עושים בית ספר

הקדמה

בשעת כתיבת שורות אלה מתמודדת מערכת החינוך עם משבר מתמשך שסופו אינו נראה באופק: אלימות גואה, בעיות משמעת קשות, שיטות למידה מיושנות, כיתות גדולות מדי, מעמד המורה שנמצא בשפל, חוסר אמון בין ההורים למורים ובין המורים וההורים למשרד החינוך, ומעל לכול - תחושת תסכול של הצוותים החינוכיים, שהתעצמה בעקבות מגפת הקורונה והנזקים ארוכי הטווח שגרמה לתלמידים ולמורים כאחד.

הנתונים מלמדים על מחסור חמור בכוח אדם מקצועי, על הידלדלות משמעותית במספר אלה הבוחרים ללמוד חינוך והוראה ועל קושי ממשי בשימור נשות ואנשי חינוך איכותיים בתוך המערכת. גם אלה הנותרים מאבדים מוטיבציה ומנסים רק לשרוד עוד יום בעבודה, שמעטים מדי מוכנים לבצע.

נראה כי הכול נושאים עיניים לעבר בשורה שתחלץ אותנו מהמצב הבעייתי שנקלענו אליו. עם זאת, ואף על פי שהשינוי הכרחי, לאורך השנים צפינו ברפורמות רבות, באופנות שמסומנות בתחילה כדבר הגדול הבא אך במהרה מכניסות את המערכת לסחרור ונעלמות כלעומת שבאו. בין השאר, גם השינויים התכופים הללו מגבירים את חוסר האמון במערכת ומקטינים את הרצון לשתף פעולה.

לא נשגה באשליות. משרד החינוך לא ייסגר וייפתח מחדש במתכונת שונה. לא יגיע שום גיבור־על שיביא איתו בשורה שתוטמע בתוך זמן קצר ותשנה את המערכת בהצלחה כבירה. את השינוי הזה מוטל עלינו - מנהלות ומנהלים, מורות ומורים, אמהות ואבות, תלמידות ותלמידים - להביא בעצמנו. ליצור אותו בתנאים הקיימים, באמצעות הכלים והחומרים המצויים בכל בית ספר.

זאת המשמרת שלנו, אין לנו את הפריווילגיה להמתין.

בטרם נכניס אל בתי הספר תוכניות חיצוניות כאלה או אחרות, לפני שנצא למסע לחיפוש פתרונות הנמצאים אי־שם בחוץ, קודם שנלך שבי אחרי טרנדים משתנים - ראשית עלינו לצלול פנימה ולעשות את העבודה הסיזיפית והקשה, שאיש אינו יכול לבצע מלבדנו, והיא נכונה והכרחית. על כן, בספר זה לא נעסוק במציאות מדומה, בבינה מלאכותית או בחידושים הטכנולוגיים המציפים אותנו ועתידים ככל הנראה לשנות את עולמנו לבלי היכר. תחת זאת, נעסוק בחומרים הבסיסיים והמהותיים שמהם עשוי כל בית ספר ונאיר באור חדש את השגרה המוכרת. רק כשהמסד יהיה איתן ויציב, נוכל לבנות עליו בקלות את הטפחות.

בשלהי כתיבת הספר אמרו לנו כי הוא עלול לתסכל את המורות והמורים מפני שהוא תובע מהם עבודה נוספת, מבקש חשיבה אחרת, כאשר גם כך עבודתם תובענית ואינה זוכה להערכה מספקת. צריך לשמור על המורות והמורים, נאמר לנו בצדק רב. וזאת בדיוק דרכנו לשמור עליהם - להעלות על נס את חשיבות המעשה החינוכי, להכיר בכוחם לחולל שינוי ולהיות שותפים בעיצוב נפשם של ילדים, להציע להם פרספקטיבה חדשה ורעיונות ביצועיים כצידה לדרך.

לקחנו על עצמנו את האתגר להיזכר מאין באנו, לאן אנו הולכים ולשם מה. במסע הממושך, שקצו בספר זה, מצאנו כי יש לעוסקים בחינוך כמעט את כל מה שצריך על מנת להפוך את הקיים לטוב יותר. אנו מאמינים כי השינוי של פני המציאות החינוכית יכול להגיע רק מהשטח, מהתבוננות מעמיקה בקיים ומהשבחתו.

"אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום"

יובל שנים של עשייה חינוכית צברנו יחדיו - מהכיתה, דרך חדרי ההנהלה, עבור באגף החינוך ברשות המקומית וכלה באקדמיה ובעבודת ההדרכה הפרטנית של הורים וצוותי חינוך. למדנו את המערכת מבפנים ומבחוץ, על הצלחותיה ועל כשליה. פגשנו את השחקנים השונים המרכיבים אותה והכרנו אותם לעומק. נחשפנו למגוון דרכי למידה והוראה, עסקנו בטיפול מרמת הפרט ועד למערכת במלואה.

אנו תוצר של מערכת החינוך על אתגריה ועל יופייה, ושנינו מקיימים איתה מערכת יחסים אמביוולנטית של אהבה־שנאה, הגנה־ביקורת. מה שמניע אותנו הוא הכרה בחשיבות עצם קיומה ואהבת הילד והאדם.

היומיום הדורשני והעמוס במערכת החינוך מוכר לנו היטב. בכל רגע נתון מתרחשים שלל אירועים, בקצב קדחתני, בתוך העולם הבית ספרי הרועש פיזית ורגשית. אלה יוצרים מציאות שבה, אף על פי שההבנה התיאורטית קיימת, יישום ההמלצות בשטח מתבצע לעתים באופן דל וחלקי, שאינו משביע רצון. פעמים רבות הקושי בא לידי ביטוי בתרגום של ה"מה" ל"איך".

ספר זה מיועד לכל מי שהמעשה החינוכי קרוב ללבו ומציע ניתוח תיאורטי ודיון מושגי בצד פרקטיקות מעשיות וכלים יישומיים. חלק מהרעיונות ניתנים ליישום מיידי, אחרים מצריכים הובלה של תהליכים ממושכים וארוכי טווח. חלק מהרעיונות מוכרים וידועים, אחרים חדשניים ושאפתניים, אפילו יומרניים. עצם העלאת ההצעות הללו על הכתב היא בבחינת הזדמנות לחשיבה, לדיון שיש בו כדי להניע תהליכי שינוי מן היסוד.

הספר מורכב מתשעה פרקים, שכל אחד מהם הוא שיעור העוסק בנושא מובחן. בחרנו לפתוח באהבה; להמשיך בסביבה הלימודית; לעסוק במנהיגות החינוכית ובראשה מנהלת בית הספר; להתעמק בעולמה של המורה־המחנכת, לפתח תפיסה של הוראה וטיפול מותאמים אישית; לצלול אל מערכות היחסים המצויות בבסיס העשייה הבית ספרית; ולחתום בלוח השנה הבית ספרי הייחודי.

תשאלו, מה מותר ספר זה מספרי חינוך אחרים? חזרנו לשורשים, אל הפשטות, אל המהות והתכלית של העשייה החינוכית, וכללנו בו דרכים להפוך את המוכר לחדש ואת הרעיון למעשה.

מהי התכלית? מהי מהות המעשה החינוכי? ראשית ואחרית - המפגש האנושי. המפגש בין המבוגר ללומד הצעיר, בין המבוגרת למבוגר ובין הלומדת ללומד. ככל שהמפגשים הללו יהיו מקצועיים ואפקטיביים ויתקיימו לאורו של כוכב צפון ברור, המחדד את ההבנה בדבר מטרתם, כך יגבר הסיכוי שנעסוק במהות במקום בטפל.

עיסוק במושגים כמו אמון, קשר, ראיית הפרט, המבוגר המשמעותי, שותפות הורים, הסדרת מערכות היחסים וטיפוח קשרי הגומלין עם גורמים במערכת החינוך - יספק תשובה ואף יביא מזור לחלק מהחוליים שאיתם מתמודדים בתי הספר ומערכת החינוך כולה. כשהללו יעמדו מולנו ברורים ואיתנים, נוכל לקשט ולעטר את בית הספר שלנו בשלל חידושים והמצאות.

מערכת החינוך שאנו מכירים מלאה באנשים מצוינים, שבחרו בשדה החינוכי מתוך תשוקה ואהבה לילדות ולילדים ולגידול הדורות הבאים, שבחרו להיות אנשי חינוך בעולם שנדמה שמקדש יותר ויותר אינדיווידואליזם והאדרת העצמי. זאת בחירה שאינה מובנת מאליה. על כן הספר הזה מיועד לכם, הנשים והאנשים העוסקים בחינוך, המוציאים את התיאוריה מהכוח אל הפועל, אלה שעושים בית ספר.

בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, ניסינו לכתוב את הספר הזה בלשון רב־מגדרית, אך על מנת להקל את הקריאה נאלצנו לבחור בלשון אחת - לעתים זכר ולעתים נקבה.

שיעור 1
מתחילים מא' - אהבה

נתחיל בשיעור הראשון

מקום מצוין להתחיל

כשקוראים מתחילים מא'-ב'

כששרים מתחילים מדו־רה־מי

(מתוך "צלילי המוזיקה")

כשמלמדים ילדות וילדים, ממה מתחילים? מא' - אהבה.

לכאורה, אהבה היא מילה שאינה שייכת לעולם החינוך, והעיסוק באהבה בפתחו של ספר שעוסק בכלים פרקטיים לעולם החינוך עשוי להיראות מוזר. בפועל, המילה "אהבה" על שלל הטיותיה מצויה בשימוש נפוץ בכל הקשור לעולם החינוך, החל בתלמיד שאומר: "המורה לא אוהבת אותי" או "המקצוע שאני הכי אוהב זה ספורט"; עבור במורה שמסבירה להוריו: "אני מתה על הילד הזה... אי־אפשר שלא להתאהב בו", וכלה בהורים שתוהים, "האם המורה באמת אוהבת את הילד שלנו?"

בחרנו לפתוח באהבה כיוון שמלאכת החינוך כרוכה באהבה: אהבה לילדות ולילדים, לנערות ולנערים, אהבה לגידול דורות, אהבה למקצוע החינוך ולהוראה, אהבה לבני אדם. זוהי האהבה למעשה החינוכי.

האומנם צריך המורה לאהוב את כל התלמידות והתלמידים?

מורה לא צריכה לאהוב את תלמידותיה ותלמידיה כפי שהיא אוהבת את ילדיה הפרטיים, אבל כדאי שתאהב את עולם הילד, את נפשו, את משובת הנעורים ואת האתגרים שכל אלה - והילדים עצמם - מביאים עמם. אין מדובר באהבה ללא תנאי, שאינה קיימת באמת אפילו בהורות של כל אחת ואחד מאיתנו. הרי קל לנו לאהוב ילדים ״מחונכים״, שמתנהגים יפה, חכמים, נאים, צייתנים וכישרוניים. קשה לאהוב ילדות וילדים בעלי אופי מרדני, אסרטיבי, דעתני, נונקונפורמיסטי. אלה הילדים שמפגישים אותנו עם נקודות בעצמנו שקשות לנו.

הנחת היסוד המרכזית שאיתה נצא לדרך היא כי המפגש בין המבוגר לבין הלומדת והלומד הצעירים הוא היסוד לחינוך. לשם כך אנו נפגשים בכל בוקר בכיתה עם ילדים מורכבים ושונים, שכל אחת ואחד מהם מביא מטען מהבית, השונה מזה שהבאנו אנחנו מביתנו שלנו. לכל אחד מהילדים מבנה אישיות אחר, יכולות שונות, חוזקות וחולשות מגוונים. וכל ילדה וילד זקוקים לנו, המבוגרים, כדי לגדול ולפרוח. כמו שאמר הרב שלמה קרליבך: ״כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו״. אנו המבוגר הזה, המבקש שהילד יישא אליו עיניים, יבטח בו ויאמין שברצונו לסייע לו.

ומה על המבוגר? מי יאמין בו? גם המבוגר צריך בדיוק את אותו הדבר. לכן אנו מאמינים כי האמרה הידועה תקפה גם בהיפוכה: "כל מה שמבוגר צריך הוא ילד אחד שיאמין בו". יאמין ביכולותיו, בכישוריו ובמנהיגותו וירצה לצעוד איתו במסע.

מלאכת החינוך סבוכה וקשה, ועל כן נחוצים בה מבוגרים בעלי יכולת לטפח ילדים, לגלות את כישרונותיהם, להאמין בהם ולעבור איתם את כברת הדרך הדרושה כדי שיהיו לאזרחים בוגרים, המתפקדים באופן מיטבי בקהילה ובחברה. הדרך הזאת לעתים סוגה בהצלחות ולעתים היא דרך חתחתים, אך כדאי שתהיה רצופה אהבה.

כמה פעמים ביום אומרים תלמידות ותלמידים, לרבות ילדינו הפרטיים: "המורה לא אוהבת אותי"? כל ילד רוצה וצריך להרגיש אהוב. מחקרים מראים כי קיים קשר מובהק בין המוטיבציה של ילדים, המחויבות שלהם למקצוע והשקעתם בו, לבין עומק הקשר ביניהם לבין המורה המלמד את החומר, כלומר מידת האהבה שהם מקבלים או חשים מצד המורה.

אהבה פירושה לראות את הילד. לא רק כתלמיד או כסך ציונים, אלא כמי שהוא: ילד, עם אתגרים ומורכבויות, עם קשיים בבית, עם חברויות שלעתים אינן עונות על הציפיות, עם מריבות, עם חלומות - שהמורה יכולה לטפח או חלילה לכבות.

כך נראית המציאות הזאת, בגרסתה הטובה:

בכיתה ט' חזרה דניאל הביתה ואמרה לאמה: "איך אני אוהבת היסטוריה! איזה מקצוע מעניין זה!" לשאלתה של אמה, מה השתנה, השיבה דניאל, "המורה. היא רצתה שנספר לה על עצמנו ונשארה איתי ועם עוד שתי בנות אחרי השיעור לשחנ"ש (שיחת נפש)".

וכך זה נראה בדוגמה הפוכה:

באחד מימיו הראשונים בכיתה ד' חזר עדי הביתה והודיע לאביו: ״אני שונא מדעים״. האב התפלא, הרי עד אותו שלב היה עדי מהמתקדמים בכיתה במקצוע זה ופעמים רבות אף ביקש לצפות בבית בסרטונים הקשורים למדע. ״מה קרה פתאום?״ שאל. ״המורה״, ענה עדי. ״יש מורה חדשה שצועקת, וממש לא כיף ללמוד איתה״.

דבר לא השתנה בעולם ההיסטוריה בשנה התשיעית של דניאל כתלמידה בבית הספר. המדעים נותרו כשהיו בשנתו הרביעית של עדי בו. המורה היא שהשתנתה. במקרה של דניאל, היה מדובר במורה צעירה, שעוד לא הספיקה לשכלל את יכולותיה הדידקטיות לכדי אמנות, אך גילה, הקרוב לגילן של בנות הכיתה, הרוח הצעירה והשובבה שהביאה איתה והזמן שהקדישה להן לשיחה מלב אל לב, על דברים שמעניינים ילדות בנות 14, הם ששבו את לבן.

האהבה שהעניקה המורה לתלמידות חזרה אליה שבעתיים באמצעות הרצון והמוטיבציה שלהן לפגוש אותה שוב ושוב, וגם ללמוד בחדווה את המקצוע שהביאה אליהן - היסטוריה.

המורה החדשה של עדי, לעומת זאת, לא באה באהבה. עדי הרגיש וזיהה שהמורה חסרת סבלנות כלפיו וכלפי השאלות שלו. הוא חש את קוצר הרוח, את חוסר הסבלנות ובעיקר את חוסר הרצון להכיר אותו ולדעת מי הוא, מה האיכויות שלו, מה מסקרן אותו. את כל התחושות הללו שזר עדי לכדי צמד מילים - "לא כיף".

התחושה שהמורה לא מתעניינת במי שאני ורואה בי רק כלי קיבול להנחלת הידע מתורגמת מהר מאוד ללמידה טכנית כדי לצאת ידי חובה. חוסר התשוקה שהפגינה המורה חזר אליה בדמות חוסר תשוקה מצד התלמיד ללמוד.

איך רואים אהבה? בחיוך, במבט, בהסתכלות מעמיקה, בהתעניינות, במילה טובה. קשה לפספס כשמישהו אוהב אותנו. אהבה יכולה להתקיים ב"שמחות קטנות של יום חולין",3 כשמורה מביע זאת באופן מפורש כלפי תלמיד, כלפי הורה וכלפי מורה אחר שנמצא לצדו.

יומיים לפני תום הלימודים במסגרת בית הספר של החופש הגדול ניגש יאיר, תלמיד בכיתה ג', למורה אורית וסיפר לה שלא יהיה ביום האחרון לפעילות וייעדר ממסיבת הסיום של הקייטנה. המורה שאלה מדוע, והוא ענה: "אני נוסע לחופשה משפחתית בכנרת". אורית השיבה: "הכנרת נהדרת. תיהנה". יאיר סיפר זאת לאביו בנימה של אכזבה. האב שאל לפשר האכזבה, שהלא המורה איחלה לו ליהנות בחופשה. יאיר השיב: "לא אכפת לה שאני לא אשתתף במסיבת הסיום? היא לא אמרה על זה כלום".

במילים אחרות, יאיר ציפה שתופגן כלפיו אהבה והתאכזב מהיעדרה.

נניח לרגע שהמורה לא באמת הצטערה שיאיר לא יהיה נוכח במסיבת הסיום. האם עליה לומר לו זאת בכל מקרה? תאמרו, הרי זאת צביעות, אמירה שקרית. אולי עליה להישאר אותנטית ולאחל לו הנאה? לטענתנו, בין שני הקצוות הללו קיימת דרך ביניים. אפשר לשמור על האותנטיות, ובה בעת לשדר לתלמיד שהוא רצוי, חשוב ושייך.

כיצד? למשל, באמצעות האמירה הפשוטה: "חבל שלא תשתתף במסיבת הסיום של הקייטנה. אתה תחסר לנו. אני מבטיחה לשלוח לך סרטון מצולם". לו היתה נאמרת אמירה כזאת, התלמיד היה מרגיש שהמורה מצטערת על היעדרו והיא היתה מעבירה לו מסר אישי, שהיה גורם לו לחוש שייך וחשוב.

כנראה אורית לא עצרה אף לא לשבריר שנייה כדי לחשוב כיצד יאיר מרגיש או עלול להרגיש בשל תגובתה. אנו סבורים שאם היתה עוצרת לחשוב, היתה מבינה במהרה את משמעות תשובתה ופועלת באופן הרצוי והנכון.

■■■

אם כן, נדמה כי גם במערכת החינוך "הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם..."4 כפי ששר שלמה ארצי. כיצד מביאים את האהבה לתוך עולם בית הספר ואל המעשה החינוכי?

גן דוכיפת הוא גן דו־גילי טרום־חובה וחובה המנוהל על ידי עמוס, גנן צעיר ונמרץ, שהחל את דרכו במערכת לפני כעשור. שירה בת הארבע וחצי, בת בכורה להוריה, טענה בפני אמה: "לא אוהבים אותי בגן". כשאמא של שירה ניסתה לברר למה היא מתכוונת, השיבה שירה שעמוס לא מתייחס אליה, והאֵם שיתפה אותו בכך. עמוס הופתע מאוד מהדברים ובחר לא לבטלם אלא להקשיב. הוא הבין כי עליו להתנהג באופנים שמשדרים אהבה: הוא סידר לשירה את הקשת בשערה בבוקר, התקשר אליה הביתה לשאול איך היה לה היום בגן ומה תוכניותיה לשעות אחר הצהריים. ההתנהגויות הללו הולידו, גם אם לרגע קט, את התחושה של שירה שעמוס אוהב אותה, שאכפת לו ממנה.

לכאורה, תחושת האהבה צריכה לנבוע ממקום פנימי, ואם אין בנו אהבה עמוק בפנים כלפי אדם מסוים, בין שהוא ילד ובין שהוא מבוגר, לא נוכל להביע אותה. בשנים הראשונות במערכת החינוך, שנות גן הילדים, הפגנת האהבה הכרחית כחמצן ואי־אפשר בלעדיה. המגע הפיזי, החיוך, המילים הטובות מצויים לרוב בשפע, ולבו של כל הורה מתרחב בבואו אל גן הילדים.

העיסוק בביטויי האהבה שהוזכרו לעיל מתקיים מרגע כניסתו של הילד לגן ("הגננת לא חייכה אלי היום"), עבור בחינוך היסודי ("המורה, תחבקי גם אותי...") וכלה בתיכון ("המורה שונאת אותי ובגלל זה הגישה אותי לבגרות עם ציון נמוך"). ילדים מזהים בחושיהם אנשי חינוך שבאים אליהם באהבה. אולם ככל שהשנים נוקפות, ככל שהתלמידים מתבגרים, נדמה שהאהבה הבלתי אמצעית הזאת מפנה את מקומה לפורמליות, ללמידה מסורתית ולעיסוק אינטנסיבי ביומיום העמוס לעייפה.

המשך הפרק בספר המלא