החיים הם כל הסיפור

מבוא

מעולם לא ירדתי לסוף דעתם של אותם אנשים המונעים עצמם בתירוץ זה או אחר מלקרוא ספרים. והלא העבודה כבר נעשתה עבורך! רעיונות עמומים, מקוטעים ולא סדורים המבליחים במוחך כבר זוקקו ולוטשו על ידי אחרים. כל שנדרש ממך הוא ליטול ספר ולהתרווח. ואז, אתה עובר באחת למחוזות המצויים בספירה אחרת, כאלה המפעילים אצלך רבדים שאינם בשימוש יומיומי, שאין בהם שום תועלת, למעט העובדה שהם מרחיבים את הנפש.

קריאה, בשונה משאר סוגי המדיה, היא פגישה אינטימית המתרחשת בשניים. היא יכולה להתקיים בכל מקום, הסביבה מהווה בה אך תפאורת רקע. רק אתה והספר נמצאים במרחב. וכשאתה מרפה לרגע מן הקריאה ומגלה שיש סביבך אנשים, אתה מנסה לפעמים לדווח להם על החוויה שאתה עובר ולהדביק אותם בתחושותיך. אלא שזהו כישלון ידוע מראש, משום שהמגע הבלתי אמצעי בינם ובין הספר לא מתקיים. אתה יכול לספר להם על תוכנו של הספר ועל מבנהו, ואז מתגלה לך שתהום פעורה בין דיווח על החוויה ובין החוויה עצמה. לפני שנים רבות, כשעמדתי לצאת לגילוי הפרטי שלי את אמריקה, אמרתי לחבר ותיק ומנוסה שאני חושש שהרבה חידוש לא יהיה בנסיעה, משום שכבר קראתי ושמעתי רשמי מסע וצפיתי בעל כורחי בערבי שקופיות והנושא כולו היה לי לזרא, והוא השיב לי בקצרה שההבדל בין לדבר על אמריקה ולהיות באמריקה הוא כמו ההבדל בין לדבר על אהבה ולעשות אהבה.

לא פעם, אודה ואתוודה, חלפה בי תהייה שמא אני מחמיץ שלב כלשהו במימוש העצמי שלי. שמא מן הראוי שאתחיל גם אני למשוך בעט ידי. אולי הגיע הזמן לומר משהו משל עצמי ולא רק להסתפק בהישענות על דברי אחרים. כיון שהגעתי לכך שעלי להתעמת עם אותה שאלה, הצטרפתי לסדנאות הכתיבה של בית אריאלה בתל אביב וישבתי בהן שנתיים ימים. ישיבה שתחילתה הקשבה לכל אחד מן המנחים והכנת שיעורי בית, המשכה קריאת פרי עמלם של תלמידים אחרים ודיונים סביב כל אלה וסיומה ישיבה לא מחייבת בבית קפה סמוך, שהרי מן המפורסמות היא שאוירא דבתי קפה תל אביביים מחכימא. ותשובה לשאלתי עדיין אין.

באחד המפגשים של אותן סדנאות שאל המנחה, הסופר חיים באר, כל אחד מן המשתתפים מה הביא אותו לסדנה. בהגיע תורי סיפרתי לנוכחים על אותו חוב ישן שאני חב לעצמי, גם הוספתי שאינני יודע אם אכן אתחיל לכתוב בעקבות הסדנה. אמרתי כי לדעתי הסיבה שלא הגעתי לכתיבה עד כה איננה נובעת מהעדר מיומנויות אלא מהעדר כאבים. המשתתפים, מלאי רצון טוב, ניסו לנחם אותי ואמרו שאני בוודאי נושא מכאובים גדולים שייפתחו במהלך הסדנה. הודיתי על התמיכה והרגעתי אותם שאין זה סוף העולם, שלא נורא, שאפשר לחיות גם בלי כאבים, שלא כולם חייבים להיות כותבים ושאם בעקבות הסדנה אהפוך לקורא טוב יותר, דייני. ואכן, מקץ שנתיים ימים הסתיימה הסדנה ואני המשכתי לקרוא. המרתי את סדנאות הכתיבה בחוגי קריאה, ואת מלאכת הכתיבה השארתי בידי אחרים.

*******

הרשימות המובאות להלן נכתבו במשך שני עשורים בקירוב לקראת מפגשי חוג הקריאה המתקיים במקום מגורי, פרדס חנה־כרכור. תחילתם בשנת 2004 ומאז הם נמשכים והולכים באופן סדיר עד לשעת כתיבת דברים אלה.

כשאדם מתיישב לכתוב הוא מגלה להוותו שרק על עצמו הוא יודע לספר. הוא יכול לדווח על אירועי חייו במישרין, בכתיבה אוטוביוגרפית, או בעקיפין, בכתיבה בדיונית, אבל כאן גם כאן הוא משתמש בחומרי חייו שלו. ויעיד על כך משפטו המפורסם של פלובר: ״מאדאם בובארי היא אני״. אך לא רק אצל הכותב. גם אצל הקורא, הפסיבי לכאורה, כך הוא. הקריאה נעשית משמעותית עבורו כאשר הדברים הכתובים מעמתים אותו עם חייו, עם חוויותיו ועם התנסויותיו. הנה לפנינו פלא. במעשה הכתיבה הכותב עושה שימוש בחומרי חייו שלו ובמעשה הקריאה עושה הקורא שימוש בחומרי חייו שלו, ובכל זאת נוצר דיאלוג ביניהם. אצל שניהם, הכותב והקורא, יש קשר בין החיים האמיתיים ובין הכתוב. ואם מתרחש הנס הזה, והעולמות נפגשים, הרי לפנינו ספר טוב.

ומתוך הדברים הללו אני מבקש לבדוק עניין נוסף: אם סופרים חוצבים את דבריהם מחומרי חייהם וקוראים מתחברים לאותם חלקים הקשורים לחומרי חייהם שלהם, הרי נובע מכך שהוא הדין גם לגבי הרשימות המצורפות. שהלא הדעת נותנת שמה שדיבר אלי בספרים הנסקרים ומה שכתבתי עליהם בסופו של דבר הינו תולדה של הדיאלוג שלי עם הספרים הללו. וכך, כדי שאפשר יהיה לבחון את השאלה הנדונה הוספתי, בין סקירה לסקירה, קטע הלקוח מחיי שלי. ולמרות שהקטעים האישיים מופיעים במקוטע, הרי הם משתלבים זה בזה ומשלימים זה את זה, והתצרף ההולך ונוצר באמצעות אותם קטעים בצורה ישירה, ובאמצעות סקירות הספרים בצורה עקיפה יותר, אמור לתת את קווי המתאר של חיי.

הבה נצא לדרך.

 - 1 -
3.12.12

ג'ון ויליאמס:
סטונר

את ״סטונר״ קראתי מיד לאחר שתורגם, בהמלצתה של בתי ענבל. ככלל, כשאחת הבנות שלי ממליצה לי על ספר או סרט אני יודע שזו איננה סתם המלצה, ומיד מתעוררת אצלי השאלה איזה מסרים יש בו שהן סבורות שידברו אלי.

אז קראתי את ״סטונר״ ותהיתי למה סברה בתי שאזדהה איתו, האם משום שגם אני יצאתי מהחקלאות אל האקדמיה, או אולי ניסתה לרמוז לדברים יותר רציניים כמו טיבה של המערכת הזוגית המוצגת בספר בהשוואה לזו שאני חוויתי, או דפוס האבהות של סטונר בהשוואה לשלי. אולי אפילו נטלה את נפשה בכפה והעזה לכוון אותי לדברים עוד יותר מסוכנים, להפגיש אותי עם דמות המקבלת את גורלה בלי לנסות לשנותו, או לגרום לי להרהר על מקומה של ההוראה בחיי. והאם היתה גם במקרה שלי איזו קתרין דריסקול, כזו שהצליחה להבקיע את מעטה הקשיחות והסגירות ולהגיע אל החלקים הרכים יותר של הנפש.

לכן, כשנטלתי לידי את הספר שנית לקראת הפגישה הערב, היה לי קשה איתו משום שהייתי מעורב בו עוד מהקריאה הקודמת. ובקריאה השניה גיליתי שנעשיתי מעורב עוד יותר. היה לי קשה משום שלמרות שידעתי מה עתיד לקרות היה אכפת לי מה יעלה בגורלם של הגיבורים, משום שלא כך היו הדברים אמורים להתנהל, משום שרציתי, באיזו תמימות מהולה בצער, שהדברים יתגלגלו אחרת.

ולאחר סיום קריאתו שאלתי את עצמי מה סוד כוחו של הספר הקטן הגדול הזה.

דבר אחד הנותן לו את כוחו הוא האותנטיות של הכתוב. ג'ון ויליאמס כותב על עצמו, על מסלול חייו ועל תחושותיו, ומכאן מתחיל הכל. הבסיס לדברים הכתובים בספר הוא ההתנסויות שלו עצמו. גם הוא, כמו סטונר, יצא בשלב מסוים של חייו מן המערה, זו של אפלטון, וגילה את הֶצְבֶּר הידע האנושי, והתחולל אצלו מהפך פנימי, ומכאן ואילך חייו נשתנו. אבל ברובד כלשהו נותרה בו תחושת פליאה הנובעת מן המסלול שעשה, המסלול שהחל בחריש וזריעה בשדות ונמשך בחריש ובזריעה באקדמיה, כי למרות שמסלול חייו נשתנה, הרי כמו שם גם כאן, חולפת לה שנה והוא ניצב שוב באותה סיטואציה, מול שדה הזקוק לחריש ושידוד וזריעה ודישון, כדי שהזרעים יוכלו לנבוט ולגדול ולהגיע לאסיף.

ובין אם זהו שדה ממשי או שדה ראשיהם של בני תשחורת הנמצאים בתחילת דרכם, התהליך דומה, כמו שם בחווה מוטל עליו גם כאן לנכש עשבים שוטים ולהצמיח ולהביא לידי הבשלה. וכמו שם גם כאן לא הכל בידיו. גם אם עשה כל שביכולתו עדיין הוא נתון לשרירות ליבם של כוחות שהם חזקים ממנו, השָׂמִים לעתים לאל את מאמציו וכוונותיו, והוא לומד לחיות עם המציאות הזו, ועושה את מה שבידו לעשות ומקווה, במין נחישות סיזיפית, שזה יצלח הפעם.

דבר שני הנותן לספר את כוחו נובע מכך שוויליאמס השכיל ליצור התאמה מושלמת בין צורה ותוכן, בין דמותו של סטונר ובין הצורה בה הוא מתואר. סטונר הוא אדם סגור רגשית, תבנית נוף מולדתו הכפרי, אדם אשר אינו מורגל לבטא את רגשותיו ואת תחושותיו ולשתף בהם את העולם. יתרה מכך, גם לעצמו איננו נותן דין וחשבון עד הסוף על הדברים הטובים והרעים, בדרך כלל רעים, הפוקדים אותו. לעולם איננו מתלונן, זהו העולם וככזה צריך לקבלו, להסתגל אליו ולהמשיך. הוא חש, לכל היותר, אי נוחות מבפנים. אי נוחות שאיננה מנוסחת במלים, המביאה אותו להסתגל למצב ולהגיע בכך לאיזון פנימי מחודש הנשען על יושרה שאין הוא מודע כלל לקיומה אצלו. יושרה שבעזרתה הוא מצליח לא רק לשרוד אלא גם לשמור על חופש פנימי ההופך אותו חסין מפני מהמורות חייו. ואיזה מהמורות! חיים בסביבת גדילה נעדרת רגש עם הוריו, ובהמשך חיים בסביבה נעדרת אינטימיות לצד אישה משובשת, קפואה בתוך עצמה, מנוכרת לעצמה ולסובבים, חיים בבית שהוא מרגיש בו זר, עם בתו האהובה, המורחקת ממנו באבחת גחמה של אשתו, חיים במקום עבודה המתנכל לו רוב הזמן.

כדי לתאר מציאות כזאת של אדם כזה בחר ג'ון ויליאמס בסגנון התואם כאמור את הדמות. הספר כולו כתוב בקצרה, מה שקורין כתיבה רזה, ברזולוציה מצומצמת, בלי התחכמויות והתייפייפויות. אין בו דיאלוגים פנימיים אבל יש בו תחושות פנימיות, אין בו גם תובנות והגיגים. בדומה ל״הזר״ של קאמי, כמעט שאין בו מילות חיבור, ובדומה ל״הזר״ כולו תובנה אחת גדולה. כל פרק בו איננו מסתמך על קודמו ומספר כביכול עניין חדש, כל פרק מתאר בקצרה את הדברים המתרחשים, זהו קטע הסולו של הפרק, בכל פרק אין מלה מיותרת ואין תו מיותר, יש בו קצת מכל דבר, קצת תיאורי נוף, קצת עולם פנימי, והתוצאה, צירוף של יהלומים נפרדים היוצר מחרוזת מרהיבה, או אם תרצו, צירוף של קטעי סולו היוצר סימפוניה המרווה את הנפש.

יש בספר איזו צניעות, צניעות של הסופר וצניעות של המספר. המספר איננו מספר יודע כל, הוא מתאר בסך הכל את האירועים. כיאה לאדם בעל עולם רגשי מצומצם הדברים נאמרים בקצרה, באופן פשוט, בלי תחבולות ספרותיות, בלי סודות המתפענחים במהלך העלילה. בין דפיו של הספר מקופלים חייו של אדם פשוט. בלי אירועים גדולים, בלי מלחמות, המתח נוצר מתוך העלילה ולא בעזרת אירועים המתחוללים מחוץ לה.

הצניעות של הסופר מתבטאת גם בכך שהוא מכבד את האינטליגנציה של הקורא. לא מאכיל אותו בכפית מזון חצי מעוכל. הוא מסתפק במתן חומרי הגלם, בתיאור מהלכם העיקרי של האירועים, מספק לקורא את קצות החוטים, וסומך עליו שהוא ישלים בעצמו את השאר. ומשום כך, משום שהקורא נאלץ להשלים את החסר בעצמו, הוא נעשה משתתף פעיל המעורב בעלילה בעל כורחו.

אחת המסקנות החשובות בעיני מקריאת הספר היא כי גם אדם המוקף במסגרות שרובן עוינות, ימצא את נקודות האחיזה שלו בחיים, כאלה שיעניקו טעם ומשמעות לחייו. במקרה של סטונר היו אלה ההוראה כציר קבוע בחייו והקשר הזמני שלו עם קתרין דריסקול. אלה הזוכרים את ״הגשרים של מחוז מדיסון״, זוכרים גם את הלקח של הסרט. די בארבעה ימים של חסד כדי להותיר בידי האדם זכרונות שיעניקו טעם ומשמעות לכל חייו. גם ב״הזר״ של קאמי מופיע רעיון דומה: ״למדתי לדעת שאפילו אחרי נסיון של יום אחד בעולם החיצון יכול אדם לחיות בנקל מאה שנה בבית סוהר. הוא יאגור זכרונות שיספיקו לו לא להשתעמם לעולם״.

באמצעות הספר הזה אנחנו מגלים שוב שהדבר הכי פרטי הוא אכן הדבר הכי כללי. אבל זאת בשני תנאים: שהאדם יהיה מסוגל להיות אותנטי עם עולמו ועם רגשותיו ושיהיה מצויד ביכולת לבטא עולם זה ורגשות אלה במלים. ג'ון ויליאמס עומד בשני התנאים הללו בכבוד, והתוצאה — פרי הילולים. סחורה עוברת לסוחר שכל אדם בר דעת מוצא את עצמו נשקף בה.