הפוכים

1

זמן קצר לאחר יום הולדתו העשירי של אוּרי הלך אביו, דב, לעולמו. ברגע אחד יצא מהירקנייה, אחז בידו שקית לימונים ודיבר על החופשה הבאה שלהם במדבר, וברגע השני קרס על המדרכה. דקות ארוכות רכן אורי על גופו הרפוי. "אבא, קום! קום כבר!" הוא התחנן שיפקח את עיניו.

אמבולנס נעצר לידם ופרמדיק וחובשת ירדו ממנו. החובשת תלשה את אורי מאביו ואספה אותו אל חיקה והפרמדיק ביצע פעולות החייאה בגופו של דב. "תביאי את האלונקה!" קרא אליה.

"תנו לי לעלות איתו!" אורי צרח כשהם השכיבו את אביו על האלונקה והיא נבלעה בלועו של האמבולנס. "תדאגי שהוא יגיע הביתה?" שאל הפרמדיק וסגר אחריו את דלתות האמבולנס.

"הכול יהיה בסדר, חמוד," אמרה החובשת ועטפה את אורי בחיבוק, "איך קוראים לך? איפה אתה גר? אני אלווה אותך הביתה."

אורי נחלץ מאחיזתה ורץ במורד השביל. "אבא! אבא!" הוא זעק עד שהאמבולנס נעלם, ובתוכו אביו וילדותו.

אורי לקח הביתה את שקית הלימונים שהחזיק אביו, ובמשך שבועות היא לא משה מידיו. הוא אחז בה בהלוויה, הניח אותה לצידו על מיטתו לפני השינה ולקח אותה עימו לבית הספר. סימנים כחולים ירקרקים החלו לבצבץ על קליפתם של הלימונים וריח מר בקע מהם, אך בעיני אורי הם הפיצו את ריח קצף הגילוח של אביו, את הבושם והחיבוק.

יום אחד פגש אורי במעלית את שפיגלר, השכן הערירי מהדירה ממול. מאז היה ילד קטן פחד ממנו, בעיקר כשצעק אם מישהו העז לדרוך על דשא הבניין.

"השקית הזאת מסריחה," התרעם שפיגלר וכיווץ את אפו, "אתה צריך לזרוק אותה לפח."

אורי הידק את אחיזתו בשקית. "אני לא יכול," בקושי הצליח לומר.

"מה זאת אומרת לא יכול?" הרים שפיגלר את קולו ומיקד את מבטו באורי.

"אלו הלימונים של אבא שלי," ענה אורי ברעד.

שפיגלר רכן אל אורי ואחז בכתפיו. "אתה יודע שגם אבא שלי מת כשהייתי צעיר?"

אורי הנהן והשפיל את מבטו. הוריו סיפרו לו על שפיגלר כשהוא שאל אותם לפשר המספר שקועקע על ידו.

"תסתכל עליי," אמר שפיגלר בטון שגרם לאורי להרים אליו את מבטו. "עכשיו אתה הגבר של המשפחה. אתה צריך לדאוג לאימא שלך ולאחותך ולהפסיק להסתובב עם לימונים רקובים. אתה מבין אותי?"

אורי השליך את שקית הלימונים לפח ולא הזכיר אותה עוד לעולם. באותו הלילה, כמו בלילות רבים, קראה תמר מתוך שינה לאביהם והתחננה שיחזור. מחדרו שמע אורי את ציפי אימו מנסה להרגיעה ונזכר בדבריו של שפיגלר במעלית. הוא ניגש לחדרה, התיישב על המיטה לצד אימו, טמן את ידה של אחותו הקטנה בידיו ולא שחרר עד שנרדמה שוב.

גם הוא התקשה להירדם, ולאורך השנים תקף אותו סיוט חוזר שבו הוא עומד ליד אימו ואחותו על אדן החלון בסלון ביתם שבקומה החמישית ושלושתם מביטים מטה במכוניות הנוסעות. "אם אתה קופץ, אנחנו קופצות," אומרת לו תמר. אורי מנסה לומר שעליהם לרדת לספה, אך פיו אינו נענה לו. הוא פונה לכיוונן ומבקש להורידן מאדן החלון, אך בצעד כושל מועד ונופל, ובנפילתו מביט מעלה אל אימו ואחותו שקופצות מהחלון.

אורי לא שיתף איש בסיוט החוזר, עד שישב מול המאבחנת בצו הראשון והתחנן שלא יציבו אותו בקרבי. "בלעדיי המשפחה תתפרק," אמר שוב ושוב בקול רועד, אך כשהגיעה המנילה הופתע שעליו לבחור בין יחידה קרבית אחת לאחרת. מאז, במשך יותר משנה, שלח מכתבי ערעור על השיבוץ, אך תשובה מעולם לא נשלחה אליו.

יום לפני הגיוס גילחה אימו את תלתלי ראשו. חיוכה המאולץ ניבט מן המראה, ותמר ישבה מולו. "תהיו רגועות," אמר. "מחר אדבר עם קצין המיון ואצא מקרבי."

"רק אל תעשה בלגן," נאנחה ציפי ואספה את תלתליו מהרצפה.

"מתי יוצאים מחר לבקו"ם?" שאלה תמר.

אורי התכווץ במקומו. "נראה לי שאסע לבד," אמר. "ממילא אני אחזור הביתה אחרי שאדבר עם קצין המיון."

"מה פתאום שתיסע לבד?" ציפי השעינה את המטאטא על הקיר וניגשה אליו. "אנחנו רוצות ללוות אותך."

"אני מעדיף לנסוע לבד."

"אין מצב שאנחנו לא באות איתך," אמרה תמר. אורי קם ופנה לחדרו.

"אני לא מבינה," אמרה ציפי והלכה אחריו, "ההורים שלי ליוו אותי לגיוס, ההורים של אבא ליוו אותו. ככה עושים כולם."

"אני לא כולם," אמר אורי והתיישב על המיטה.

היא התיישבה לידו ותמר נעמדה בפתח החדר. "בן שלי, אני מבינה שיש לך תוכנית לדבר עם המפקד, אבל אתה צריך להיות ערוך לכך שלא יקשיבו לך."

"די, אימא," נעמד אורי, "גם ככה קשה לי. למה את מעמיסה עליי?"

"כולם יהיו עם המשפחות שלהם. למה שאתה תהיה לבד?" שאלה תמר.

"אורי," ליטפה ציפי את פניו, "בכלל לא משנה לאן תתגייס או מתי תחזור הביתה. מחר נלווה אותך לבקו"ם ונחבק אותך לפני שתעלה לאוטובוס."

אורי הביט בדמעות שנקוו בעיניה. "טוב, ניסע ביחד," אמר וחיבק אותה.

* * *

בימי שישי היה אביו של יהונתן, יהודה, מח"ט הצנחנים, חוזר הביתה מעוד שבוע מפרך בצבא. בלילות חמישי שלפני בואו היו יהונתן ואחיו הגדול, דור, שוכבים על הספה לצד אימם, ענת, ומפנטזים על כל הדברים שיעשו יחד בסוף השבוע. בבוקר יום שישי נהגו להתעורר מוקדם ולאפות חלות שבת לכבודו. יהונתן ידע שיותר מטעם החלות, אהב אביו את ריח השמרים הנאפים, ולכן בזמן האפייה הקפיד לאטום את כל חלונות הבית.

בשעות אחר הצהריים נהגו יהונתן ודור להצמיד את אפיהם אל זגוגית החלון עד שמכונית המיצובישי פג'רו נראתה בשביל הגישה לבית. יהודה תמיד הגיח מהאוטו לבוש מדי א' מעומלנים, כומתה אדומה נחה בכותפת ופניו מגולחות למשעי. בעיני יהונתן הוא נראה כמו כוכב קולנוע. לאחר שאסף את ילדיו לחיקו, חזר יהודה לרכבו והוציא ממנו זר ליליות צהובות. מאז ומעולם הביא לענת אותו זר בכל יום שישי, ובכל פעם הופתעה מחדש. בזמן שהניחה את הפרחים באגרטל ומילאה בו מים, בהה יהונתן באביו השואף מריח החלות ושמחה מילאה את ליבו.

דור היה מבוגר ממנו בשלוש שנים. לאורך ילדותם ונערותם חלמו ללכת בדרכו של אביהם ולהתגייס לצנחנים, אך בניגוד לדור, שהיה חסון וחזק, היה יהונתן כבד משקל. "עוד כמה שנים נלווה גם אותך לפה," אמר לו דור רגע לפני שעלה על האוטובוס לחטיבה האדומה.

"אני שמן," אמר יהונתן, "בחיים לא יגייסו אותי לצנחנים."

דור רכן אליו והניח יד על עורפו. "הכול בראש," אמר והביט בעיניו.

יהונתן התגעגע לאחיו. יום יום חיכה לשיחות הטלפון הליליות ממנו והתקשה להירדם. בימי שישי בבוקר עמל על הכנת החלות עם אימו והצמיד את אפו לזגוגית עד שדור נראה בשביל הגישה. דור תמיד היה רצוץ מעייפות וישן שעות ארוכות, אך את שבת בצהריים הקדיש ליהונתן. הוא הרכיב אותו על אופנוע והם נסעו בחורשת דרזנר, שתו קפה וסיפרו איך עברו עליהם השבועות.

כמו בכל דבר, דור הצטיין גם בשירותו הצבאי ומהר מאוד נשלח לקורס קצינים, ומשם ללחימה בעזה. ימים שלמים ישבו יהונתן ואימו מול מסך הטלוויזיה וצפו בדיווחים על חיילים שנהרגו. רק שדור יהיה בסדר, ביקש בליבו שוב ושוב, עד שבוקר אחד, עשרה ימים מתחילת המלחמה, הגיחה מכונית צבאית לשביל הגישה של הבית וממנה יצאו אביו ושני קצינים, נושאים עימם את הבשורה הנוראה מכולן.

מותו של דור הותיר חלל עצום במשפחה. יהודה עזב את הצבא ומיעט לצאת מהבית. שעות רבות בכל יום הסתגר בחדר עבודתו ובעצמו. זקן פרא אפור צמח על לחייו, שערו המלא נשר ועיניו מלאו עצב וכאב. ענת הצטרפה לעמותות של הורים שכולים, הרצתה בבתי ספר ותנועות נוער וסיפרה על דור לכל מי שנקרה בדרכה. רצונה הבלתי נלאה של אימו לדבר על דור ושתיקתו של אביו הרחיקו את יהונתן מהבית. הוא הקדיש את כל מרצו וזמנו לדבר אחד — אימונים לקראת גיבוש הצנחנים.

השקעתו השתלמה, והוא התקבל לצנחנים. יום לפני גיוסו ישב על המיטה בחדרו, שערו קצוץ ופניו חלקות למשעי. בידו אחז בתמונה של דור שצולמה בסוף קורס הקצינים. דפיקות חלושות עלו מדלת חדרו והוא טמן את התמונה תחת הכר. "פתוח!" קרא.

אימו נכנסה לחדר והתיישבה לידו. "יש לי משהו בשבילך," אמרה והוציאה מכיסה קופסה.

יהונתן פתח את הקופסה. על מצע בורדו קטיפתי נחה סיכת כנפי הצניחה של יהודה, שעברה לדור.

"מתנה מדור," אמרה.

הוא התבונן בסיכה והשיב את הקופסה לאימו. היא החזירה את הקופסה לכיסה. "היא תחכה לך. תוכל לקבל אותה מתי שתהיה מוכן," אמרה.

"טוב, אני צריך ללכת," אמר, "דנה מחכה לי."

הם קבעו שיאסוף אותה מביתה רק בעוד שעה, אבל הוא העדיף לחכות לה באוטו מאשר להיות בבית. ליד ביתה הדליק את הרדיו ושקע בחששות על המרחק שעלול לחבל ביחסיהם. כשדנה נכנסה לרכב, עלה על פניו חיוך רחב. הוא אהב בה הכול. את שערה הג'ינג'י שנגע בכתפיה, את עיניה הירוקות שברקו כשהיא חשבה, את הנמשים שכיסו את עורה החיוור ואת גומת החן השמאלית שנגלתה בכל פעם שצחקה.

"ניסע לספסל שלנו?" שאלה. יהונתן הנהן והתניע את האוטו.

הם הגיעו לטיילת של חוף תל ברוך כשהשמיים התכסו בוורוד ואדום. הם התיישבו על הספסל שלהם, שידע מריבות ופיוסים ובכי וצחוק ואהבה, והביטו בשמש הנעלמת לאיטה.

"הבאתי לך משהו," אמרה דנה. "זו מתנה שלא קשורה לגיוס שלך, אבל היא תחכה לך פה." היא שלפה מתיקה אריזה והושיטה לו אותה.

יהונתן פתח את האריזה ומצא בה מצלמת פולרואיד. "וואי, היא מושלמת!" אמר ובחן אותה מכל צדדיה. "קנית אותה בחנות הצילום ההיא באלנבי?"

"כן. ראיתי איך התלהבת ממנה וידעתי שהיא חייבת להיות שלך."

יהונתן קרב אליה ונשק לשפתיה.

"עכשיו בוא נעשה תמונה יחד." היא הניחה יד על כתפו והוא הפנה את המצלמה אליהם וצילם את שניהם.

"טוב, די עם הפרצוף העצוב," אמר והביט בתמונה. "עוד אחת. עכשיו עם פרצופים."

הוא סובב אליהם את המצלמה ושניהם חרצו לשון.

"תבטיח לי ששנה הבאה נשב פה ונצטלם בדיוק ככה. אתה תהיה מפקד בצנחנים ואני אסיים את המכינה ואהיה בלהקה צבאית."

"מבטיח," אמר ונשק לה.

השמש שקעה. "את יודעת שאבא שלי לא אמר לי כלום לקראת מחר?" אמר ושיחק באצבעותיו.

דנה שילבה את ידה בידו. "מה היית רוצה שהוא יגיד לך?"

"לא יודע, 'תן בראש'... 'אתה אלוף'... 'אני אוהב אותך'. משהו."

"פַאץ, אתה יודע שהוא אוהב אותך מאוד. הוא פשוט..."

"אני יודע."

* * *

יהונתן פתח את דלת הבית. אביו ישב על הספה וצפה בטלוויזיה. הם הביטו זה בזה. "מוכן למחר?" שאל.

"נראה לי שכן," ענה יהונתן.

"יופי."

כמו שני זרים שאין להם דבר במשותף, חשב יהונתן. "אז לילה טוב," אמר לבסוף.

"לילה טוב," השיב יהודה כשיהונתן כבר היה בחדרו.