הצפעוני

פתיחה 

הוא פחד להתקרב אל הבית הגדול בקצהו של הרחוב השקט והמוצל.

הסיפורים על דייר הבית עברו מפה לאוזן, ואנשים שמרו על מרחק ביראת כבוד. לא היה ספק שהוא היה אחראי למותם של אנשים. מספרם היה עניין לניחושים בקולות מהוסים, וכמוהו גם מספרם של אלה שהוציא להורג במו ידיו. הכול ידעו בוודאות שאנשים נכנסו לבית הזה ולא נראו יותר. אבל עוצמתו של האיש - והאימה שהחדיר בלב עדים פוטנציאליים - היו כאלה, שהוא לא הורשע מעולם בפשע כלשהו.

עד לפני זמן קצר הוא לא היה מעלה בדעתו שילך בשביל ביתו של האיש ביום הסתווי הצונן הזה, אבל עכשיו הכול היה שונה. כשנפתחה דלת הכניסה הכבדה, ואישה חסרת גיל הובילה אותו בארשת פנים מאובנת במסדרון חשוך אל חדר עבודה חסר חלונות, תקוותו הנואשת גברה על חששותיו.

האיש ישב באפלולית ליד שולחן כתיבה מעץ הוֹבְנֶה ועיסה את רקותיו. השמועה אמרה שהוא סובל ממיגרנות. הוא הרכיב משקפיים כהים, שהעידו על רגישותו לאור. שערו היה אפור וקלוש, עורו צהבהב. בחדר שררה לחות וריחף בו ריח קל של ריקבון טרופי. על שולחן ההובנה היה מונח רק חפץ אחד - פסלון זהב של נחש צנוף, ראשו מורם, שיני הארס שלו חשופות.

"אז איך אפשר לעזור לך?" שאל האיש בשקט, כמעט בלי להניע את השפתיים.

המילים פרצו מפיו בחיפזון, בגמגום מבולבל, כלל וכלל לא כפי ששינן אותן מאז התקשר כדי לקבוע את הפגישה הזאת, כדי להתקבל אצל האיש הזה. ובזמן שהציג את בקשתו עם הדרישה החריגה שבה - בעיקר עם הדרישה החריגה שבה - הוא קלט כמה מטופשת היא נשמעת.

הוא נתקף בפרץ של חרטה והצטער בכל ליבו שבא. הייתה לו הרגשה שזו הטעות החמורה ביותר שעשה בחיים רצופי טעויות. אבל עכשיו היה מאוחר מדי. פחד לפת את ליבו. ידיו רעדו.

האיש התבונן בו מבעד למשקפיו הכהים במבט נרגן ובלי למצמץ במשך רגע שנדמה בעיניו ארוך מאוד. לבסוף הורה האיש על הכיסא הנוסף היחיד בחדר.

"שב. תירגע. דבר לאט."

הוא ציית. לאחר מכן לא זכר כמעט דבר מהדברים שאמר - רק את תגובתו של האיש ואת המבט בעיניו.

"הסיפור שאתה מספר לי מלא אומללות. הזלזול של בנך הרעיל את חייך. מה שאתה רוצה לעשות עכשיו יוצא דופן מאוד. בדרך כלל אני לא נוטה לעשות טובות מהסוג שביקשת. אבל כיוון שאני מכיר היטב את כאב הדקירה שתיארת, אשקול את בקשתך. אם אסכים לעשות את מה שאתה מבקש, תצטרך בתמורה לעשות את מה שאני מבקש. אתאר לך את בקשתי בבוא הזמן. אבל דבר אחד אתה חייב לדעת מההתחלה. אם תסכים לתנאיי, לא תהיה דרך חזרה, לא תוכל להתחרט. לא תהיה אפשרות להפר את ההסכם בינינו. אתה מבין את המשמעות של זה?"

"כן."

שפתיו של האיש פרפרו במה שנראה כחיוך חולף. מאחורי המשקפיים הכהים, עיניו, נטולות הבעה כמו המוות עצמו, היו ממוקדות בתוכנית שכבר הלכה והתגבשה.

חלק 1
ראיות מפלילות
 

1

הקיץ הידרדר לאיטו כאילו אחזה בו מחלה ניוונית, ולפתע, כהרף עין, הכתום המשולהב של הסתיו נסחף לו והרי הקטסקיל המערביים נותרו חומים עמומים. נובמבר הגיע בלוויית צינת רוח שאינה מרפה וברצף ארוך של ימים מתקצרים שחלפו בלי זכר לשמש.

באחד מימות הרוח הקרים דייב ומדלן גרני היו שקועים בעבודה ליד בית החווה שלהם, על גבעה גבוהה סמוך לעיירה ווֹלנט קרוסינג. עלי שלכת התעופפו על פני הפטיו שהם עסקו בשיפוצו. דייב הכניס גוש מגושם של אבן חול למקומו החדש. הוא היה בן יותר מחמישים אבל עדיין תמיר וחזק, והוא נהנה מההזדמנות לעסוק בפעילות גופנית.

מדלן הניחה לידו בזהירות מריצה גדושה במרבדי דשא. "התקשרת לבן שלך?"

הוא מצמץ. "מה?"

"היום יום ההולדת שלו."

"אה, כן, נכון. אני ארים טלפון אחרי ארוחת ערב."

בשבוע האחרון הם שינו את צורתו של פטיו האבן הישן, שהשתרע בין הבית ובין הלול. באביב הגיעה בפטיו הזה לסיומה העקוב מדם חקירת הרצח בגבעת הארו, והחודשים שחלפו מאז טרם שחררו את מדלן מהמראות של אותו ליל זוועות - היא עדיין התקשתה לצאת מהבית לפטיו דרך דלתות הזכוכית. השניים ניסו אפוא לשנות את מראה הפטיו בתקווה להחליש את הזיכרון של האירועים שהתרחשו בו. גרני קיווה שהעבודה גם תפיג את המתח החמקמק שכמעט לא סר מפניה בימים אלה.

המשימה כמעט הושלמה. הוא סיים את מרבית עבודות האבן ושבר את אדמת הקטסקיל הקשה כדי ליצור ערוגות פרחים חדשות. מדלן צבעה את לול התרנגולות ואת הסככה המחוברת אליו בצהוב עליז וטמנה באדמה שסביב הפטיו המחודש עשרות פקעות של צבעונים.

כשהוא נשען על הלום שבידו כדי לתחוב למקומו בדייקנות את הגוש האחרון של אבן החול, גברה הרוח, ופתותים ראשונים של השלג המובטח הסתחררו סביבו.

"נראה לי שעשינו מספיק להיום," אמרה מדלן, שהביטה בשמיים האפורים כצפחה. "חוץ מזה, אֶמה אמורה להגיע כל רגע." היא הביטה בו. "דייב, אתה עושה פרצוף חמוץ."

"אולי כי נראה לי שאת יודעת על הביקור שלה יותר ממה שאת מספרת לי."

"אני יודעת רק שהיא רוצה לדבר איתך על תיק רצח."

הוא הניח את הלום ליד המריצה והסיר את כפפות העבודה. "אני בספק שהיא באה הנה רק כדי לדבר."

מדלן הפנתה הצידה את פניה המתוחים עקב משב רוח פתאומי, החלה ללכת לכיוון דלתות הזכוכית וקפאה במקומה בלוויית צווחה קצרה וחדה.

גרני מיהר אליה. "מה קרה?"

היא הצביעה על כתם שהסתמן על האדמה קצת מעבר לשולי הפטיו. הוא עקב אחר מבטה המבועת.

"העלים זזו. נחש!"

גרני התקרב למקום עם מעדר מוכן. כשהיה במרחק מכה, יצור אפור קטן זינק מבין העלים ונעלם תחת שיח סמוך.

"לא נחש," אמר גרני. "רק נברן."

מדלן פלטה אנחת רווחה רועדת.

הוא כמעט התפתה להזכיר לה שאין נחשים מסוכנים באזור הזה של הרי הקטסקיל, אבל ידע שדבריו יפלו על אוזניים אטומות.

2

גרני עמד כשגבו לראש המקלחת. הזרם החמים והמדגדג עיסה את צווארו ואת כתפיו וריפה בהדרגה את השרירים שהתכווצו בגלל הרמת אבני הפטיו, ואת המתח הרגשי שיצר זיכרון האירועים שהתרחשו בפטיו שישה חודשים לפני כן.

כשהמים המרגיעים רק החלו להפעיל את קסמם, מדלן פתחה את דלת חדר האמבטיה והודיעה שאֶמה הגיעה.

גרני התנגב והתלבש. הוא מצא את מדלן לבדה במטבח הגדול; היא השקיפה מבעד לדלתות הזכוכית אל מעבר לפטיו המחודש ועץ התפוח הענֵף, על דמותה של אישה שעמדה עם הפנים לכיוון השדה התחתון שירד במדרון מן הבית אל האסם. מעילה הרפוי, שדמה לשכמייה, תפח בצדדים ברוח המושלגת.

"היא אמרה לי שהיא רוצה לנשום את אוויר ההרים הצלול שלנו," אמרה מדלן.

"יום קצת לא רגיל בשביל זה."

"אין שום דבר רגיל באֶמה."

בחיוך שאנן, כאילו טיילה להנאתה ביום קיץ, פנתה אֶמה לאחור ושבה אל הבית.

גרני פתח את אחת מדלתות הזכוכית.

היא נעצרה סמוך אליה מבחוץ, ומבטה כחול העיניים הצטלב במבטו. "כל כך יפה כאן. האוושה של הרוח שנושבת בתוך העצים, האדמה שנושמת." היא הושיטה יד. אחיזתה הייתה חזקה, וכף ידה מיובלת. "תודה על הזמן שאתה מקדיש לי."

"טוב לפגוש אותך, אֶמה."

משב שלג קטן נשב אליה, והיא נכנסה. היא נראתה קטנה ורזה מכפי שזכר אותה, אבל היה בה יותר להט, כאילו גופה הקטן ריכז את האנרגיות שלה. השיער הבלונדיני־אפרפר שזכר היה אפור כולו עכשיו. התספורת הקצרה הדגישה את עצמות לחייה ואת פיה החשוק בהחלטיות.

"חבל שאין לנו מזג אוויר יותר יפה לכבודך," אמרה מדלן.

"זה מושלם ככה. אני מסוגלת לנשום את האוויר הזה לנצח. הוא מטהר מרעלים. באתי מאַטיקה. איזו מאורה של חושך ואומללות! האוויר שם מצחין מפחד, משנאה, מייאוש."

"לא מאוד יוצא דופן לכלא שמור," אמר גרני.

"מערכת הכליאה שלנו היא מכונה שטוחנת נפשות לאבק. היא הופכת בני אדם לקטנים יותר, לקשים יותר, למטעני נפץ שיתפוצצו עם העלבון הבא."

הלהט שלה הוליד שתיקה, וזו נקטעה כשמדלן הציעה לקחת את מעילה. "אולי תשבו את ודייב ליד האח, ואני אעמיד תה. את עדיין אוהבת תה לימון עם ג'ינג'ר?"

"נשמע טוב," אמרה אֶמה בקול רך יותר ופשטה את המעיל הרפוי.

מדלן הלכה למטבח שהיה בקצהו של החדר הארוך, ואילו גרני ואֶמה התיישבו בזוג כורסאות שהונחו זו מול זו ליד אח האבנים הנושנה.

"אלוהים שופט את המוסריות שלנו לפי היחס שלנו כלפי הפגועים שבינינו," אמרה אֶמה בעצב יותר מאשר בכעס. "הראו לי את בתי הכלא שלכם, ואכיר את לבבכם."

היא השתתקה לרגע ואחריו עברה לנימה עניינית ומאופקת יותר. "אתה רוצה לדעת למה אני כאן. כמה מדלן כבר סיפרה לך?"

"כלום, חוץ מזה שזה קשור לאיזשהו תיק רצח."

"לרצח של לני לרמן. אני רואה שהשם לא אומר לך כלום. גם לי הוא לא אמר כלום עד שהנאשם ברצח שלו הורשע. אבל לדעתי לרמן הוא המפתח לתיק הזה."

הרוח נאקה בארובה.

"אני לא קולט אותך."

"לני לרמן היה עבריין קטן בגיל העמידה. הוא נרצח בשמורת ציד פרטית בהרי אדירונדק. כעבור שלושה ימים צייד מסיג גבול מצא את הגופה, שהייתה כרותת ראש, בתוך קבר רדוד. הבעלים של השטח הפרטי — בחור צעיר ועשיר עם עבר מזעזע — נעצר, נשפט והורשע. עדויות של עדי ראייה, ראיות פיזיות, טביעת אצבעות, דנ"א — כל החומרים שהיו בידי התביעה הפלילו אותו, ובעיקר הרקע המתועב שלו. אתה מכיר את השם זיקו סלֵייד?"

"משהו שהיה בעיתונות הצהובה. שחקן גולף מקצועי שהסתאב? סמים, אלימות, סחר במין?"

"למעשה טניס. כישרון גדול. לפני עשר־שתים־עשרה שנים, עוד לפני גיל עשרים, הוא הגיע לגמר בכל התחרויות החשובות. נאה, מלא קסם אישי, אישיות כובשת. כריזמה של כוכב קולנוע. הוא תפס מייד מקום בעולם הסלבריטאים של הספורט, אבל לא רק, אלא גם בעולם האמנות, האופנה, הכסף, ובעולם מסיבות הסמים. מהר מאוד הוא נהפך לספק הסמים של העשירים והמפורסמים. היו שמועות על הלבנת כספים, אורגיות פרועות, קטינות. ואז הוא נטש הכול ונהפך לאדם אחר, אבל לשם רע יש נטייה להחזיק מעמד ולהוליד האשמות חדשות."

"כמו רצח לני לרמן?"

"התביעה הצליחה להרכיב תיק משכנע. מניע, אמצעים, הזדמנות - הכול ברור כשמש. חבר המושבעים הגיע להחלטה שזיקו אשם אחרי פחות משעה — כמעט שיא, אומרים לי, בתיק רצח מהסוג הזה. השופט שאל כל אחד מהמושבעים בנפרד. אשם, אשם, אשם — שתים־עשרה פעמים אשם. הוא התחיל לא מזמן לרצות את המאסר. שלושים שנה עד מאסר עולם. באטיקה."

היא השתתקה, מבטה הנוקב היה נעוץ בגרני.

"את לא באת מאטיקה עד הנה רק כדי לספר לי את הסיפור הזה," אמר גרני. "מה אני מפספס?"

"אני רוצה שתפתור את הרצח של לני לרמן."

"נראה לי שזה כבר נעשה."

"האדם שהורשע חף מפשע."

"חף מפשע? הזיקו סלֵייד שהרגע תיארת לי..."

"זה האדם שהוא היה פעם — אדם שהוא הפסיק להיות שנתיים לפני הרצח של לרמן."

היללה המרתיעה של הרוח בארובה התחזקה.

"מה זאת אומרת, האדם שהוא הפסיק להיות?"

"לפני שלוש שנים אשתו הנרקומנית דקרה אותו בדוקרן קרח. הוא חטף שריטה בלב ונקב באב העורקים. הוא היה בטיפול נמרץ תשעה ימים. פנים אל פנים מול המוות. במצב הזה הוא הסתכל על החורבן שהוא הביא לחיים שלו במבט חדש. ההסתכלות הזאת שינתה אותו."

"איך את יודעת את זה?"

"כשהוא השתחרר מבית החולים, ההסתכלות הזאת נשארה איתו. הוא ראה את העבר בעיניים פקוחות, אבל לא היה לו מושג מה לעשות בזה. הוא רצה עזרה כדי להבין מי הוא יכול להיות — מי הוא צריך להיות. במצב הזה, היקום מתערב לפעמים. חיבורים מופיעים. מישהו קישר אותו עם מישהו שקישר אותו איתי."

"ונעשית הפסיכולוגית שלו?"

"אני לא משתמשת במונח הזה. זה יוצר רושם מוטעה על מה שאני עושה."

מדלן באה עם מגש ועליו שתי כוסות תה, סקונס טריים מהתנור, קערית קטנה עם ריבה, כפיות וסכין קטנה לריבה. היא הניחה את המגש על שולחן הקפה הנמוך שעמד בין הכורסאות והתרחקה.

"את לא מצטרפת אלינו?" שאלה אֶמה.

"כשמדברים על תיקי רצח, אני מעדיפה..."

מהשמשה של אחת מדלתות הזכוכית נשמעה חבטה חזקה. מדלן מצמצה, מיהרה לשם, הסתכלה על מרצפות הפטיו ונאנחה בהקלה. "לפעמים ציפור עפה ונתקלת בכוח בזכוכית, ואני מצפה לראות גופה קטנה על הרצפה. אבל הציפור שנתקלה הרגע בזכוכית הצליחה לעוף." היא רעדה, החלה לדבר, השתתקה וחזרה אל המטבח בקצה החדר.

אחרי שתיקה קצרה שאל גרני את אֶמה, "יש מונח שאת מעדיפה על פסיכולוגית?"

"לא צריך שום מונח. אני מקשיבה. אני מעירה. אני לא גובה תשלום."

"ומפגשי ההקשבה שלך עם זיקו סלֵייד בשנתיים שעברו בין ההתגלות שהייתה לו על סף המוות ובין רצח לרמן שכנעו אותך שהאופי שלו השתנה עד כדי כך, שלא ייתכן שהוא עשה את מה שעדים בשבועה וראיות פיזיות שכנעו שנים־עשר מושבעים שהוא כן עשה?"

"כן."

"מתי ניתן גזר־הדין שלו?"

"רק לפני שבוע."

"ודיברת איתו מאז?"

"בפעם האחרונה הבוקר."

"היה לו עורך דין מוצלח?"

"מרכוס ת'וֹרן."

גרני התרשם. "שם גדול. בטוח היה יקר."

"לזיקו יש כסף."

"דיברת עם ת'ורן על ערעור?"

"לדעתו אין סיכוי."

"ולמרות זאת, אין לך שום ספק שסלֵייד חף מפשע?"

"שום ספק."

גרני לגם מהתה וסקר אותה במבט ממושך בניסיון לתהות על קנקנה. התעקשות על מסקנה מסוימת למרות שהעובדות חולקות על המסקנה הזאת אינה תכונה נדירה. היא די רווחת בין בעלי אגו נפוח, בין אנשים מעורערים מבחינה רגשית ובין אנשים נבערים מדעת. אֶמה מרטין לא הייתה אף אחד מהדברים האלה.

הוא כחכח בגרונו. "אז... מה את רוצה שאעשה?"

"שתמצא את העובדות שמוכיחות את חפותו."

"ואם העובדות יוכיחו את אשמתו?"

היא הגיבה בחיוך קל. "המערכת המשפטית בגדה בזיקו כי היא הייתה מעוניינת יותר בהשגת הרשעה מאשר בחשיפת האמת. אני בטוחה שתוכל למצוא את העובדות שינקו אותו." היא השתתקה לרגע. "אני יודעת שאתה מפקפק בתפיסה שלי על האופי של זיקו. תרשה לי להוסיף התרשמות יותר פשוטה. הוא יותר מדי אינטליגנטי, הוא לא היה מבצע פשע טיפשי כזה."

"מה היה טיפשי בפשע?"

"לפי התביעה, לני לרמן סחט אותו בקשר לאיזשהו סוד אפל מעברו, והוא הרג את לרמן במקום לעמוד בדרישה הכספית שלו."

גרני משך בכתפיו. "פתרון די נפוץ."

"נכון באופן כללי, אבל לא בפרטים. התביעה טענה, שלרמן הגיע לאחוזה של זיקו, וזיקו המם אותו, גרר את הגופה לקבר רדוד שהוא הכין מראש בחורשת אורנים ליד הבקתה שלו, כרת את הראש בגרזן וקצץ את האצבעות במזמרה — כביכול כדי למנוע זיהוי של הגופה — כיסה את הגופה בשכבת עפר דקה, השאיר את טביעת האצבעות שלו על הידית של הגרזן, השאיר את הדנ"א שלו על בדל סיגריה ליד הקבר, ועשה כל דבר מפליל שרק תעלה על הדעת. הגופה, ועוד כמה אברים שחיות בר כרסמו אותם, התגלו..."

רעש של צלחת שנפלה לכיור משכה את תשומת ליבו של גרני אל המטבח הפתוח, והוא הספיק לראות את מדלן ממהרת לצאת מהחדר.

אֶמה נראתה לחוצה. "מצטערת. לא הייתי צריכה להיכנס לפרטים בצורה כזאת."

"את לא אשמה. הרצח בגבעת הארו השאיר כמה תופעות לוואי."

"ברור. הוא בוודאי עשה טראומה לשניכם."

גרני הגיב במנוד ראש קל. "בואי תמשיכי."

היא הביטה בו בדאגה מסוימת והמשיכה. "אני טוענת, שהיו לזיקו משאבים כלכליים כדי להתמודד עם בעיית הסחיטה בדרכים אחרות. הוא לא היה עושה בשום אופן את מה שהתביעה טוענת שהוא עשה."

"אנשים חכמים עלולים לעשות דברים טיפשיים כשהם בלחץ."

"נניח שהיית מתכנן להרוג מישהו שבא לבקר אותך. היית חופר קבר רדוד ליד הלול שלך וקובר את הגופה תחת שכבת עפר דקה, באופן שהקויוטים והנשרים בטוח ימצאו אותה? אתה לא היית מתנהג בצורה טיפשית כזאת, וגם זיקו לא."

מבטה היציב נשאר על גרני. בשערה היו טיפות מים זעירות, שאריות נוצצות של פתיתי שלג שנמסו.