אכזבה וגאווה

מלכודת דבש 

מלחמת ששת הימים היתה מלחמה על הקיום. היא היתה מלחמה מוצדקת. כך היא נתפסה אז, וכזו היא אכן היתה. רק שניצחנו יותר מדי.

גזירת מלחמה

כחודש לאחר המלחמה, כשכולם עוד שיכורי ניצחון, אמר רמטכ"ל המלחמה, רב־אלוף יצחק רבין, למפקד גֵיסות השריון ומי שפיקד על אוגדת הפלדה במלחמה, אלוף ישראל טל (טליק): "תבוסת צבאות ערב תיתפס בעולם הערבי והאִסלאמי כהשפלה, שרק במלחמה ניתן למחוק אותה. העולם הערבי מבין את שפת החרב. הוא הושפל בשדה המערכה, והוא יבקש לנקום במלחמה".

מלחמת ששת הימים היא שגזרה עלינו את מלחמת יום הכיפורים.

עד מלחמת ששת הימים היתה לנו רק הבעיה הפלסטינית, שהיתה מניע לסכסוך פאן־ערבי (העולם הערבי־מוסלמי שמסביב לנו) נגדנו. בעקבות מלחמת ששת הימים המניע הפאן־ערבי התעצם עקב ההשפלה הגדולה במלחמה, ואצל המדינות השכנות, מצרים, סוריה וירדן, נוסף מניע לאומי - להחזיר לשליטתן את השטחים שנכבשו מהן במלחמה. למותר לציין, שגם הבעיה הפלסטינית החריפה בגלל שליטתה של ישראל במיליוני הפלסטינים שישבו (ויושבים!) בשטחים הכבושים.

במציאות שלאחר מלחמת ששת הימים, אפשר לשער שהיה קושי גדול להגיע להסדר מדיני אמיתי ויציב עם המדינות השכנות. תחושת ההשפלה שלהן היתה כל כך צורבת, שסביר שהסכם שהיה נחתם איתן היה מתפרש בעולם הערבי כולו ובתוך המדינות הערביות כתכתיב, ולא היה בו כדי להחניק את שאיפתן למחוק במלחמה את ההשפלה והעלבון הקשים שספגו במלחמת ששת הימים.

ייתכן שבמחשבה מדינית כוללת ומרחיקת ראות, ניתן היה בעת המלחמה עצמה למנוע תוצאות כל כך חד־משמעיות, וזאת על ידי סיומה בתנאים שהיו יוצרים נסיבות נוחות יותר לעת שאחריה. הרשו לי להציג (בדיעבד!) אפשרויות לסיום מְכוּוָן אחר למלחמת ששת הימים. למשל:

בחזית המצרית: השמדת כוחות הצבא המצרי וכיבוש השטחים בתוך סיני רק עד קו אל־עריש־ג'בל ליבני־טאבה; או עצירת כוחות צה"ל כחמישים קילומטרים מהתעלה.

בחזית הירדנית: כיבושים מקומיים - אזור ירושלים, רצועה מזרחית של עשרה עד עשרים קילומטרים מזרחית לקו הגבול (מקו הגבול במערב ועד קו דמיוני בין שעלבים למגידו במזרח), ואם נדרש מבחינה צבאית, אז גם כיבושים מקומיים באזור עמק בית שאן והגלבוע.

בחזית הסורית (אם בכלל): כיבוש רמת הגולן עד התִלים - כפי שאכן קרה (למעשה, קרה קצת יותר), אבל מיד לאחר מכן נסיגה והתייצבות על הרמה לאורך קו של שניים עד חמישה קילומטרים מזרחית למדרגה בין עמק הירדן לרמה.

לאחר המלחמה (ושוב בדיעבד!) - נקיטת צעדים מעמדה של החזק באמת, שהיה בהם כדי להקהות את ההשפלה של הערבים במלחמה, ואולי להצליח לשנות מסלול מהדטרמיניזם למלחמה הבאה: 1) בחזית המצרית לנצל את מלחמת ההתשה שבה הותשנו - אמנם לא עד כלות - ולבקש מהמצרים הפסקת אש ולסגת משמעותית מהתעלה קרוב אל הגבול הבינלאומי, ואולי אפילו לגבול הבינלאומי ממש; 2) בחזית הירדנית, לנצל את המכה שחטפנו בכראמה, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, ולחזור לקרבת קווי ה-4 ביוני 1967 (קווי ה-4 ביוני 1967 עם תיקוני גבול קלים).

צעדים כאלה, שנעשים בכוונה ומתוך תחושה של עוצמה פנימית, יחד עם הבנה של מגבלות הכוח שלנו, ייתכן שהיו יכולים להוות פיצוי לאגו הפגוע של המדינות שלחמנו נגדן במלחמת ששת הימים. אולי ניתן היה, בתבונה ובתכנון נכון של צעדים, למנוע את ההכרח שלהן במלחמה גדולה נגדנו לשם הסרת ההשפלה הגדולה שנגרמה להן במלחמת ששת הימים.

■■■

לעניין זה, ראוי אולי להיזכר בדברים שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני כמאה שנים בספרו שמשון. ז'בוטינסקי הביא את דבריו של הקשיש החכם משעלבים, שלח בן־יובל, לשמשון, לאחר שזה נקט פעולה צבאית כדי להחזיר לאנשי שעלבים את כל ראשי העדר שגנבו מהם אנשי הכפר חרש שבשבט בנימין.

השיח נפתח בהערה ובעקיצה של שלח, הקשיש החכם, לשמשון, שהוא (=שלח) לא זכה לראות, וכנראה גם לא יראה, איש שהוא גם רב־כוח וגם חכם.

שמשון, הידוע בכך שהוא רב־כוח, חוקר את שלח החכם: "ומה היה עושה חכם?"

שלח: "חכם היה לוקח מבני חרש שלושה רבעים מן העדר, ואת החלק הרביעי היה שוכח..."

שמשון: "אבל צריך להיות דין צדק".

שלח: "אם נשפוט על פי הצדק המלא, נצטרך לרגום את כל בני האדם באבנים. וגרוע מכול הוא הניצחון המלא. אין זה לטובה - וגם לא כמנהג השכנים; והלוא אנחנו שכניו של חרש".

■■■

למנהיגינו היה החופש במלחמת ששת הימים להתערב בניהול המלחמה ולקבוע ולהגביל את מטרותיה ומהלכיה בשטח כבר בזמן המלחמה. עם זאת, צריך לזכור כי ממשלת הליכוד הלאומי שהוקמה לקראת המלחמה היתה ממשלה מורכבת, וייתכן שבנסיבות הללו לא היה אפשר לקבל החלטות שיגבילו את הישגי הצבא במלחמה. הממשלה גם היתה מוגבלת בכוחה מול מפקדי הצבא, שהביאו לעם ישראל ניצחון שהיה מעל ומעבר לכל הציפיות, ומטבעם הם שעטו קדימה וכלל לא ברור שניתן היה לעוצרם. זה באשר למגבלות הכוח של הדרג המדיני לפעול בתבונה בזמן המלחמה.

שטחים - מולדת וביטחון

מיד לאחר מלחמת ששת הימים פשו בתוך העם הלכי רוח של לאומיות ולאומנות, ואולי אפילו של משיחיות, שתאוותנות וחמדנות לאומיות היו שלובות בהם. "שטחי מולדת" ו"גבולות ביטחון" היו הצדקה להמשך ההחזקה של השטחים שנכבשו במלחמה. רבים בעם צידדו ב"ארץ ישראל השלמה", והתנגדו לכל הסכם עם המדינות השכנות שיהיה בו ויתור על שטחים שנכבשו במלחמה. מול הלך רוח שכזה היה לממשלה קשה לקבל החלטות, אפילו החלטות שהיו נדרשות. בממשלת הליכוד הלאומי לא ניתן היה לקבל החלטות שיש בהן פשרה עם הצד השני הכוללת נסיגה של ישראל משטחים שכבשה במלחמה. הדרג המדיני היה מוגבל אפילו בפעולה שיש בה מן התכסיס המדיני, ונרתע מהחלטות נועזות ומתחייבות בתחום המדיני.

לממשלה היה הכי נוח, מבחינה פנימית־שלטונית, שלא לקבל החלטות מדיניות חיוניות שנדרשו באותה עת. גם החלטה (זה כבר היה בממשלת המערך - לא ממשלת הליכוד הלאומי), לאחר סיום מלחמת ההתשה, לנסיגה של עשרות קילומטרים מזרחית לתעלה כדי לאפשר למצרים לפתוח את התעלה, התקשתה הממשלה לקבל. הממשלות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים נמנעו מהחלטות וממהלכים שדרשו מהן מנהיגות. לכול היה ברור, שהמצב הקיים מוביל למלחמה - מלחמה שלא נחוצה לישראל ושישראל לא רוצה בה. את המלחמה נדרש היה למנוע, אם בכלל היה הדבר אפשרי, באמצעות מהלכים מדיניים. זה היה הכרחי, אבל הממשלה נרתעה. השארת המצב הקיים כמות שהוא זאת למעשה החלטה לכל דבר, אלא שהיא אינה דורשת מהממשלה לעמוד באתגר מנהיגותי. הימנעות ובריחה מהחלטות נדרשות ממנהיגות מדינית היו אזור הנוחות של ממשלות ישראל אז, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים (וגם לרוב הממשלות בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים ועד ימינו אלה, 2023).

דבר אחד טוב בכל זאת קרה, והוא נתן סיכוי להימנע ממלחמה. במצרים מת הנשיא גמאל עבד א־נאצר, שהיה מנהיג מצרים במלחמת ששת הימים, ובמקומו עלה לשלטון אנואר א־סאדאת. אין ספק שסאדאת, כמו כל מצרי וערבי, חש את השפלת מלחמת ששת הימים. אולם הוא לא היה מנהיג מצרים בעת התבוסה הגדולה, והסתמן שהוא נוקט במהלכים מדיניים נועזים כדי להחזיר למצרים את השטחים שנכבשו ממנה במלחמת ששת הימים. הדרך שבה נקט הנשיא המצרי החדש היתה הצעה להסכם מדיני (שיבטיח, בסופו של דבר, החזרתם למצרים של כל השטחים שנכבשו ממנה במלחמה) מלוּוה באיום במלחמה אם הסכם כזה לא יושג.

אוזלת ידה של ממשלת ישראל וכניעתה להלכי הרוח הפופוליסטיים בעם באו לידי ביטוי בהתייעצות שקיימו ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי ב-18 באפריל 1973, שבה דנו בהסכמה של מצרים לשלום תמורת הסכמה שלנו לנסיגה לגבול הבינלאומי (גבול 1967). מצרים דרשה התחייבות של ישראל לסגת לגבול הבינלאומי, והיתה מוכנה לקבל נסיגה מדורגת שתארך שנים, כמו גם הסדרי ביטחון ומערכת של הסכמים וערבויות בינלאומיות שיבטיחו את ביטחון מדינת ישראל. סאדאת דרש לקבל את הסכמת ישראל להסכם שלום במתכונת זאת עד ספטמבר 1973, ואיים במלחמה אם לא ייענה. השרים היו מודעים לכך שדחיית הצעתו של סאדאת עלולה להוביל למלחמה, אך סירבו להיענות לדרישת הנשיא המצרי לפני הבחירות הצפויות באוקטובר של אותה שנה. מצרים וסוריה פתחו במלחמה באוקטובר, והשאר היסטוריה.

כשבוחנים לאחר שנים רבות את האירועים האלה, שהתרחשו חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, אי־אפשר שלא להאשים את שלושת השרים. אולם יש בכך אי־צדק. על כך, כנראה, עמד הנשיא לשעבר אפרים קציר (במקור - קצ'לסקי, מרחובות; וקטונתי מלפרש אותו), כשאמר לאחר מלחמת יום הכיפורים: "כולנו אשמים". העם לא אהב את התבטאותו של הנשיא. העם רצה אנשים מזוהים, עם שמות, שהוא יוכל לכלות בהם את זעמו. אני דווקא חושב שהנשיא צדק. אנחנו עם נורא, עם שכדי להיבחר בו לשלטון יש להציג בפניו חזון של מלחמה ושל שנאה ובוז לאחר. מסתבר שאי־אפשר להיבחר בישראל עם חזון של שלום ואחווה.
אני מחזיק בדעה כי באשמה שנפלנו למלכודת הדבש של מלחמת ששת הימים נושאים כולנו - "כולנו אשמים".

גבולות ביטחון ועומק אסטרטגי

לאחר מלחמת ששת הימים הגבולות בינינו למדינות העימות, במיוחד קו הגבול בינינו לבין מצרים, נחשבו לגבולות ביטחון למדינת ישראל. קו החזית בין ישראל למצרים היה לאורכו של מכשול משמעותי, תעלת סואץ, והיה רחוק מישראל גופא.

גם כאן נפלנו למלכודת דבש. די בביטחון אפשר להניח, שאם היינו בגבולות מלפני מלחמת ששת הימים, הרי נוכח התרעות איומים, כמו אלו שהשמיעו ראשי אמ"ן בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, היו הקברניטים - מפקדי הצבא ושרי הממשלה - מגייסים את הצבא וכנראה גם שוקלים מלחמה מונעת, ולא מהססים לפתוח במלחמה מקדימה.

■■■

בהתייעצות מדינית־צבאית בשלהי המלחמה, ב-19 באוקטובר 1973, דנו השרים ומפקדי הצבא בקו ההיערכות הרצוי לנו בהסכם ההפרדה עליו התנהל באותה עת משא ומתן עם המצרים. באותו דיון אמר הרמטכ"ל, רב־אלוף דוד אלעזר (דדו), שאנחנו צריכים להשיג הפרדת כוחות כזו שהכנות של המצרים למלחמה יחייבו אותם להפר אותה, ויהוו התרעה חד־משמעית להידרדרות למצב מלחמה.

הרמטכ"ל באותו דיון לאחר מלחמת יום הכיפורים לא הציע נסיגה עמוקה שלנו עד לגבול הבינלאומי. אבל העיקרון שדדו קבע הוא כל כך נכון וחשוב, והתועלת שבו למניעת הפתעה ומחדל של אי־גיוס מילואים אל מול איום נבנה היא כל כך משמעותית, שבאופן טבעי עולה המחשבה על החלת עיקרון זה לימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. אם לאחר מלחמת ששת הימים היינו נסוגים בהסכם אל הגבול הבינלאומי, והשטח ממנו היינו נסוגים, חצי האי סיני, היה מפורז (כמו שהיה בין 1956 ל-1967) הרי שהיה לנו מרחב התרעה גדול מחד גיסא, ומאידך גיסא קו גבול ללא עומק אסטרטגי. המצרים לפני שהיו תוקפים היו נדרשים להכנות שהיו מפרות את ההסכם, ולנו היה, נוסף לכל התרעות האיומים שידענו לפני מלחמת יום הכיפורים, גם קזוס בלי שהוא בחזקת הצהרת כוונות על פתיחה במלחמה. הסכנה היתה מוחשית, אף אחד לא היה מעז שלא לגייס את כוחות המילואים, ולא היה מחדל.

ציפיות מצה"ל

הניצחון במלחמת ששת הימים היה גדול, גדול מאוד, ולאחר המלחמה הציפיות של העם מצה"ל ובצבא עצמו הרקיעו שחקים. ציפו מהצבא לניצחון מוחץ, חד וברור במלחמה הבאה - אם תהיה. אבל הרי במלחמה יש שני צדדים, ותוצאת המלחמה תלויה גם באיכות וביכולת של הצד השני. זאת ועוד, קשה להאמין כי בהינתן מצב הפתיחה של המלחמה הבאה (גבולות סיום מלחמת ששת הימים) אפשר יהיה להשיג שוב ניצחון באותו סדר גודל.

על כן גם זה היה ב"מלכודת דבש": נבנו ציפיות, שכנראה אי־אפשר לעמוד בהן, ולכן נגזר עלינו שמהמלחמה הבאה נצא מאוכזבים. ואכן, גם ניצחון אופרטיבי במלחמת יום הכיפורים - שהוא כשלעצמו היה מרשים למדי - לא הצליח להתקרב למימוש הציפיות מהצבא. נראה כי איך שלא היתה מתחילה ומסתיימת המלחמה (כל מלחמה שאחרי מלחמת ששת הימים), היתה שׁוֹרָה בעם אכזבה בסיומה.

אף על פי כן, אל לנו לכחד מעצמנו: יש טענות נגד הצבא בקשר למלחמת יום הכיפורים, שלא היו גזירת גורל, ושאינן קשורות באמור לעיל.

מלחמת יום הכיפורים - חילוץ ממלכודת הדבש

תוצאת מלחמת יום הכיפורים היתה "מין תיקו שכזה". המצרים יצאו ממנה בתחושה שהם יכלו לנו במלחמה, ואילו אנחנו סיימנו אותה בניצחון בשדה הקרב אבל עם תחושה של חמיצות - ואפילו הפסד.

מלחמת יום הכיפורים מילאה את האומה המצרית בגאווה, שהיה בה כדי לרפא את ההשפלה שהיתה מנת חלקה במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה היו סדרה של הסכמים שראשיתם בהסכם הפרדת כוחות, וארבע שנים לאחר המלחמה נחת אנואר סאדאת בישראל והחלו מגעים בשיחות ישירות וּבוועידות, שנמשכו כשנה וחצי, ואשר בסיומם נחתם הסכם שלום בין ישראל ומצרים.

המלחמה, שנכפתה עלינו במלכודת הדבש, הניבה בסיומה משא ומתן לשלום בין שווים, שהיה הבסיס שעליו הושג בסופו של דבר הסכם השלום בין מצרים וישראל.

חבל רק שמנהיגינו, מאז מלחמת ששת הימים, ובלחץ של חלק גדול מהעם (כולנו אשמים!) לא השכילו ו/או לא הצליחו להוציא אותנו מ"עיסת מלכודת הדבש" של השטחים שנכבשו באותה מלחמה, ואשר הטריפו אותנו לימים בשיגעון משיחי ולאומני.