ניקה

פרולוג

ליאה

"אני צריכה לחזור," אני אומרת. השחר עומד לעלות. הוא עדיין לא יודע, אבל זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים. זו תהיה הפעם האחרונה ששפתיו הרכות והנעימות ייגעו בשפתיי, וגם אם אי פעם נתראה שוב, קרוב לוודאי כבר אהיה אישה שכבלי הנישואים כפו עליה חיים אכזריים ונוקשים הכפופים לחוקי המאפיה.

אני רוצה להגיד לו שאני מוכנה לברוח, להשאיר הכול מאחור ולהיעלם לתוך הלילה כאילו מעולם לא היינו פה, אבל זה לא יקרה מפני שיצודו ויתפסו אותנו עוד לפני שנספיק לצאת מרובע מִישן.

הוא אוחז בידי ומלטף את פניי, מביט בי בשלווה, לא מודע לסערה המשתוללת בתוכי. "ליאה, הפעם הפרידה שלנו תימשך זמן רב יותר. זה יהיה קשה, אבל אל תישברי. ברגעי השבירה תזכרי שאת זו שמצליחה להרים אותי בזמנים הקשים ביותר, ותהיי חזקה עבורי."

אני מנסה לשלוט ברעד שחולף בגופי. בקרוב פרחים יגדשו את הכנסייה ואני אצעד במורד המעבר ואשבע אמונים לגבר שאני לא אוהבת. הוא מעביר את אגודלו המחוספס על השקע הקטן שבסנטרי, עיניו נודדות מעיניי לשפתיי. "תזכרי כמה חזקים אנחנו יחד. תזכרי כמה את יקרה לי."

"אתה ואני."

"את ואני." הוא מחייך, מלחלח את שפתיו בלשונו ומצמיד נשיקה עדינה ללחיי, מעניק לי תקווה שאם אכן יבוא יום ונתראה שוב, אולי העתיד ייראה אחרת. אולי נזכה לממש את חלומנו ונצליח לברוח מהחיים שנגזרו עלינו. הוא מצמיד את מצחו למצחי ועוצם את עיניו, שואף עמוק ולוחש, "קשה להיפרד שוב."

"אני אוהבת אותך." אני מלטפת את פניו, חורתת בזיכרוני כל מגע. הוא מתרחק ממני, נושך את שפתו ולא אומר מילה, כאילו הבחור שרק לפני רגע עטף אותי נעלם כלא היה. "בבקשה. תגיד לי שגם אתה אוהב אותי. רק פעם אחת.״ אני זקוקה למילים האלה יותר מתמיד, למילים שקיוויתי לשמוע בכל לילה שבו התראינו.

"את יודעת שאני לא יכול."

הוא מסיט את מבטו, רוצה לחסוך ממני את ההבעה המיוסרת שנסוכה על פניו בכל פעם שאני חושפת את רגשותיי. אני משחררת את ידי מאחיזתו, מסתובבת ופונה אל הסמטה המובילה אל האחוזה, מחנק בגרוני.

"אחזור אלייך. אני מבטיח," הוא קורא בקול שבור, אבל אני לא יכולה להבטיח לו דבר. אני מתרחקת מהגבר שאני אוהבת, מהגבר שהזכיר לי בכל לילה שאני חיה. זה שבמעשיו הוכיח לי שאני יכולה לעשות הכול והעניק לי את הסכין הראשונה שלי. אז, כשהייתי רק בת עשר, התבוננתי בו ובסכין החדה שהניח בידי, ורגש לא מוכר חלף בגופי. לא פחד, לא זעזוע, אלא הקלה, עוצמה. "תלמד אותי להיות טובה כמוך?" שאלתי אז, מהדקת את אחיזתי בסכין.

"את תהיי טובה יותר. ואם יבוא יום ותיאלצי להשתמש בה, את לא תהססי."

הוא אכן עמד במילתו והפך אותי לטובה ביותר. היום לא אוכל לעמוד במילתי ולהישאר שלו לנצח. אני מתקדמת בריצה מהירה עד שאני מגיעה אל הפרצה שיצרתי בגדר. אני יודעת איפה כל שומר ממוקם ועוקפת אותם בשקט, מתקדמת אל כניסת המשרתים.

פרנצ'סקה מחכה לי מעבר לדלת. "הוא עדיין לא הגיע."

"אני מצטערת שאני מעמידה אותך במצב הזה בכל פעם מחדש." אני לוחצת על זרועה, היא מחייכת חיוך קטן.

"תנצרי את הרגעים האלה איתו, הם רגעי האושר שלך, ומגיע לך להיות מאושרת, ליאה," היא לוחשת ונכנסת לחדרה.

אני חוצה את חדרי השירות ומטפסת במדרגות המפותלות בעלות המעקה המוזהב לכיוון חדר השינה שלי. אני פותחת את הדלת ונכנסת אל החדר החשוך, מבחינה בקצה בוער של סיגריה המאיר במעט את החשיכה.

"אמורה, זה הלילה האחרון, נכון? לא נוכל להמשיך להסתכן. תבטיחי לי שזה הלילה האחרון."

סבתא מזדקפת במיטתי ומייצבת את בקבוק הטקילה על בטנה כשאני מדליקה את המנורה הקטנה. "אני לא רוצה להתחתן, אני לא רוצה את החיים האלה. אני לא יכולה להעביר את ימיי בתור אישה מוכה וחסרת ישע כמו אימא. אתאבד לפני כן." אני מתיישבת לידה ונשענת כמוה על גב המיטה.

"תמצאי את הבריחה בתוך חיי הנישואים, תמצאי את הדרך עד שמישהו אחר ימות, אבל אל תיגעי בנשמה שבתוכך, יש לך עוד זמן רב על האדמה הזאת, אמורֶה מִיה."

"ואת מאמינה שיבוא יום והמזל יאיר לנו פנים?"

"אם לא אאמין, אז איזו סיבה יש לחיי? אם זה הגורל שלך, ילדה שלי..." היא מנידה בראשה, עיניה עצומות בחוזקה. "זה לא מה שייחלתי לו, לראות את הנכדה ואת הבת שלי סובלות בגלל דמן המקולל, אבל ללא תקווה לא יהיה טעם לחיינו. ללא תקווה אין סיבה לזריחת החמה, לפריחת האביב או לניחוח הגשם הראשון. נפלאות הבריאה נועדו כדי שיום יבוא ונעמוד מולן בגאווה."

תמיד היא מדברת בפואטיות, מציירת את המילה. היא מעבירה לי את הסיגריה שבידה. אני שואפת שאיפה עמוקה, נותנת ללהבה לשרוף את המועקה שבחזי, למלא אותה בעשן שישתלט עליה ויעלים את הסיבה לקיומה.

"אולי הוא לא יהיה נורא כמו שאת חושבת," היא לוחשת.

אני יודעת שהיא רק מנסה להרגיע אותי מפני ששתינו יודעות שהגברים של המאפיה המקסיקנית לא מתנהגים בכבוד לנשותיהם. "ולין? מה יהיה בגורלה של לין כשהיא תגיע לגיל המיועד?"

"אולי לין תזכה להתחתן רק לאחר מותו של אביך," היא ממלמלת ועיניה נעצמות.

אני מכבה את בדל הסיגריה ומרחיקה ממנה את בקבוק הטקילה, תוהה במה אני אמצא מפלט, מה יעזור לי לברוח, ולו לרגעים ספורים, מהחיים שנגזר עליי לחיות.

דפיקות על הדלת מעירות אותי משנתי הטרופה. אני קמה באיטיות מהמיטה, גוררת את רגליי אל הדלת.

"בוקר טוב," אימי אומרת לי. אני מסיטה את מבטי מעיניה האדומות. התרגלתי לאיפור הכבד שבו היא מתאפרת מדי יום כדי לטשטש את החבורות, אך הבוקר גם האיפור לא מצליח להסתיר את השפה השסועה ואת הנפיחות שבצד פניה.

האישה שהפכה מומחית בהעמדת פנים, זו שצבעה את שפתיה באודם בוהק וחייכה חיוך מזויף, זו שנשות המאפיה שאפו להיות חברותיה הטובות ביותר, זו שכולן קינאו בעושר ובכבוד שהקנו לה הנישואים לדון, היא אישה מוכה וחלשה.

גופי נרעד וגל של שנאה מציף אותי כשאני פוסעת לאחור ומחווה בידי בהזמנה. אימא נכנסת וסוגרת אחריה את הדלת, מתיישבת על הכורסה שליד החלון ומחייכת את אותו חיוך מזויף, זה שאומר שהכול בסדר.

"למה את לא מוכנה? כבר מאוחר, ואנחנו צריכות לנסוע למדידות, וגם להספיק לקנות לך שמלה למסיבת האירוסים שתתקיים מחר."

מבטה נודד אל מיטתי, אל נונה. ברגע שהיא מבחינה בבקבוק הטקילה שניצב על השידה, חיוך קטן נמתח על שפתיה הפצועות. היא ניגשת לשידה, מרימה את הבקבוק ומסיימת בלגימה גדולה את מה שנותר בו.

"אני מציעה שתתחילי להתארגן."

אני מדשדשת לחדר האמבטיה. בזמן שהמים מתחממים, אני מצחצחת את שיניי. מחשבותיי נודדות אל ליאון, וליבי נצבט כשאני מדמיינת איך יגיב כשיגלה שהתחתנתי. אני נושמת עמוק ונעמדת מתחת לזרם בעוד משפטו של הדון מהדהד בראשי.

אם תתנגדי, תשלמי בכאב. אם תמשיכי להתנגד, מי שיקר לך ישלם, ואני יודע היטב מי יקר לך.

צמרמורות מפלחות את גופי למרות המים החמים. אני נושכת את פנים לחיי עד זוב דם ויוצאת מהמקלחת.

כשאני יוצאת מחדר האמבטיה נונה ואימא נועצות בי מבטים מלאי רחמים וצער. הן יודעות בדיוק מה מחכה לי. האדם שאיתו אני עומדת להתחתן ידוע לכול באכזריותו, ואף אחת מאיתנו לא יכולה לעשות דבר.

נקישה קלה נשמעת על הדלת ופרנצ'סקה נכנסת, נושאת בידיה מגש זהוב שעליו מונחת ארוחת הבוקר שלי. היא מחייכת אליי בחמימות כמנסה לנחם אותי, אבל היא יודעת שגם החיוך החם ביותר לא יציל אותי.

אנשים מבחוץ בטוחים שחיי מושלמים; נסיכה שנולדה למשפחה עשירה ומתגוררת באחוזה גדולה ומפוארת. יש לי משרתים, נהג צמוד, יש לי הכול. הם לא מעלים על דעתם שהחיים שלי רחוקים מלהיות מושלמים. אני כלואה בכלוב זהב, אסירה שנגזר עליה לא לראות שוב לעולם את האביר שלה. לא לנשום.

כבר יותר מחצי שעה אנחנו יושבות במכונית ומחכות ללין. היא מתמהמהת, כהרגלה. סטפנו, הנהג שלנו, כבר רגיל לאיחורים של אחותי וממתין בסבלנות רבה. לין היא האור באפלה השוררת במשפחת קויוטה קרודל. החלום הכי גדול שלי הוא שהגורל שלה יהיה שונה משלי, שכשהיא תגיע לגיל שמונה־עשרה לא יכריחו אותה להינשא לגבר שהיא לא רוצה.

אני מביטה בה כשהיא מגיעה בדילוגים. סטפנו מחייך אליה חיוך אבהי ופותח עבורה את הדלת.

"בוקר טוב."

היא מנשקת בעדינות את לחייה של נונה, שאוחזת בידיה בקבוקון של וודקה, ואז מחייכת אל אימי. עוד לפני שמישהי מאיתנו מצליחה לומר מילה, היא שולפת את האוזניות האלחוטיות, תוחבת אותן לאוזניה ומתנתקת מאיתנו.

סלון הכלות היוקרתי נפתח בבוקר יום ראשון במיוחד עבורנו, בנות משפחת קויוטה קרודל. אנחנו פוסעות מבעד לדלת המעוטרת, אבל נראה שללין אין סבלנות משום שהיא מתעלמת מגינוני הנימוס ועוקפת אותנו כמו חץ הנורה מקשת, מסתובבת סביב בהנאה ובחיוך מופגן, תופסת שמלת כלה, מסירה אותה מהקולב ונכנסת לאחד מחדרי ההלבשה המפוארים.

נונה מתיישבת על ספת העור הלבנה ומבקשת מאחת העובדות בקבוק שמפניה. אימא מסתובבת בחלל המואר והרחב, בוחנת את השמלות התלויות על הקולבים הלבנים, בוחרת שמלה שחורה, ארוכה ושמרנית, ומגישה לי. אני נוטלת אותה מידיה ונכנסת לחדר ההלבשה.

"מתוקה, שכחת את שמלה הכלה."

אימא נכנסת לחדר ותולה את השמלה הלבנה על המתלה. אנחנו מחליפות מבטים. אני נושמת עמוק כשאני מעבירה את עיניי אל הבד הלבן שנראה כה טהור.

היא יוצאת מחדר ההלבשה ואני מודדת את שתי השמלות בזו אחר זו. שמלת הכלה נפוחה בחלקה התחתון ואני מרגישה כאילו אני שוחה בעוגת קצפת ענקית. "זה ייגמר בקרוב, ליאה," אני לוחשת לבבואתי, "הוא יקבל שליטה מלאה במקסיקנים ויהיה עסוק לילות כימים. בקושי תראי אותו. זה יהיה לא קל, אבל תמצאי מפלט, ממש כמו שנונה מצאה. ואז, יום יבוא ומישהו יירה לו כדור בין העיניים, ואת תהיי חופשייה."

אני מחייכת לעצמי ועוצמת את עיניי, נאחזת במילותיי כאילו יש בהן כוח להפוך למציאות.

כעבור כמה שעות של מדידות ושל תיקונים אנחנו יוצאות בחזרה אל סטפנו, שממתין לנו בלימוזינה.

כשאנחנו נכנסות לאחוזה, אנחנו נפרדות בשתיקה ואני ניגשת אל חדרי, מפעילה את מערכת השמע ונכנסת למיטה, בוהה בתקרה עד שאני שוקעת בשינה עמוקה.

כשפרנצ'סקה מעירה אותי לארוחת הערב, חושך מנחם עוטף את חדרי. אני מביטה בירח הכסוף הניבט אליי מהחלון, קמה מהמיטה, פותחת את החלון לרווחה ונושמת את האוויר הנעים. אני משאירה את החלון פתוח ויורדת במדרגות לכיוון חדר האוכל.

קולו של הדון נישא לעברי, מרעיד את הקירות, ובעקבותיו נשמעות יפחותיה של אימי. טוני, אחי, יורד אחריי במדרגות. בחיוך יודע דבר, הוא נותן לי נשיקה על הלחי וממהר אל חדר האוכל. שנינו יודעים שהוא עומד להיכנס אל התופת. אני אמורה להיות שם, במקומו. במקומם.

"נזכרת להראות את הפרצוף שלך, מנוול? כשאני מתקשר אליך, אתה תענה!"

כיסא נגרר בחדר האוכל. אני עוצמת את עיניי בחוזקה. אם אכנס עכשיו בלי שיקרא לי, המצב יחמיר. שכחתי כבר מתי טוני תפס את מקומי והפך לשק החבטות שלו.

אני פוסעת שני צעדים נוספים ומציצה מעבר לקיר, רואה שהדון יושב ואוכל בעוד טוני יושב על הרצפה, מדמם מהאף ומהמצח, ואימי כורעת לצידו. אני פוסעת צעד נוסף לפנים, רוצה לגשת אליהם, אבל יודעת שאסור לי.

"שבי!" הוא קורא לי.

הדופק שלי הולם באוזניי בקצב מטורף ורגליי רועדות בזמן שאני פוסעת לעברו. אני קופצת את אגרופיי, נאבקת בכעס הבוער בתוכי. "ערב טוב, אדוני." אני מתיישבת במקום הקבוע שלי, משמאלו, ומתבוננת בצלחת הריקה, סורקת את המפה בעיניי. נקודת לכלוך קטנה תופסת את מבטי ואני מברכת על הסחת הדעת.

"מחר תתקיים מסיבת האירוסים. אני חושב שאני לא צריך להזכיר לך מה תפקידך בנישואים האלה, נכון, ליאה?"

אני מרימה את עיניי, הוא נועץ בי מבט מאיים וחוזר לחתוך את הבשר שבצלחתו. "נכון, אדוני." אני אמורה להתחתן עם דנילו, בנו של אחד מחבריו. אני אמורה לשרת את האינטרס של השטן כדי לשמר את האיחוד שבין המאפיה המקסיקנית לאיטלקית.

אני נושמת עמוק, מנסה להדחיק את הכאב ואת הפחד שמציפים אותי כשאני חושבת על ליל החתונה ועל החיים שלאחר מכן, ועל אימי ואחי ששרועים על הרצפה מאחוריי, יודעים שאסור להם לזוז עד שהוא יסיים לאכול.

"אל תאכזבי אותי, ליאה. תעשי כל מה שהוא יגיד לך. שלא אשמע שאת מתחצפת אליו או מסרבת לעשות משהו שהוא ביקש ממך, זה ברור, ברוכה?" הוא דופק באגרופו על השולחן והמשרתת שבדיוק נכנסה נרתעת בבהלה.

הוא תמיד קורא לי מכשפה, ותמיד דופק על השולחן ככה. אני מזמן כבר לא נבהלת. אני נועצת את עיניי בעיניו ומחייכת חיוך מר ומתריס. "כן, אדוני."

הוא מרים את מפית הבד השחורה, מנגב את פיו ואז קם ויוצא מחדר האוכל. ברגע שהוא נעלם פרנצ'סקה נכנסת אל החדר, ויחד אנחנו ניגשות אל טוני ואל אימא, שבקושי מצליחה להרים את עצמה מהרצפה. פרנצ'סקה בוחנת את פניו הפצועות של טוני וממהרת להביא קרח וחומר חיטוי. אני מוחה את הדם הניגר מהחבורה שברקתו הימנית.

כשפרנצ'סקה חוזרת, אני מחטאת את המקום ואז עוטפת במפית כמה קוביות קרח ומצמידה אותה לראשו. טוני יושב זקוף ולא מראה שום סימן לכאב, רק מחייך. הוא רצח ועינה עשרות אנשים, ובכל זאת לא מעז להתייצב מול הדון.

"הוא אוהב לראות אותנו על הרצפה, אני יכול להישבע שרק בשביל הרגעים האלה הוא חי." הוא נעמד על רגליו, מסדר את חליפתו. "בסוף גם הוא ימות." טוני שולח לי קריצה בחיוך עייף ויוצא מהחדר.

אני חוזרת אל חדרי, מתקלחת ולובשת מכנסי ג'ינס שחורים וחולצה שחורה שנצמדת לגופי, וממתינה להודעה מסרחיו. ברגע שההודעה מתקבלת, אני מרימה בידי את נעלי העקב, יורדת במדרגות במהירות ובשקט וחומקת מהבית מבעד לכניסת המשרתים. סרחיו מחכה לי בפינת הרחוב, רכוב על אופנועו הגדול. יחפה, אני רצה לכיוונו.

"לאן?" הוא שואל ברגע שאני מגיעה אליו מתנשפת, ונועלת את נעליי.

"ל'ליברטה' הזה שלך. שלא ייגעו בי ושלא יתקרבו אליי. אני צריכה לרקוד, לשתות, לשכוח."

"כרצונך, מלכתי." הוא מחייך ומושיט לי את ידו, עוזר לי לטפס על האופנוע ומתניע רק לאחר שאני מתיישבת מאחוריו, חובשת את הקסדה שהוא מגיש לי ומחבקת אותו.

סרחיו הוא בחור בן גילי, אחד החיילים של אבי ובן למשפחת מאפיה ידועה. הוא גם גיי, ומורד, בדיוק כמוני.

אנחנו מגיעים לכניסה, התור ארוך. סרחיו עוקף את כולם ואני משתרכת אחריו. הוא לוחץ את כף ידו של השומר ואנחנו נכנסים. אני נושמת את ריחות הסיגריות, האלכוהול ואפילו הזיעה החריפה, ריחות החופש שלי. סרחיו ניגש לבר וכעבור כמה דקות חוזר עם מגש ועליו כוסיות טקילה.

אני שותה. כשתחושת חמימות מתחילה להציף את גופי, אני מחייכת אליו, רגועה ונינוחה יותר. החיים שלי יתהפכו בקרוב, ואפילו שיש לי מושג למה אני נכנסת, אני יודעת שאם אעז להתנגד, ליאון ובלה ייפגעו. אימא תיפגע, וכך גם לין וטוני.

החיה הרעה לא תפסח על אף אחד מהיקרים לי עד שאעשה כרצונה.

בהתחלה, כשעוד ניסיתי להתנגד לנישואים ולדבר אל ליבו, הוא נעל אותי בחדרי ולא אפשר לי לצאת במשך ימים. מדי פעם הוא נעמד מאחורי הדלת, הקיש עליה ואמר בטון שלא משתמע לשני פנים, "אני מקווה שבקרוב תביני שבעולם שלנו לאישה אין זכות להביע את דעתה. את תלמדי שמילה של קויוטה חקוקה בברזל."

אני מסמנת לסרחיו שאני הולכת לרקוד וניגשת אל מרכז הרחבה, מתחילה לנוע לקצב המוזיקה, רוצה לשכוח ולהפסיק לחשוב. גברים שאין סיכוי שהם נמשכים אליי מקיפים אותי מכל עבר, ואני מרגישה חופשייה להיות מי שאני בלי לפחד שמישהו יתחכך בי.

להפתעתי, מישהו אוחז במותניי ומסובב אותי בחדות, ועוד לפני שאני מספיקה להבין מה הוא עושה, הוא מנער אותי.

"אנחנו חייבים ללכת. עכשיו."

סרחיו אוחז בידי ומושך אותי אחריו, מפלס את דרכנו החוצה. ברגע שאנחנו יוצאים מהמועדון אל אוויר הלילה הקריר, אני חולצת את נעלי העקב ורצה איתו אל הסמטה שבה החנה את האופנוע. ברגע שאני מסיימת לנעול את נעליי הוא מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה, מתיישבת מאחוריו וחובשת את הקסדה.

אנחנו נוסעים במהירות שמאלצת אותי להיצמד אליו ולאחוז בו בחוזקה. הוא סוטה מהנתיב ועוצר בשולי הכביש, יורד מהאופנוע, מסיר את הקסדה ומתהלך בעצבנות מצד לצד. "סרחיו, מה, לעזאזל, קורה?"

"אבא שלך שלח הודעה לחיילים, כולם מחפשים אותך." הוא מביט בפניי. "ליאה, אני מצטער, אני יודע שזו הייתה הפעם האחרונה שלך." הוא מתקדם אליי ותופס בפניי, מביט בי ברחמים. "אני חייב להחזיר אותך לאחוזה, וכמה שיותר מהר." הוא משחרר את פניי ומעביר את ידיו בשערו, ואני יודעת שסיבכתי אותו. "ליאה, תעזרי לי. אין לי מושג מה לעשות. מה נעשה אם יתפסו אותנו?"

אני המומה מכדי להוציא מילה עד שהוא מנער אותי קלות. "יש לי רעיון, אבל תבטיח שתעשה מה שאבקש ממך."

"תדברי כבר! נראה לי שעברנו את שלב ההכנות המיותרות."

"תן לי אגרוף לפנים! אם אהיה פצועה, יאמינו לכל מה שנגיד להם."

"נראה לך? השתגעת לגמרי. אני לא מרביץ לך!"

"אין דרך אחרת. אתה סומך עליי, נכון? אוציא אותנו מזה. תעשה מה שאני אומרת לך אחרת מצבנו יהיה גרוע בהרבה." תמונת מרתף העינויים עולה בראשי. לא אתן לסרחיו להגיע לשם. הוא לא מסתכל בעיניי ומשפשף את רקותיו. "נו!" אני דוחקת בו. הוא עוצם את עיניו וחובט באגרופו בצד פניי.

אני נופלת על המדרכה, ראשי סחרחר ודם מרוח על סנטרי. סרחיו ממהר אליי, מושיט לי את ידו ועוזר לי לקום.

אני מתעשתת במהירות. "עוד אחד!"

הוא מביט בי בזעזוע, דמעות נקוות בזוויות עיניו. "סליחה, ליאה. סליחה."

האגרוף הבא מוטח ישירות בעיני. היא מתנפחת עד שאני לא מסוגלת לפקוח אותה. "עכשיו תזעיק אותם לפה." אני מתיישבת באיטיות. "סע! אסור שימצאו אותך איתי. תשלח אותם לערוך סריקות בשטח, וברגע שהם יתחילו, תכוון אותם אליי."

סרחיו עולה על האופנוע ונוסע. אני פורעת את שערי, קורעת את חולצתי ושוברת את עקבי נעליי. אני לא יודעת כמה זמן עובר עד שאני שומעת את מנועי האופנועים, הם מתקרבים במהירות. אני מתחילה לזחול על המדרכה כמי שבשארית כוחותיה מנסה להציל את עצמה.

האופנועים מקיפים אותי והכול קורה מהר. אני מעמידה פנים שהכרתי מעורפלת. אחד החיילים מרים אותי בזרועותיו ונושא אותי אל מכונית. ברגע שאנחנו נכנסים אל הבית החייל מניח אותי בעדינות על הספה בסלון.

"ליאה שלי, פגעו בך?" אימי ממהרת אליי, מתייפחת.

אני מנידה בראשי ונועצת בה מבט ממושך, עד שהיא מבינה. "איפה לין?" אני שואלת בלחישה.

"היא ישנה. גם נונה. הכול בסדר, יקירתי. את בבית, את בטוחה." עיניה מלאות החמלה נעוצות בעיניי ואני יודעת שהיא יודעת מה עשיתי, ואומרת לי ללא מילים שהכול יהיה בסדר.

כשאני שומעת את קולו של הדון אגרופיי נקפצים. הוא מבקש מהחייל לעדכן אותו בפרטי האירוע. הוא מספר לו שמצא אותי זרוקה על המדרכה מחוץ לרובע. אני מביטה בשני הגברים שעומדים מולי ונושמת לרווחה, יודעת שסרחיו יצא מכלל סכנה.

קולות חבטה נשמעים מאחוריי ואני מרימה את ראשי ורואה את טוני חובט באגרופו בקיר. הוא יורה לאוויר צרור קללות באיטלקית ואז פונה אליי, רוכן על ברכיו ומלטף את שערי בידו המדממת.

"ליאה, נסיכה, מה קרה? מי עשה לך את זה? אני מבטיח לכרות כל אחת מהאצבעות שנגעו בך."

אני מרימה את עיניי אל עיניו הירוקות ובוחנת את פניו החבולות. הוא לבוש בחליפה שחורה שמשדרת עוצמה וביטחון. "אני לא יודעת," אני לוחשת.

"קדימה, ילד, יש לנו עבודה לעשות," אומר הדון לטוני. טוני מביט בי וקורץ, ואני מרגישה הקלה.

"אני הולכת להביא לך משהו לאכול."

פרנצ'סקה פותחת את דלת החדר בכוונה לצאת כשדנילו שועט פנימה ודוחף אותה בכתפו. אני מתיישבת במיטה והוא סורק את פניי, שפתיו הן פס דק של בוז.

"מה שלום אשתי לעתיד?" בחילה עולה בגרוני. לפני שאני מספיקה לענות הוא שואל, "נגעו בך? חדרו אלייך?"

אני מנידה בראשי. הוא נושם לרווחה, מסתובב לעבר הדלת ויוצא. מעולם לא חשבתי שאפשר לחוש סלידה כה עזה כלפי אדם שאני בקושי מכירה.

אני מרימה את עיניי אל הדלת שנותרה פתוחה ומחייכת כשנונה צועדת פנימה. היא מסתכלת על הדלת ארוכות. "הבחור הגיע לדרוש בשלומך?" היא שואלת בחוסר אמון, לא טורחת להסתובב אליי.

"לא. הוא הגיע לדרוש בשלום הבתולים שלי ששייכים לו."

"זה הגיוני יותר," היא אומרת במיאוס, ניגשת לדלת, טורקת אותה בזלזול מופגן ומתיישבת לידי. "חבל בשבילו שאת כבר מזמן לא בתולה." חיוך ערמומי עולה על שפתיה. "ילדה חכמה את!" נונה מצביעה עליי באצבעה המורה, שציפורנה משוחה בלק אדום, ומחייכת את החיוך הממזרי שלה. היא שולחת את ידה עדוית טבעות הזהב אל מתחת למיטתי ושולפת את בקבוק הטקילה שהסתירה שם, ואז לוגמת ישירות מהבקבוק ומעבירה אותו אליי.

"יש לך משהו חזק יותר מהחרא הזה שאני מעשנת, נכון?" היא נעמדת ליד החלון, מביטה בזלזול בסיגריה הדקה והכבויה שבין אצבעותיה.

אני לוגמת לגימה ארוכה ומהנהנת, ניגשת אל ארון הבגדים, מוצאת את ז'קט העור ושולפת מתוכו ג'וינט שסרחיו נתן לי בשבוע שעבר. "אני מקווה שזה יעשה את העבודה." אני מביטה בנונה כשהיא מציתה את הקצה ושואפת מלוא ריאותיה.

"היום ראיתי את הנחישות ואת החוכמה שלך, ואני יודעת שתשרדי." היא מעבירה לי את הג'וינט, ונועצת את עיניה הירוקות בעיניי, "ויום יבוא ואת תעשי אותי גאה. את תגאלי אותנו, אמורה מיה, את תחתכי את ברית הדמים," היא לוחשת.

כשקרני השמש חודרות מבעד לתריסים אני קמה מהמיטה ונכנסת להתקלח. כשאני יוצאת, פרנצ'סקה מחכה לי.

"הדון רוצה לדבר איתך."

היא מתחילה לסדר את החדר. אני עוצרת אותה, כמו תמיד. "אסדר אחר כך, תניחי לזה." היא משחררת את הבגדים שבידיה ועוטפת אותי בחיבוק. אני מרגישה את החמלה שלה חודרת אליי. "אהיה בסדר, את תראי, הכול יהיה בסדר," אני מרגיעה אותה בלחישה.

"אני יודעת. את החזקה מכולן, ניקה."

אני מתנתקת מהחיבוק הממושך ומחייכת אליה. "רק לין קוראת לי ניקה." אני מסתכלת עליה, מבולבלת.

"אני יודעת, היא סיפרה לי אתמול."

אני מתיישבת על המיטה, ופרנצ'סקה מתיישבת לידי. "מה היא אמרה לך?" החיים של לין שונים משלי. הם הגיוניים יותר, נורמליים. כשהיא מסתכלת עליי, היא אף פעם לא מסתכלת עליי ברחמים כמו כל האחרים, אלא רק בגאווה. איתה אני לא מדברת על החתונה. מולה אני לא מראה את הפחד שמציף אותי. אני לא רוצה לאכזב אותה.

"היא אמרה שהיא יודעת שאת מפחדת, אבל שבתוכך יש כוח שאין לאף אחת." פרנצ'סקה מניחה את ידיה על לחיי ומרימה את עיניי אליה. "את אלת הניצחון עבורה, את אלת הניצחון עבור כולנו. יגיע יום ואת תהיי זו שתחתוך את הברית המקוללת הזאת."

היא חוזרת על אותן המילים שאמרה לי נונה אתמול בלילה. אני שומעת אותן ובולעת את הגוש שחוסם את גרוני ומקשה עליי לנשום. פרנצ'סקה קמה ממקומה, כאילו רואה את התבוסה שמתחילה לשאוב אותי אליה, ומושיטה לי יד.

"קדימה, הוא מחכה לך," היא אומרת.

אני לוקחת את ידה וקמה. ברגליים יחפות אני יוצאת מהחדר ויורדת במדרגות. דלת משרדו פתוחה. אני נכנסת בהיסוס.

"ליאה, שבי."

הוא מחייך אליי חיוך חושף שיניים, חיוך מרוצה שמעביר בי רעד. כשאני מתיישבת, הוא מניח מולי קופסה מזהב. אני ממצמצת, מנסה להבין איך ייתכן שהוא שמר אותה כל השנים האלה. הבטן שלי מתהפכת. הוא רואה את הבעת פניי וצוחק.

"את הקופסה הזאת אני שומר חמש שנים. זו מתנת האירוסים שלך. ברוכה, את זוכרת מה יש בתוכה?"

איך אוכל לשכוח את היום שבו במו ידיי חיללתי את מעט התמימות שנותרה בי?

גיל שלוש־עשרה
היום הזה היה גרוע. בלה הרגישה לא טוב, אז הייתי צריכה לחזור לאחוזה. המפלצת בדיוק ישבה לאכול ארוחת צהריים וקראה לי לשבת איתה. למה הוא תמיד קורא לי כשהוא אוכל כדי שאשב איתו ואארח לו חברה אם בסוף זה תמיד נגמר בזה שאני מתחצפת אליו והוא מכה אותי? הוא נהנה להכאיב לי.

"ליאה, ספרי לי איך עבר היום שלך בבית הספר," הוא פוקד.

אני מרימה את ראשי ובוחנת אותו, וכשהוא מסתכל עליי מזווית העין, אני ממהרת להשפיל את מבטי שוב. השאלה מרתיעה אותי, זו שאלה שהוא לא שאל מעולם.

"היה בסדר." אני משחקת באוכל שבצלחתי והצורך לברוח מבעבע בחזי.

"אמרתי שתספרי לי, אז תספרי. 'בסדר' זו לא תשובה שנותנים לאבא שלך."

אני מעיזה להעיף לעברו מבט. עיניו נעוצות בי, מטילות עליי אימה שקטה. "קמתי בבוקר ואכלתי ארוחת בוקר עם לין ועם אימא. סטפנו הסיע אותנו לבית הספר וכל אחת הלכה לכיתתה. בהפסקה המנהל ביקש לדבר איתי על הציונים שלי, אז הלכתי איתו." גופי מתחיל לרעוד. אני מבינה למה הוא רצה שאספר לו על היום שלי.

"ומה המנהל עשה, ליאה?" הוא חותך את הבשר הנא בכעס.

"הוא... הוא ניסה לגעת בי, אדוני." אין טעם שאשקר, אם הוא שאל, הוא יודע. הוא זורק את הסכין ואת המזלג על הצלחת בזמן שאני מנסה להבין איך הוא יודע.

אולי לין סיפרה לו. מנהל בית הספר הוא אדם מבוגר וסוטה. באחד הערבים כשחזרתי מבלה לא יכולתי להתאפק, בכיתי ללין וסיפרתי לה שמדי פעם המנהל קורא לי לחדרו ומלטף את גופי, פושט את מכנסיו ונוגע בעצמו מול עיניי. התחננתי שהיא תשמור את זה בסוד. אסור היה לי להתעמת איתו או עם כל אחד אחר, אז הייתי צריכה לקבל את ההשפלה ואת הנגיעות כדי שהדון לא יכעס ויוציא את הזעם על אימא. פחדתי שהוא ינעל אותי לשבועות שלמים בחדר; בלי בית ספר, בלי בלה, בלי ליאון. רק ארבעה קירות מחורבנים.

הוא תופס בצווארי ומסתכל עמוק בעיניי הדומעות ללא שליטה. אני מנסה להכניס חמצן לריאותיי ורגליי מורמות באוויר כשהוא עובר לעמידה, שיניו חשוקות וסנטרו מורם.

"לאף אדם אסור לחלל את כבודי, את כבוד המאפיה ואת כבוד משפחתי!" הוא צועק, קולו מהדהד ברחבי החדר. "את מיועדת להתחתן ולהשכין שלום בין המאפיה האיטלקית למאפיה המקסיקנית. בשביל זה את קיימת. מובן?!"

האדם שאמור לשמור עליי חונק אותי ללא רחמים. אני נלחמת בעצמי לא לעצום את העיניים כדי לא להחמיר את המצב.

"את תשמרי על הבתולים שלך עד יום חתונתך, ואם יקרה כזה דבר שוב, את תרוצי לספר לי כדי שאוכל לטפל בכל מי שחושב שהוא יכול להתעסק עם הבת של קויוטה קרודל!"

הוא משחרר אותי באחת ואני נופלת לרצפה, לא מצליחה להשתלט על השיעול החזק והכואב. כל רצוני הוא לצעוק בפניו שהוא לעולם לא יהיה ראוי לכבוד שאותו הוא דורש, שהוא סתם מקסיקני טרמפיסט ועלוב. אם חשבתי, קיוויתי, שמתחת לכל השכבות נמצא אדם, משהו שיעיד על כך שהוא מעבר למפלצת שאני מכירה, טעיתי. אין שם כלום. הוא לא מפלצת, הוא השטן בכבודו ובעצמו.

השטן מתיישב ליד השולחן בנינוחות. המשרתת מניחה מנה נוספת בצלחתו, ממלאת את כוסו ויוצאת מחדר האוכל.

"מחר, כשתגיעי לבית הספר, תיכנסי מייד לחדר המנהל," הוא אומר, מדגיש את המילה 'מנהל' בזלזול. "את תיקחי את הסכין הזאת," הוא מרים סכין קצבים משולחן האוכל ובוחן אותה בהערצה לפני שהוא חוזר לחתוך את הבשר הנא שעל צלחתו ברוגע אכזרי, "ותנעצי אותה עמוק בגופו. אחר כך את תחזרי הביתה ותגישי לי בתוך קופסה מהודרת את האיבר שיש לו בין הרגליים." הוא מחייך לעצמו בסיפוק. "שלא תעזי לאכזב אותי."

את המילים האחרונות הוא אומר בשפתיים קפוצות ובקול יציב. הוא זורק אליי מבט יודע דבר, יודע שאין בי פחד, אלא רק רצון עז ויצרי שיגיע כבר הרגע שלי לנעוץ את הסכין בגופו הדוחה של המנוול.

לזה חיכיתי, לאישור.

"תפתחי אותה."

אני נוטלת את הקופסה בהיסוס ופותחת אותה. הקלה שוטפת אותי כשאני רואה בה רק את סכין הקצבים הזהובה. הוא צוחק.

"חשבת שזה עדיין שם, ילדה."

אני מוציאה את הסכין, מתבוננת בה במחול של רגשות. צחוקו דועך. כששקט משתלט על החדר, אני מרימה את עיניי אליו.

"זו תזכורת, ליאה." הוא רוכן קדימה. "שלעולם לא תשכחי מאיזו משפחה הגעת." מבטו מצמית. "לכי, לילה גדול לפנינו."

אני קמה על רגליי, מחזירה את הסכין לקופסה ועולה לחדרי. אני פותחת את הדלת וממהרת להתיישב על המיטה, לוקחת את הקופסה ומסתכלת על סכין הקצבים שבה אחזתי כשהייתי רק בת שלוש־עשרה.

לראות אותה עכשיו כאן, זו עדות אילמת לכך שכבר כילדה בת שמונה נאלצתי לראות מוות, דם, כאב. נאלצתי לעמוד ולהתבונן בו מחייך כשלקח חיים. נאלצתי להיות חזקה גם כשרציתי לברוח לחדר ולבכות. ידעתי להשתמש בסכין הרבה לפני שהוא הניח אותה בידי בגיל שלוש־עשרה. ליאון לימד אותי להשתמש בסכין, כדי שאם יגיע יום ואיאלץ להגן על עצמי, אדע איך.

אני נושמת עמוק ונשבעת לעצמי שיום יבוא והסכין הזאת תוציא אותי לחופשי.

הלילה הגדול מגיע. מאפרות ומעצבות שיער נכנסות ויוצאות מהחדר. מחשבותיי נתונות לליאון, שרחוק מכאן עכשיו, לבוש מדים ובטוח שכשהוא יחזור אגיע אליו כמו בכל פעם.

פקעת כאב נוצרת בבטני, ואני רוצה לצרוח כשאני מביטה במראה ורואה את האודם האדום על שפתיי, את השיער האסוף בקפידה. אני לא מזהה את מי שמסתכלת עליי.

החדר מתרוקן לאט ואני נשארת לבד, עומדת מול החלון ומתבוננת בשמיים הכהים. שום כוכב לא נראה הלילה. אני משאירה את החלון פתוח ויוצאת מהחדר.

כשאני נכנסת לחדר האוכל, דנילו כבר מחכה לי שם, מלווה בבני משפחתו. אני סוקרת את פני הנוכחים. קרובי משפחתו מחייכים חיוכי ניצחון בעוד קרובי משפחתי נראים כאילו עולמם חרב עליהם, מלבד הדון.

"מכובדיי, אתם מוזמנים לשבת," הדון מכריז.

כשאני ניגשת לתפוס את מקומי, דפיקה חזקה מרעידה את שולחן האוכל. אני מסובבת את ראשי אל השטן, אך רואה בעיניו שהוא מופתע, בדיוק כמוני. אני מסובבת את ראשי לקצה השני של השולחן, שם עומד דנילו, פניו אדומות, מבטו אכזרי.

"את תשבי ליד ארוסך, במקום הראוי לך! לא אסבול שוב דבר כזה! את לא תביישי אותי!"

אני מסתכלת על נונה, שמנידה בראשה פעם אחת. עיניה הרציניות משקפות לי את מה שעליי לעשות מהיום ואילך. להיות מישהי אחרת. אני קמה ממקומי ומתיישבת לידו. לאחר כמה דקות של דיבורים בין הנוכחים בשולחן, יד אוחזת בברך הימנית שלי בעוצמה. אני משחררת זעקת כאב ומבטיהם של הנוכחים מופנים אליי. "אני מתנצלת," אני אומרת, "נראה לי שבלעתי בטעות עצם של דג."