הצחוק מאחורי החיוך

1

כל הלילה זזתי במיטתי. ייחלתי להירדם, אבל השינה סירבה לאסוף אותי אליה. עם בוקר התדפקו טפטופי גשם על זגוגית חלוני.

אזרתי כוחותיי וקמתי ממיטתי. דשדשתי אל הסלון, פתחתי את החלון ושרבבתי את ראשי החוצה. אוויר קר קידם אותי, מלא בריח בוץ ואבק. שמיכת ערפל תכולה כיסתה את הרחובות וכיווצה את האופק. הרחוב היה אחוז בשקט עמוק, כאילו גם הוא טרם ניער מעליו את שרידי הלילה.

"דילן?"

נרתעתי מן החלון וסבתי לאחור.

אימא עמדה בפינת החדר, שמלה שחורה לגופה. עיניה ברקו לעברי מתוך פניה החיוורות. היא פסעה לעברי, נגלית וחומקת בין צללי החדר, "קדימה, דילן. הגיע הזמן לצאת."

"בסדר."

היא ליטפה את פניי.

"אנחנו נהיה חזקים," אמרה, דמעות עלו בעיניה.

הנהנתי בלי לומר דבר.

בחוץ כבר הבליח נוגה כתמתם של בוקר, כמבקש למחות על האפרוריות. השמיים, מצידם, נהמו בקול נמוך ומתריס.

המיית מתפללים נישאה כנהמה אל מחוץ לכותלי בית הכנסת. עלינו בגרם המדרגות הקצר, מהנהנים למתפללים שהתגודדו ברחבת הכניסה. נכנסנו פנימה. הנוכחים בתוך בית התפילה הצנוע הבחינו בנו והשתתקו. חבריהם נאספו בזה אחר זה מן הרחבה, מחווים בראשם לאימא ולי בפנים קודרות.

אימא ניגשה אל עזרת הנשים. הגבאי החווה לי בידו והוליך אותי במעבר דרך שורות המתפללים. פסעתי בעקבותיו. המתפללים החרישו וזקפו ראשיהם לעברי, מלווים את צעדיי במבטים שקטים. התיישבתי באחד הכיסאות הפנויים בחזית, מול ארון הקודש.

לפני הארון עמדה במת התפילה, ובמרכזה המתין הרב הרדוף.

אימא הציצה בי מבין הנשים, שפניהן בצבצו מאחורי וילון התחרה הלבן. עיניה היו עצומות ולחייה סמוקות כאילו הדמעות צרבו את פניה. לצידה עמדה אביגיל הירש. מצחה ברק מזיעה, עיניה היו מכווצות בין מארג קמטים עמוקים, ממלמלת לעצמה בעוד גופה מיטלטל בגסות מצד לצד.

"אשמתי היא", הכה הרב הרדוף על השולחן. הנוכחים השתתקו. הרב הרדוף לחלח את שפתיו. "אשמתי היא, אמר עקיבא איגר לאשתו. כשיהודי שירד מנכסיו, ניגש אליו וביקש הלוואה, נתן לו הרב תכשיט של אשתו כדי שימשכן אותו. ראו כמה צדיק היה: הוא העדיף למסור לו תכשיט של אשתו, מאשר להותיר את היהודי האומלל בקשייו הכספיים. זהו, רבותיי, צדיק אמיתי". הוא דמם לרגע ומשך בזקנו המאפיר. "ומה עשה אותו היהודי? מִשכן את התכשיט שנמסר לו בעבור סכום כפול".

הנוכחים מילאו את חלל בית התפילה בגיחוכים חלושים. הרב הרדוף הנהן.

"כשאשת הרב גילתה זאת", הרעים, "כאשר הלכה לפדות בעצמה את התכשיט וגילתה מה עשה אותו היהודי, שבה אל בעלה ולעגה לו. מה אתם חושבים ענה לה?". הנוכחים הביטו לעברו שתוקים, ממתינים למוצא פיו. "אשמתי היא", אמר הרב חרש, פסע אל קדמת במת התפילה ומחה את מצחו.

"ומאז אותו היום נהוג לספר שרבי עקיבא איגר הלווה תמיד סכום כפול מכפי שהתבקש, מתוך חשש שאדם יזדקק ליותר ויתבייש לבקש". הוא שאף אוויר לקרבו והתעכב לכמה רגעים נוספים, כמבקש שדבריו יעשו את מרב הרושם. "רבי עקיבא איגר היה צדיק אמיתי. הוא לא חיכה שיתבקש לכך, ונהג תמיד, לפי המסופר, להעניק כפליים לאלו שהיו זקוקים לכך. עקיבא איגר הבין ששכר אינו מותרות, הוא המפתח לחיינו, ואין מנוס מכך בעולם שבו הציבנו הקדוש ברוך הוא. לכן, אם אדם זקוק לעזרה כספית — מצווה גדולה היא להירתם למענו", פסק, ואז החריש, סוקר בעיניו את הנוכחים כמבקש לוודא כי הם קשובים.

"מרטין ידע זאת", קבע, "כשמשפחתו נקלעה למשבר כלכלי, מרטין, הבן הבכור, לא המתין שאימו תבקש זאת ממנו, ומיד עשה כל שביכולתו כדי להביא פרנסה למשפחתו ולחלץ אותה מן המצוקה שאליה נקלעה".

הבטתי באימא. היא בכתה חרש אל תוך ידיה.

"מרטין היה צדיק אמיתי, ממש כמו רבי עקיבא איגר. נער אציל נפש ובעל אחריות, הוא לא המתין אף לא רגע אחד מיותר. ברגע שהבין שמשפחתו בצרה, פנה אליי לעזרה. הוא השהה את חייו, קטע את לימודיו בבית הספר והחל לעסוק בעבודת כפיים קשה, כדי שיוכל להרוויח יותר מכפי שאימו הייתה מעיזה לבקש. כך עשה לבדו במשך חודשים".

דממה נפלה על בית הכנסת. רק קול בכיה של אימא נשמע, צף לבדו על פני ים של שתיקה. "כעת נצא כולנו יחד ללוות את מרטין בדרכו האחרונה".

ענני גשם אפורים הסתירו את אור השמש. עמדתי בראש מורכן, מגניב מבט אל הגברים שנשאו על אלונקה את אחי הגדול, את מרטין, עטוף בתכריכים. המלווים קרבו אל הקבר והסתופפו מולו תחת מטריות פתוחות. אימא נעמדה לצידי ושמטה את עצמה על כתפי, כאילו לא היה בה הכוח לעמוד בכוחות עצמה. ייצבתי את רגליי באדמה הבוצית, מתחנן בתוכי שמשקלה לא יכריע אותי.

הרב הרדוף עמד במלוא קומתו ליד שפת הקבר. הוא הביט לעברי והנהן. הוצאתי מכיס מכנסיי את קלף התפילה שמסר לי קודם לכן, וקראתי את המילים העבריות בתעתיק לועזי. האותיות נשמטו מפי בחריקות איטיות כאילו לא היה קשר ביניהן, כמו היו פיסות פאזל שחוברו זו לזו ללא התאמה. הרב הרדוף הביט בי לרגע, ואז פשט את ידיו קדימה ונשא תפילה בעברית, מבקש לגבור בקולו הנמוך על המיית הרוח.

עצמתי את עיניי. הרוח הקרה שרטה בפניי. מילותיו של הרב הרדוף הדהדו במרחבו של בית העלמין, כאילו נישאו על גבי הרוח. הרגשתי שקולו נוטל עימו את מחשבותיי הרחק ממני, הלאה מבית העלמין, מותירות אחריהן את תפילתו ואת תיפופי הגשם. ואז, כמו ארב כל אותו הזמן בתוך ראשי, מאחורי עיניי, זינק הזיכרון האיום אל הכרתי. החרחור, הדם.

פקחתי את עיניי, מתנשף. הרב הרדוף עמד מולי, מעברו השני של הבור, מבטו נח עליי. גבר כרסתן בעל זקן שחור ועבות, שציציות השתרבבו בצידי גופו, פסע קדימה בצעדים כבדים ונכנס אל הקבר. הוא הושיט את ידיו מעלה. הגברים שאחזו באלונקה קירבו אותה אל פי הקבר והטו אותה לעברו. גווייתו המכוסה בתכריכים של מרטין החליקה אל תוך הקבר בן־רגע, כאילו הבור דרשו. הקברן השכיב וסידר אותה בידיו הגסות על מצע העפר.

הרגשתי שקרביי מתהפכים בי. החזקתי את עצמי שלא אקיא לנוכח המראה. ביקשתי להרים את ידי כדי למחות את פניי, אבל אימא תפסה בה ולפתה אותה קרובה לחזהּ. הרמתי אליה את עיניי. דמעות אילמות זלגו מעיניה.

הרב הרדוף תפס בידו במעדר ורמז לי שאתקרב אליו. התכוונתי לגשת לעברו, אבל אימא תפסה בכתפי והידקה בה את אחיזתה.

"כבוד הרב, אנא ממך", אמרה בקול חרוך מכאב, "אינני רוצה בכך".

"גברת כרספין, כיסוי המת נחשב למצווה גדולה".

שלחתי יד אל המעדר.

"דילן!", עצרה בי אימא.

"גבריאל, אולי ניתן לילד להחליט?"

"לא נהוג כך, אדוני הרב", אמר אחד הנוכחים, "קרובי דם אינם נדרשים לעזור בכיסוי המת".

הרב הרדוף הפנה מבטו אל המדבֵּר, וזה נאלם דום. הוא השיב לעברי פנים מחויכות ומתח את זרועו קדימה במחוות עידוד. מבטי נע ממנו אל אימא. היא הביטה בי בגבות מכווצות. הושטתי יד מהוססת ונטלתי מידו את המעדר.

ניגשתי אל קבוצת המתנדבים, שכבר עסקו בכיסוי הקבר. הם הביטו בי בפנים חסרות הבעה. קרבתי אל תלולית העפר שהייתה ליד הקבר, תקעתי בה את המעדר, ערמתי עליו עפר והטלתי אותו אל הקבר הפתוח. המעדר חילץ מתוך האדמה חריקות עמומות. קול חרחור החל מהדהד בתוכי. הגברתי את הקצב, מתנשף, מבקש לדחוק בתנועותיי את המראות שעלו בי, אבל אלה רק התעצמו עוד יותר: החרחור הנורא, אצבעותיו השבורות, מעוותות כשברי ענפים יבשים.

המעדר נתקל באבן חבויה בתל העפר והפיק נקישה מתכתית. דחפתי את כף המעדר עוד יותר פנימה, אל תוך התל, עורם ממנו עפר ומטיל אותו בשארית כוחותיי אל תוך הקבר.

שְׂער ראשו המוכתם. הדם.

יד תפסה בכתפי.

"די, ילד, די".

"מה?"

"סיימנו, מספיק".

מחיתי את עיניי מדמעות ומגשם. הקבר היה מכוסה עד קצהו.

שמטתי מידי את המעדר, רצתי אל אימא, קברתי ראשי בחזה ופרצתי בבכי. שקט ארוך מילא את האוויר, מופר רק על ידי שריקת הרוח ונקישת הגשם. הרב הרדוף המתין רגע, ואז נשא שוב תפילה לא ברורה בעברית. הרגשתי מותש, כאילו כיסוי הקבר פער בחזי נקב, שדרכו נזל מתוכי כל כוחי.

הרב סיים את תפילתו והחווה בראשו לעברי. הוצאתי שוב את הקלף מכיסי, מחיתי את עיניי וקראתי בתעתיק לועזי את התפילה הארמית.

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא".

מאיפה הגעת?

"בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ".

דופק?

"בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן".

תעזור לו

"יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא".

ביקשתי ממך ללכת, ילד

"לְעֵלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן".

הוא יהיה בסדר, נכון?

"יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן".

בוא איתי. אני אנקה אותך, בסדר?

"עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן".

"אמן," השיבו הנוכחים.

רעם עמום נשמע בשמיים, כאילו גם הם נענים לתפילה.

הנוכחים נותרו במקומותיהם, משתהים, מחליפים ביניהם מבטים נבוכים. נותרתי לעמוד במקומי ללא ניע, לצד אימא. לבסוף הסתובב במקומו אדם מבוגר אחד, הפטיר אנחה והחל מתרחק מחלקת הקבר, נעליו הכבדות רומסות תחתיו את האדמה הבוצית. לא עברו כמה רגעים ואחרים הלכו בעקבותיו, מתקדמים אל עבר שער הברזל, מתעכבים לשטיפת ידיים בברזייה שלידו, ואז יוצאים מבית העלמין, מיטשטשים מאחורי מסך הגשם.

הרב הרדוף התקרב לעברי ונעץ בי מבט ארוך. גשם שטף משולי כובעו השחור על כתפיו. "היית בסדר גמור", אמר.

הבטתי בגופו לבוש השחורים מתרחק ונעלם מאחורי שער הברזל.

אימא ואני נותרנו לבדנו ליד חלקת הקבר. ברק הבזיק מבין העננים, רעם עשה דרכו ארצה. אימא רכנה לעברי ואחזה בפניי. ידיה היו קרות כקרח.

"דילן, כדאי שגם אנחנו נלך עכשיו".

מבטי לא ניתק מחלקת הקבר.

"אנחנו צריכים ללכת, דילן", חזרה.

נותרתי לעמוד במקומי ללא ניע. הרוח הקרה צרבה בעיניי. אימא הזדקפה וחפנה את ידי. "קדימה, דילן".

זה אמיתי, נאנקה המחשבה בתוכי, הוא מת, הוא באמת מת. אנחנו נלך עכשיו הביתה, והוא יישאר כאן, במקום הזה. דומם. לבד.

"אימא", נשנקתי.

התמוטטתי על כתפה בקול יבבה. אימא הידקה אותי אליה בזרועותיה. טיפות הגשם נמהלו בדמעותיי.