רועי ופרפרי הקסם - יער המסתורין

רועי התעורר משנתו לקול קריאותיה הנמרצות של אימו: “ערני, יניבי, אוריתי, ענתי, רועיקי, הגיע הזמן לקום”.

הוא המשיך לשכב בעיניים עצומות על המזרן ששימש לו כמיטה וניסה להיזכר בחלום שחלם. רועי זכר אותו במעורפל.

הוא התעופף בשמיים כשלגופו זוג כנפיים ססגוניות, אבל הוא לא זכר בדיוק מה הוא היה.

הרגשת הריחוף באוויר עדיין נשמרה בזיכרונו כשהתעורר.

זה היה כיף. זה היה חלום יפה ונעים.

המשקל שלו כבר לא הגביל אותו יותר והוא הרגיש קלילות מעוררת ונעימה בכל גופו.

הוא שמע את אחיו ואחיותיו מתהפכים על המזרנים שלהם.

הם כולם ישנו על מזרנים משום שלהורים שלהם לא היה כסף לקנות מיטות לבית החדש שעברו אליו רק לפני חודשים אחדים.

“נו, קדימה, אתם תאחרו לבית הספר” האיצה בהם אימם.

רועי פקח את עיניו, הביט לרגע בתקרה המתקלפת, התיישב על המזרן, שפשף את עיניו וחזר להרהר בחלום.

‘אז מה הוא היה בעצם? חבל. הוא כבר שכח'.

הוא היה בטוח שאם יחזור לישון, ימשיך לחלום את החלום והפעם יזכור איזה יצור היה.

הוא כל כך רצה להמשיך ולעוף בכנפיו הססגוניות, בלי כל דאגות ובלי ללכת לבית הספר.

אימו נכנסה שוב אל החדר והחלה לזרז אותו ואת אחיו ואחיותיו הגדולים: “נו? כל בוקר אני צריכה לחזור על עצמי כל כך הרבה פעמים? מה יהיה הסוף אתכם? כמה פעמים אני צריכה לבקש ממכם לקום? אתם תאחרו לבית הספר. לכו לצחצח שיניים ובואו לאכול”.

רועי הלך בעקבות האחים והאחיות שלו.

חדר השירותים היה קטן ולא היה בו מספיק מקום בשביל כולם, כך שבכל פעם נכנס אליו ילד אחד ואילו האחרים עמדו מול הדלת והמתינו לתורם בסבלנות.

רועי שעמד כמו בכל יום אחרון בתור, חשב על זה שיכול היה בינתיים לנמנם עוד קצת עד שיגיע תורו. ‘כל בוקר אותו הדבר. הוא קם עם כולם, אבל צריך להמתין זמן רב בתור כדי לצחצח את שיניו ובסוף לא נשאר לו זמן לאכול ארוחת בוקר’.

רעיון צץ במוחו: ‘כדאי שקודם ילך להתלבש ואז יוכל ישר ללכת לצחצח שיניים ויהיה לו יותר זמן בשביל לאכול ארוחת בוקר’.

אבל כשרצה כבר ללכת חזרה אל חדרו הגיע תורו והוא החליט שמחר הוא יעשה ככה.

הוא אכל בזריזות את ארוחת הבוקר והלך אל חדרו להתלבש.

בזמן שהתלבש הביט רועי אל התמונה היחידה שהייתה תלויה על הקיר מעל המזרן שלו ושהייתה מורכבת בעצם מזכוכית שבעדה נראו פרפרים ססגוניים בגדלים שונים נעוצים בסיכות אל הקרטון שמאחוריהם.

הוא שנא את התמונה הזו.

לא בגלל שהיא לא הייתה יפה.

הוא פשוט חשב שלא צריך להרוג פרפרים בגלל איך שהם נראים רק כדי שיקשטו את קירות הבתים, אבל הוא כמובן לא העז להגיד את דעתו, במיוחד לא לאביו.

הבגדים שרועי לבש היו תמיד ישנים ובלויים וזה ממש לא היה לו נעים ולא הוסיף לו כבוד רב. שאר הילדים בכיתה שלו לבשו בגדים יפים ויקרים שנרכשו בחנויות מהודרות וממותגות ורק הוא נאלץ תמיד ללבוש את הבגדים הישנים של האחים והאחיות שלו שכבר מזמן יצאו מהאופנה.

אבל היום זה כבר היה ממש מוגזם.

לאחר שלבש את המכנסיים הכחולים שלו עם הטלאים והחולצה הלבנה בעלת השרוולים הארוכים, הוציאה אימו מהארון למעלה את בגדי הסתיו וחילקה לו, לאחים ולאחיות שלו אפודות צמר חמימות. “תלבשו את האפודות האלה מעל לבגדים שלכם” אמרה. “הסתיו כבר הגיע והיום כבר ממש קריר בחוץ”.

האפודה הישנה של רועי הייתה כבר קטנה עליו והוא קיבל את האפודה של אחותו ענת, שקיבלה אותה בשנה שעברה ליום הולדתה.

ענת שנותרה עתה ללא אפודה, קיבלה את האפודה של אורית אחותה הגדולה, שקיבלה את האפודה של יניב, שקיבל את האפודה של ערן.

ערן כרגיל קיבל אפודה חדשה שאימו סרגה עבורו במיוחד.

האפודה שלבשה ענת הייתה גדולה עליה ונראתה כמו שמלה. היא הביטה בגעגועים אל האפודה המפוספסת בשחור כתום וצהוב שאימה הגישה לרועי. “את יכולה לקחת בחזרה את האפודה המגעילה שלך” הודיע רועי לענת. “אני בכלל לא מתכוון ללבוש אותה”.

רק זה חסר לו, שהילדים בכיתה יראו אותו לובש את האפודה הזאת. גם ככה הם צוחקים עליו כל הזמן.

“מה יש”? שאלה אימו והחזיקה את האפודה מול פניו “מה רע באפודה הזו? אתה יודע כמה זמן לקח לי לסרוג אותה? הנה, קח תמדוד אותה ותרגיש כמה שהיא מחממת ואפילו אין בה חורים או כתמים. ענתי שמרה עליה יפה מאוד”.

“אבל זאת אפודה של בנות” ענה רועי ועיווה את פניו.

“מה פתאום של בנות”? אמרה אימו וליטפה בלי משים את האפודה “אני בטוחה שכולם יקנאו בך בבית הספר על האפודה החדשה שלך. תראה כמה שהיא יפה וממש אי אפשר לנחש שסרגתי אותה משאריות של צמר שקיבלתי במתנה. לפחות תמדוד אותה”.

“לא בא לי” ענה רועי והזעיף את פניו.

“אני לא מבינה למה אתה תמיד צריך להתלונן על הבגדים שאתה מקבל” מחתה אימו. “כשאני הייתי בגילך, לא היו לי כאלה בגדים יפים, אבל אני לא העזתי אף פעם להתלונן”. היא הציצה בשעונה ופלטה קריאה: “אוי, כבר ממש מאוחר. אתם תאחרו לבית הספר. קדימה רועי. תלבש את האפודה בלי ויכוחים. כולם מחכים רק לך”.

רועי לבש את האפודה בלי להגיד מילה.

‘זה לא פיר’ חשב לעצמו בכעס. ‘כל הילדים האחרים מקבלים בגדים חדשים ורק אני צריך לקבל בגדים ישנים והכל בגלל שלהורים שלי אין אף פעם כסף לקנות לי בגדים נורמליים’.

הוא יצא מהחדר עם אחיו ואחיותיו והלך אל דלת הכניסה.

“להתראות” נפרדה מהם אימם ונתנה לכל אחד מהם כריך עטוף בנייר עיתון.

“להתראות” ענו לה האחים והאחיות שלו.

רועי לא ענה לה.

ברגע שיצאו מהחצר אל הרחוב, הסיר רועי את האפודה ותחב אותה עמוק בתוך הילקוט

שלו. “אותך לאימא” צעקה לו ענת שהתקדמה עם האחים והאחיות שלה.

“תגידי לאימא, מה אכפת לי. מלשנית אחת” צעק לה רועי בחזרה.

הוא עדיין כעס.

‘זה הכול בגללם’ חשב לעצמו תוך שהוא ממהר להדביק את הפער שנוצר בינו לבין אחיו ואחיותיו, ‘הכול בגלל שאבא שלי לא יודע לעשות שום דבר אחר חוץ מללכוד פרפרים ולהכין מהם תמונות ואימא שלי עוד לא מצאה עבודה מאז שהגענו לכאן’.

הוא הצליח להדביק את האחים והאחיות שלו שהתקדמו בצעדים מהירים ונמרצים. היה לו קצת קר, אבל זה לא היה אכפת לו.

‘רק זה חסר לי’ חשב לעצמו. ‘שמישהו מהכיתה יראה אותי עם האפודה המגעילה הזאת’. הם נכנסו דרך השער אל חצר בית הספר ומיד הלך כל אחד מהם לדרכו והצטרף אל חבריו. לאחים ולאחיות של רועי היו הרבה חברים וחברות, אבל לו עצמו לא היו. זאת אומרת, יכלו להיות לו חברים וחברות מהכיתה, אבל הם היו לא מקובלים ורועי רצה להשתייך לחבורת המקובלים, זאת אומרת, אלה שכולם מעריצים אותם ורוצים להיות חברים שלהם.

החבורה של באד מפלצת האימים היו הכי מקובלים בכיתה וגם היו להם שמות מגניבים ולמרות שהציקו לרועי, צחקו עליו כל הזמן ולא רצו את חברתו, הוא לא נואש וניסה בכל מאודו להתחבר אליהם ולהשתייך לחבורה.

הוא שמע שבשנה שעברה היה להם מנהיג אחר והחבורה כללה חמישה חברים, אבל עכשיו הם נותרו רק ארבעה ורועי קיווה שאולי הוא יזכה להיות החבר החמישי.

“הי”, קרא אליהם כשראה אותם מסתודדים ליד גדר האבן, אבל הם לא התייחסו אליו והמשיכו להסתודד.

הוא התקרב אליהם אבל הקפיד על מרחק סביר ונעמד קצת רחוק מהם.

“לך מפה שמן אחד” אמר לו באד מפלצת האימים. “אתה לא רואה שאתה מפריע”?

“טוב בסדר” נעלב רועי והמשיך לדבר כשהוא משפיל את עיניו אל מרצפות הבטון.

“אני רק רציתי להביא לכם את הסנדוויץ’ שלי כדי שתוכלו לאכול אותו בהפסקה”.

“אנחנו לא צריכים את הסנדוויץ’ שלך פרצוף חפרפרת אחד” ענה לו בלאד צייד השדים “יש לנו משלנו וחוץ מזה, כבר נמאס לנו מהסנדוויצ’ים שלך. תגיד לאימא שלך שתתחיל להכין סנדוויצ’ים נורמלים”.

“וחוץ מזה, כמה כבר אפשר לאכול”? התערב דאד לוכד הגולגולות “ממש, אבל ממש לא בא לנו להיות שמנים כמוך”.

הם צחקו ורועי הסמיק עד לאוזניו.

הוא היה אובד עצות.

אם ילך עכשיו, אז זה כאילו שהם ניצחו ויותר הוא לא יוכל להצטרף לחבורה שלהם.

הוא צריך למצוא איזה משהו מעניין להגיד להם.

“תנחשו מה קיבלתי אתמול במתנה”? שמע את עצמו אומר.

“מה? מכנסיים חדשים בלי טלאים”? שאל ראד שומר הדרקונים וכולם צחקו שוב, הפנו אל רועי את גבם וחזרו להסתודד.

“טוב” אמר רועי והרגיש כיצד הדם מציף את פניו והסומק מכסה אותם. “רק רציתי להגיד לכם שקיבלתי מחשב משוכלל ואת המשחק החדש של ‘עטלף הרעם 2’ אבל אם זה לא מעניין אתכם...” הם הסתובבו אליו בחזרה.

“כן ממש” אמר לו ראד שומר הדרקונים. “להורים שלך אין כסף לקנות לך בגדים אז הם יקנו לך מחשב? וחוץ מזה, ‘עטלף הרעם 2’ עוד לא הגיע לארץ”.

“זה בכלל לא מהם” ענה רועי ולהפתעתו הרבה כבר הייתה התשובה מוכנה בפיו.

“זה מדוד שלי. הוא מה זה עשיר. חבל לכם על הזמן. והוא גר בחוץ לארץ. וזה עוד כלום. קיבלתי ממנו גם מטוס להרכבה של דגם אמתי ועוד מלא מתנות שוות”.

באד וחבריו החליפו מבטים רבי משמעות ביניהם וזו הייתה הפעם הראשונה שרועי שם לב שהם אפילו קצת נבוכים ולא יודעים בדיוק מה עליהם לעשות והאם להאמין לו.

במשך הזמן הקצר הזה, שנראה שהם שוקלים בדעתם בכובד ראש את דבריו, חלפו בראשו המון מחשבות.

קודם כל הוא הרגיש את עצמו עכשיו מאוד חשוב כי סוף כל סוף נראה שהם מתייחסים אליו בפעם הראשונה ברצינות והם נראו לו פתאום פחות חשובים ומגניבים, אבל עדיין הוא כמובן רצה מאוד להשתייך לחבורה שלהם.

ואז פנה אליו באד בעצמו ובקולו נשמעה נימה של התעניינות: “נו? וכבר שיחקת”?

“במה? בעטלף הרעם 2”? שאל רועי שהרגיש שכל העיניים ננעצות בו בציפייה.

“כן” ענה באד.

“ברור ששיחקתי” ענה רועי בגאווה. החמיא לו מאוד שבאד פנה אליו. “הצלחתי אפילו להגיע לשלב 8. בוא’נה, איזה משחק מגניב. חבל לך על הזמן. על השלב הראשון אתה נכנס לטירה מכושפת ובסוף כשאתה מצליח להרוג את כל הלוחמים שמתחבאים שם, מופיעה המפלצת ו...”

קול צלצול הפעמון קטע את דבריו וגאל אותו מלבדות עוד שקרים מלבו.

*המשך הפרק בספר המלא*