הדירה בפריז

פתח דבר 
יום שישי 
בן

אצבעו ריחפה מעל המקלדת. הוא חייב לכתוב הכול. זה הסיפור שיזניק את הקריירה שלו. בן מדליק עוד סיגריה, ז'יטאן. קצת נדוש לעשן אותן כאן אבל הטעם דווקא מוצא חן בעיניו. ונכון, הוא גם נראה טוב כשהוא מעשן אותן.
הוא יושב מול החלונות הגדולים של הדירה, המביטים אל החצר המרכזית. בחוץ הכול שרוי בעלטה, מלבד בוהק ירקרק קלוש שמטילה מנורה בודדת. הבניין יפהפה, אבל בלבו מקנן ריקבון. עכשיו כשגילה אותו, הוא מריח את צחנתו מכל עבר.
הוא אמור להתפנות מכאן בקרוב. השהות שלו התארכה יתר על המידה. ג'ס לא יכלה לבחור זמן גרוע יותר להזמין את עצמה. היא בקושי נתנה לו התראה. והיא לא פירטה בטלפון, אבל ברור שמשהו קרה; משהו השתבש בבר המחורבן שהיא עובדת בו כרגע, יהיה הדבר אשר יהיה. לאחותו למחצה יש מנהג להופיע בדיוק כשהיא לא רצויה. היא כמו מגדלור לצרות: הן עוקבות אחריה לכל מקום. היא מעולם לא ידעה לשחק את המשחק. מעולם לא הבינה כמה החיים קלים כשנותנים לאנשים את מבוקשם, כשאומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע. אמנם, הוא הזמין אותה לבוא "כשמתחשק לך", אבל הוא לא התכוון ברצינות. כמה אופייני לג'ס לתפוס אותו במילה.
מתי הוא ראה אותה בפעם האחרונה? המחשבה עליה תמיד מעוררת בו רגשות אשם. האם הוא היה צריך לתמוך בה יותר, לדאוג לה...? היא שברירית, ג'ס. או לא בדיוק שברירית, אלא פגיעה, אף שלא רואים את זה בהתחלה. כמו ארמדיל: רכה מבפנים וקשיחה מבחוץ.
בכל אופן, כדאי שיתקשר אליה וייתן לה הנחיות. כשהיא לא עונה הוא משאיר הודעה קולית: "הי ג'ס, מספר הבית הוא שתים־עשרה, ברוּ דֶ'ז אָמאן. קיבלת? קומה שלישית."
עיניו נמשכות אל הבזק תנועה בחצר. מישהו חוצה אותה בחיפזון. כמעט בריצה. הוא רואה רק צל, לא מזהה את הדמות. אבל משהו בחיפזון הזה נראה לו מוזר. דקירת אדרנלין חייתית מפלחת אותו.
הוא נזכר שהוא עדיין מקליט את ההודעה וקורע את מבטו מהחלון. "פשוט תצלצלי בפעמון. אני אחכה לך למעלה —"
הוא מפסיק לדבר. מהסס, מאזין.
רעש.
קול צעדים על המישורת... מתקרבים לדלת הדירה.
הצעדים נפסקים. מישהו עומד מחוץ לדלת. הוא מחכה לדפיקה. היא לא מגיעה. דממה. אבל דממה טעונה, כמו נשימה עצורה.
משונה.
פתאום נשמע צליל נוסף. הוא קופא, כורה אוזן, מקשיב בריכוז. הנה זה שוב. חיכוך מתכת במתכת, חריקת מפתח. ואחר כך נקישה, כשהמפתח חודר למנגנון. הוא צופה במנעול המסתובב. מישהו פותח את הדלת מבחוץ. מישהו שיש לו מפתח, אבל אין לו זכות להיכנס בלי הזמנה.
הידית נלחצת. הדלת מתחילה להיפתח בגניחה המוכרת, הממושכת.
הוא מניח את הטלפון על דלפק המטבח, שוכח מההודעה הקולית. מחכה וצופה בקהות חושים בדלת הנפתחת פנימה. בדמות הנכנסת לחדר.
"לא יכול להיות," הוא אומר. ברוגע, בהיגיון. אין לו מה להסתיר. בלי פחד. עדיין. "מה לעזאזל —"
ואז הוא רואה את מה שהדמות מחזיקה.
עכשיו. עכשיו מגיע הפחד.

כעבור שלוש שעות 
ג'ס

אלוהים אדירים, בן. תענה כבר לטלפון. הציצים שלי קופאים. רכבת היורוסטאר יצאה באיחור של שעתיים מלונדון; הייתי אמורה להגיע בעשר וחצי אבל כבר אחרי חצות. וקר הלילה, אפילו יותר קר בפריז מאשר בלונדון. רק סוף אוקטובר, אבל הבל הפה שלי מיתמר והבהונות רדומות בתוך המגפיים. מטורף לחשוב שרק לפני כמה שבועות השתולל כאן גל חום. אני צריכה מעיל נורמלי. אבל אני תמיד צריכה דברים, ואף פעם לא מקבלת אותם.
התקשרתי לבן אולי עשר פעמים עד עכשיו: כשהרכבת הגיעה, בהליכה בת חצי השעה מגאר דו נור לכאן. אין תשובה. והוא לא ענה להודעות שלי. באמת תודה רבה, אח גדול.
הוא אמר שהוא יהיה פה ויקבל את פני. "פשוט תצלצלי בפעמון. אני אחכה לך למעלה —"
אז הנה אני כאן. כאן פירושו רחוב ללא מוצא, חשוך ומרוצף אבנים עגולות, בשכונה שנראית יוקרתית. בניין הדירות שמתנשא לפני שוכן בנפרד משאר הבתים, בקצה השכונה.
אני מעיפה מבט אל הרחוב הריק. נדמה לי שאני רואה צללים נעים ליד מכונית חונה, במרחק חמישה מטרים בערך. אני זזה, מנסה לראות יותר טוב. יש שם... אני מצמצמת את העיניים, מנסה לזהות את הצורה. יכולתי להישבע שמישהו משתופף מאחורי המכונית.
אני קופצת כשסירנה מרעימה במרחק כמה רחובות מכאן, מחרישת אוזניים בדממה הסובבת. אני מקשיבה לצליל הגווע באוויר הלילה. הצופרים כאן שונים — "אי־אוּ, אי־אוּ", כמו חיקוי של ילד — אבל הדופק שלי בכל זאת מאיץ.
אני שוב משקיפה על האפלולית שמאחורי המכונית החונה. עכשיו אני לא רואה שום תנועה, וגם לא את מה שחשבתי שראיתי קודם. אולי זה בכל זאת היה תעתוע.
אני מחזירה את מבטי אל הבניין. כל הבתים ברחוב יפהפיים, אבל הבית הזה שם את כולם בכיס הקטן. הוא ניצב במרחק מה מהכביש, מאחורי שער גדול נתון בחומה גבוהה שמשתרעת משני צדיו, וכנראה מסתירה גן או חצר. חמש או שש קומות, חלונות עצומים, מעקות המרפסות מעוטרים בפיתוחי ברזל. קיסוס גדול משתרע על פני החזית כולה, כמו כתם אפל, מזדחל. כשאני משרבבת את הצוואר נדמה לי שאני רואה גינת גג למעלה, והצללים המחודדים של העצים והשיחים הם כמו מגזרות נייר שחורות על רקע שמי הלילה.
אני בודקת את הכתובת. רו דֶ'ז אמאן מספר שתים־עשרה. לא טעיתי. אני לא מאמינה שבן גר בבניין הנוצץ הזה. הוא אמר שחבר סידר לו את הדירה, מישהו שהוא מכיר עוד מימי האוניברסיטה. אבל בן תמיד מצליח ליפול על הרגליים. מתאים לו להפעיל את קסמיו ולהשתחל למקום כזה. ואין לי ספק שהקסם האישי שלו תרם לכך. עיתונאים אולי מרוויחים יותר מברמנים, אבל לא עד כדי כך.
על שער המתכת לפני תלוי מרתוק פליז בצורת ראש אריה: טבעת הברזל השמנה נתונה בין ניביו החשופים. בראש השער אני רואה קוצים למניעת טיפוס. ולכל אורכה של החומה הגבוהה משני צדיו מזדקרים שברי זכוכית. אמצעי הבטיחות האלה לא מתאימים לאלגנטיות של הבניין.
אני מרימה את טבעת המרתוק הקרה והכבדה, ומנחיתה אותה על הדלת. הנקישה מהדהדת מאבני הריצוף בעוצמה מפתיעה, בגלל השקט השורר סביב. שקט וחשוך פה כל כך, עד שקשה לדמיין שזאת העיר שבה השתרכתי הערב מגאר דו נור: האורות המנצנצים, ההמון, האנשים הנוהרים לתוך מסעדות וברים ומחוצה להם. אני נזכרת בשכונה המקיפה את הקתדרלה הענקית המוארת בראש גבעה, סאקרה קֶר, שלמרגלותיה חלפתי לפני עשרים דקות: המוני תיירים מצלמים סלפי וטיפוסים מפוקפקים במעילי דובון מסתובבים ביניהם, מוכנים לכייס ארנקים. והרחובות שצעדתי בהם, עם שלטי הניאון, המוזיקה הרועמת, המזנונים הפתוחים כל הלילה, ההמון הנשפך מהברים, התורים למועדונים. זה עולם אחר. אני מחזירה את מבטי לרחוב שמאחורי: איש לא נראה באופק. הצליל היחיד הוא רשרוש עלי השלכת שהרוח מערבלת על אבני הריצוף. אני שומעת את שאגת התנועה במרחק, את צפירות המכוניות — אבל גם הן עמומות, כאילו לא מעזות להפר את שלוותו של העולם האלגנטי, המהוסה הזה.
לא התעכבתי בתחנה, מיד התחלתי לגרור את המזוודה שלי לקצה השני של העיר. רק קיוויתי שלא ישדדו אותי, ושהגלגל השבור במזוודה לא ייתקע ויוציא אותי מאיזון. עכשיו, לראשונה, אני קולטת: אני כאן, בפריז. עיר אחרת, מדינה אחרת. הצלחתי. השארתי את חיי הקודמים מאחור.
אור נדלק פתאום באחד החלונות העליונים. אני מעיפה מבט ורואה דמות עומדת, ראשה וכתפיה מואפלים. בן? אבל למה הוא לא מנופף לי? אני יודעת שפנס הרחוב מאיר אותי. אבל הדמות בחלון קפואה כמו פסל. אני לא רואה תווי פנים, או אם זה גבר או אישה. אבל הדמות צופה בי. בוודאות. אני בולטת בשטח במראה המרושל שלי ובמזוודה העקומה, שמחשבת להתפקע למרות חבל הבנג'י שכרכתי סביבה. תחושה מוזרה, לדעת שמישהו רואה אותי ואני לא רואה אותו. אני משפילה את עיני.
אהה. מימין לשער יש לוח בקרה קטן, ומעליו עדשה וזמזמים לכל הדירות. מרתוק האריה הגדול כנראה נועד לנוי בלבד. אני מתקדמת ולוחצת על כפתור הדירה של בן, בקומה השלישית. אני מחכה לשמוע את קולו באינטרקום.
אין תשובה.