הסתיגות

דבר המחבר 

עבור הקורא המערבי בן זמננו, המילה "הִסְתַּיְּגוּת" מעוררת סלידה רבה. אדם שאינו קובע את מקומו במרחבי הדעות והתפיסות הקיימות בעולמנו ונמנע תדיר ממחויבות לדרך ברורה ללכת בה — נתפס כאדם אבוד או לכל הפחות לא יציב. לעיתים, הסתייגות אף מתפרשת כעדות לחוסר אותנטיות באדם — זה שאינו יכול לעמוד במילתו, המתעופף מפני ואל עבר הרוחות של תקופתו, ניזון מתנודות ושינויים של אחרים, נהדף והולך אחריהם כאפרוח העוקב אחר אמו. כיוצא בזה, דבריו אין בהם דבר מלבד שיקוף של המגמות השולטות במציאות העוטפת אותו ומזינה אותו, ו״האני״ שלו דל וחסר כל ערך עצמי. שכן היכן האמת שוכנת באדם זה? ומה ראוי אדם זה להערכה אם חוזר בו ממה שהחזיק אז בתוך ליבו ואז נסוג לאותם הדברים שעד לפני זמן מה הסתייג מהם וראה בהם זילות? אם היה אדם זה מתעקש שזוהי זכותו שלו, היינו אז מתרעמים, נזקפים ומשיבים: ״עלה נידף הוא שֵם נרדף להתנהגותך, אין אתה אלא עבד של נוחיותך״.

נכון, ישנם מקרים שבהם הסתייגות מצטיירת כגדוּלה ועוצמה — דרך של האדם לשוב יפה לדרך הישר, לעמוד על חטאיו, לסור מרע ולעשות טוב. כך למשל, נער עם עבר אלים ופרוע, ההופך עם בגרותו לכזה המסתייג מדרך חיים זאת — נתפס הוא לפתע כמושא להערכה ולתיקון — סמל ההסתייגות החיובית של דורנו. כי לא הייתה זו בעיניה של החברה נסיגה למרחב הנוחיות של עצמו, אלא התעלות והתגברות על צדדים מנוונים ורעים של אישיותו. אדם זה, לפיכך, לא רק שינה את דרכו, אלא נמלט מן הרוע שחבק אותו, ושב לעצמו. כמה גמישה היא ההסתייגות הזו! שכן גדוֹלה היא הפּליאה, שאין הדבר נתפס באותה הצורה כאשר אדם מודרני מוצא את דרכו לאלוהים ומחליט ל״שמור שבת״ או ״לחבוש כיפה״. אז, החברה החילונית אשר בה הוא חי רואה בהסתייגותו מדרכי החיים המודרניות שלה את ההפך הגמור. היא רואה בבחירתו חולשה, סולדת מהתנהגותו ורואה בו את אותו מסתייג שתיארתי למעלה.

אולם רואה אני את מרב האצילות דווקא בזה הבוחר להסתייג לאור נוחיותו. שמשאיר לעצמו נתיב מילוט בכל צעד ושעל, שהולך עם רצונו המשתנה כאשר הוא מוצא לנכון — זה שכה שפל הוא בעיניה של החברה המערבית בת ימינו. אותה זקיפות קומה אינה טמונה בפעולתה כלפי חוץ, אלא בתנועה האמיצה של האדם בתוך פנימיותו, בכנותו מול עצמו — אל עבר התחדשותו. ההסתייגות למען הנוחות או רצונו האישי, אינה אלא התעקשות על חופשיותו להיות אחֵר בכל עת. אדם כזה יודע איך ללכת, יודע שעליו ללכת, אך אין הוא מתחייב לאן גם כאשר הוא בחר כבר יעד. גם אם הופך הוא מיסיונר נלהב של אמונה, משנה את חיו לרעיון פילוסופי או מאמֵץ אורח חיים מחייב, מתמיד בו, עוסק בו, הופך אותו למרכז חייו ואז נוטש אותו לטובת דרך אחרת — הוא משאיר בידיו את האפשרות לסגת ולהיוולד מחדש. האפשרות להסתייג מן הדברים שהיו אז לכל עולמו, אין פירושה קטנוּת, עליבות וחוסר יציבות, אלא להפך — פירושה אומץ, גדלות רוח ועוצמה. יכולתו של האדם לזקוף לעצמו בכל עת את הזכות לשינוי, הזכות להיות אדם אחר, הזכות לחירות אמיתית — היא צורך השעה ומעלה גדולה. הסתייגות כזו, אני סבור, היה רוצה כל אדם לזקוף לעצמו, לא רק בהביט אחרים עליו, אלא בעיקר בהביטו על עצמו.

אין זה מקרה שזהו שמו של ספר שירה קצר זה. בחרתי בו כי במידה רבה אני מסתייג ברגע זה מחלקים רבים ממנו שבעֵת כתיבתם חשתי את עוצמתם וקרבתם אל ליבי. כך הייתי רוצה שיקראו ספר זה — בהסתייגות מתמדת מנכונותו, מהרלוונטיות שלו אליי ואל הקורא. בניסוח אחר, לא הייתי רוצה שיהיו מילותיו ״עדוֹת״ על חיי, על מחשבותיי ותפיסותיי — הוכחה להיבטים פנימיים באישיותי. לא הייתי רוצה שיגדירו אותי על סמך כתיבתי, שכן אין היא אלא קטע, פיסה מתקופה בחיי, כזו שלעיתים ארצה להסתייג ממנה ולעיתים לא. זוהי בקשתי היחידה, שקריאה זו תהיה הזדמנות למפגש שלך עם עצמך ולא איתי ועם מחשבותיי. מפגש שתכליתו לאתר את הנעימות או הסלידות שהמילים מעלות בך — כאילו היו הן מילים ללא מחבֵּר, או לכל הפחות של מחבר המסתייג מכל מה שנאמר באמצעותן.

א

הִסְתַּיְּגוּת

בְּטֶרֶם פְּסַעְתֶּם אֶל תּוֹךְ עוֹלָמִי

אֶרְצֶה מֵעָלַי לְנַעֵר,

אֶת מִקְבַּץ הַחֻקִּים הַנֻּקְשִׁים הָאַדִּיר

שֶׁעַל הַשִּׁירָה הוּא שׁוֹמֵר.

כִּי אֵין כְּתִיבָתִי מֶחְוָה לַשִּׁירָה

וְאֵין הִיא אוֹתָהּ מְחַקָּה.

רוּחֵי אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, תְּנוּעַת לֶהָבָה

מְמֻסְגֶּרֶת לְחֹמֶר דְּלֵקָה.

מִתְנַדְנֶדֶת וְשָׁבָה

נְטוּלַת גַּאֲוָה

כֵּנָה מֵעָמְקֵי מִלּוֹתֶיהָ.

נֶפֶשׁ חָפְשִׁית

שֶׁלָּעַד תִּתְנַעֵר

מִגְּבוּלוֹת הַחוֹסְמִים תְּשׁוּקוֹתֶיהָ.