יום שישי, 5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים, שעה 15:00. מברק מוצפן הגיע לשולחנו של סרן פסח מלובני, ראש מרכז הדיווח של יחידה 848, שמה הקודם של יחידה 8200. מלובני תרגם את המברק ונזעק מיד לחדרו של סגן־אלוף ראובן ירדור, מבכירי היחידה. המברק המוצפן נשלח משגריר עיראק במוסקבה, צאלח מהדי עמאש, בעברו רמטכ"ל צבא עיראק וסגן הנשיא, שדיווח להנהגה בבגדד: "נודע לנו ממקורות סובייטיים כי ברית המועצות החליטה לפנות את היועצים שלה מסוריה וממצרים. שתי המדינות החליטו לפתוח ב-6 באוקטובר במלחמה נגד ישראל".
ירדור נכנס לחדרו של מפקד היחידה, יואל בן־פורת, ובקול נרגש אמר: "הנה המברק על המלחמה". בן־פורת מיהר לדווח בטלפון המאובטח לראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, וביקש את אישורו לגיוס חירום של כ-200 מאנשי המילואים של היחידה. "אין אישור", השיב זעירא בפסקנות. שולח המברק, שקיבל את שם הקוד "יחמור", טען זעירא, אינו אדם אמין. ואולם, לשני בכירי היחידה, אריה בנטוב וראובן ירדור, שנכחו בחדר בעת השיחה, לא היה כל ספק: זאת ידיעת הזהב על המלחמה.
שלוש שעות לאחר מכן, רב־סרן אילן תהילה, הקצין התורן במפקדת אמ"ן בקריה, שם לב כי האורות דולקים בלשכת הרמטכ"ל, רב־אלוף דוד אלעזר (דדו), בקומה שמתחתיו. לרגע היסס אם לרדת ולמסור לרמטכ"ל אישית את המברק המתורגם. אלא שבמקום לרדת ללשכת הרמטכ"ל, התקשר תחילה לביתו של ראש אמ"ן וביקש את אישורו לצרף את תוכן המברק שיורט ללקט שמכיל מידע עם הסיווג הביטחוני המחמיר ביותר, שכינויו "חומר שחור", אשר יופץ עוד באותו לילה לבכירי מערכת הביטחון. זעירא אסר עליו להפיץ את המידע, אמר שיטפל בעניין והעביר את המידע רק בשעה 06:35, בבוקר יום כיפור. כמה דקות לאחר מכן הוא פגש את שר הביטחון, משה דיין, ואת הרמטכ"ל אלעזר בדיון חירום שהתקיים בלשכת ראש הממשלה, גולדה מאיר, דיון שזומן בעקבות מידע שהביא ראש המוסד, צבי זמיר, מהסוכן המצרי בשירות המוסד שישב בלונדון, על מלחמה שתפרוץ לקראת שקיעת החמה עוד באותו יום. "נתתי לכם לישון הלילה..." אמר ראש אמ"ן לשר ולרמטכ"ל.
▪▪▪
13.50: נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ונשיא סוריה, חאפז אל־אסד, שחררו, על פי תיאום מוקדם ביניהם, את מילת הקוד "באדר" - יציאה למלחמה. מאות מטוסי קרב תקפו מתקנים אסטרטגיים של צה"ל בסיני וברמת הגולן, וכוח קומנדו סורי נחת בשיפולי מוצב החרמון - העיניים של המדינה. מבצע הונאה מרשים הסתיים בהצלחה רבתי. ישראל הופתעה.
1
היורש
28 בספטמבר 1970: בקול חנוק מדמעות עלה סגן נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לשידור ברדיו קהיר והודיע לתושבי האומה המצרית כי נשיא הרפובליקה, גמאל עבד אל־נאצר - איננו, לאחר התקף לב קשה שממנו הוא לא התאושש. אומה שלמה שקעה באבל עמוק. הרדיו המצרי עבר לשדר מנגינות אבל, ושלושה ימים לאחר מכן ליוו כחמישה מיליון מתושבי מצרים את נשיאם הנערץ במסע הלוויה הגדול שידעה המדינה מאז ומעולם. באותו יום בחרה האסיפה הלאומית המצרית בסאדאת כנשיא מצרים - יורש לנאצר ששלט במצרים ביד רמה במשך 18 שנים.
הבחירה בסאדאת, דמות חיוורת שבמשך שנים חסתה בצִלו של המנהיג הנערץ, התאפשרה בזכות החוק המצרי, לפיו סגן הנשיא תופס מיד את מקומו של הנשיא המת. אנואר סאדאת היה משותפי מהפכת הקצינים המצרים נגד המלך פארוק ב-1952, אבל לא נהנה מהילה של קצין בכיר שהשתתף בתפקידי פיקוד במלחמות נגד ישראל. הנשיא נאצר בחר בו לסגנו על רקע היעילות התפקודית והחשיבה האסטרטגית שלו, וככל הנראה גם משום שידע שסאדאת יהיה נאמן לו ולא ינסה לסכן את כיסאו. בצמרת הממשל המצרי - הקבוצה הנאצריסטית של מקורבי הנשיא המת - היו רבים שהעריכו כי מדובר במינוי זמני בלבד שלא ישרוד את ההפיכה הצבאית הצפויה לאחר מותו של נאצר. זאת גם היתה הערכת הממשל האמריקאי, שלא נתן סיכוי גדול לנשיא המצרי החדש. אלא שסאדאת בן ה-52, בן למשפחת פלאחים ענייה מהכפר מית אבו־אלקום שעל גדות הנילוס, הפתיע את כולם כשנערך במהירות לסכל כל ניסיון הדחה נגדו, והחל לפעול במרץ נגד אישים שסומנו כאיום על שלטונו. וכך, במאי 1971, בעקבות מידע כי הקבוצה הנאצריסטית החליטה לבצע פוטש נגדו, הקדים סאדאת וביצע מעצרי מנע, ובתוך כך הדיח את הרמטכ"ל המצרי. במקומו מונה סעד א־שאזלי, קצין צעיר ומבריק. סאדאת קנה שקט פנימי ויכול היה עתה להיערך למשימה החשובה ביותר מבחינתו - השבת האדמות המצריות שנכבשו בידי ישראל במלחמת ששת הימים. אם לא בהסכמה - אז במלחמה.
2
מלחמה ללא שם
סאדאת נבחר לנשיא מצרים כחודשיים לאחר שהסתיימה מלחמת ההתשה הקשה בחזית התעלה, מלחמה שנמשכה שלוש שנים, ושבמהלכה הצבא המצרי, שהובס בששת ימי הלחימה בסיני, עבר שינוי משמעותי. הפיקוד הצבאי המצרי הוחלף בדור חדש של קצינים שעברו הכשרה צבאית בברית המועצות. הצבא קלט בתוך תקופה קצרה כמויות עצומות של נשק סובייטי חדיש ששדרג את כל המערך הלוחם, ונועד למנוע את נפילתה של מצרים, המאחז החשוב ביותר של ברית המועצות במזרח התיכון.
ההנהגה הסובייטית קיבלה קשה את תבוסת הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. שבוע לאחר הפסקת האש, ב-16 ביוני 1967, הגיעה משלחת סובייטית בכירה למצרים בראשות הרמטכ"ל הרוסי, מרשל מאטווי זכארוב, שלא הסתיר את זעמו על היכולת העלובה של הצבא המצרי, ועל כך שבייש את הנשק הסובייטי ואת ברית המועצות. המרשל בן ה-70, חולה הסוכרת, לקח את חפירה, חפר במו ידיו שוחה אישית על פי התקן הסובייטי ואמר לקצינים המצריים שליוו את המשלחת: "כך עושים זאת נכון..." זכארוב נשאר במצרים במשך כחודש, מנסה להבין כיצד לשקם את הצבא המובס.
חבר בכיר אחר במשלחת, גנרל פיוטר לשצ'נקו, גיבור ברית המועצות ממלחמת העולם השנייה, נשאר במצרים כדי לסייע לשיקום ולבניית הצבא המצרי, גם לאחר שהמשלחת הסובייטית חזרה למוסקבה. אחת ההמלצות הראשונות שנתן לרמטכ"ל המצרי, עבד אל־מונעים ריאד, היתה להתמקד בשני נושאים מרכזיים: ארטילריה עם עוצמת אש חסרת תקדים בהשוואה למה שהיה לצבא המצרי במלחמת 67', וחידוש חיל האוויר המצרי כמעט מנקודת האפס. משימתו הראשונה, בשיתוף הפיקוד המצרי הבכיר, היתה לבנות קו הגנה בקו התעלה. תחילה מערכת הגנה אווירית של סוללות נ"מ, ובשלב שני, טילי קרקע־אוויר - אס־איי-2.
לשצ'נקו הוא דמות מפתח בשינויים שעבר הצבא המצרי בשנים הבאות. הוא הראשון שהמליץ על תוכניות התקפיות שיבטאו התאוששות מהירה ומעבר ממגננה למלחמה יזומה: תקיפות קומנדו בצד הישראלי של התעלה, שהחלו כמה שבועות לאחר סיום מלחמת ששת הימים, הפגזות מסיביות על כוחות צה"ל שחנו לאורך התעלה, עדיין ללא הגנה מספקת, והטבעת המשחתת "אח"י אילת", ב-21 באוקטובר 1967, בידי ספינות טילים מצריות מצוידות בטילי "סטיקס" סובייטיים.
חיל האוויר המצרי, שמרביתו הושמד על הקרקע בשעה הראשונה של מלחמת ששת הימים, נבנה מחדש עם מטוסי יירוט מסוג מיג 21 ומפציצי טופולב וסוחוי. חיל התותחנים המצרי זכה לרכש חסר תקדים של כ-2,000 קני תותחים, מרגמות וסוללות קטיושות שעברו את טבילת האש במלחמת ההתשה בהצלחה יתרה. לצה"ל לא היה מענה לארטילריה עם טווחי ירי של עשרות קילומטרים. התעצמותו של הצבא המצרי לא נעלמה מעיניהם של אנשי המודיעין בצד הישראלי, אבל המידע שנאסף לא שינה את התייחסותם של מקבלי ההחלטות: הצבא המצרי היה ונשאר נחות משמעותית מול צה"ל.
קרבות הארטילריה משני צדי התעלה נהפכו כמעט לשגרה. ימי קרב שבהם צה"ל סופג אבידות כבדות ומתקשה להתמודד עם המערך הארטילרי המשודרג שהעמידו הרוסים לטובת הצבא המצרי. הלוחמים בצד הישראלי חשופים, כמעט ללא הגנה, וישראל מנסה להתמודד לראשונה לסוג חדש של מלחמה: התשה.
המלחמה מתנהלת רחוק, מאות קילומטרים מהגבול הבינלאומי הישן, ובמרכז הארץ נמשכים החיים ללא הפרעה, למעט תמונות ההרוגים שמתפרסמות בעמודים הראשונים של העיתונים היומיים. המלחמה על קו המים, רחוק מהבית, היתה מלחמה ללא שם. מי שקבע, בסופו של דבר, את שם המערכה - מלחמת ההתשה - היה נאצר עצמו שהכריז רשמית ב-8 במרס 1969 על ההתשה כמלחמה לשחרור האדמות המצריות הכבושות.
בניסיון למנוע את שיעור הנפגעים הגדול בקו התעלה, הוחלט להקים 32 מעוזים לאורך קו התעלה. המעוזים הוקמו בתקופה של שקט יחסי בקו, אבל מרגע הקמתם הם נהפכו ליעד של הארטילריה המצרית ושל כוחות קומנדו שביצעו פשיטות ליליות על המעוזים החדשים. למרות המיגונים, בחודשים מאי־יולי 1969 נהרגו 75 חיילים בקו התעלה מירי ארטילרי ומפשיטות קומנדו. לאחר פעולה גדולה שיזמו המצרים ב-9 ביולי 1969, שהחלה בהפגזה מסיבית על מעוז המזח ובהמשך פשיטה של כוח קומנדו מצרי שהרג שמונה חיילי שריון וחטף חייל נוסף, אִפשר הדרג המדיני לראשונה לחיל האוויר לפעול בשמי התעלה, וכך, החל מיולי 1969, מלחמת ההתשה עולה שלב עם תקיפות סוללות מוצבים וסוללות נ"מ בצד המצרי, ועם קרבות אוויר שבהם הופלו עשרות מטוסי קרב מצריים.
ספק רב אם הציבור בישראל זוכר את התאריך 17.6.69, ואת ההשפעה הגדולה שהיתה לו על האירועים שהיו בהמשך: מטוס מיראז' שחזר מגיחה מבצעית חלף בגובה רב מעל הבירה קהיר והשמיע "בום" על־קולי שהדהד למרחקים. צופרי האזעקה הופעלו במהירות, השמשות בארמון הנשיאות וברובע מגורים יוקרתי מצרי נופצו, ובבירה המצרית השתררה פניקה ותחושת חוסר אונים לנוכח ההבנה כי חיל האוויר הישראלי פועל בשמי מצרים בחופשיות כמעט מוחלטת.
כמה ימים לאחר מכן הגיע הנשיא נאצר למוסקבה וחזר משם עם "נדוניה" משמעותית: מוסקבה הסכימה לראשונה להציב במצרים טילי קרקע־אוויר אס־איי-2 בצבא המצרי, ותחת פיקוח רוסי צמוד, הוקמה זרוע חדשה להגנה אווירית, תשובה הולמת לשליטה האווירית של חיל האוויר הישראלי. שלב חדש נפתח במערכה שהתנהלה בחזית הדרום.
סוללות הטילים והמפעילים הרוסים החלו להגיע לנמל אלכסנדריה, אבל עדיין, היוזמה והיתרון הגדול נשארו בידי חיל האוויר הישראלי שלמד במהירות להתמודד עם האויב החדש - הטילים. ב-19 ביולי 1969 פתח חיל האוויר במבצע "בוקסר", המבצע האווירי הגדול ביותר בחזית המצרית, שנמשך עשרה ימים. 100 מטוסי קרב תקפו שוב ושוב את המערך המצרי: סוללות טילים וארטילריה, שדות תעופה, חניוני טנקים ומוצבים על קו התעלה. בקרבות האוויר של אותו יום איבד חיל האוויר המצרי 20 מטוסי מיג 21. מטוס ישראלי אחד נפגע, אבל הצליח לנחות בשלום. מבצע "בוקסר" אמנם פתח בפני חיל האוויר מסדרון לתקיפה בעומק מצרים, אבל על פי החוקר האמריקאי ג'ורג' ברסלאואר, שפרסם כמה מחקרי עומק על המעורבות הסובייטית במזרח התיכון, הישגי המבצע והעובדה שלמצרים לא היתה כל תשובה ליתרון הישראלי הברור בשמי התעלה ובעומק מצרים, הביאו להעמקת המעורבות הסובייטית באזור ולשדרוג היכולות של הצבא המצרי.
▪▪▪
בספטמבר 1969 קלט חיל האוויר הישראלי את מטוסי הפנטום הראשונים, ששינו משמעותית את מאזן הכוחות באוויר. הטילים הסובייטיים אס־איי-2 לא היוו איום על מטוסי הפנטום שהגיעו לגבהים של 50 אלף רגל, הרחק מעבר לטווח הטילים. התקיפות בעורף המצרי נמשכו כמעט ללא הפסקה, עוד ועוד "בומים" על־קוליים זעזעו את קהיר, והנשיא המצרי נזעק פעם נוספת למוסקבה ואיים כי אם לא יבואו לעזרתו, הוא ייאלץ להתפטר, ובמקומו עשוי להגיע להנהגת מצרים מנהיג פרו־מערבי.
ההנהגה הסובייטית, בראשות לאוניד ברז'נייב ושר ההגנה אנדריי גרצ'קו, היו קשובים לתחינותיו של נאצר והחליטו לסייע לו מיידית. בתוך זמן קצר פרקו אוניות רוסיות בנמל אלכסנדריה את התשובה הסובייטית למטוסי הפנטום: טילי אס־איי-3 עם יכולות יירוט גם בגבהים של 50 אלף רגל ומעלה. החלטה לסייע ויישומה המהיר הצילו את משטרו של נאצר. חיל האוויר הישראלי, ששלט בשמים בחזית המצרית ולמד להתמודד עם טילי ה־אס־איי-2, מצא עצמו מול איום חדש בדמות טילי ה־אס־איי-3. בתוך זמן קצר החל חיל האוויר לאבד מטוסי פנטום, מרביתם מטייסת 201 בחצור, בתקיפת מטרות בקו התעלה. בינתיים ההסלמה נמשכה משני עברי החזית. בספטמבר 1969 נערך מבצע "רביב": כוח שריון ישראלי, על טנקי שלל מצריים בצבע חרדל, שנתפסו במלחמת ששת הימים, הונחת בחוף המערבי של תעלת סואץ ופעל בטווח של 70 קילומטרים נגד יעדים מצריים שהופתעו וסבלו מאבידות כבדות. על פי המודיעין הישראלי, המבצע הנועז גרם התקף לב לנשיא המצרי נאצר. אבל המצרים אינם טומנים את ידם בצלחת. הם פותחים בהפגזות קשות ובפשיטות קומנדו, שאחת הגדולות והנועזות שבהן היתה ב-26 באוקטובר 1969, כשסיור של צה"ל הותקף בציר הפטרולים, סמוך לקו התעלה, ו-15 לוחמים נהרגו. צה"ל מיהר להגיב ותקף יעד אסטרטגי בעומק 350 קילומטרים מהתעלה. לאחר תקיפה מוסקת נוספת, שבה הושמדו שנאים שסיפקו חשמל לסכר אסואן, ומחשש שצה"ל ינסה לפגוע בסכר עצמו, לקחו הרוסים על עצמם את משימת הגנה על הסכר. טייסת מיג 21 עם טייסים רוסים הוצבה בשדה תעופה צבאי סמוך לאסואן ומסביב לסכר הוצבו, לראשונה על אדמת מצרים, טילי קרקע־אוויר אס־איי-6, בפיקוד סובייטי ישיר ותוך הקפדה שהטיל החדש יהיה רק באחריות מבצעית רוסית.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
