החשכה יורדת ומועקה נופלת עליה, מועקה כבדה שמכריחה אותה להתיישב כדי להשיב את נשימתה.
פרט לדממה, זה לא כמו שציפתה. בעצם זאת לא דממה. נשמע רחש מרוחק, כמו של כביש ראשי. אלא שהכביש הכי קרוב הוא מקומי והוא עובר במרחק שלושה קילומטרים משם. גם קולות צרצרים נשמעים, נביחות, צופר של איזו מכונית, צעקות של שכן שנוהג את העדר בחזרה אל המכלאה.
מוטב היה בחוף הים, אבל גם יקר יותר. מעֵבר להישג ידה.
ואם הייתה מתאפקת עוד קצת, חוסכת עוד קצת?
היא מעדיפה לא לחשוב. היא עוצמת עיניים, צונחת לאט על הספה, חצי גופה בולט משולי הספה, תנוחה לא טבעית שתגרום לה התכווצות שרירים אם לא תזוז במהרה. היא מבינה זאת, משתרעת ככל יכולתה, מתנמנמת.
עדיף לא לחשוב, אבל המחשבות באות, ומסתננות פנימה, מסתעפות בתוכה. היא משתדלת שיֵצאו מהר כלעומת שבאו, אך הן מצטברות בתוכה, מחשבה על גבי מחשבה. עצם הרצון הזה — ההשתדלות שיבואו ויצאו ולא יצטברו — הוא כבר מחשבה עוצמתית מדי לראש שלה.
כשהכלב יגיע יהיה קל יותר.
כשהיא תארגן את חפציה, תעמיד את השולחן שלה ותסדר את השטח סביב הבית. כשתשקה — הכול כאן יבש כל כך — ותנקה — איזו הזנחה. כשייעשה קריר יותר.
יהיה הרבה יותר טוב כשייעשה קריר.
בעל הבית גר בפֵּטָקַס, יישוב קטן במרחק רבע שעה נסיעה. הוא מופיע שעתיים אחרי המועד שקבעו. כאשר נַט מטאטאת את המרפסת, היא שומעת את מנוע הג'יפ. היא מרימה את ראשה, מכווצת את עיניה. האיש מחנה את רכבו ליד הכניסה, באמצע הדרך, ומתקרב בגרירת רגליים. חם. השעה שתים־עשרה בצהריים וכבר חם נורא ויבש.
הוא לא מתנצל על האיחור. מטה את ראשו ומחייך. שפתיו דקות, עיניו שקועות. סרבל העבודה המפוספס שלו מוכתם בשמן. קשה לאמוד את גילו. לרפיסות שלו אין קשר לשנותיו אלא רק למבעו היגע, לדרכו לטלטל את זרועותיו ולקפל את ברכיו כשהוא נע קדימה. הוא נעצר לפניה, שם את ידיו על מותניו ומביט סביבו.
״אם ככה, אנחנו כבר מתחילים! איך עבר הלילה?״
״בסדר. פחות או יותר בסדר. יותר מדי יתושים.״
״יש לך מכשיר באחת המגירות בשידה. כזה שמגרש אותם. לא ראית?״
״כן, אבל אין בו נוזל.״
״כן, ילדה, מצטער.״ הוא פורש זרועות, צוחק. ״ככה זה בכפר!״
נט לא משיבה לו חיוך. אגל זיעה זולג על רקתה. היא מוחה אותו בגב ידה ושואבת מהתנועה את הכוח הנחוץ להתקיף.
״החלון בחדר השינה לא נסגר כמו שצריך, וברז האמבטיה דולף. שלא לדבר על כמה מלוכלך פה הכול. הרבה יותר גרוע ממה שזכרתי.״
חיוכו של בעל הבית קופא, נעלם מפניו בהדרגה. הלסת שלו מתהדקת בתשובה. נט קולטת שהאיש רתחן ועכשיו חשה רצון לסגת. כשזרועותיו שלובות על חזהו, הוא טוען שהיא ראתה בדיוק את מצב הבית ואם לא בדקה את כל הפרטים זאת לא אחריותו אלא אחריותה. הוא מזכיר לה שהוריד במחיר כבר פעמיים. הוא אומר לה, לסיום, שהוא עצמו יבצע את כל התיקונים הדרושים. נט לא חושבת שזה רעיון טוב, אבל לא מתווכחת. היא מהנהנת ומנגבת עוד טיפת זיעה.
״חם מאוד.״
״גם בזה את תאשימי אותי?״
האיש מסתובב, קורא לכלב שמחטט באדמה סמוך לג'יפ.
״מה דעתך עליו?״
מאז הגיע לא הרים הכלב את ראשו. הוא מרחרח בקרקע בעצבנות, גורף בטפריו כמו כלב ציד. הוא מגזע מעורב, אפרפר, רגליים גבוהות, חוטם ארוך ופרווה מדובללת. הוא קצת מיוחם.
״נו, מוצא חן בעינייך או לא?״
נט מגמגמת.
״לא יודעת. הוא כלב טוב?״
״ברור שהוא כלב טוב. הוא לא הולך לנצח בתחרות יופי, את זה את כבר רואה, אבל לך זה לא משנה, נכון? לא אמרת לי שלא משנה לך? אין לו פרעושים ולא שום דבר רע. הוא צעיר, בריא. הוא גם לא אוכל הרבה, אין לך בכלל מה לדאוג. הוא מוצא לו פה ושם. יודע להסתדר.״
״בסדר,״ אומרת נט.
הם נכנסים אל הבית, עוברים על החוזה, חותמים — היא בשרבוט אגבי, הוא ברוב טקס, לוחץ את העט הכדורי בכוח על הנייר. בעל הבית הביא רק עותק אחד, והוא שומר אותו אצלו ומבטיח לה שיביא את העותק שלה ברגע שיוכל. נט חושבת שזה לא משנה, לחוזה אין שום תוקף, גם לא למחיר הנקוב שאינו המחיר האמיתי. היא אינה מזכירה שוב לא את בעיית החלון ולא את הברז הדולף. גם הוא לא. הוא מושיט לה יד במחווה תיאטרלית, מצמצם את עיניו כשהוא מביט בה.
״יותר טוב להסתדר יפה מאשר לא יפה,״ הוא אומר.
כשהוא עולה לג'יפ ומתניע, הכלב לא מתרגש. הוא נשאר בקרבת הבית, עדיין מרחרח מעלה־מטה באדמה הצחיחה. נט קוראת לו, משמיעה קולות ושורקת, אבל הוא לא מראה שום כוונה להתקרב אליה.
בעל הבית אפילו לא אמר לה את שמו, אם יש לו בכלל שם.
אם הייתה צריכה להסביר מדוע היא שם, הייתה מתקשה למצוא הסבר משכנע. לכן, בבוא העת, היא מתחמקת ומסתפקת בדיבור על שינוי אווירה.
״כולם יחשבו שאת משוגעת, לא?״
הנערה בחנות לועסת מסטיק בזמן שהיא עורמת את המצרכים שלה על הדלפק. זו החנות היחידה ברדיוס של כמה קילומטרים, בית עסק בלי שֶלט שמגובבים בו מוצרי מזון ומרקחת. יקר לקנות שם ואין מגוון רב לבחור ממנו, אבל נט בכל זאת ממאנת לנסוע במכונית עד לפֵּטָקַס. היא מפשפשת בארנק וסופרת את השטרות הדרושים לה.
לנערה מתחשק לדבר. היא חוקרת את נט על חייה בבוטות, מביכה אותה. הלוואי שהיא הייתה יכולה לעשות כמוה, אבל בכיוון ההפוך, היא אומרת. לעבור לקַרדֵנַס, איפה שקורים דברים.
״לחיות כאן זה שעמום. ואין אפילו בחורים!״
היא מספרת לה שקודם הלכה לתיכון בפטקס, אבל עזבה. היא לא אוהבת ללמוד, כל המקצועות לא באים לה טוב. עכשיו היא עוזרת בחנות. אימא שלה סובלת ממיגרנות קשות, ואבא שלה עובד בחקלאות, ככה שטוב שיש מישהו שלוקח את זה על עצמו. אבל ברגע שתגיע לגיל שמונה־עשרה היא תסתלק מכאן. בקרדנס היא יכולה להיות קופאית או לטפל בילדים. היא מסתדרת יפה עם ילדים. עם קצת הילדים שהיא רואה בלָה אֶסקָפָּה, היא מוסיפה בחיוך.
״המקום הזה הוא באסה,״ היא חוזרת ואומרת.
היא זו שמספרת לנט על האנשים שגרים בבתים ובמשקים באזור. היא מספרת לה על משפחת הצוענים שהתיישבה בבית איכרים ישן ממש ליד היציאה מהכביש. כל בוקר אוסף אוטובוס את הילדים ומסיע אותם לתיכון; הם הילדים היחידים שגרים כאן כל השנה. היא מספרת לה גם על זוג הזקנים שחיים בבקתה הצהובה. היא סוג של מכשפה, טוענת הנערה, יודעת לחזות את העתיד ולקרוא מחשבות.
״היא מבאסת כי היא קצת משוגעת,״ היא צוחקת.
היא מספרת לה על ההיפי שגר בבית מעץ, על אחד שקוראים לו הגרמני אפילו שהוא לא, על הבר של השמן — אף על פי שלהגדיר ככה את המקום שבו הוא מגיש משקאות, היא מודה, יהיה אולי מוגזם. יש עוד אנשים שבאים והולכים לפי לוח הזמנים של העבודה בחקלאות, פועלים שכירים לשבועיים או לימים בודדים, אבל גם משפחות שלמות שגרות חצי שנה במקום אחר וירשו בתים שהן לא מצליחות למכור. אבל נשים רווקות לא רואים בכלל. לא בגיל של נט, היא מפרטת.
״זקנות לא נחשבות.״
בימים הראשונים נט טועה ומבלבלת את כל המידע הזה, קצת בגלל פיזור נפש, קצת משום שעדיין אינה מכירה את השטח שבו היא מתנהלת. הגבולות של לה אסקפה לא ברורים, אמנם יש גרעין מהודק למדי של בקתות — בדיוק במקום שבו היא נמצאת — אך מעבר לו פזורים מבנים אחרים, חלקם מיושבים, חלקם לא. מרחוק נט אינה יכולה להבחין אם מדובר במקומות מגורים או במחסנים, אם יש בהם בני אדם או שהם רק מחסה לבהמות. היא מתבלבלת בדרכי העפר ובלי נקודת ההתייחסות של החנות, המוּכרת לה לפעמים יותר מהבית ששכרה ובו היא לנה כבר שבוע, היא תרגיש אבודה. האזור אפילו לא נאה, אם כי בשעת בין הערביים, כאשר מיטשטשים קווי המתאר והאור נעשה זהוב יותר, היא מוצאת יופי מסוים להיאחז בו.
נט אוספת את השקיות שלה ונפרדת מהנערה. לפני שהיא יוצאת היא מסתובבת ושואלת אותה על בעל הבית. היא מכירה אותו? היא מקמטת את פיה, מניעה לאט את ראשה מצד לצד. לא, לא כל כך, היא אומרת. הוא גר בפטקס כבר הרבה זמן.
״כשהייתי קטנה אני דווקא זוכרת שראיתי אותו פה בסביבה. הוא תמיד הסתובב מוקף בכלבים והיה לו מזג רע מאוד. אחר כך הוא התחתן, או התחבר עם מישהי, והסתלק. אני מתארת לעצמי שאשתו לא רצתה לגור בלה אסקפה, ואני מבינה אותה. זה אפילו יותר גרוע בשביל אחת שהיא כזאת דודה. וזה לא שפטקס זה משהו מעולם אחר. גם שם לא הייתי רוצה לגור, בחיים לא.״
כדי לשחק היא זורקת לו כדור ישן שמצאה בתוך ערמה של גזרי עץ לבעירה, אבל הכלב, במקום לתפוס ולהחזיר לה אותו, מתרחק בצליעה. כשהיא כורעת לצידו, מתאימה את עצמה לגובה שלו כדי שלא ייבהל, הוא מתרחק ממנה עם הזנב בין הרגליים. בגלל אופיו החמקני היא מתחילה לקרוא לו ״סיֵיסוֹ״, סרבן, כי היא צריכה לקרוא לו איכשהו. אבל סייסו, פרט להיותו לא חברותי, הוא אטום. הוא אמנם מסתובב שם, אבל הוא כאילו לא נמצא בכלל. למה היא צריכה להתאים את עצמה אליו? אפילו הכלבלב של החנות, צ'יוואווה בן כלאיים עצבני במיוחד, ידידותי הרבה יותר ממנו. כל הכלבים שהיא פוגשת בדרכים, ויש המונים כאלה, באים בריצה כשהיא קוראת להם. רבים מהם בטח רוצים אוכל, אבל גם ליטוף; הם סקרנים וחטטנים, להוטים לדעת מי השכנה החדשה שהגיעה. סייסו לא נראה מעוניין אפילו באוכל. אם היא זורקת לו אוכל, בסדר, אבל אם היא לא זורקת, גם כן בסדר. בעניין זה לא הטעה אותה בעל הבית: התחזוקה שלו זולה. לפעמים נט מתביישת בתחושת הדחייה שלה מהכלב הזה. היא הרי ביקשה כלב והנה יש לה. עכשיו היא לא יכולה — אסור לה — לומר — או אפילו לחשוב — שהיא לא רוצה אותו.
בוקר אחד היא פוגשת את ההיפי בחנות. כך כינתה אותו הנערה, וכעת היא משרתת את שניהם בלי כל חיפזון, מעשנת סיגריה בנחת. ההיפי קצת מבוגר מנט, אם כי ודאי לא חצה את גיל ארבעים. הוא גבוה וחסון, עורו צרוב משמש, ידיו עבות וסדוקות, מבטו תקיף אך שלֵו. השיער שלו ארוך, מסופר בצורה לא אחידה, הזקן נוטה לג'ינג'י. מדוע הנערה מכנה אותו היפי זו חידה שעל נט לפתור. אולי בגלל השיער הארוך או משום שהוא מישהו, כמו נט, שבא מהעיר, זר — דבר בלתי נתפס למי שמתגוררת בלה אסקפה משחר ילדותה ורק חולמת לברוח. בכל אופן ברור שההיפי נמצא שם כבר הרבה זמן. לכן הוא אינו בגדר חידוש, ואילו נט היא עכשיו כזאת בעיני כולם. היא מפזילה אליו מבט, אל תנועותיו החדות והבוטחות, היעילות. בזמן שהוא ממתין לתורו, הוא מחליק בידו על גב הכלבה שמלווה אותו. היא לברדורית ערמונית, קשישה אבל בהחלט אלגנטית. הכלבה מכשכשת בזנב ומביאה את חרטומה אל מפשעתו. השלושה צוחקים.
״נראית כזאת טובה,״ אומרת נט.
ההיפי מהנהן ומושיט לה יד. אחר כך משנה את דעתו, מושך אותה בחזרה ומתקרב אל נט כדי לנשק אותה. נשיקה אחת על הלחי, ופניה נשארים מוטים בציפייה לנשיקה האחרת, שלא מגיעה. הוא אומר לה את שמו: פיטר. כותבים את זה ב-i, הוא מדגיש: P-i-t-e-r. לפחות כך הוא אוהב לכתוב את שמו, חוץ מהמצבים שבהם הוא נאלץ לעשות זאת בצורה הרשמית. כמה שפחות כותבים את השם האמיתי, ככה יותר טוב, הוא מתלוצץ. הוא טוב רק בשביל לחתום בבנק, הגנבים האלה.
״נָטַליָה,״ היא מציגה את עצמה.
ואז באה השאלה המתבקשת: מה היא עושה בלה אסקפה. הוא רואה אותה עוברת בדרכים וגם מנקה את השטח מסביב לבית. היא מתכוונת לגור שם? לבד? נט נתקפת דאגה. היא הייתה מעדיפה שאיש לא יביט בה כשהיא עובדת, בעיקר לא כשאינה שמה לב לכך, דבר בלתי נמנע, משום שהשטח סביב הבית תחום רק בגדר רשת דקה בלי כל צמחייה מכסה. היא אומרת לו שתישאר רק כמה חודשים.
״ראיתי גם את הכלב. לא את הבאת אותו, נכון?״
״איך אתה יודע?״
פיטר מודה שהוא מכיר את החיה. זה רק אחד מהכלבים הרבים שיש לבעל הבית. למעשה, אולי הגרוע ביותר. הוא אוסף אותם מפה ומשם, לא מאלף אותם, לא מחסן אותם, לא מטפל בהם בכלל. משתמש בהם ואחר כך נוטש אותם. היא ביקשה אותו ממנו? שלא יהיה לה שום ספק שהוא נתן לה את הכי בטלן מכולם.
נט שוקעת בהרהור, והוא מציע לה שתחזיר את הכלב. אין שום סיבה שתשלים עם זה אם לא זה מה שרצתה. הוא אומר לה שבעל הבית הוא טיפוס לא טוב, שכדאי לה לשמור מרחק ממנו. הוא לא אוהב להשמיץ אף אחד, אבל, הוא מתעקש, בעל הבית הוא מקרה אחר. תמיד חושב רק איך לרמות אנשים.
״אני אשיג לך כלב, אם את רוצה.״
את נט השיחה מותירה באי־שקט. ישובה על מפתן ביתה, עם בקבוק בירה די פושר — גם המקרר לא פועל כמו שצריך — היא רואה את סייסו ישן ליד הגדר, שרוע בשמש. זבובים נוחתים על בטנו התפוחה משהו, וניכרים בה סימני פציעות ישנות.
המחשבה על החזרתו מעוררת בה אי־נחת עמוקה.
המשך הפרק בספר המלא