המאבק על אי התכלית

התעוררתי במיטה מזיע כולי. הלב שלי דפק במהירות מסחררת. לא האמנתי שהתעוררתי בגלל חלום. לא קרה לי דבר כזה מאז שהייתי קטן. ניסיתי להירגע, לנשום עמוק, לפני שהמחשב המרכזי ידליק את האורות וישלח אליי את טוויקס.

זה לא עזר.

תוך שניות האורות נדלקו, וטוויקס הגיע כדי לבדוק את המדדים שלי — דופק, חום, לחץ דם.

״זה רק חלום," אמרתי בשקט לטוויקס, כאילו רובוט־בית שכמוהו יכול להבין מה זה אומר.

״חום הגוף תקין,״ הוא אמר, ״אבל הדופק גבוה מאוד. אודיע להורים.״

״זה בסדר. לא צריך...״ ניסיתי לומר. הדבר האחרון שרציתי עכשיו היה שטוויקס יעיר את אמא בגלל חלום שחלמתי. גם כשהייתי קטן היא לא אהבה להתעורר בגללי בלילה, אז עכשיו, כשאני עוד רגע בן ארבע־עשרה?

שום דבר שאמרתי לא עזר. הוא היה חייב להזעיק את אחד ההורים בגלל הדופק הגבוה שלי. שכבתי על המיטה בעיניים פקוחות וחיכיתי.

חלפו רק כמה שניות עד שטוויקס חזר והולוגרמה של אמא בוקעת מחריץ ההולוגרמות בחזה שלו —

״כן, רובי-G,״ היא אמרה בקול מנומנם. שערהּ החום המסודר תמיד היה מבולגן. עיניה היו אדומות משינה. ״מה יש?״

״הכול בסדר, אמא,״ מיהרתי לומר. ״ אני לא...״

״מצוין,״ קטעה אמא את דבריי, ״אז אני יכולה לחזור לישון בשקט? יש לי יום חשוב מחר בעבודה ואתה באמת כבר ילד גדול.״

היה ברור שהיא לא תיתן לי לסיים לדבר אחרי ששמעה את ה״הכול בסדר״.

״כן אמא, לילה טוב,״ אמרתי.

״לילה טוב,״ היא אמרה ביובש וההולוגרמה שלה נעלמה.

״לילה טוב, רובי-G,״ אמר טוויקס. הוא יצא מהחדר שלי לכיוון עמדת הטעינה שלו.

האורות בחדר שלי כבו. שכבתי במיטה בעיניים פקוחות ולא הצלחתי להירדם. לא ידעתי מה מפריע לי יותר — החלום המטריד הזה, שגרם לי להתעורר ואפילו לא זכרתי מהו, או העובדה שלאמא שלי באמת לא היה אכפת מה קרה לי פתאום באמצע הלילה.

״רובי-G,״ שמעתי לפתע את קולו של אבא מפתח החדר. הוא דיבר בשקט. ״אתה ישן?״

״לא, אבא,״ עניתי. ״אני לא מצליח להירדם.״

״אתה לא מרגיש טוב?״

״אני בסדר,״ עניתי, ״כנראה חלמתי איזה חלום רע.״

״מה כבר חלמת?״ שאל אבא בעייפות.

ניסיתי לחשוב, להיזכר. הרגשתי כאילו הקצה של החלום עוד נשאר לי בראש, ואני לא מצליח לאחוז בו. אבל ההרגשה שמשהו איום קרה נשארה בי והעיקה עליי.

״אני לא מצליח להיזכר,״ אמרתי.

״מחר תבדוק בכַוַון החלומות,״ אמר אבא בפיהוק, ״אבל אתה עובר עכשיו לשלב Z. החיים שלך יהיו מעכשיו מעניינים יותר. תקבל תפקיד בוגר. תהיה לך אחריות. אולי זה מה שהוביל לחלום שלך.״

״אולי,״ אמרתי.

״אתה רוצה שאשלח את טוויקס להכין לך משהו לשתות?״ שאל אבא.

״לא,״ עניתי. ״פשוט אנסה שוב להירדם.״

״בסדר. לילה טוב,״ הוא אמר ופנה ללכת.

נשארתי לשכב בשקט על המיטה.

בחושך שבחדר שלי הבטתי לעבר המקום המוכר של התמונה הקטנה במסגרת שעמדה על המדף. התמונה של סבא שלי, שצולמה ממש לפני שהגיע לגיל שישים ועבר לאי התכלית. התמונה היחידה שאמא הסכימה שתישאר לי ממנו. באור הקטן של מנורת הלילה יכולתי לראות את תנועת היד שלו כשהיא מנופפת לי לשלום. הבטתי בתמונה של סבא עד שהעיניים שלי נעצמו.

בשבע בבוקר, כמו תמיד, התייצב טוויקס ליד המיטה שלי והעיר אותי. האורות ותמונות הנוף בחדר נדלקו.

״בוקר אור, רובי-G,״ אמר המחשב המרכזי של הבית. ״היום הוא היום העשרים ושניים בחודש האחד־עשר של שנת העדכון התשיעית בעידן השישי. לפי הספירה הישנה — 22 באפריל 2175.״

נכנסתי לרחצה קצרה באמבט הקצף, ומיהרתי למתחם המזון כדי לאכול משהו לפני שאשתגר ללימודים. הבית היה שקט לגמרי. ההורים שלי כבר השתגרו לעבודה במשרד הראשי.

כשהגעתי למתחם המזון, התפריט של ארוחת הבוקר ריצד על המסך מעל דלפק האכילה האפור. גם שם אף פעם לא היה משהו חדש. הופיעו בו בדיוק אותן מנות מזינות שיעזרו לי ״להעביר את היום עם כוחות ועם מרץ״ כמו שאמא אומרת: סלט אבות מזון, יוגורט פרוביוטי, מחית פחמימות ופאי ויטמינים.

בחרתי במחית הפחמימות. כעבור כמה שניות נשמע הצפצוף המודיע שהמנה מוכנה. שלפתי אותה מתא ההכנה. התווית ההולוגרמית של מִנהל המזון התנוססה מעליה באוויר, עד שהתפוגגה כדי לבשר לי שהמחית התקררה מספיק בשביל לאכול אותה.

בדיוק באותו רגע הופיעה ההולוגרמה של אמא מתוך חריץ ההולוגרמות שעל דלפק האכילה. עכשיו, כשהייתה במשרד, היא נראתה מסודרת ומטופחת. השיער החום שלה היה ארוז בתסרוקת מוקפדת והעיניים הירוקות שלה, אלו שירשתי ממנה, היו מאופרות בקלילות. היא נראתה יפה ורעננה לגמרי. כמו תמיד כשהייתה בעבודה.

״הכול בסדר, רובי-G?״ היא שאלה. ״רציתי לוודא שאתה מרגיש טוב. מחר יש לך יום חשוב.״

היא צדקה. מחר באמת אמור להיות יום חשוב. היום הגדול שלי — יום ההתבגרות. מחר אהיה בן ארבע־עשרה ואעבור לשלב Z. אני יודע שהייתי אמור להתרגש מזה, אבל משום מה לא נראה לי שזה ישנה משהו בחיים שלי.

״אני מרגיש בסדר גמור,״ אמרתי, ״רק קצת עייף.״

״אני שמחה לשמוע,״ היא ענתה וחייכה את החיוך שלה, שאף פעם לא מגיע עד העיניים. ״אחרי שתחזור ממתחם הלימוד, נסה לנוח קצת. שיהיה לך יום טוב.״

״תודה, אמא. גם לך.״ עוד לפני שסיימתי את המשפט ההולוגרמה שלה כבר נעלמה.

עליתי על בימת עמדת השיגור ורגע לפני שלחצתי על הכפתור שישגר אותי למתחם הלימוד, חשבתי שאולי בכל זאת יש איזו אפשרות קלושה שמשהו מעניין יקרה בחיים המשעממים שלי. אולי סוף־סוף יקרה לי משהו שונה.

***

בכל מקרה — באותו יום זה לא קרה.

זה היה יום רגיל, עם אותן שעות לימוד ועם אותו חומר שזרם מצינור המידע היישר אל קַבָּל־הַקֶּלֶט שלי.

בהפסקת הצהריים, לאחר שעת הלימוד הרביעית, ישבתי במתחם המזון לבד כמו תמיד ולעסתי את המנה הרגילה שלי. מפעם לפעם הצצתי בשולחנות של הבוגרים שכבר עברו לשלב Z וקיבלו תפקיד בוגר. הם ישבו שם בזוגות או בשלישיות ודיברו ביניהם. להם כבר היה מותר לשבת עם ילדים אחרים. ידעתי שממחר גם אני אוכל לשבת שם בהפסקת הצהריים ולא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה. על מה אני כבר יכול לדבר עם ילד אחר או ילדה אחרת? מה כבר אוכל להגיד להם? לא. אני רגיל להיות לבד. ככה תמיד היה. ככה כולם! מצד שני — גם הבוגרים שיושבים ומדברים שם באזור שלהם ישבו פעם לבד. אולי לשבת לאכול עם עוד אנשים ולדבר איתם זה בכל זאת משהו שאפשר להתרגל אליו...

שוב שמתי לב, איך אפשר היה שלא, שלִיוֹ-K שולחת אליי מבטים עם העיניים החומות הגדולות שלה. היא ישבה באזור הבוגרים ליד חברה שלה. שתיהן היו לבושות בחולצה האפורה של מתחם הלימוד, ושתיהן היו בשיער אסוף שחשף את קַבָּל־הַקֶּלֶט שלהן מעל אוזנן השמאלית.

כמו שאר הבנות — הן שמו מדבקה לקישוט מסביב לקַבָּל־הקלט. הקישוט של ליו-K היה כוכבים כסופים מנצנצים, שהתאימו לשיער השחור, החלק והמבריק שלה. הן דיברו ביניהן בשקט ומדי פעם צחקו, אבל כל כמה שניות ראיתי שהיא מסתכלת עליי. יותר נכון — הרגשתי שהיא מסתכלת עליי, כי השתדלתי לא להסתכל עליה בחזרה. זה היה די מביך. למרות שֶליו-K גדולה ממני בכמה שבועות — הכרנו מגיל קטן מאוד, עוד במתחם התינוקות. ממש גדלנו יחד, כי אמא שלה עובדת עם אמא שלי כבר שנים במשרד הראשי. מה היא רוצה ממני עם כל המבטים האלה בזמן האחרון?

״שלום, רובי-G.״ מרוב מחשבות לא שמתי לב לרובוט המִמסר שהגיע פתאום לשולחן שלי. ״עליך להגיע למתחם הלימוד מוקדם יותר מחר. מנהל המתחם רוצה לברך אותך ולהטיל עליך את תפקיד הבוגר. נא להגיע למשרדו מחר בשעה שבע וחצי בבוקר.״

״בסדר גמור,״ עניתי בעייפות, ורובוט הממסר פנה לאחור והתרחק.

שוב, כמו בכל שנה, אצטרך לעבור את ״השיחה״ עם המנהל. אושר גדול.

אבל השנה השיחה הזו בכל זאת תהיה שונה. השנה אקבל ממנו את תפקיד הבוגר הראשון שלי.

לא ידעתי לְמה ימנו אותי, כי לא ידעתי מה תוצאות הבחינות שערך לי המשרד הראשי בחודש שעבר, אבל סביר להניח שהתפקיד הזה יהיה תפקיד משעמם.

בסוף יום הלימודים הלכתי במסדרונות האפורים של מתחם הלימוד כדי לעמוד בתור להשתגר הביתה. רוב הילדים שתקו כרגיל וחיכו בשקט לתורם. רק הבוגרים שכבר עברו לשלב Z דיברו קצת ביניהם.

כשהגעתי הביתה הייתי לבד. כלומר — אם לא מחשיבים את טוויקס, כמובן. מילאתי את משימות הבית שלי ושלחתי אותן לבדיקה, ואז נשכבתי על הספה האפורה שלנו — ספת התודעה, וחיברתי את קַבָּל־הקלט שלי לצינור שלה כדי להתחבר לענן התודעות. מוזר שדווקא שם, במקום שבו רק התודעה שלי נמצאת, היה לי הרבה יותר קל להתחבר לאנשים אחרים. באמת אין לי מושג למה.

ברגע שהתחברתי לענן מיהרתי לאזור המשחקים, ושם — למשחק אופני הסילון, המשחק האהוב עליי.

״רובי-G,״ חייך אליי בן-J שבדיוק סיים מֵרוץ, ״בוא, בוא כדי שאנצח אותך פעם אחת לפני שאני מתנתק.״

הוא נשאר לשבת על האופניים שרכב עליהם כי לא היה תור — די נדיר למתקן אופני הסילון.

״מה אתה אומר?״ חייכתי אליו, ״בוא אנצח אותך כמו תמיד. אחרת לא תירדם בלילה.״

עלינו על האופניים ומייד התחלנו לטוס במהירות מטורפת. זה היה אדיר! אני מצוין במשחק הזה. אבל גם בן-J. כמו תמיד המרוץ היה צמוד. בסוף ניצחתי אותו. בהפרש קטן, אבל ניצחתי.

״טוב. אם הייתי יכול להישאר כאן, הייתי הופך את הניצחון הקטן שלך לזיכרון רחוק. תמיד טוב לראות אותך מושפל,״ בן-J חייך. העיניים החומות שלו צחקו איתו.

״עם חברים כמוך...״ אמרתי בקול נעלב.

״בוא נגיד שלמזלך אני חייב להתנתק, כבר מאוחר. לילה טוב, רובי-G.״

דמותו נעלמה כשניתק את התודעה שלו מהענן. בן-J היה מִשטח אחר של העולם — שטח 8. השעה שם הייתה כבר שעת לילה מאוחרת.

למרות שבן-J התנתק, נשארתי בענן. להיות בבית לבד עם טוויקס זה הרבה יותר משעמם, ועד שאמא ואבא יחזרו מהעבודה יעברו עוד שעות. עכשיו, כששנת השינוי מתקרבת, הם היו אפילו יותר עסוקים מתמיד.

אצל אמא העניינים היו מסובכים אפילו יותר עכשיו, כשדייזי-H, אחת משתי העוזרות שלה בעבודה, פוטרה ממש לפני כמה ימים, בשיא הלחץ לקראת שנת השינוי.

לא ידעתי יותר מדי על מה שקורה בעבודה של ההורים שלי, אבל את זה פשוט לא היה אפשר לפספס. אמא הייתה כל כך עצבנית על מה שקרה שהיא ממש צעקה גם בבית: ״ואני כל כך סמכתי עליה, חוצפה! אני לא מאמינה שזה מה שהיא חושבת.״ כל מיני צעקות כאלו. מובן שלא העזתי לשאול מה בדיוק קרה, כי כשאמא שלי כועסת על משהו או על מישהו — עדיף להתרחק, בעיקר אם אתה ה״מישהו״.

כשהתנתקתי מענן התודעות השעה הייתה כבר שמונה וחצי בערב והבית עדיין היה שקט וריק. טוויקס עמד בעמדת הטעינה הלילית שלו כי לא היה לו שום דבר לנקות או להכין. כשסיימתי לאכול את ארוחת הערב הוא הגיע כדי לנקות אחריי.

״טוויקס...״ אמרתי.

״כן, רובי-G,״ הוא ענה מייד, מוכן לכל משימה שאטיל עליו, ״מה אפשר לעשות בשבילך?״

הבטתי בו. הוא עמד שם, זקוף וגבוה, מביט בי עם השיער החום והעיניים הירוקות שלו. ממש כמו בן משפחה שיוצר במיוחד עבורנו. רק שהוא לא היה. הוא היה רק רובוט־בית. לפעמים כמעט שכחתי את זה.

״שום דבר,״ עניתי, ״פשוט שום דבר...״

***

רק אחרי תשע בערב ההורים שלי חזרו. הם הגיעו היישר אל מתחם המזון כדי לחטוף משהו לפני שהם הולכים לישון. אבא נראה קצת עייף. אמא נראתה מלאת מרץ כמו תמיד.

״אז מחר הילד שלי הופך לבוגר,״ היא חייכה חיוך קטן.

״כן,״ עניתי.

״עבר לי מהר, אני חייבת לומר,״ היא אמרה והזמינה לעצמה מנה.

ברור שעבר לך מהר, חשבתי, בילית את רוב הזמן הזה במשרד הראשי.

״אז אתה מוכן ליום הגדול שלך?״ שאל אבא, ״אני זוכר את יום ההתבגרות שלי כאילו היה אתמול.״

הוא אולי נראה עייף, אבל החיוך שלו היה זה שתמיד אהבתי. בדיוק החיוך שאני זוכר שהיה לסבא שלי, סבא דייב-B.

״אני חושב שכן,״ אמרתי, אבל לא הבנתי איך בדיוק אני אמור להתכונן ליום הגדול.

״אז אמא ואני נלך עכשיו לשמוע את הודעות המשרד הראשי,״ אמר אבא והוסיף בחיוך, ״ממחר גם אתה תצטרך להקשיב להן.״ הוא יצא ממתחם המזון.

״טוב, קדימה,״ אמרה אמא בקול נמרץ, ״קייסי כבר מחכה לנו. לילה טוב, רובי-G.״

הם ניגשו אל ספת הישיבה הלבנה שלנו, ואבא הדליק את המקרן שהחל לשדר את ההודעות היומיות של המשרד הראשי. ההודעות שכל אדם בוגר משלב Z ומעלה צריך להקשיב להן בכל ערב, כדי לדעת מה קורה בשטח שלנו, בשאר העולם שלנו ובמשרד הראשי שמנהל את הכול.

הבטתי בהורים שלי מפתח מתחם המזון. הם ישבו זה לצד זה. אמא חלצה נעליים וישבה על הספה זקופה אבל נינוחה, והקשיבה בחיוך למה שאמרה קייסי השדרנית.

יצאתי גם אני ממתחם המזון, והנחתי לטוויקס לנקות את דלפק האכילה.

כששכבתי על המיטה שלי הפתיע אותי לגלות שמשום מה, איפשהו בתוך הלב שלי, אני בכל זאת קצת מתרגש לקראת מעבר השלב שלי מחר. ממחר אהיה אדם בוגר.