ההר הפנימי

הקדמה

בדומה למתרחש בטבע, החיים לעתים קרובות פועלים לטובתנו, גם אם נדמה לנו שאנחנו מתמודדים רק עם מצוקה, אי־נוחות ושינויים.

כשם ששריפות יער חיוניות לאקולוגיה של הסביבה — בכך שהן גורמות להיפתחות של זרעים חדשים שזקוקים לחום כדי לנבוט, ובונות מחדש אוכלוסיית עצים — כך התודעה שלנו חווה אפיזודות תקופתיות של התפוררות חיובית, או ניקוי שבאמצעותו אנו משחררים ומחדשים את תפיסת העצמי שלנו. ידוע לנו שהטבע נמצא בשיא פוריותו והתרחבותו בשוליו, היכן שמזגי האוויר נפגשים, וגם אנחנו משתנים כאשר אנו מגיעים למצבי הקיצון שלנו, לאותן נקודות שבהן אנו נאלצים לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולהיערך מחדש. כשאנחנו כבר לא יכולים להסתמך על מנגנוני ההתמודדות שלנו שיסיחו את דעתנו מהבעיות בחיינו, אנחנו עלולים לחוש שהגענו לשפל המדרגה. האמת היא, שסוג כזה של התעוררות מתרחש כשאנחנו מצליחים סוף סוף להשלים עם הבעיות שהיו קיימות במשך זמן רב. לעתים קרובות, ההתמוטטות היא רק נקודת המפנה שלפני פריצת הדרך, הרגע שבו כוכב מתפוצץ לפני שהוא הופך לסופרנובה.

בדיוק כשם שהר נוצר כאשר שני גושי קרקע נדחקים זה כנגד זה, כך ההר שלכם יתרומם מתוך צרכים המתקיימים זה לצד זה אך גם מנוגדים זה לזה. ההר שלכם דורש מכם ליישב את שני החלקים המרכיבים אתכם: המודע והבלתי־מודע; החלק המודע למה שאתם רוצים, והחלק שאינו מודע לסיבות המעכבות אתכם ומונעות מכם להשיג זאת.

לאורך ההיסטוריה, הרים שימשו כמטאפורות להתעוררות רוחנית, למסעות של צמיחה אישית וכמובן, לאתגרים שקשה להתגבר עליהם ושנראים בלתי אפשריים כשעומדים למרגלות ההר. כמו דברים רבים בטבע, ההרים מספקים לנו חוכמה פנימית לגבי מה שיידרש מאיתנו כדי שנוכל להעפיל לגובה הרב ביותר של הפוטנציאל שלנו.

צמיחה היא המטרה של היותנו אנושיים. אנחנו רואים כיצד זה משתקף בכל חלק בחיינו. המינים מתרבים, הדי־אן־איי מתפתח כדי לחסל גדילים מסוימים ולפתח גדילים חדשים, וקצוות היקום שלנו מתרחבים כלפי חוץ ללא הרף. כמו כן, היכולת שלנו לחוש בעומקם וביופיים של החיים גם היא יכולה להתרחב כלפי פנים ללא הרף, אם אנחנו מוכנים לפרש את הבעיות שלנו כזרזים. היערות זקוקים לאש כדי לעשות זאת, הרי הגעש זקוקים להתפרצויות, הכוכבים צריכים להתפוצץ, ולבני האדם לעתים קרובות אין אפשרות אחרת מלבד להשתנות, לפני שהם מתרחבים וצומחים באמת.

העובדה שיש הר מולכם, אין פירושה שאתם שבורים ביסודכם באופן כלשהו. כל מה שקיים בטבע אינו מושלם, והצמיחה מתאפשרת בגלל אי־השלמוּת הזאת. אילו היתה אחידות בכול, כוח המשיכה שיצר את הכוכבים ואת כל מה שאנחנו מכירים, לא היה קיים. ללא השבירוֹת, התקלות והפערים, דבר לא היה יכול לצמוח וגם לא להיווצר. העובדה שאתם אינכם מושלמים אינה סימן לכך שנכשלתם; היא סימן לכך שאתם אנושיים, וחשוב מכך, זהו סימן לכך שעדיין יש בתוככם עוד פוטנציאל שלא מומש.

ייתכן שאתם יודעים מהו ההר שלכם. אולי זו התמכרות, משקל, מערכות יחסים, עבודות, מוטיבציה או כסף. ואולי אתם לא יודעים. אולי זו תחושת חרדה מעורפלת, הערכה עצמית נמוכה, פחד או חוסר שביעות רצון כללית שנראה כי היא מדממת וחודרת לתוך כל השאר. לעתים קרובות ההר הוא בעיה המצויה בתוכנו יותר מאשר אתגר הניצב לפנינו, הוא יסוד בלתי יציב כלשהו שאולי אינו נראה בבירור על פני השטח, אך בכל זאת משנה ומשפיע כמעט על כל דבר בחיינו.

בדרך כלל, כאשר יש לנו בעיה נסיבתית כלשהי, אנחנו מתמודדים עם מציאות החיים. כאשר יש לנו בעיה כרונית, אנו מתמודדים עם המציאות של עצמנו. לעתים קרובות אנו חושבים שההר שמולנו הוא הצורך להתמודד עם קשיי החיים, אבל האמת היא שכמעט תמיד ההר נוצר כתוצאה מכל השנים שעסקנו בצבירת טראומות זעירות, בהסתגלויות ובמנגנוני התמודדות, שכולם נערמו עם הזמן.

ההר שלכם הוא המחסום ביניכם לבין החיים שאתם רוצים לחיות. ההתמודדות איתו היא גם הדרך היחידה באמצעותה תשיגו את החופש שלכם ותגשימו את עצמכם. אתם כאן בגלל טריגר כלשהו, שגרם לכם לראות את הפצע שלכם. הפצע הוא שיראה לכם את הדרך, והדרך היא שתראה לכם את ייעודכם.

כשאתם מגיעים לנקודת השבירה הזו — למרגלות ההר, ללהט האש, ללילה שבו אתם סוף סוף מתעוררים — אתם נמצאים בנקודה המכרעת של ההתמוטטות, ואם תהיו מוכנים להתאמץ ולעשות את העבודה, תגלו שזו הכניסה אל פריצת הדרך שחיכיתם לה כל חייכם.

האני הישן שלכם כבר לא יכול לקיים את החיים שאתם מנסים לנהל; הגיע הזמן להמציא את עצמכם מחדש, ולהיוולד מחדש.

עליכם לשחרר את האני הישן שלכם אל תוך אש החזון שלכם, ולהיות מוכנים לחשוב בדרך שמעולם לא ניסיתם קודם לכן. עליכם להתאבל על אובדן האני הצעיר שלכם, על האדם שהביא אתכם עד הלום, אך כבר אין בידיו הכלים להמשיך ולשאת אתכם הלאה. עליכם לדמיין ולהפוך לאחד עם העצמי העתידי שלכם, הגיבור של חייכם שעומד להוביל אתכם מכאן ואילך. המשימה הניצבת בפניכם היא שקטה, פשוטה ומונומנטלית. זהו אתגר שרבים אפילו לא מתחילים לנסות ולהתמודד איתו. כעת עליכם ללמוד זריזות, חוסן והבנה עצמית. עליכם להשתנות לחלוטין, ולעולם לא להיות שוב אותו הדבר.

ההר שניצב מולכם הוא הייעוד של חייכם, המטרה שבגללה אתם כאן, והשביל שלכם, שהתבהר סוף סוף. יום אחד, ההר הזה יהיה מאחוריכם, אבל מי שתהפכו להיות בדרך לגבור עליו, יישאר איתכם לנצח.

בסופו של דבר, לא את ההר אתם חייבים לכבוש, אלא את עצמכם.

פרק 1:
ההר הוא אתם

דבר אינו מעכב אתכם בחיים יותר מעצמכם.

אם יש פער מתמשך בין המקום שבו אתם נמצאים והמקום שבו אתם רוצים להיות — והמאמצים שלכם לסגור את הפער הזה נתקלים בעקביות בהתנגדות שלכם עצמכם, כמו גם בכאב ובאי־נוחות — כמעט תמיד מתרחשת ברקע חבלה עצמית.

על פני השטח, חבלה עצמית נראית מזוכיסטית. נראה שהיא תוצר של שנאה עצמית, ביטחון עצמי נמוך או חוסר כוח רצון. במציאות, חבלה עצמית היא פשוט נוכחות של צורך לא מודע שמתמלא על ידי התנהגות החבלה העצמית. כדי להתגבר על כך, עלינו לעבור תהליך של חפירה פסיכולוגית עמוקה. עלינו לאתר את האירוע הטראומטי, לשחרר רגשות לא מעובדים, למצוא דרכים בריאות יותר לענות על הצרכים שלנו, להמציא מחדש את הדימוי העצמי שלנו ולפתח עקרונות כמו אינטליגנציה רגשית וחוסן.

זו משימה לא קטנה, ובכל זאת זו העבודה שכולנו חייבים לעשות בשלב זה או אחר.

חבלה עצמית לא תמיד ניכרת מהרגע הראשון

כשקארל יוּנג היה ילד, הוא נפל בבית הספר ונחבל בראשו. בזמן שנחבל, הוא חשב לעצמו: "כן, אולי לא אצטרך לחזור לבית הספר עכשיו."

אף על פי שהוא ידוע היום בזכות גוף עבודתו העשיר בתובנות, הוא למעשה לא אהב את הלימודים ולא השתלב בקרב בני גילו. זמן קצר לאחר התאונה הזאת, יונג החל לחוות התעלפויות אקראיות ובלתי נשלטות. הוא פיתח באופן לא מודע את מה שקרא לו "נוירוזה" ובסופו של דבר הבין שכל הנוירוזות הן "תחליפ(ים) לסבל לגיטימי".

במקרה של יונג, הוא יצר קשר לא מודע בין ההתעלפות לבין יציאה מבית הספר. הוא החל להאמין שההתעלפויות הן ביטוי לרצונו הלא מודע לצאת מהכיתה, שם הרגיש לא בנוח והיה אומלל. באופן דומה, עבור אנשים רבים, הפחדים וההיקשרויות (attachments) שלהם הם לעתים קרובות רק סימפטומים של בעיות עמוקות יותר שאין להם דרך טובה יותר להתמודד איתן.

חבלה עצמית היא מנגנון התמודדות

חבלה עצמית היא מה שקורה כשאנחנו מסרבים להיענות באופן מודע לצרכים הפנימיים ביותר שלנו, לעתים קרובות משום שאיננו מאמינים שאנו מסוגלים להתמודד איתם.

לפעמים, אנחנו מחבלים במערכות היחסים שלנו בגלל שמה שאנחנו באמת רוצים הוא למצוא את עצמנו, אף על פי שאנחנו מפחדים להיות לבד. לפעמים, אנחנו מחבלים בהצלחה המקצועית שלנו כי מה שאנחנו באמת רוצים הוא ליצור אמנות, גם אם זה יגרום לנו להיראות פחות שאפתניים לפי המדדים של החברה. לפעמים, אנו מחבלים במסע הריפוי שלנו על ידי כך שאנחנו מנתחים את הרגשות שלנו, מכיוון שכך אנו מוודאים שנימנע מלחוות אותם בפועל. לפעמים, אנחנו מחבלים בדיבור הפנימי שלנו, מכיוון שאם היינו מאמינים בעצמנו, היינו מרגישים חופשיים לחזור אל העולם ולקחת סיכונים, וזה היה גורם לנו להיות פגיעים.

בסופו של דבר, חבלה עצמית היא לעתים קרובות רק מנגנון התמודדות פגום, הדרך שלנו לתת לעצמנו את מה שאנו צריכים מבלי שנצטרך לבדוק, למעשה, מהו הצורך הזה. אבל כמו כל מנגנון התמודדות, זה בדיוק מה שזה — דרך להתמודד. זו לא תשובה, זה איננו פתרון, וזה אף פעם לא באמת פותר את הבעיה. אנחנו רק מאלחשים את הרצונות שלנו, ונותנים לעצמנו תחושה של הקלה זמנית.

חבלה עצמית נובעת מפחד לא רציונלי

לפעמים, ההתנהגויות החבלניות ביותר שלנו הן בעצם תוצאה של פחדים שיש לנו ביחס לעולם וביחס לעצמנו — פחדים שנמשכים לאורך זמן, ושמעולם לא חקרנו אותם.

אולי זו המחשבה שאתם לא אינטליגנטיים, לא מושכים או לא אהובים. אולי זהו החשש לאבד את העבודה, להשתמש במעלית, או להתחייב לזוגיות. במקרים אחרים, זה יכול להיות פחד מופשט יותר, כמו החשש שמישהו "מחפש אתכם" או חוצה את הגבולות שלכם, או הפחד שמא "תיתפסו" או תואשמו בטעות במשהו.

אמונות אלה הופכות עם הזמן להיקשרויות.

אצל רוב האנשים, הפחד המופשט הוא למעשה ייצוג של פחד לגיטימי. מכיוון שזה מפחיד מדי להתמודד עם הפחד האמיתי, אנחנו משליכים את הרגשות הללו על סוגיות או נסיבות שפחות סביר שיתרחשו. אם למצב יש סיכוי נמוך ביותר להפוך למציאות, הוא הופך להיות דבר ש"בטוח" לדאוג לגביו, משום שבתת־המודע, אנחנו כבר יודעים שזה לא יקרה. וכך, יש לנו דרך לבטא את הרגשות שלנו, בלי לסכן את עצמנו בפועל.

לדוגמה, אם אתם פוחדים מאוד מנסיעה במכונית עם נהג/ת אחר/ת, אולי הפחד האמיתי שלכם הוא איבוד שליטה או עצם הרעיון שמישהו או משהו אחר שולט בחייכם. אולי הפחד הוא מ"לנוע קדימה", והמכונית הנוסעת היא פשוט ייצוג של הפחד הזה.

אילו הייתם מודעים לסוגיה האמיתית, הייתם יכולים להתחיל לפעול כדי לפתור אותה, אולי על ידי זיהוי הדרכים שבאמצעותן אתם מוותרים על כוחכם או מתנהגים באופן פסיבי מאוד. מכל מקום, אם אינכם מודעים לבעיה האמיתית, אתם תמשיכו לכלות את ימיכם בניסיון לשכנע את עצמכם לא להיכנס ללחץ או לחרדה בזמן נסיעה במכונית כשאינכם אלה הנוהגים בה, ותגלו שהפחד הזה רק מחמיר.

אם תנסו לתקן את הבעיה על פני השטח, תמיד תיתקלו בקיר. זאת משום שאתם מנסים להסיר פלסטר לפני שהחלטתם איך לרפא את הפצע.

*המשך הפרק בספר המלא*