הו! 25

על "הו!" 25

כרך 25 של "הו!" הוא ניסיון ראשון מסוגו להציג את הספרות העברית העכשווית במלוא מגוונה הטריטוריאלי. שלושת חלקיו של הגיליון חופפים את החלוקה הגיאוגרפית של היצירה העברית הנכתבת כיום: "עברית — אירופה", "עברית — אמריקה", וכמובן — "עברית — ישראל". אם בעבר היו כותבי הדיאספורה בגדר מיעוט מבוטל, הרי שכיום מספרם הולך וגדל והמשקל הסגולי שלהם משמעותי מאי־פעם. הגיע הזמן להפנות אליהם את הזרקור.

הכוחות ההומניסטיים, הדמוקרטיים והנאורים בישראל נמצאים בעיצומו של מאבק על עצם קיומה של ישראל כמדינה מוסרית. מערכת "הו!" היא חלק מהמאבק הזה. רבות ורבים מהכותבות/ים המשתתפים לאורך השנים ב"הו!" רתומים בכל מאודם למלחמה על דמותה של המדינה ומאוחדים בהתנגדות לריאקציה הלאומנית והגזענית שבשלטון. אך כחלק מאותה התפיסה האוניברסליסטית, הרואה בישראל חלק מהעולם הנאור, אנחנו מבקשים דווקא עכשיו להפנות מבט ליצירתם של כותבי עברית רבים, ילידי ישראל ברובם, שבחרו לחיות וליצור במקומות אחרים. ובמילים אחרות, להיפתח אל העולם הרחב דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת, ולבחון את מצב העברית וספרותה בעיניים פקוחות.

"הו!" 25 מוקדש אפוא לדיאספורה של הספרות העברית העכשווית. האטימולוגיה היוונית של המלה "דיאספורה" היא "פיזור", בראש וראשונה במשמעות הבוטאנית של המונח: זרייה, זריעה, הפריה על פני המרחב. הפזורה החדשה־ישנה הזאת של העברית וספרותה מסמנת שינוי פרספקטיבה ושינוי תפיסה היסטורי. העדפנו את המושג הלועזי הזה ואת הקונוטציה המפרה שלו, על פני מונחים טעונים יותר מבחינה אידאולוגית, כמו הגירה, עזיבה, "ירידה", בריחת מוחות, רילוקיישן, גלות וכו'. עשרות הכותבות/ים שיצירותיהם רואות אור בגיליון הזה הם עדות ברורה למפנה שחל בעניין הזה: הספרות העברית חוזרת, לראשונה זה שנים רבות, להיות ספרות אוניברסלית, הנכתבת לא רק בישראל אלא גם באירופה ובאמריקה. ולא באופן שולי או אנקדוטלי, אלא כתופעה רחבה שיש בה כדי לסמן את ראשיתו של מפנה תרבותי־היסטורי. היקף התופעה, יש לשער, עשוי לגדול בשנים הקרובות.

לשינוי הזה יש היסטוריה ארוכה: הספרות העברית המודרנית היא ספרות דיאספורית מראשיתה. מרכזיה החשובים במחצית הראשונה של המאה העשרים היו אודסה וברלין, לביב ופריז, וינה וּוילנה, ורשה וניו יורק. מאז קום מדינת ישראל השתנו כידוע הנסיבות ההיסטוריות, והספרות העברית התרכזה, רובה ככולה, בתחומי המדינה. אלא שבשנים האחרונות שוב משתנות הנסיבות. לראשונה מאז 1948, שָׁבָה הטריטוריה של הספרות העברית וחורגת מגבולותיה הגיאוגרפיים של מדינת ישראל. זהו תהליך הנמשך כבר שנים, אך הנסיבות הפוליטיות העגומות בישראל האיצו אותו בזמן האחרון עד כדי שינוי פרדיגמה של ממש. ספרות עברית מעולה נכתבת כיום לא רק בתל אביב ובירושלים, אלא גם בברלין ובניו יורק, באמסטרדם ובפריז, בסקוטלנד ובקולומביה. מיטב חוקרי הספרות העברית העכשוויים פועלים לא רק בהר הצופים, ברמת אביב, בחיפה או בבאר שבע, אלא גם בסטנפורד ובאן־ארבור, בייל ובברקלי, בניו יורק ובשיקגו, באינלקו שבצרפת ובאוקספורד שבאנגליה, אם לנקוב רק בכמה דוגמאות.

אלא שמנגנוני הספרות העברית ומרכזי הכוח שלה מרוכזים עד כה בישראל לבדה. מו"לים, פרסים, קרנות, ועדות, סדרות ספרים, תוכניות ספרות ברדיו ובטלוויזיה, כתבי עת, ביקורת, מוספי ספרות — בכל אלה מתקיימת עדיין חפיפה מוחלטת בין גבולותיה הטריטוריאליים של ישראל לבין תחומי היווצרותה של הספרות העברית העכשווית. החפיפה הזאת היא אנכרוניסטית בעליל, וחמור מכך: היא מבטאת לא פעם הלכי רוח בדלניים ואף לאומניים. כך, למשל, מדי שנה מעניק מפעל הפיס את פרס ספיר לספר הטוב ביותר של סופר עברי תושב ישראל. הטוב בישראל — לא הטוב ביותר בעברית. לכאורה ניואנס קטן, אך זהו למעשה ההבדל בין פרס שתכליתו אסתטית־ספרותית לבין פרס לאומני. לא איכות הספר בלבד קובעת, אלא קודם כול — כתנאי סף לעצם האפשרות להגיש מועמדות — המקום שבו בחר/ה המחבר/ת להתגורר. ובמילים אחרות, "נאמנותו" למדינה, על פי אמות מידה פוליטיות, לאומניות, חוץ־ספרותיות במובהק.

זהו מצב עניינים אופייני לרוח הרעה, הבלתי־דמוקרטית, המנשבת כיום בישראל. מדיניות המכופפת, בין שאר עוולותיה, גם את חיי הספרות והתרבות הישראליים לקריטריונים בדלניים. זאת בשונה מפרסי ספרות מרכזיים בשפות אחרות, שאינם בוחנים את מקום מגוריהם של הכותבים אלא את איכות יצירתם בלבד. דוד פוגל, אילו חי היום, לא היה יכול להיות מועמד לפרס ספיר על 'חיי נישואים' שלו, וכמוהו כמה מטובי הכותבות/ים של הספרות העברית בימינו.

שני החלקים הראשונים של הכרך הנוכחי מוקדשים ליצירות של סופרות/ים, משוררות/ים וחוקרות/ים הפעילים בדיאספורה של הספרות העברית. ליד שמו של כל אחד מהכותבים החיים מחוץ לישראל ציינו את מקום מגוריו, וכך מתקבלת מפה ראשונה מסוגה של הגיאוגרפיה של היצירה העברית במלוא היקפה העכשווי. החלק השלישי של הגיליון מוקדש לשירה שנכתבה על ידי משוררות/ים תושבי ישראל, כבכל גיליון אחר של "הו!", והוא כולל יצירות פרי עטם של עשרות כותבות וכותבים בני דורות שונים וזרמים פואטיים מגוונים.

בקול הקורא שפרסמנו ביקשנו מהכותבות/ים לשלוח אלינו שירים העוסקים במעברים ובתמורות, בהגירה ובשינויי מקום. מכלול היצירות בגיליון, על שלושת חלקיו, מאפשר לבחון מחדש את תפיסת המקום והבית כפי שהיא מיוצגת כיום ביצירה העברית, באחת התקופות העכורות והעגומות ביותר בתולדות מדינת ישראל — ימים של שבר ושל מאבק, שהשפעתם ניכרת כמדומה ביצירתם של כותבי העברית באשר הם. המחשבה על מושג הבית עומדת גם בבסיסו של שיתוף פעולה חדש בין "הו!" לבין כתב העת האקדמי Dibur של אוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, בעריכת פרופ' ורד קרתי שם־טוב, שגיליונו החדש מוקדש כולו לדיון במושג הבית, על משמעויותיה המגוונות של המילה.

בחלק ה"אמריקני" של הגיליון כללנו, כמחווה להיסטוריה העשירה של היצירה העברית מחוץ לישראל, מבחר שירים נשכחים מאת המשורר העברי־ניו יורקי החשוב גבריאל פרייל (1993-1911). אלה שירים שהתפרסמו בעיתונות הספרותית אך מעולם לא כונסו בספריו של המשורר. אנחנו מודים לפרופ' גדעון טיקוצקי שהביא אותם לדפוס והקדים להם מבוא. פרטים נוספים על גבריאל פרייל, "הדוכס הגדול של ניו יורק", כפי שכינה אותו בחיבה דן פגיס, כלולים במסתו המרתקת של פרופ' שחר פינסקר שכותרתה: "טיפה בתוך הים: על הספרות העברית מחוץ לישראל — אז והיום" (עמ' 159).

את הגיליון חותם מקבץ תרגומים משירתה של רבקה בסמן בן־חיים, ילידת וילקומיר (ליטא), 1925 (תרגמה מיידיש והקדימה מבוא: רחל שליטא). בסמן בן־חיים, אחרונת משוררות היידיש שהחלו לפעול לפני המלחמה, הלכה לעולמה השנה בגיל 98. הסתלקותה מסמלת את קיצהּ של ספרות היידיש המודרניסטית הגדולה, שכמה מנציגיה החשובים פעלו במדינת ישראל. מערכת "הו!" אבלה על לכתה.

*

תודה מקרב לב לאנשי עמותת ״הו!", ובראש וראשונה ליו"רית סיון בסקין, ולמנכ"ל העמותה, אבי דאול, המשקיעים את מיטב מרצם בפעילויות כתב העת. תודה רבה למיכאל קגזנוב, דורית שילה, משה סקאל, גיל פייר, מתן מרידור, אמיר בקר, לילך נתנאל, רועי חן, עומר אבן־פז, שי צור, אורית נוימאיר־פוטשניק, דותן ברום ונדיה אייזנר, וכן לתותי ורוני פורת ולרו"ח שלמה יניב, המסייעים לנו רבות בפעילות העמותה. תודה מיוחדת לרכזת עמותת ״הו!", נגה לביא, וליואל טייב, המסייע בהגהת כתב העת.

אנחנו מודים לאנשי הוצאת הקיבוץ המאוחד על שיתוף הפעולה הפורה וארוך השנים. תודה רבה לאלי אורן ולאנשי בית הדפוס שלו, וכן למיכל קול מסטודיו ICONICA, המעצבת את עטיפות כתב העת. ישראל סמילנסקי, גדעון טיקוצקי ויוסי אטון סייעו לנו בנדיבות רבה בשנה מלאת אתגרים, ואנחנו מודים להם על כך מעומק הלב.

את ״הו!" אפשר להשיג בחנויות הספרים או במכירה ישירה באתר של הוצאת ״הקיבוץ המאוחד". אתם/ן מוזמנות/ים גם לעקוב אחרי עמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו. את קובצי ה-PDF של היצירות שפורסמו בכרכים הקודמים של ״הו!" אפשר למצוא ברשת באתר ״לקסיקון הספרות העברית החדשה".

כתבי יד אפשר לשלוח במייל לכתובת

oh.literature1@gmail.com

דורי מנור

אירופה, עברית

הילה עמית עבאס (ברלין)

ארץ עיר

"אאא־לף!"

"סטופּ!"

"ב'!"

"עיר — באר שבע, רחוב — בר גיורא, חי — ברחש, צומח — ברוש, דומם — בימבה, מאכל — במבה, ילד — ברק, ילדה — ברכה, מקצוע — בנאי, אישיות — בנימין נתניהו. יאללה, תורךְ! אאא־לף!"

"היה לי סיוט", אני לוחשת אחרי שאני מתעוררת לתוך החדר החשוך, אל שמיכת הפוך הכבדה שאני חפונה בתוכה, לגלי ששוכבת לידי. אני מקיפה אותה בזרוע אחת, בְּיָרֵךְ אחת, ראשי מונח על חזהּ. גלי פוקחת את העיניים, תמיד דרוכה, מקיצה מתוך השינה מוכנה לכול. אני זזה הצידה, נשכבת על הגב, מסתכלת מעלה. היא מחזיקה לי את היד, הזרועות שלנו שרועות בינינו מעל לשמיכה. לא קר בחדר, והחושך אינו מוחלט. גלאי העשן מנצנץ מעלינו באדום, והמנורה הכחולה של מסך הטלוויזיה מאירה את פינת החדר. העיניים מתרגלות מהר לאפלה. אני רואה את הרהיטים, את קווי המתאר שלהם. אני רואה את פניה של גלי, רואה את ערֵמת הבגדים שמונחת על השידה. "היינו פה", אני מספרת לה, "היה בוקר ושתִינו קפה, ואז אמרתי לך שאני לא זוכרת איך קוראים לרחוב שמחבר בין פרישמן למלך ג'ורג'".

גלי מסתובבת לעברי, עיניה נוצצות בחושך, מביטות בי. "אני גם לא זוכרת", היא אומרת, פתאום העיניים שלה מתכווצות לסדקים כהים, מתמלאות בהבנה ובחרדה בו־זמנית. אני מביטה שוב למעלה, לתקרה. "כן, מה שנורא בכל הסיפור הזה הוא שאני באמת לא זוכרת", אני אומרת לאוויר החדר, "זה לא רק בחלום". גלי מסתובבת חזרה על גבה. אפשר לשמוע גשם בחוץ. לא חזק. טפטופים קטנים, בלתי נגמרים.

"אבל גרנו שם", גלי פולטת, "רחוב אחד משם, איך יכול להיות ששכחנו?"

"רגע, בואי נחשוב על זה. זה לא הגיוני", אני אומרת לה, "בואי ננסה להתרכז בזה ביחד". הרבה פעמים מאז שעזבנו אנחנו עושות את זה: מחזיקות ידיים, מנסות להתרכז, להיזכר במשהו משם שאבד לנו פתאום.

אני מדמיינת אותנו חוצות את כיכר רבין באלכסון. מאבן גבירול פינת דוד המלך לכיוון פרישמן. יש דברים שאני רואה בחדוּת. את אבן גבירול אני רואה. לא רק את הרחוב — גם את שם הרחוב ממש — על השלטים הלבנים המלבניים ההם עם הכיתוב בעברית, באנגלית ובערבית. אני רואה את הפירמידה ההפוכה הגדולה המתכתית. עצומה ועדיין לא נותנת טיפה של צל. אם אני מתרכזת אני יכולה להרגיש אפילו את הכתפיים שלי נשרפות, בהליכה הזאת באלכסון, השמש הקופחת, חוסרו של הצל. אני זוכרת בגוף את התחושה. חמש־עשרה שנים ארוכות. גם את שׂדרות ח"ן אני רואה. אני זוכרת את ההרגשה הזאת — להגיע סוף־סוף לשדרה, לעצים, זוכרת איך פתאום היה צל, איך פתאום אפשר לנשום. אבל רחוב אחד ימינה משם הכול מעורפל. אם אני עומדת עם הגב אל הכיכר, מימין לי נמתח רחוב פרישמן, מגיע עד הים. את הרוח אי אפשר להרגיש בכיכר, זה רחוק מדי עדיין. לא את הרוח ולא את טעם המלח באוויר ולא את גרגירי החול בעיניים. אבל איך קוראים לרחוב הקטן הזה, בין שדרות ח"ן לפרישמן? המוח שלי מותש, כואב מניסיונות ההיזכרות.

"הייתה שם כיכר קטנה עם פסל של הברווז הצהוב ההוא", גלי לוחשת לי, ואני פוקחת לשנייה את העיניים שהיו עצומות מרוב ריכוז. "את חושבת שעדיין יש מפה של תל אביב בגוגל?" היא שואלת ואני, משהו בתוכי מתכווץ, הגוף כאילו חטף שוק חשמלי.

"לא חשבתי על זה", אני אומרת, ועכשיו היד מדגדגת לי, האצבעות נשלחות כמו מעצמן אל השידה שליד המיטה, אבל גלי עוצרת אותי. "לא", היא אומרת. "אני לא רוצה לדעת. לא עכשיו. בואי נחכה עם זה".

נחכה עם זה עד שֶׁמָּה? אני רוצה לשאול, ובאמת, אני תוהה פתאום, האם בגוגל ממשיכים להראות מפות של מקומות שכבר אינם? אם אכתוב עכשיו במפות של גוגל "אוקראינה", אני שואלת את עצמי, האם תיפתח מפה כזאת? האם אראה את הרחובות של קייב עם השמות שלהם מלפני המלחמה? האם במרחב האינטרנטי יש עדיין עדויות לכך שאודסה הייתה קיימת? הרי הרחובות הקודמים נכתשו עד עפר, העיר נבנתה מחדש, השמות שונו. אם נכתוב "תל אביב" עכשיו במנוע חיפוש מה נמצא? ערך בוויקיפדיה. אבל מפה עדכנית?

"אאא־לף!"

"סטופּ!"

"מ'!"

"עיר — מודיעין, רחוב — מרמורק, חי — מדוזה, צומח — מנדרינה, דומם — מנורה, מאכל — מצה, ילד — מתן, ילדה — מירה, מקצוע — מהנדס, אישיות — מוני מושונוב! הצלחתי הכול בפחות מעשרים שניות! תורך!".

אנחנו בברלין כבר תשע־עשרה שנים. יותר שנים ממה שהיינו בתל אביב. הגענו בטיסות האחרונות שיצאו. מזוודה אחת גדולה וטרולי, זה מה שהצלחנו להביא כל אחת. היינו בנות מזל. עד הרגע האחרון התלבטנו. הלכנו מהר בין המכוניות העולות באש. עשינו סידורים בשעות הבוקר המוקדמות. בשאר הזמן הסתגרנו בבית. לא הלכנו לבקר את ההורים, את האחיינים. הם היו רחוקים. עזבנו שבוע לפני שהשגרירויות בעיר החלו להתפנות. צפינו בתהליך הזה על מסך הטלוויזיה בשבועות עד העזיבה. צפינו בתהליך בערוצים הישראליים שעוד שידרו. אחר כך היו כבר רק שידורי המהפכה. האינטרנט תִפקד. החשמל זרם. הרדיו פעל. אבל הדברים האחרים התמוטטו מסביבנו.

גלי הייתה זאת שאמרה שצריך לקום וללכת. בלעדיה כנראה לא הייתי יוצאת משם בחיים. שינויים קשים לי. שפות קשות לי. חורף קשה לי. היא שכנעה אותי שניסע רק לכמה חודשים. להתאוורר. להעביר את הקיץ והתקופה הלוהטת הזאת במקום אחר. לא עזבנו במחשבה שלא נחזור. לא חשבנו שלא יהיה לאן לחזור. הכול התפרק מהר מדי. צפינו בכך מכאן. צפינו בכך בשידורים זרים. חברות חדשות שלחו את העיתונאים שלהן ללב הבלגן. צפינו ברחובות ירושלים ותל אביב כמו שצפינו שנים קודם לכן בתמונות מחרקיב, חרטום, ארביל: ערים זרות, קשות, חסרות תקווה.

הדבר המוזר ביותר היה שחשבנו שהמצב יישאר כל הזמן בכותרות. בכל בוקר היינו פותחות את אתרי החדשות: הניו יורק טיימס, הגרדיאן, הבי.בי.סי. לפעמים היו מתייחסים שם למצב בכמה שורות. אבל היו ימים שלא הזכירו בהם דבר. היינו גוללות מטה עוד ועוד. תחת הכותרת "חדשות מהעולם": אפגניסטן, עיראק, הודו, רואנדה. מצד אחד פשוט התווספנו לרשימה הזאת שמעולם לא רצינו להיות חלק ממנה. מצד שני רצינו שיהיה כתוב משהו על מה שקורה. רצינו לדעת מה קורה. רצינו שידברו על זה, שיתעניינו. אבל המצב נשכח בתוך שאר החדשות. בכל מקום היה רע.

בשבועות האחרונים לפני שעזבנו היה חם. מאוד. תמיד היה חם בקיץ אבל השרֵפות בתוך העיר רק דחסו את האוויר עוד יותר. כל נשימה שנשמנו הייתה שחורה מפיח, מסריחה. התריסים הסגורים התלכלכו, השחירו. העצים שהעניקו פעם צל נשרפו. הענפים השחורים השרופים שלהם נשברו. שמענו אותם מתפוצצים מתחת לכפכפים שנעלנו כשיצאנו החוצה להביא מצרכים. לקראת העזיבה חזרנו לנעול סניקרס למרות החום — התחיל להיות קשה ללכת ברחובות בכפות רגליים חשופות. בהתחלה נציגים מהעיר ומהמשמר הלאומי עוד הספיקו להקיף את העצים השבורים בסרטי אזהרה. היו קבוצות שקמו, התארגנויות מקומיות. דאגו להביא מצרכים לקשישים. לסמן את חלקי הרחובות שהומלץ לא ללכת בהם. מרובעים של אדום לבן שבמרכזם גזע שחור או בור שנפער החלו להופיע בעיר. זה קרה אחרי שאישה אחת נהרגה כשענף גדול קרס עליה ברחוב. זה היה עוד בתקופה שדיווחו על כל אבדה בנפש. כשהעיתונים עדיין הודפסו.

ביולי שלחו את כולם לעבוד מהבית. כבר לא היה בטוח לצאת לרחובות. גלי רצתה לנסוע לאימא שלה. עמדנו שלוש שעות במחסום בצומת הרוא"ה. לא היו עלינו תעודות זהות. אף פעם לא הסתובבנו עם תעודת זהות. לא חשבנו על זה. כרטיס האשראי וכרטיסי קופת החולים לא הספיקו להם. נשלחנו חזרה. למחרת ניסינו שוב, אבל עם עלות השחר הפציצו את הכבישים. את כולם: כביש שש, כביש החוף, כביש חיפה־תל אביב הישן. הצפון נותק מהמרכז. אימא של גלי התקשרה אלינו בשיחת וידיאו. היא נראתה עייפה, מפוחדת. היא הסתגרה בקיבוץ. אמרה שהיא מאמינה שאליהם כל הבלגן הזה לא יגיע.

 המשך הפרק בספר המלא