחקו שלושתם. היה חם ומחניק, ודווקא כאשר עמד לבקש לסגור מעט את התריס משכה גברת גוטליב ופתחה גם את הווילונות ככל שיכלה. רגע עמדה שם בחלון הגדול למול הבתים הפתוחים, שעץ אינו חוצץ עוד בינה לבינם, ידיה על אדן החלון, גאה מאוד. היא נשמה, היא הביטה בעוז בשני האנשים מחלון הבית שממול (אח ואחות), שעה שנסוגו ונסתרו פניהם. עכשיו יכלה לראות דברים, אנשים, בלי חציצת עצים. בתנועת יד של רחבוּת, כאומרת "שיבואו" - שנראתה מעט מגושמת על האשה הלא־צעירה והערירית הזו - הפגינה את ביטחונה החדש, כאשר ניגש אליה שרגא, מאחוריה, טפח כף־יד אבהית על עכוזה, שקפץ והתנדנד, וחבק למותניה; ורק השאל שלה, המורגל לקצב אחר, הוסיף להתנועע בין שתי ידיה, כמכסה על איזו בהלה.

"ובכן" - חזר שרגא והתיישב, עתה כבר על הספה, מזמין, בלי בושה, עוד סיבוב קפה. ואם אפשר, הרי להזיק זה לא יכול, גם מן המִרקחת האדומה האדומה ההיא, כמדומה תותים, שראה אצלה על המקרר. וגברת גוטליב, עכשיו כבר מעוּדדת לגמרי, אומרת: "אדם שיודע מה זה טוב," והשאל כבר מתנועע בחופשיות על מותניה הבשריים, בצאתה.

"נו. ובכן" -

"ובכן מה" -

"ככה. אתה רואה. אתה מתחיל להיזכר."

"תודה. אולי מוטב לשכוח."

"שמך היה, תקן אותי אם אני טועה, שטרנהרץ?"

"נניח."

"אין דבר. אולי פעם אחרת."

"אינני סקרן."

האיש קם, ואיזי קם אחריו. האשה הרימה את שתי ידיה, כאילו היא רואה כבר את הבית שלה חוזר והופך שממה.

"נו נו."

"נו נו? מה אתה מתכוון?"

"שום דבר," אמר האיש.

"או־קיי", אמר איזי. "אבל לא תוכל להכחיש..."

איזי מצמץ - תמונה בהירה, כמו בהבלחת אור פתאום, עמדה לפני עיניו: מדרון הר מטורש באמצע השמש. קוצים לבנים. אבנים חומות. שְפֵיָה.

"אתה היית הראשון שנתת בידינו פחיות חלודות עם שתילים, ואמרת, 'הם שם (הפורעים מהכפר הערבי פאראדיס) יורים כדי להרוג, אנחנו ניטע עצים.' שפיה, אלף תשע מאות שלושים ותשע."

איזי אורנן עמד פסוק רגליים כנטוע ברצפה, ואצבעו שלוחה היישר אל לבו של שרגא, כמאשים. גברת גוטליב, נרעשת, לחצה את השַאל אל צווארה.

"אחר־כך. לילה. חמסין. לבשתי חולצה לבנה. אתה אחזת בידי..."

וקשרת את עיני במטפחת שחורה ואחזת בידי והלכתי אחריך כמו עיוור. עלינו, ירדנו, עלינו. אחר־כך הבנתי שהסתובבנו במקום אחד. היה שקט. אפילו את המוסיקה הקלאסית במועדון, קודש־הקודשים של בנימין היֶקה, הנמיכו. רק הפרות, מזמן לזמן, בתוך השקט מוּ־וּוּ. מה שהעמיק עוד יותר את השקט, שומעים רק איך הרגל נתקלת בבליטת אבן, או פקעת יבלית, ואת הנשימות, שלך ושלי, והיתה לי בעיה איך לנשום בקצב אחד איתך -

אצבעותיו נעו כמנסות את האוויר.

"פתאום נשארתי לבד. ברחת לי מן הידיים... נפלתי? זה נכון?"

"ובכן, אני לא זוכר שמישהו מן הנערים, אגב, הייתם נוער טוב, שמישהו נפל. לא היתה שום סיבה לכך. כמובן, פנס דלק מול העיניים. אגב, פנס מהטנדר של ראובן. והשאלות הרגילות: אתה מוכן? מוכן. תעזוב, תלך, תקריב, תשתוק. אתה אומר כן, אתה נשבע. ואתה בפנים."

הם הביטו זה בזה. שרגא כיווץ את עיניו במאמץ להיזכר.

"נפלתי, אני בטוח," המשיך איזי, עדיין נפתל עם המראה. "דווקא ברגע שנפלתי אמרו משהו חשוב. דיברו אלי זה בטוח. ודאי אחד מאותם הבלים שהיו מאכילים אותנו. אתה בטח זוכר, הרי היית שם."

"לפי דעתי, כל הסאמאטוחה ההיא היתה מיותרת לגמרי. במקום להישבע על אקדח מַאוּזר ותנ"ך, איך שני הדברים האלה הולכים יחד, כבר אז לא הבנתי, הייתי נותן בידי כל אחד שתיל, מעמיד אותו ליד גומה באדמה, עם קצת מים בתוך הגומה כדי שהשתיל כבר יקבל את המזון הראשון שלו. ושם משביע אותו, וחסל אַן עֶק איך שאומרים. עם שתי הידיים שלך באדמה, אתה כבר לא מוציא אותן כל־כך מהר. ובורח לך כְּטשוֹרט ווי הַייסט דָאס לחוץ־לארץ -"

"אתה לא נפלת, נכון? אתה שמעת. אתה בטח זוכר."

"נניח. אז מה. יש מה לזכור? מה שהיה היה."

"אתה זוכר? אמרת שאתה זוכר?"

"זוכר. זוכר שלא אמרו כלום. נו, השבועה כמובן. אתה יודע מה, למה לא תשאל את ראובן? זה היה הוא, הפנס שלו, הקול שלו. אגב, גם המאוּזר שלו."

"אבוד," אמר איזי. "חיפשתי אותו, אחרי המלחמה. סרקתי את המדינה. בסוף מצאתי אותו בחברת מובילים מה שמה, לא חשוב. הוא הסתכל עלי מתוך הקבינה. אתה מכיר את הטרַקים האלה, הגדולים - הסתכל עלי, מלמעלה. כמו איזה אלוהים, מתוך הגבות. גם אז היו לו גבות לא קטנות, עכשיו, מגיעות לו עד האוזניים. בקיצור, הסתכל עלי ואמר: אני מכיר אותך? אתה בטוח? מה־ה־ה? נהיה קצת חירש, לבסוף תפס. 'הה! זה היה לפני המון זמן. אתה באמת חושב שאין לי מה לעשות רק להתחיל לזכור מה שהיה בימי סבתא דְווֹסי? זוּזזז!' דווקא המלה הזאת "זוּזז", לא יודע למה, לא חשוב. בקיצור, הזכירה לי את הקול ההוא, בערך. כמעט דרס אותי. ודאי כבר מת, אני מקווה! אז מה, אתה לא זוכר? סליחה שאני מחזיק אותך."

"תנוח דעתך. יש לי זמן. פנסיונר. ברחוב משנה העתים, לא רחוק מעתליה, ראיתי שלט קטן: אמן חופשי. אמרתי לו, אתה אמן חופשי, אני נוטע חופשי. שנינו מאותה משפחה. הוא השתכנע וירד עימי לנטוע עץ. חב"ד מציע תפילין, אני מציע עץ. גם אתה תרד עימי לנטוע עץ. למה לא עכשיו."

הוא פירק ארגז קטן, בעצם קרטון לאריזת פירות, היו בפנים כעשרים שתילי ברוש בתוך מכלי פלסטיק שחורים, בשתי אצבעות החליק וזקף את הצמרות הזעירות.

"שמך לא היה דעֶרבּאַרעֶמדִיגעֶר?"

"היה. ואתם הייתם משבשים את השם וצוחקים. עשיתי את עצמי לא מבין. עכשיו קוראים לי בְּרִים. שרגא ברים, בקיצור שרגא."

לא היתה שום טינה בדבריו. ואיזי, שרצה תחילה למחות, מצא את עצמו עוזר לזקן לפתוח את אריזת השתילים. אדמה, פירורים וגושים, נפלו והתפזרו על השטיח הכחול־אדום, שהיה פרוש על הרצפה, וגברת גוטליב, גבה אל החלון, טופחת בידה על פיה ואומרת אוי אוי עם כל פירור נופל.

"אתה יודע שיש עוד ברים אחד?" אמר איזי. "והוא במקרה, לא נעים לגלות, סמל במשטרת הצפון."

"קרוב שלי. איזה אחיין של בן־דוד אני חושב. אני מקווה שהוא לא חושב שאני מוציא לו שם רע. אולי אביא לו עץ."

"אתה בטוח שאתה לא זוכר..."

"עזוב את זה. למה לגרד. אבל יש לי איזה דבר אחר בשבילך. אם אתה באמת שטרנהרץ, או היית. בכל אופן אבא של אימך, כלומר סבא שלך, קראו לו ישראל רוֹזנר, נכון? ואז לא היו ממהרים כל־כך להחליף שמות. כן, אז יש לי בשבילך איזה דבר, דבר פעוט. חשבון, אם מותר לקרוא לזה כך, פתוח. אולי אחר־כך?"

הם נטעו שני שתילי ברוש בחצר שמאחורי הבית ליד ביתן פחי הזבל. הפחידו כמה חתולים, הרגיעו כמה שכנים חשדנים, שתקעו את ראשיהם בחלונות, ובשובם, לפני דלת דירתה של גברת גוטליב, הביטו זה בזה נבוכים: להיכנס או להישאר בחוץ! גברת גוטליב רטנה, כל הבוץ מן החוץ מביאים לה הביתה, אך גם החלה להתייפח. שרגא, קרטון השתילים על גבו והתיק המהוה בידו, הביט בה בעצב ואמר: יהיה בסדר יהיה בסדר, אבוא להציץ. והאשה הטובה מטיחה כנגדו, והדמעות חונקות את גרונה: "אתה דוקא לא מוכרח" - ובמרץ גדול סוגרת את הדלת. שני הגברים עמדו זמן־מה במקומם ולא זזו, ושרגא הניד את ראשו בעצב, ובמעין חצי־צחוק פלט כשלעצמו, "הנה לאן שהגעתי." - איזי אורנן - מאמין בתוקף, דווקא משום שבתוך לבו לא תלה בכך סבירות גבוהה אחרי ארבעים שנה, שאיש זה יוכל לגלות לו, סוף סוף, מה הודיעו לו, או הוטל עליו, במעמד ההשבעה בשפיה - הזמין אותו אל דירתו.

"ראית. זה לא הורג אף אחד," נאנח שרגא. "ככה זה. תאמין יותר מדי, אתה עבד. פחות מדי, אתה חוטא, וידונו אותך. כך הולך אדם ממקום למקום. מציע, מה, מה כבר יש לו להציע, עץ מ'שְטֵיינס געֶזאָגט. לנטוע עץ."

הסיפור לא משהו מיוחד, אומר שרגא. בסך הכול, נו, כן, פליט, תאר לך, פליט מביתו מקיבוצו. לכאורה, מן המייסדים. ובכן, איש לא חולק על כך. אבל איך מעז חבר לצאת נגד רצון החברים, לא חשוב. בכל אופן, עכשיו הוא בחוץ. מעין מיסיונר של עצמו. או של אף אחד בעצם. חה חה.

איזי עזר לזקן להכניס את קרטון השתילים, משתדל לא לאבד מלה מדבריו, בתקווה סתומה שמשהו ממה שנאמר לו באותו מעמד בשפיה, בחושך, באור שהתפוצץ עליו פתאום, בנפילה הנוראה, יעלה מתוך דבריו, ולו ברמז. הוא חייך אליו בנעימות, דבר שעלה לו במאמצים לא קטנים על רקע החלון הגדול הפעור והריק מעץ הצפצפה.

הוא מיהר להגיף את התריס על החלון הריק.

"למה לסגור?" - אמר האיש, ושלח את ידו אל התריס לפותחו, ממתין רגע כדי לתת הזדמנות נאותה למארחו לעשות זאת - כראוי וכמובן מאליו. והדבר העלה את חמתו של איזי אורנן, עצם החוצפה! הוא לא אהב את הפמיליאריות הזאת, בא לך אדם שבקושי החליף עימך שתי מלים, וכבר הוא שם לך חמישייה על הגב, מתרווח בכורסה שלך ושואל אותך מה אתה עושה וכמה אתה מרוויח ואם יש לאשתך אחות -

"תודה," אמר שרגא מן החלון, נושם עמוק ומוציא אוויר בתאווה.

"תרגיש כמו בבית," פלט איזי ביבושת. וכמנסה להציל איזו שארית של כבוד אבוד, הצביע בתנועת יד רחבה על כורסה, ולא נח עד שראה את האיש שוקע בתוכה. בעצמו התיישב בכורסה השנייה, הטיל רגל על רגל בתוקף מופגן, שנראה מעט מגוחך למול האיש הקטן וחסר ההדר הזה.

פעם חלם, אומר שרגא, שהוא קם בבוקר והנה כולם עצים, כל החברים, פשוט נטועים כעצים ומתנענעים. עכשיו, אולי יואיל להביא לו כוס מים.

המשך הפרק בספר המלא