כ"א מחשבות על ממלכתיות ישראלית

מבוא לסדרה

ישראלים

אין עיסוק חביב על אנשים יותר משיחה על עצמם. פנטזיה משותפת לרבים מאתנו היא שיחה מתמשכת עם "אחר" תבוני שתאיר לנו את עצמנו באור חדש או תגלה לנו היבט מפתיע בנפשנו שלא הכרנו (אם כי, למען האמת, יש במהלך כזה גם יותר משמץ של איום על שלוות הנפש שלנו...). כעורכי הסדרה ישראלים איננו מסתירים את סקרנותנו בנוגע לעצמנו — מי ומה אנו, הישראלים, ומדוע? אילו מאפיינים מייחסים הישראלים לזהותם הישראלית, ועד כמה דימויָם העצמי המשותף נכון ומבוסס? האם ישראליות היא מהות בעלת דנ"א ורכיבים קבועים שהזמן אינו משנה או שמא תמורות עמוקות שינו לחלוטין את פניה? מי הם גיבורי התרבות שלנו ומה הוא מקום ישראלי? לכל אחד מן הנושאים האלה ואחרים ייוחד ספרון בסדרה.

הסדרה ישראלים היא בת כלאיים בכוונת מכוון: הספרונים הרואים בה אור עוסקים בנושאים מהותיים, ולעִתים "כבדים", שבלב ההוויה הישראלית העכשווית, אבל אורכם וכן לשון הכתיבה שלהם נועדו להיות מזמינים וקלים לקריאה. ישראלים נועדה לגשר בין המחקר האקדמי על תחומיו והסתעפויותיו ובין רצונם של קוראים רבים לבחון ולהבין את עצמם כיחידים וכקולקטיב. זה גם ניסיון להנגיש ידע מחקרי איכותי בלי לציית לחוקי הכתיבה האקדמית, כלומר כמעט ללא הערות שוליים או רשימות ביבליוגרפיות המרחיקות רבים מחיבורים עיוניים. עם זאת, כל ספרוני הסדרה, הנכתבים בידי טובי החוקרות והחוקרים בנושאים השונים, נבחנים בקפידה על פי כללי השיפוט האקדמיים, ובמובן זה הם שווי ערך לכל פרסום אקדמי אחר.

למי ספרוני הסדרה מיועדים? למי שדיונים קצרים (יחסית) בשאלות מורכבות של זהות ומהות מושכים אותם, למי שזמנם קצוב — לנוסעים המתמידים ברכבת, לנופשים בסוף שבוע בצימר בגליל או בחוות הבודדים בדרום, להולכים בשביל ישראל שהגיעו לחניון הלילה ולמחרת ישכימו עם שחר, לחיילים בתורנות משמימה, למי שעוברים בנמל התעופה בן־גוריון בצאתם לנסיעת עבודה של כמה שעות ליעדים שמעבר לים, לשומרי שבת אחרי התפילה, למשתזפים בחופי הים ולחובבי סקי שסיימו את המסלול לאותו יום, לשומרי חניונים בשעות הלילה המאוחרות, לסטודנטים שהנושא קרוב לתחום לימודיהם ולאנשי תקשורת המעוניינים להעמיק מעט יותר במושאי כתבותיהם. הספרונים רואים אור בדפוס ובדיגיטל כאחד, כך שיתאימו לכל.

ברוח הסדרה נחתום מבוא זה לא בציטוט כבד סבר, אלא בהזמנה להצטרף אלינו לטיולים הקצרים והמרתקים שהספרונים האלה מציעים.

העורכים

פרופ' תמר הרמן, פרופ' עופר שיף

אוגוסט 2023

תמר הרמן, עופר שיף

הקדמה

עד לפני שנים אחדות היה הדיון במונח הממלכתיות נחלתה של קבוצה מצומצמת של היסטוריונים, אנשי מדע המדינה וחוקרים של החברה הישראלית. ואולם, בשנים האחרונות חזר המונח למרכז השיח הציבורי. העוצמה של שיח זה והגיוון הפנימי הרב שבתוכו קיבלו משנה תוקף מאז חילופי השלטון בחורף 2022, ועוד יותר מכך מאז פרוץ המחאה האזרחית בראשית 2023. למרות השוני בין הדיונים במשמעות המונח ממלכתיות, המכנה המשותף, המוצהר או הסמוי בין רובם, הוא בתחושה שקווי השבר המוכרים בציבור הישראלי הולכים ומעמיקים, ולא פחות מכך — ואולי אף יותר — הולך ומעמיק הניכור בין מוסדות המדינה לרבים מאזרחי ישראל על מגזריהם השונים. בעקבות כך הֵחל חיפוש רב־כיווני אחר גרסה עדכנית של שאיפתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שהגה את המונח ממלכתיות. בהיבטים מסוימים אין למונח זה אח ורע בדמוקרטיות אחרות. בן־גוריון שאף ליצור מסגרת הגותית ומעשית שתוכל להכיל את כל אזרחי ישראל חרף ההבדלים והפערים ביניהם ותיתן בידי המדינה החדשה כלי למנף את המשימה של בינוי הלאום לאחר השגת העצמאות. החיפוש כיום הוא אחר ממלכתיות שתגשר על הפערים ואולי אף תאחה את השברים.

ברור כי האתגרים שבן־גוריון התמודד עמם באמצעות תפיסת הממלכתיות השתנו לחלוטין: מעמדה הפוליטי של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית ובתפוצות התחזק עד מאוד, המערכת הפוליטית אינה נשלטת עוד על ידי מפלגה דומיננטית, כפי שהייתה עד המהפך של 1977, האוכלוסייה גדלה והתגוונה בקצב מהיר, בנושאים רבים הלך ונשחק הקונצנזוס הלאומי, כלכלת השוק העמיקה והחריפה את הפערים החברתיים והכלכליים בתוך החברה הישראלית, בהשפעת הפוליטיקה של הזהויות קבוצות "אילמות" או "מושתקות" תובעות להן קול ומעמד, כלי התקשורת המסורתיים והחדשים משחקים תפקיד שונה לחלוטין מכלי התקשורת בימי ראשית המדינה ועוד ועוד.

האופן שבו קבוצות ומגזרים שונים בחברה הישראלית מפרשים שינויים אלו, ובעיקר את השפעתם על היתכנותו ועל תכניו של מכנה משותף שיעמוד בבסיס שיח הממלכתיות העכשווי, הוא נושאה של אסופה זו. במסגרת הסדרה ישראלים, המבקשת לפענח את הדנ"א של החברה הישראלית, הדיון על הממלכתיות משמש אותנו ככלי לבירור גבולות הקולקטיב הישראלי ומאבקי הכוח בין התפיסות והאתוסים המתחרים במסגרתו. לצורך דיון זה פנינו לאנשי ציבור, לאנשי עט, מחקר והגות וביקשנו מהם לסכם במסות קצרות את תפיסותיהם בנוגע לתוכן ולרלוונטיות של המונח ממלכתיות כיום, ובהתאמה — בנוגע למהותו ולמשמעותו של "האנחנו" הישראלי.

כדי להקל את הקריאה חילקנו את המסות השונות לארבעה שערים. השער הראשון — "יהודית" ו"דמוקרטית" — מניח את היסודות לשיח הממלכתיות בכך שהוא מזכיר לנו את המובן מאליו: מדובר בערך המוסף היהודי העומד בבסיס שיח זה ומבדיל אותו משיח רפובליקני רגיל. המסות השונות בפרק זה מבקשות לבחון את חזון הממלכתיות ואת משמעויותיו לנוכח צירוף ייחודי זה בין "יהודית" ל"דמוקרטית".

השער השני — כשלים מבניים בכינון הממלכתיות — מתמודד עם שורה של מתחים המאפיינים את תפיסת הממלכתיות, ובעיקר כשלים הנוגעים למתח בין המאחד והמפריד בין קבוצות ומגזרים בחברה הישראלית. שער זה מתמקד בהיבטים שאפשר לתארם כבקיעים בחזון הממלכתיות. המסות בשער הראשון מתייחסות למתח בין יהודית לדמוקרטית כמתח "חיובי" שהתמודדות אִתו היא תנאי להבנה וליישום של האתוס המאחד שביסוד תפיסת הממלכתיות, ואילו המסות בשער השני מתמקדות בהיבטים המשבריים הנובעים מן המתחים השונים שביסוד תפיסה זו.

השער השלישי והשער הרביעי מתמקדים בסוגי ההתמודדות הנפוצים כיום עם המתחים השונים שבבסיס מושג הממלכתיות. השער השלישי — תודעה ממלכתית אזרחית בחברה מקוטבת — מדגיש את הצורך לפתח תפיסת שותפות מכילה, שאינה מקבלת את התפיסה הבן־גוריונית של כור ההיתוך, ובמקום זאת דורשת לתת לזהויות המגזריות והקבוצתיות תפקיד פעיל בעיצוב האתוס המשותף. המסות בשער הרביעי — מחיר החתירה לאחדות ניטרלית א־פוליטית — מזהירות מפני תפיסת ממלכתיות שבשם החתירה לאחדות מתחמקת מהתמודדויות פוליטיות ואידאולוגיות ומדגישות במקום זאת את הצורך בתודעה ממלכתית, המאפשרת ואף מעודדת דיונים במחלוקות יסוד מן הסוג הזה המגדירות את החברה הישראלית.

למותר לציין שחלוקת שערים זו אינה קשיחה, ומסות רבות היו עשויות למצוא מקום בשערים אחדים. צריך גם להדגיש שאין באסופה משום יומרה למצות את כל ההיבטים והסוגיות הנוגעים לממלכתיות בישראל, אלא לפתוח דיון ולהצביע על כיוונים עיקריים ששיח הממלכתיות צריך להתמקד בהם.

אנו מקווים שהאסופה לא רק תעורר עניין, אלא גם תתרום ולו מעט לכינונה של ממלכתיות חדשה ועדכנית, שתשמש מצע לגיבוש חוזה חברתי חדש בין אזרחי ישראל ובין עצמם ובינם ובין "הממלכה".

גרשון הכהן

ממלכתיות: מונח מפתח בהשקפת העולם של בן־גוריון

בשנה האחרונה זכה המונח "ממלכתיות" לשימוש נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי, אך ראוי לעמוד על ההבדל בין משמעותו בשימוש שקבע לו בן־גוריון ובין השימוש הרווח בו בשיח העכשווי. עיקר ההבדל מתמצה בהבחנה בין ממלכתיות בתפיסה רחבה, בהקשרה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, ובין ממלכתיות בתפיסה צרה המתכנסת לדרישה של ציות לשלטון החוק, לטוהר המידות, להתנהלות פוליטית הגונה ולהתמסרות ל"טוב הכללי". השימוש של בן־גוריון במונח היה ייחודי למורשת ישראל, ובשל כך גם המומחים למדע המדינה לא מצאו לו מקבילה בגישות המוכרות לסדרי מנהל ציבורי ומדינה.¹

הצורך הראשוני של בן־גוריון בכינון מונח הממלכתיות נבע מתביעה בלתי מתפשרת לאחדות ישראל גם לנוכח מחלוקות קשות, ותביעה זו הופנתה אל כלל העם.² ואולם, מבחינת התנהלות ההנהגה נועדה הפנייה אל הממלכתיות כערך לשרת צורך חיוני לא פחות של ההנהגה כסמכות ריבונית: סמכות הנדרשת לבסס את מקור ההצדקה להכרעות מנהיגותיות קשות במתח הישראלי המתמיד שבין חלום יהודי ציוני, המתואר בהכרזת העצמאות במילים "שאיפת הדורות לגאולת ישראל", ובין ניהול מדינה מודרנית. מדובר בחזון המכוון לפעולותיה של מדינת ישראל באופן החורג מחובותיה הרגילות של מדינה מערבית מתוקנת. על החריגות הזאת חזר ועמד בן־גוריון בדיבורו ובכתיבתו לאחר הקמת המדינה: "מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של עם ישראל [...] ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי לגאולתו".³

הדרישה לממלכתיות ביקשה לסמן להנהגה ולמשרתי הציבור את חובת ההתמסרות לתכלית לאומית נשגבת המבקשת ביטוי במבחן המעשה היומי. בהיבט זה הממלכתיות כהכוונה של חזון־על מעניקה למשרתי הציבור מעין נקודת תיווך בין שמיים לארץ, מעין מצפן לניווט במציאות מורכבת ורווית מתחים. מתוקף זה דרש בן־גוריון לפרק את הפלמ"ח ולסגור את החינוך הנפרד של זרם העובדים. הוא תבע מאמץ חסר תקדים, העומד מעל שיקולי ניהול רציונליים, לממש את חובתה של המדינה היהודית לקיבוץ גלויות, ומכאן ביסס את התביעה להביא את העולים מעיראק כולם בבת אחת למרות מחסור חמור במשאבים ולמרות היעדר מענה שלם בכל הנוגע לשיכונם ולהזנתם. בהשראת הממלכתיות גם הצדיק בן־גוריון את דחיית הדרישה לכונן חוקה, בטענה שאל לו למיעוט היהודי הנמצא לפי שעה בארץ לקבוע חוקה שתחסום בעתיד את כוח ההשפעה והשינוי שיחוללו המוני העולים. בהיבט זה הממלכתיות של בן־גוריון הייתה דרישה לנאמנות לסיפור־העל של האומה היהודית בכל פעולותיה של מדינת ישראל בתהליך ביסוסה והתפתחותה.

ממלכתיות: מסגרת ערכית לאיזון מתחים

בנקודת המוצא של מונח הממלכתיות של בן־גוריון ושל אופני יישומה מצויה תפיסת עולם מקיפה להדרכת מעשה ההנהגה ברמה הלאומית. תפיסה זו מניחה שמנהיגות מעשית גם ברמה הלאומית, וגם ברמה הבירוקרטית, מתנהלת בניווט של מתחים בלתי פתורים. עבודת האדריכל, למשל, יכולה להדגים כיצד אבחון המתחים והרעיון לאיזון ביניהם מציבים את נקודת ההתחלה להמשך עבודת התכנון. כזה הוא לדוגמה המתח בין השאיפה לבנות בית כמחסה סגור ומוגן מפגעי האקלים ומן הסכנות ובין השאיפה ליצור חיבור רציף ופתוח בין החלל הפנימי של המבנה ובין המרחב שמחוץ לו. גם לאחר שעוצבה נקודת האיזון, המענה משמר את תודעת המתח הבסיסי כמחולל את התוצאה האדריכלית. שלא כמו באדריכלות, הגישה הניהולית המכנית נוטה לצפות ממנהל לפתור את המתחים אחת ולתמיד. ואולם, גישתו של בן־גוריון הפוכה לחלוטין: היא רואה במתחים כוח מניע, כאשר המתחים הבלתי פתורים, שהאדם והחברה מתנהלים בצִלם, מעצבים את בסיס זהותם.

תודעת המתחים הרווחים בחברה ובמדינה, נחוצה בשיטת המנהל הציבורי של בן־גוריון כמצפן משותף לא רק להנהגה הבכירה, אלא גם כאמצעי הכוונה לעבודתם של משרתי הציבור. הממלכתיות הישראלית מבטאת בהיבט זה את המסגרת המכוונת לאיזון בהתנהלות במתח המתמיד בין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר, המאופיין באמות מידה אוניברסליות, ובין ראיית המדינה כאמצעי בתהליך גאולה נבואי השואף לאינסוף. "מדינת ישראל", הסביר בן־גוריון, "היא מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן שונה מכל המדינות [...] היא לא מדינה לתושביה — אלא לעם היהודי כולו".⁴ מדברים אלו ברור מדוע לשיטתו של בן־גוריון, מדינת ישראל כאמצעי למימוש חזון אינסופי תמשיך להיות "מדינה שבדרך" גם לאחר הקמתה.

המתחים המכוננים את זהותה של מדינת ישראל

מדינת ישראל הוקמה מתוך מערכת מתחים ייחודית, שכוננה את המפעל הציוני מראשיתו, ובן־גוריון הגדיר אותה עוד בשנים שלפני הקמת המדינה: מצד אחד, הוא הבליט את תכלית המדינה כמפעל גאולה ייחודי לעם היהודי, ומן הצד האחר הוא לא זנח את חובתו לכינון מדינה מתוקנת המאופיינת באמות מידה אוניברסליות. עוד בטרם הקמת המדינה, בנאומו לחברי ההסתדרות ב־1944, הדגיש בן־גוריון: "מדינה יהודית אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים [...] ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי אזרחי ולאומי לכל תושביה ואזרחיה". בדבריו אף הרחיק לכת ואמר: "במדינה יהודית יתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה אם יהיה ראוי לכך". עם זאת, הוא הבהיר היטב: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה — אלא בתפקיד שיוצג למדינה: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה ייעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת".⁵

דברים אלו מדגימים את השיטה שאני מבקש לתאר. מצד אחד, בן־גוריון מתחייב בהם למדינה דמוקרטית שוויונית לכלל אזרחיה, ומן הצד האחר הוא אינו מוותר על היותה של המדינה עצמה יהודית ביסוד ייעודה, בלי תלות במספר אזרחיה היהודים, כלומר המדינה עצמה תהיה יהודית מכוח ייעודה ותכליתה היהודיים. במבט לוגי מדובר בשתי מגמות תפיסתיות וערכיות בלתי מתיישבות, אולם לבן־גוריון לא היה כל קושי להחזיק בשתיהן בעת ובעונה אחת וליישמן בחיי המעשה.

חוקה כמסמך משפטי מתקשה להכיל מתחים היכולים להוביל לסתירה הדדית, וגם משום כך נמנע בן־גוריון מכינונה: הוא ביקש דרך התנהלות של "גם וגם" באימוץ מגמות שמבחינה לוגית אינן עולות בקנה אחד. במילים אחרות, בן־גוריון ביקש להימנע מן ההכרח להכריע, כפי שהסביר בנאום למועצת מפא"י באפריל 1951: "יש במדינה ניגודים רוחניים וחברתיים כלכליים [...] לא הגיעה עדין שעת ההכרעה בשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. וכל הרוצה באמת ובלב תמים בקיבוץ גלויות הלכה למעשה [...] חייב להטות שכם — נרכז קודם את העם בציון, נבטיח קיומו ושלומו, ובבוא הזמן יכריע במה שיש להכריע"^.6

אם כן, מתגלה כאן גישת יסוד במשנה סדורה חברתית ופוליטית המגולמת לא רק בפרקטיקה פרגמטית, אלא גם בגישה מטפיזית לראיית הגאולה כנתונה בתהליכי התהוות חומריים. בכך טמונה גם תפיסתו התאורטית והמעשית של בן־גוריון בכל הנוגע לתפקיד ההנהגה הלאומית הנבחנת ביכולתה לנווט מערכות מתחים, כאשר המתחים עצמם מתווים את מערכת הקואורדינטות שדרך וזהות לאומית מתעצבות דרכה. במילים פשוטות, מבחנו של המנהיג מתבטא ביצירת נקודת איזון לסנכרון המאפשר הימנעות מהכרעה סופית במתחים שלא רק שאינם בני פתרון, אלא אף מוטב שלא להביא בהם לידי הכרעה. מונח הממלכתיות משמש בהקשר הזה כמצפן לחוקה דינמית גמישה ופרגמטית מצד אחד המכוונת לחזון נצחי אידאלי מן הצד האחר.

המשך הפרק בספר המלא

1) המומחים הישראלים שעסקו במונח הממלכתיות התקשו להציע לו תרגום הולם. ראוי לעיון מיוחד ספרו של ניר קידר ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן־גוריון, מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות ויד יצחק בן־צבי, קריית שדה בוקר וירושלים 2009, בו הוא מציע עיון שיטתי ומקיף בסוגיה.

2) נאום למדריכי הגדנ"ע, נובמבר 1951, מתוך: דוד בן־גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, מפא"י, תל אביב 1953, עמ' 255.

3) הנ"ל, כוכבים ועפר, מסדה, תל אביב 1976, עמ' 92.

4) נאום בקונגרס הציוני הכ"ג, אוגוסט 1951, מתוך: בן־גוריון, חזון ודרך, עמ' 200–201.

5) הנ"ל, במערכה, כרך רביעי, מפא"י, תל אביב תש"י, עמ' 164.

6) הנ"ל, חזון ודרך, עמ' 134.