היד השלישית

פרנקפורט אם מיין 1927

על הבית בגרונה שטראסה ירדה דממה. אחרי המולת הרגע, צעקותיה המאופקות של היולדת, פקודות המיילדת ולחישות ההרגעה של רוז הגבוהה, ירדה על הכול דממה. אמנם קולה של התינוקת שפילסה דרכה החוצה נשמע בבירור, ובכל זאת שרר בחדר שקט. המיילדת הביטה בתינוקת הפועה שזה עתה הגיחה לעולם העומד להתאכזר אליה ושתקה. רוז הליטה פניה בידיה כלא רוצה להביט, ואילו ליאה מנדלסון נעצה בה עיניים בסקרנות ואחרי רגע הושיטה ידיה לקבלה. המיילדת היססה מעט ואז עטפה את התינוקת בזריזות כאילו היתה גולם קטן מכוסה בקורים והגישה אותה לליאה.

האם הזדקפה. היא הניחה על המיטה לצדה את התינוקת, שהפסיקה לבכות והביטה בה כעת בעיני חרוזים. אחר פתחה שכבה אחר שכבה את עטיפות הכותנה הלבנה עד שנחשפה לפניה. חזה הקטן עלה וירד במהירות, רגליה היו בהירות והתקפלו כאילו היתה גורת חתולים, יד ימין שלה נשמטה על הסדין המוכתם ובצד שמאל נחו שתי ידיים. שתי ידיים מושלמות, כל אחת עם חמש אצבעות קטנטנות שנקמצו לאגרוף ברגע שהניחה בתוכן את אצבעה. יד אחת צמחה ככל הידיים מן הכתף, ואילו היד השנייה צמחה תחתיה בקו החזה מתוך מעין כתף שנייה, מצומצמת. ליאה נזכרה פתאום בתמונה שראתה כשהיתה צעירה. תמונה שמצאה במגירה בשידה שבסלון ובה אישה מזרחית שארבעה זוגות ידיים לה וכל יד מתרוממת למעלה. הידיים שיוו לאישה מראה של פרח גדול. אביה אמר לה אז כי זו תמונה של עובדי אלילים, אבל האישה בתמונה - טיפה כחולה צוירה על מצחה - דווקא מצאה חן בעיניה.

דפיקה נשמעה על הדלת. הארי, האב, שכבר נשען על המשקוף ארבע פעמים קודם לכן, בדיוק באותה צורה, מאזין לאנחותיה ולהתייפחויותיה השקטות של אשתו בכל לידה, שמע אף הוא את הדממה שהשתררה בחדר וביקש לברר מה קורה מאחורי הדלת הסגורה. המיילדת הסתכלה על ליאה, זו הביטה בתינוקת ואז בדלת וקראה להארי להיכנס.

הארי נכנס פנימה בשלבים. ראשית נראתה ציצת שיער מעבר לדלת ואז קצה כיפה שחורה ואחריה נכנסו האף והסנטר ויד מגששת באוויר ורק אחרי כל אלה הגיח הארי במבט ספק צוחק ספק שואל כשהוא מחפש בעיניו את עיני אשתו ומחכה לאישור. ליאה, ששערה הרטוב מזיעה נדבק למצחה, הסיטה אותו לאחור כדי להיטיב מבטה אליו, ולפני שעשה צעד נוסף אל המיטה והתינוקת, אמרה בקול שאין לערער אחריו, "היא שלנו, הארי. היא שלנו ואנחנו נאהב אותה יהיה אשר יהיה." בהלה אחזה בעיניו, והן המשיכו להיתלות בעיני אשתו, ממאנות לעזוב אותן עכשיו ולהביט בתינוקת. אישונים נתלו באישונים ולא הרפו דקה ארוכה, עד שהורידה ליאה את מבטה אל התינוקת ומבטו של הארי נותר באוויר, מחכה, משתהה עוד שבריר שנייה, שנדמה כארוך בעיני כל הנשים בחדר. אחר כך סר אל המיטה והביט בה. עיני חרוזים כהות, לחיים ורדרדות ושלוש ידיים. מפלצת. מפלצת נולדה לו. לא ילדה רגילה. ילדה מפלצת בעלת שלוש ידיים שנראות עתה כאילו הן מורמות לקראתו. היא הזכירה לו פתאום חרק הפוך על גבו והוא נחרד. הלוואי שלא היתה נולדת. או מתה בלידתה. או חסרה יד אחת. כל זה עדיף בעיניו על התינוקת ששוכבת כאן. וכבר עברה בראשו שרשרת תמונות, כאילו נקשרו זו אל זו בסרט כמו קישוט בסוכה, והוא ראה את המצביעים והלוחשים מאחורי כפות ידיים מסתירות, את השידוכים המתמוטטים לילדיו האחרים, ואת הלעג או הרחמים מאחורי גבו בבית הכנסת. בכל זאת, דווקא מתוך היסח הדעת הזה שנגרם מהתבוננות פנימית בתמונות, הושטה ידו כאילו מאליה, ואצבעו פרטה על מצחה של התינוקת, ירדה על אפון חמוד ונעצרה על שפתיים שזיהו מיד ונסגרו עליה בתנועת מציצה. הוא ניעור והביט שוב בתינוקת כאילו ראה אותה לראשונה, ואז הרים אותה אליו וחש בחמימותה המנחמת. אחר כך אמר לליאה בקול שיש בו אמת עמוקה המגיעה מתוך הגוף פנימה, "שלנו היא."

אוגוסט 2017, ישראל

תמונה אחת. תמונה שנתקל בה במקרה לפני יותר מחצי שנה הובילה את ההיסטוריון ד"ר דניאל שמידט לארץ הזרה והמהבילה, שנהג המונית המיוזע מתעקש למכור לו אותה עכשיו באנגלית משונה כאילו הוא לא כאן ממילא, לקוח בטוח ושבוי לגמרי, בתוך מכונית שמזמן לא ניגבו את משענת היד שלה. אחרי שסיים הנהג לומר מדוע ישראל היא הארץ הכי טובה בעולם, עם הנשים הכי יפות בעולם והצבא הכי חזק בעולם, הוסיף, "תנסה ליפול ברחוב ותראה מה יקרה."

"אבל למה שאפול ברחוב?" שאל בפליאה, למרות שידע למה התכוון הנהג, ובכל זאת השתעשע מעט בלשחק את הזר שאינו מבין דקויות.

"לא, לא התכוונתי שתיפול באמת," הסתייג הנהג והסתכל עליו דרך המראה במבט שהיה בו תסכול קל.

ד"ר שמידט היה יכול לראות אחד מאגלי הזיעה יורד מהרקה וזוחל על הלחי שלו. השיחה נעצרה. הנהג השתתק ונפנה להביט בכביש שמשני צדדיו נוף מאובק. הגוונים בחוץ נדמו לדוקטור כאילו עברו דרך פילטר שמצהיב את התמונה. אור חזק מדי הִכה בהרים ובבתים לאורך הדרך.

יותר מכול היה נדמה לו שהארץ הזו זקוקה לשטיפה רצינית. מים שיֵרדו מן השמים וישטפו וינקו את כל האבק ויחזירו את הירוק להיות ירוק ואת האדום להיות אדום ואת הכביש המתפתל להיות שחור, ואת האוויר להיות אוויר שאפשר לקחת ממנו שאיפה עמוקה מבלי להרגיש באמבט אדים. שעתיים עברו מאז נחת, לכל היותר, וכבר יש לו ביקורת על כל דבר. גער בעצמו מעט והחליט לקיים את מה שהבטיח לעצמו לפני שיצא למסע המשונה הזה בעקבות התמונה - הוא יגיע עם לב פתוח ועיניים טובות, רק כך יוכל אולי ללקט את כל פרטי הסיפור שהיא טומנת בחובה. אם רק יצליח למצוא את הדרך ללבה של רות מנדלסון, יחזור לגרמניה כמנצח. מבחינתו קצה החוט הזה היה אוצר של ממש, לא פחות. עד כדי כך שהוא גרם לו לעזוב את החדר הנוח שלו באוניברסיטה, ואת הארכיונים, שבדרך כלל שימשו לו אדמה לחפור בה כדי להציל משהו, תרתי משמע. והנה הוא נוסע עד כאן כי משהו בו יודע שזו לא סתם תמונה, שזה לא עוד סיפור, ומי יודע מה הסיפור הזה עוד יצמיח, אולי מחקר שיביא לו את הקביעות המיוחלת באוניברסיטת גתה ואף יזכה אותו בתהילה.

בזחיחות מנומנמת נשען על החלון שקודם הסתייג מניקיונו ודמיין את הרגע שבו יוכיח לפרופ' שטוטגרט שיש עדיין מה לחדש גם בנושא הזה, הלעוס כל כך, "השואה". אף שהפרופסור שלו נטה להגיד לכל מי שפגש שנדמה כי הגרמנים נהנים מהעלאת גירה של השואה. עצם הלעיסה שלה שוב ושוב, טען, הוא חיטוט של ילד בפצע שטרם הגליד, או חיפושה של הלשון דווקא אחר השן הכואבת בפה. פרופ' שטוטגרט סבר כי לא רק בדיקה של הסבל קיימת שם, אלא גם הנאה ממנו. הנאה שחלקה מזוכיסטי ומכה על חטא, אך חלקה גם סדיסטי, ומן החלק הזה, החוזר בחדווה אל הרשע, הוא מפחד.

אך בטרם יפגוש ברות מנדלסון החליט הדוקטור כי יבלה את היום והלילה הקרובים בירושלים, ואליה ייסע למחרת, אחרי שיתאושש מהטיסה ויסדר מחשבותיו. בשיחה הטלפונית האחרונה שלהם קבעו כי יבוא אליה מפרנקפורט אל הקיבוץ שנמצא מעל ים הגליל, סמוך לעיר טבריה, כדי לראיין אותה. זמן קצר מאוד חלף מרגע שנתנה את הסכמתה להיפגש עמו ועד שקנה כרטיס טיסה.

נדמה לו כי צריך למהר וכי כל יום הוא קריטי, הן מפאת גילה, הרי היא בת תשעים, והן מחשש שתתחרט. מי יודע אם אין היא מתחרטת ברגעים אלה ממש ולא תסכים לשתף אותו בסיפורה. הוא כבר חווה מקרים כאלה עם מרואיינים שנתנו את הסכמתם, ואחר כך החליטו שאינם מעוניינים לחזור ולחטט בפצעי העבר. ועם זאת החליט לבזבז את היום הנוסף הזה בעיר, ולא להגיע אליה ישירות מנמל התעופה.

ירושלים זכורה לו לטובה. הוא ביקר בה כבר פעם, כשהיה בן עשר, בטיול עם הוריו ואחותו. הטיול הזה היה כולו חיבובים וליבובים של שני הורים שלא ידעו שהם רגע לפני תהום גדולה. הוא זוכר את החומות שלא היו מרשימות בעיניו יותר ממבצרים אחרים שראה, ואת הקיר שנוהגים לדחוף בו פתקים עם בקשות. גם הוא הכניס פתק לחריץ עמוס בפתקים עם בקשות של אחרים, ושאל את אביו כיצד יגיע דווקא הפתק שלו לאלוהים.

"אנחנו לא מאמינים באלוהים," חייך אליו אביו, "אבל זה מנהג נחמד. מה ביקשת?"

הוא משך בכתפו. לא רצה לגלות. אביו ליטף את ראשו ואמר לו שלפעמים זה טוב להעלות על הכתב את הבקשות הכי כמוסות שלנו. "ככה, כשהן כתובות על דף," הסביר, "הן מקבלות את הממד הנכון. לפעמים כשהמילים כתובות, מגלים שזו משאלת לב פשוטה, שלמעשה נוכל להגשים עם קצת מאמץ, ולפעמים מגלים שהיא חלום שכנראה לא יתגשם."

אבל החלום שלו התגשם. בסתיו שאחרי אותו קיץ קיבל מצלמה יקרה עם עדשה מקרבת שאפשר לראות בעזרתה פרטים בחלון הבית שמעברו השני של הרחוב. פעם צילם יונה שעמדה על אדן החלון והתפיחה נוצותיה בשל הקור, ופעם את ג'וליה שולץ היפה שהסתכלה למטה אל האח העיוור שלה שפסע עם המקל המגשש על המדרכה.

את המצלמה הוא קיבל בנסיבות לא משמחות, הדודים שלו קנו לו אותה כי רצו לשמח אותו אחרי התאונה של אביו. אבא שלו רכב על האופנוע שלו כשנהגת פתחה את דלת המכונית, והוא נתקע בה והתעופף אל הכביש הסואן. רכב נוסף פגע בו במעופו וגרם לפגיעה חמורה בראשו, אף על פי שחבש קסדה. הקסדה אולי סייעה לו להישאר בחיים, אבל איזה מין חיים אלה? אביו כבר לא היה אביו כי אם גבר זקן בכיסא גלגלים, עם עיניים בוהות והתקפי זעם מבולבלים. בתחילה לא זכר אף את שמו שלו, והיה צריך ללמוד מחדש לאכול ולדבר, ומאותו רגע גם לא הראה להם חיבה יותר, כאילו היכולת לאהוב או לרצות או ליהנות בכלל ממשהו נלקחה ממנו במכה ההיא. אמו טיפלה באביו במסירות שותקת, אבל אחרי שמונה שנים במחיצתו הנרגנת, הוא צעק עליה כי הוא לא רוצה בה יותר. הוא רוצה להתגרש. בהתחלה חשבה שזה רק עוד אחד מהתקפי הזעם שלו, אבל הוא התעקש. חודש אחר כך כבר היו גרושים. המטפלת שאמו נעזרה בה נשארה עם אביו בבית, ואמו אספה את חפציה ועברה לפרנקפורט אם מיין. אחותו כבר היתה אז בארצות הברית, שם למדה משחק בסטודיו נחשק, והוא עבר עם אמו ונרשם ללימודים באוניברסיטת גתה. לא הביט לאחור אל האיש בכיסא הגלגלים.

מחשבה עברה במוחו כאשר קיבל את המצלמה. אולי אלוהים הביא את הנהגת לפתוח את הדלת בדיוק בשנייה שבה אביו התקרב על האופנוע, וגם שלח את הרכב השני בדיוק ברגע שבו התעופף אל הכביש, וגרם לכל זה כדי להגשים את משאלתו מהקיר בירושלים? אולי כל זה קרה כדי שהדודים שלו יקנו לו מתנת ניחומים יקרה - הילד המסכן שאביו פגוע ואמו עסוקה? אולי כל זה בגללו?

זמן מה גלגל את המחשבה בראשו, ואחר כך החליט שיקשיב לאביו - אין אלוהים. איזה מין אלוהים גורם סבל כזה בשביל שיקבל מצלמה? איזה מין אלוהים הורס ככה את המשפחה השמחה והאוהבת והנורמלית כל כך שלהם?

לפעמים הוא מתגעגע להיות נורמלי. להיות רגיל. ויודע שזה לעולם כבר לא יקרה. אם יכתוב את המשאלה הזו על פתק, היא תקבל את הממדים האמיתיים שלה - חלום שאף פעם לא יתממש. הוא תמיד יהיה הילד של ההוא מהתאונה.

הנהג הוריד אותו בפתח המלון והוציא את המזוודה מתא המטען. היה נדמה לו שהוא נוטר לו עדיין על חוסר ההבנה, לכן הוציא שטר נדיב מכיסו ולחץ את ידו של הנהג בחמימות לא מוסברת שהציפה אותו פתאום. הנהג הצטחק בהפתעה ואיחל לו שייהנה מביקורו בישראל.

במלון אמר הדוקטור את שמו לפקידת הקבלה, שפניה נאות אך מחוטטות ובאפה נזם יהלום זעיר. היא דיברה אליו בקול קטן ונעים והוא לא היה יכול להחליט אם המבטא שלה ישראלי או ערבי. הפקידה ציידה אותו במפתח וניסתה לעניין אותו בברושורים שונים שמהם הציצו שולחנות ערוכים במסעדות ומיני אטרקציות ירושלמיות ידועות. הוא אסף כמה ופנה לחדרו. הסגנון האוריינטלי של המלון היה מעושה בעיניו, ובכל זאת שמח בו. יהיה תייר ליום אחד, עכבר עיוור ומאושר במלכודת תיירים. החליט כי כך יעשה. ישיל מעליו את שריון הקשקשים של הביקורתיות ויניח שידגדגו אותו יום אחד בבטן הרכה. מי יודע, אולי לדגדוג הזה יהיה אפקט מרפא.

הוא התקלח בזריזות, לבש בגדים נקיים ויצא לתור את העיר. לקח עמו את המפה שקיבל בדלפק הקבלה והחליט לצעוד ברגל עד הקיר הזכור לו מביקורו כאן כילד. ירד במורד הרחוב והרגיש איך החום מכניע אותו שוב, אך לא עצר ועלה במשעול אל הר ציון, הלך במעלה הצר מאחורי קבוצת חיילים קולנית שהיתה, כך הבין מן המדריך עם הכובע המגוחך שהוביל אותה, בסיור בעיר.

באחד מעיקולי המעלה עצר המדריך את הקבוצה והסביר בפנים רציניות ובנפנופי ידיים על דברים שנראו משם, מבלי להתחשב כלל בו, האיש בקצה הזנב, שאינו יכול לעקוף או לחזור ונגזר עליו לעמוד בשמש עד סוף ההסבר. מילא. הרי הבטיח לעצמו, הוא בא ליהנות. עוד שלוש דקות בשמש לא יהרגו אותו. לפחות לא כרגע, אולי מסרטן העור בעתיד, אבל לא כרגע. לבסוף עלו החיילים והוא אחריהם, עד שהגיעו לרחבה, ושם עקף אותם והמשיך הלאה לפי המפה אל שער ציון, וממנו נכנס לרובע היהודי ואז לשוק העיר העתיקה, במטרה לבקר בכנסיית הקבר, בדרכו אל הקיר. השוק לפחות היה מוצל. מוכרים ניסו לשדל אותו לקנות סנדלי עור כסנדלים שישוע הילך בהם, כלים ארמניים מצוירים וחוטים אדומים שמביאים ברכה. הוא הסתכל על מרכולתו של אחד המשדלים וראה שם כיפות. אחר כך ראה גם מזוזות עם מגני דוד. בצד המזוזות היו פסלונים קטנים של המשיח מעץ זית. הוא הביט שוב באיש שחזותו ומבטאו היו ברורים. האיש ערבי מוסלמי, והוא מציע למכירה כיפות ומזוזות ופסלונים של ישוע הנוצרי. הוא חשב על הסמליות במקום המופרע הזה, של האיש שמתפרנס ממכירת סמלים בפרוטות. זה מה שבדרך כלל סמלים שווים בעיניו, פרוטות.

המשיך הלאה ופנה לרחוב מוריסטן, שם קראו לו לבוא לאכול קבב וחומוס ולעשן נרגילה. הוא הרגיש את הרעב מטפס ועולה לשמע המילים הפתייניות, ובמסגרת ה"קרפה דיאם" שכפה על עצמו נכנס אל אחת המסעדות הקטנות שאפלוליותן קרצה לו והפחידה אותו בו־זמנית. אכל צלחת חומוס עם שתי פיתות גדולות וחמות וכמה כדורי פלאפל ירוק. בשר לא העז לאכול, למרות שריח הקבב גירה את אפו כל משך הסעודה.

בבטן מלאה פסע אל הרחבה מוכת השמש של הכנסייה וצפה לרגע באנשים היוצאים והנכנסים אליה. שני צלבים גדולים נשענו על הקיר מימין והוא דמיין כיצד נושאים אותם המאמינים בימי שישי בדרך הייסורים של המשיח. הוא לא מאמין באלוהים, ולא מאמין בזה שמתיימר להיות בנו, אבל הוא מאמין גדול באמונה. בכוחה של האמונה. על כן לעולם לא יבטל בהינף יד אמונה של אדם אחר. גם אתיאיזם הוא סוג של דת, אמרה לו פעם אמו, והוא ידע שהיא צודקת. אמא שלו תמיד צודקת. על כן עשה כמו שיעצה לו והגיע לכאן בעקבות התמונה הטמונה בתיקו.

אמו יעצה לו ללכת בעקבותיה לאחר שאמר לה כי אם ימצא את הילדה שבתמונה, יהיה זה כאילו תפס בזנבו את העולם. כאשר התקשר בידיים רועדות ובלב הולם אל רות מנדלסון מקיבוץ שיבולים, וקול מבוגר אך יציב ענה לו, "זו רות מנדלסון מדברת," ידע שהוא קרוב לכך, לתפוס בזנבו של העולם.

השמש הכתה בראשו ולכן נכנס פנימה אל הכנסייה. ריחות הקטורת או שמא עומס הארוחה שאכל עוררו בו בחילה קלה, ועל כן הסתפק בסיבוב קצר, הצצה חפוזה על אבן הגולגולתא, והשתאות על חבורת נשים במטפחות פרחוניות ששפכו שמן על האבן הגדולה בכניסה, שפכו ובכו, בכו ושפכו והוסיפו מלמולים ותפילות ברוסית.

הוא יצא והמשיך אל הקיר, אל הכותל המערבי, והפעם ידע שלא יכתוב שום פתק. אבל המנהג הזה, הקדום, של יהודים התוחבים את בקשותיהם לקיר, היה יפה בעיניו. הוא הרי מאמין באמונה. הרוכלים המשיכו להציק לו בקריאות פססס וניסו למכור לו חוטים אדומים, כאפיות באדום־לבן, ובקלאוות מלאות בפיסטוקים. מה היה כותב בפתק? מה היה מבקש לעצמו? אהבה? האם היה מבקש אהבה? הרי היתה לו אהבה והוא שמט אותה מידיו. נתן לה ללכת. לא מגיעה לו אהבה. הוא בזבזן של אהבות. שפתקים אחרים המשוועים לאהבה יגיעו לפני הפתק שלו. ושוב נזכר בשיחה ההיא עם אביו, אבל הפעם בחיבה של ממש.

הוא הגיע אל הרחבה שהמונים זזו בה מכאן ולשם, והאור הזה, המסמא, הכאיב לו שוב בעיניו, אך הוא לא נסוג אל הצל אלא חצה את הרחבה והגיע למתחם התפילה שנחלק, כפי שזכר בדיוק, לאזור של נשים ואזור של גברים. בכניסה ניתנה לו כיפה לבנה לכסות את ראשו, הוא קיבל אותה בניד ראש, ואז ראה דוכן ובו דפים ועטים וסידורי תפילה ועוד ברושורים שונים. הוא שקל לרגע לכתוב בכל זאת פתק ולהכניסו בין החריצים, אבל ויתר. לא יכתוב. אין לו אלוהים לכתוב לו.

התקרב אל הקיר שגברים נצמדו אליו ולחשו לו תפילות. חייל אחד שחבש כיפה לבנה ומצחיקה כשלו השעין מצחו על הקיר, נִשקו קשור על גבו, והחל לבכות. חייל בוכה. מה יעשה עכשיו בדמות הזו של החייל המתייפח על האבנים הגדולות? מה פתאום הוא בוכה? הארץ הזו באמת משוגעת. כל הדרך ליהג לו הנהג על הצבא החזק והנה פגש קודם לכן בחיילים מטיילים ועתה בחייל בוכה. והוא כבר ידע שהחייל הבוכה עתיד ללכת עמו דרך ארוכה, שמדי פעם ייזכר בו ובכאב שכאילו נתגלגל ממנו עם התייפחותו ומילא את הרחבה.

החליט לסיים את היום בקפה קר ובגלידה ברחוב ממילא שהמה מאנשים שלא אצה להם הדרך והם מתנהלים בעצלתיים בין בתי הקפה, החנויות, הפסלים הרבים והנגנים המצטופפים כאילו אין עוד רחובות בעיר. אולי זה מזג האוויר שגורם להם, לעוברים והשבים, לנוע כך, באטיות. מזג אוויר חם ומהביל שהופך כל אפשרות של ישיבה עם משקה לנווה מדבר. הוא הסתכל בחבורת צעירות שהצטלמו סביב פסל גבוה שלא היה ברור אם הוא אישה מלפנים או מאחור שכן תלתלים ירדו מקודקודה לכל הכיוונים. הצעירות נצמדו לפסל ושרבבו שפתיים, נטולות מבוכה תקעו מבטים למכשיר הטלפון שהחזיק בחור אקראי ברחוב שהתבקש לצלם אותן. מטר מהן עמדה בחורה עם חליל צד בפיה וניגנה נעימות נעימות. ילד קטן עבר והניח מטבע בתיק הנשיאה של החליל שהונח כדי לבלוע אל קטיפתו האדומה מטבעות נוספים.

כשמסתכלים על הרחוב הזה, הרהר לעצמו, אפשר לחשוב שזו מדינה ככל המדינות, אבל הוא יודע שזו לא מדינה ככל המדינות. שנים הוא כבר הופך במסמכים וקורא מאמרים ויודע שלמדינה הזו יש צלקת גדולה וארוכה שנוגעת עדיין בעצבים ומושכת בשרירים וגורמת לה לתפקד מתוך כאב ישן וזעם קדום ומגננה עמוקה. הוא טוען זאת בכל פעם שהוא מעביר את הקורס שלו "שואה והשפעותיה על צמיחת המדינה היהודית". ה"לעולם לא עוד" הזה שהכריזו עליו מתווה את דרכם. מהבחינה הזו, ה"לעולם לא עוד" שהכריזה עליו ארצו, גם הוא מתווה את דרכה. ואולי לכל הארצות יש לעולם לא עוד משלהן, וכל אחת היא שפויה ולא נורמלית בדרכה. ובכל זאת ידע שהארץ הזו שעליה הוא דורך עכשיו, ברחוב העליז הזה, יותר מאחרות.

כאשר חזר אל חדרו ערך את טקס השינה שהוא עורך מאז שהיה ילד. התרחץ, צחצח שיניים, העביר חוט דנטלי בסבלנות ביניהן, הסתרק, לבש טישרט ששימשה אותו לשינה בלבד ותחתוני בוקסר צמודים ושחורים, הניח כוס מים על השידה שליד המיטה והשתרע במלוא מטר תשעים ושניים הסנטימטרים שלו על הסדינים הלבנים. אחר כך הוציא מהספר המונח לידו מעטפה חומה. הוא פתח את המעטפה ושלף ממנה את התמונה. בתמונה נראתה ילדה קטנה, כבת חמש או שש, בחצאית קפלים כהה עד מעל לברכיה ובגרביים לבנים המטפסים ועולים בקרסוליה. לילדה חיוך קטן ומתוק, עיניים חומות וחכמות, גומה אחת עמוקה בצד שמאל, ממש מתחת לעין, שתי צמות ושלוש ידיים.