תל אביב
הגיע אליי פציינט חדש. לא מדבר הרבה, מה שלא תמיד טוב לטיפול שיניים. אני צריך פה פתוח. גדול כזה, לא במובן פה ג׳ורה, אלא פה משוחרר שאפשר לדחוף לתוכו מקדחות ולהתחיל לעבוד. הבחור נכנס, לחץ לי את היד והציג את עצמו.
״דודי.״
דודי. זהו, לא ״נעים מאוד״, לא ״בוקר טוב״, חוסך בבולשיט הבחור. אהבתי. כאן הסתיים המונולוג שלו.
שקט, מנומס, משדר: ״תשמור ממני מטר־שניים ככה, בבקשה.״
זה מסוג הפציינטים שאני הכי אוהב.
למה אוהב? כי הוא חורק שיניים, כלומר במובן הטוב של המילה. אנשים חורקים טובים לרופא שיניים. זה פציינט שעושה חיוך של פרסומת לחברת ביטוח עבור תזרים המזומנים של המרפאה. חוץ מזה חריקות שיניים זה טיפול לטווח ארוך, וטיפול לטווח ארוך זה תמיד פציינט מועדף, כזה אחד שיחזור. זה כתרים. זה בונבוניירה של פה. זה דבש של ארנק.
בקיצור, הבנאדם מגיע. אני מזמין אותו לשבת על הכיסא ומספר לו ״בדיחת אבא״, בדיחה שחוקה יותר מהשיניים השחוקות שלו. רוצה שירגיש בנוח במרפאה. לשבור ככה את הקרח, כמו שאומרים. מספר לו שחבר שלי הציע לי מיזם משותף: לפתוח מרפאת שיניים לניצולי שואה ולקרוא לה ״יד ושן״.
דודי שחרר חיוך קטן. סימן טוב לבאות.
בשקט, כמעט בלחש, הוא אומר לי שאבא שלו ניצול שואה, והוא בטוח יאהב את הבדיחה.
כבר אני אוהב את דודי. כמוני ממשפחת היונקים. אלה שינקו שואה בבית.
גם אבא שלי ניצול שואה. שואה של ההארד קור. הכי הארד קור שיש. אלוף העולם בשואה למרחקים ארוכים. לא בדקות. בשנים.
לא אמרתי מילה. הרגשתי שדודי רוצה לשמור על הפרטיות שלו. לא רציתי שירגיש שאני פולש למרחב השואה הפרטי שלו.
פתח את הפה בבקשה.
חורק שיניים.
אוהו, ועוד איך חורק.
ניסיתי עליו עוד בדיחת אבא ושאלתי אותו, אם לשים לו שֶׁמֶן ברקס בפה כדי לְשַׁמֵּן את האזור החורק.
דודי שוב חייך. ״משתף פעולה פסיבי״.
טיפלתי בו. הוא הודה לי, שילם. קבענו המשך טיפול בשאר הבעיות התקופתיות ששיניים מייצרות לרופאי השיניים והשינניות. שנייה לפני שיצא אמרתי לו שגם אבא שלי ניצול שואה.
הוא רק הנהן.
״זה קשור לחריקות שיניים שלך. השואה.״ לא צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. מספיק רופא שיניים. כמה פציינטים דור ראשון או דור שני כבר עברו לי מתחת לידיים. המכנה המשותף – חורקים.
הוא הנהן שוב, אמר להתראות ויצא.
שבוע אחרי התייצב שוב במרפאה. כשהתיישב בכורסת הטיפולים, הרגשתי צורך בלתי נשלט לחלוק איתו את השואה הפרטית שלי. לא יודע למה, לא יודע איך.
הרגשתי שהוא יבין. שנדבר באותה שפה. שפת הדור השני.
אבל המילים לא יצאו לי מהפה. היה שם מחסום שמנע מהן לצאת. הרגשתי מחנק בגרון. הוא היה יבש. לא ידעתי איך לגשת לעניין.
הטיפול הסתיים.
בזמן התשלום הוא קיבל שיחת טלפון.
לא היה אפשר שלא לשמוע את הקול בצד השני.
קול רועם כזה, שיורה פקודות בטון חסר סבלנות, שאליו מתלוות קללות שהשם ירחם פלאס ישמור פלאס יציל. בלי פילטר. במאה קמ״ש: ״תגיע הביתה עכשיו, שילך להזדיין האינסטלטור, תביא לי מהדרך סיגריות ג׳יטאן, מה, אין ג׳יטאן? תמצא לי אצל המכולת הזה שימות, גם ככה גונב אותנו.״
ג׳יטאן, סחתיין. חזק הבן אדם. ריאות של שור. שכטה מהחרא הזה, שמגיע בלי פילטר, ואנחנו הבני אדם הנורמטיביים מתחברים בצ׳יק למכונת הנשמה.
פואטיקה צרופה. זה כנראה המתכון להישאר רגוע בסופו של יום: להעביר את השק עם החרא לצד השני.
מהדברים הבנתי שזה אבא שלו. דודי מחייך בשתיקה, כנראה נותן לאבא שלו להוציא את מנת הקיטור היומית. מחכה בסבלנות שיסיים את נאום התוכחה שלו, ובשקט־בשקט, בשלווה הכי סטואית, אומר לו שיגיע מאוחר יותר הביתה והכול יהיה בסדר. בין המילה ״בסדר״ ועד שדודי ניתק את השיחה הסתננו לפחות עוד שלוש קללות, לא ברור מי הנמענים.
״תכיר, לאונידיס, רצוי לקרוא לו ליאון, שלא יתעצבן. הוא ידוע יותר בכינויו צֶ׳ה.״
״אז אתם משפחה יוונית. צֶ׳ה? כמו צֶ׳ה גווארה?״
״בדיוק, זה הכינוי שלו, חבר טוב שלי המציא לו את השם.״
הטלפון שלי צלצל. מריאן. השם שהכניס לי טעם לחיים. עשה אותי איש שמח. הדביק לי את החיוך של הבוקר, שלא יורד גם באלף כביסות. דודי קלט את החיוך. עמדנו כמו שני אידיוטים וחייכנו. אמרתי למריאן שאני מייד חוזר אליה.
״מריאן, האהבה של החיים שלי.״
״סחתיין.״
לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מספר לו איך החיים שלי שחו שחייה צורנית במיץ של הסְחְלֶה. המושג ״זוגיות״ עם האימא של הבנות שלי הפך למושג ששייך לתקופת הדינוזאורים ונעלם אי־שם בעידן הקרח. איך עמדתי ברמזור וכמו אחרון הערסים התחלתי עם מישהי.
לא ״עיניים עצובות״ ו״זגג״ וכאלה. אני לא טיפוס של עיניים עצובות. משהו במה שאמרתי תפס כנראה את הנהגת, שנהגה באוטו דמיקולו. נוסע על מוטיבציה. חייכה, חייכתי, חייכה, חייכתי – ככה כבר כמעט שלוש שנים. מחייכים ומאושרים. ״בינינו, דודי, אין כמו חיוך להשבחת עור הפנים. לא ככה?״
שלף עוד ״סחתיין״ קטן, לחץ לי את היד, הודה לי על הטיפול ויצא מהמרפאה.
ידעתי שאני רוצה להיות חבר שלו. שיהיה לנו עולם שלם. מורבידי, מצולק, לא הגיוני. עולם שגיבורי העל שלו הגיעו מפלנטה אחרת.
שבועיים אחר כך דודי התייצב שוב במרפאה.
הפעם השאגות פצחו מהנייד שלו עוד לפני הטיפול. סימנתי לו עם היד שהכול בסדר. שלא יפריע לאבא שלו לנאום, או ליתר דיוק – לנהום. הפעם הבנתי רק את הרעיון הכללי, כי ליאון שאג ביוונית, לאו דווקא ספרותית, לפי מה שהבנתי מדודי. דודי עמד בשלווה סטואית, כמו אל השלווה ביוון העתיקה, ונתן לאבא שלו את זמן האיכות שלו בשביל להתבטא. ענה לו משהו ביוונית, שהיו בו הרבה סָמֵ״כִים, והתיישב.
הערצתי אותו על השקט הפנימי הזה. אפילו קינאתי בו.
הזמנתי אותו להתיישב על הכיסא, הכנסתי לו את הסאקשן לפה ויצאנו להרפתקה דנטלית נוספת.
בסיום דודי הפתיע. שאל מה שלום מריאן. ככה משום מקום.
ושוב נדבק לי החיוך האווילי, שמפציע בכל פעם שהשם שלה עולה.
שאלתי אותו אם הוא ממהר. הוא לא. גם אני לא. הפציינט הבא היה אמור להגיע חצי שעה אחר כך. ישבנו בחדר קבלה. מזגתי לו כוס מים והתחלנו לפטפט.
״מריאן הולנדית במקור,״ הצגתי לפניו את אהבת חיי. ״הגיעה לביקור בישראל, התאהבה במנטליות ובנופים, החליטה לסגור את משרד האדריכלים שלה באוּטְרֵכְט ולבוא לישראל, מה יהיה – יהיה.
״היא הגיעה דרך מתווך לבית ברחוב ברנר בתל אביב. בעצם היו שם שני בתים צמודים זה לזה. היא נגנבה. כאילו לקחו את הווילג׳ של ניו יורק ודחפו איכשהו למרכז תל אביב.
״כל בניין היה שייך לאיש אחד. בניין אחד לאיש עם לב זהב, הבניין השני לחרא קטן בלי לב בכלל. בהמשך תבין.
״היא שכרה לה דירת חדר קטנה על הגג של אחד משני הבניינים. אלה היו בניינים ישנים, והדבר הכי מגניב שם היה שאת הדירות אכלסו טיפוסים מהתחת, רובם אומנים. בכל דירה מלא דיירים, חלקם על חוזה, חלקם תחת סעיף חבר של חתום על חוזה, וחלקם כאלה שקפצו לרגע שנמשך נצח. מי לא גר שם. ואן גוכים שעוד לא גילו אותם, מתוסכלים, במאי קולנוע שהניסיון המעשי שלהם הסתכם בלהגיש לבמאי את הדבר הזה מעץ שכותבים עליו את הסצנות ולצעוק אקשן, הייתה שם קרמיקאית שכנראה נחשבה לשם דבר בעולם האומנות, צלמים שעד שיפרצו לשער של ׳ווג׳ בניו יורק ימשיכו לצלם חתונות בעכו, מאיירים. מה לא. הפנינג בין תחומי. וודסטוק סטייל לוקאלי.
״בקיצור הבחורה התמקמה וחייתה את הסצנה המקומית כאאוטסיידרית. לא מתערבבת.״
הטלפון של דודי השמיע התראת וואטסאפ.
הוא קרא את ההודעה, חייך והציג אותה בפניי. רשימת קניות ארוכה.
רשימת קניות היא הקטליזטור לקשר טוב או לפיצוץ של החיים.
דודי סימן עם שתי הידיים לצדדים כאומר ״אין מה לעשות, האישה שלחה פקודה״.
סימנתי לו עם הראש שהאישה תמיד צודקת וליוויתי אותו לדלת.
דודי התיישב לי במוח האחורי כאילו הרווחתי חבר חדש באמצע החיים, ובגילנו המתקדם זה די נדיר.
×
לקחתי חופשה קצרה מהעבודה וקפצתי עם מריאן למלדיביים לקלאב מד. אָגָדוּ דוּ דוּ בבריכה, בופה של הביוקר, שמש כמה שרק תרצה להעמיס על הגוף. שלוות עולמים. צלילות במים הכי שקופים, שמגלים לך עולם שרואים רק בנשיונל ג׳אוגרפיק. גן עדן.
באחת הפעמים שמריאן ואני נמרחנו על הכיסאות ליד הבריכה, סיפרתי לה על דודי ועל איך שמצאתי את עצמי מספר עליה. היא חייכה ושאלה אם סיפרתי גם על הגירושים שלה. אמרתי שחס וחלילה, אני לא מערב את החיים האישיים שלה בסיפור. היא דווקא נתנה לי אישור. הבטחתי לעדכן את דודי בסטטוס שלה.
חזרנו לארץ. נראיתי כמו סטייק מדיום רייר ששכחו על המנגל. ורדרד שחום כזה.
כמה ימים לאחר מכן דודי התייצב לטיפול נוסף.
הוא כיבה את הטלפון. הבנתי למה ואמרתי לו שהכול טוב, שלא יסנן את אבא שלו.
״יש זמן להכול״, דודי נשם נשימה עמוקה. הרגשתי שהוא סוחב משהו, אבל שתקתי.
כמה דקות אחר כך ביקש שאמשיך את הסיפור על מריאן, בתנאי כמובן שהוא לא גוזל מזמני היקר.
בשביל מריאן יש לי את כל הזמן שבעולם.
הסכמתי בחפץ לב. התחלנו את הטיפול כשאני מנעים את זמנו של דודי בסיפור חיי. בחיי שאני אוהב את הפציינט הזה.
״מריאן הייתה נשואה פעם לאיש משרד החוץ שהכירה בהולנד. בכיר. מאוד בכיר. מאוד מאוד מאוד בכיר. נסיעות פה, נסיעות שם, קוקטיילים עם חיוך שבוחרים במלתחת הצביעות ומדביקים לפרצוף, כשביד אוחזים כוס יין שנושם כמו התחת שלי.
״באחת הנסיעות שלה עם בעלה הם הגיעו למדינה באפריקה, שהייתה בה מלחמת אזרחים. הם נקלעו לקרב רחוב. יריות, פיצוצים, ופתאום מריאן שומעת נביחות של כלבים. היא חולה על בעלי חיים. עוזבת בריצה את הבית כשבעלה צורח לה לחזור וחוזרת אחרי כמה דקות, כשביד אחת היא מחזיקה כלב פצוע וביד השנייה גוררת כלב נוסף. בעלה התחרפן, צרח עליה שתחזיר אותם לרחוב. היא התעלמה, הרימה כמה טלפונים. הגיע רכב עם מספר דיפלומטי. רכב משוריין. נסעה לווטרינר שפתח את המרפאה במיוחד בשבילה. הוא טיפל בכלבים, הם קיבלו זריקות טשטוש, הוכנסו לכלובי טיסה, ותוך שמונה שעות היא הייתה בבית בהולנד בלי בעל ועם שני כלבים. בבת אחת נשבר לה, אבל נשבר לה. מהבית, מהמשחק, מהקוקטיילים המחורבנים. עשתה עלייה לישראל.
״בקיצור, מריאן התחילה להכיר לאט־לאט את הנפשות הפועלות בבניין, בלי לחשוף את עצמה יותר מדי. מאוד אהבתי לבוא אליה לדירת החדר שלה. כאילו נכנסתי למטבח שמותר לאכול בו עם הידיים ולבלוס ישר מהסירים. כשהייתי מגיע אליה, שני הכלבים שלה היו מקבלים אותי בשמחה ובכשכושי זנב. אחד יותר מכוער מהשני, אבל מתוקים להפליא ועם יופי פנימי. הקטן, שקוראים לו קוקי, היה משתין עליי כל פעם מרוב התרגשות. דווקא עליי. מניאק. השני, פּוּגִי, או כמו שמריאן קראה לו, פוגי המלך, היה המבוגר האחראי ותמיד נעץ בקוקי מבטי תוכחה אחרי השתנה כזו. לא שזה עזר. קוקי סבל מפגם בזיכרון לטווח קצר.״
דודי שאל אותי ממה מריאן חיה, וסיפרתי לו שיש למשפחה שלה מפעל בגדים ענק בגוואטמלה. מפעל שמלביש שלושה רבעים מדרום אמריקה. לא צריך לדאוג לה.
״בבניין בברנר הייתה דירת קרקע עם שלושה חדרים. בשניים גרו שני צעירים בשכירות. בחדר השלישי גר איש מאוד מבוגר. איש מוזר ומסתורי. כאילו שתלו אותו לסצנה מסרט אחר לחלוטין.״
דודי הקשיב בסקרנות הולכת וגוברת. הסיפור הלך וקיבל תפנית.
אופססס. נגמר הטיפול.
דודי המשיך לשבת על הכיסא. הצבעתי על השעון – ״זמננו תם. המשך הסיפור והטיפול בפגישה הבאה.״
דודי קם וחיבק אותי. כאילו הפשירו אותו במיקרו. הפתיחות שלי קירבה בינינו, והקִרבה הזאת הייתה רק ההקדמה למבוא.
״אוי, שכחתי לספר לך עוד משהו על מריאן. היא נתנה לי רשות לספר לך עליו. לא נורא, בפעם הבאה.״
בטיפול הבא שלו, דודי סיפר שבחודש האחרון, בערך מאז שהגיע לראשונה למרפאה, הוא מרגיש שאבא שלו הולך ונהיה קצר רוח יותר ויותר. מין אלימות מילולית, שאם היה יכול – היה מתרגם אותה לאלימות פיזית. ממש את כל מה שהוא הבטיח ומבטיח לאנושות המזויינת. דודי נראה מאוד מוטרד.
שאלתי אם הוא רוצה לדחות את הטיפול. הוא אמר, שדווקא בגלל שהוא לא רגוע הוא החליט לבוא. גילה לי, שיש משהו באווירה כאן ובסיפורים שלי שעונה לו על צורך.
אמרתי לו שהטיפול היום לא יצריך המתנה של שעות לאוכל. ביקשתי להזמין אותו לארוחת צהריים. הוא שמח. אמרתי למזכירתי אורית שתזמין לנו שני מקומות אצל מנוליס.
״יאללה, לטברנה של חבר שלי.״
מנוליס, בעל המסעדה, קיבל אותנו בחמימות. איש גדול, כבד גוף, שפם גדול, שלא מצליח להסתיר אף ענק. כובע קסקט שמוט על הראש. וסט נצחי בצבע חום דהוי צונח ברישול מהכתפיים הרחבות שלו עד לבטן הענקית שלו. התחבקנו בחום. את המחווה הזאת הוא שומר כמעט לכל אחד, אני לא יוצא דופן בעניין הזה. הידיים שלו הן ידיים של איש עבודה. העבודה משחררת. עובדה. המספר שצרוב לו על היד מוכיח את זה. עובדה, העבודה שחררה אותו מהארובה. שלחה אותו כל יום מחדש אל סוף התור לתנורים.
אמרתי למנוליס שגם דודי דור שני.
כמה מילות נימוס, ודודי עובר ליוונית שוטפת. פָּרָאקָלוֹ שֶׁמָפָּרָאקָלוֹ. כאלה.
מנוליס הופתע. הוא נעץ בדודי מבט של עיניים עגולות, והבעה של נחת נמרחה לו על הפרצוף.
היה מה זה מבסוט, כאילו הבאתי לו את האקרופוליס פלאס את סְטֶלְיוֹס קָזָאנְגִ׳ידִיס עם הבס המהפנט שלו – דוּךְ למסעדה.
פתח לנו שולחן ליד הגרין רום. ישבנו אשכרה על הבמה צמוד לקול הקונטרה אלט של זמרת רֶבֵּטִיקוֹ מהפנטת. קול סדוק כזה, נשבר, עמוק, שאפשר לטבוע בתוכו מרוב עומק.
אהבתי את השירה. גם את הלוק של הזמרת ששידרה הכול, רק לא עוני. אישה גדולת ממדים, מאופרת בכבדות, שמלה פרחונית, כאילו שמו עליה משתלה, צמידים מרשרשים עמוסים בקראט על שני פרקי הידיים. לא הבנתי את המילים, אבל נתנה לך הרגשה שהיא שרה רק לך. מזל ששרה, אחרת הנגן שלה היה נרדם על הבוזוקי. נראה עייף מהחיים, מהמסעדה, מהרבטיקו. מהכול.
מלצר הגיע לשולחן שלנו עם מגש עמוס במזטים. הוא היה מצויד בשפם יווני אסלי, כאילו צילם את השפם של מנוליס במכונת צילום שחור־לבן והדביק על הפרצוף שלו. הוא חייך חיוך עגמומי ועייף. דודי הרגיש בבית.
הזמנו מנות ראשונות. דודי הזמין סלט יווני רק אחרי שמנוליס סיפר בגאווה, שאת החָלוּמִי הוא מייבא מעיירה הררית בצפון קפריסין, המֶכָּה של החלומי, אבל קפריסין היוונית – לא הטורקית, כן? שלא נתבלבל. אני לעומת זאת הלכתי על הצָזִיקִי, שאני מכור אליו.
ביקשתי מדודי שיתרגם לי את השיר.
דודי תרגם. הזמרת חייכה אליו. הבינה שהוא מסביר לתוצר אירופה הקלאסית את החיים האמיתיים.
״ערב אחד, חברים, הם טמנו לנו מלכודת, כיתרו אותנו במקום של אַרְגוֹס, בוגד אחד הסגיר אותנו.
״חסמו אותנו שנים־עשר שוטרים, שתים־עשרה אלות הכו אותנו. שלפנו סכינים אבל נוצחנו, חטפנו מכות רצח ופלא שלא נהרגנו.״
ואז דודי שלף מהארנק תמונה של ליאון. מפה אנושית של מסלול חיים ארוך ואקסטרימי.
תל אביב
הגיע אליי פציינט חדש. לא מדבר הרבה, מה שלא תמיד טוב לטיפול שיניים. אני צריך פה פתוח. גדול כזה, לא במובן פה ג׳ורה, אלא פה משוחרר שאפשר לדחוף לתוכו מקדחות ולהתחיל לעבוד. הבחור נכנס, לחץ לי את היד והציג את עצמו.
״דודי.״
דודי. זהו, לא ״נעים מאוד״, לא ״בוקר טוב״, חוסך בבולשיט הבחור. אהבתי. כאן הסתיים המונולוג שלו.
שקט, מנומס, משדר: ״תשמור ממני מטר־שניים ככה, בבקשה.״
זה מסוג הפציינטים שאני הכי אוהב.
למה אוהב? כי הוא חורק שיניים, כלומר במובן הטוב של המילה. אנשים חורקים טובים לרופא שיניים. זה פציינט שעושה חיוך של פרסומת לחברת ביטוח עבור תזרים המזומנים של המרפאה. חוץ מזה חריקות שיניים זה טיפול לטווח ארוך, וטיפול לטווח ארוך זה תמיד פציינט מועדף, כזה אחד שיחזור. זה כתרים. זה בונבוניירה של פה. זה דבש של ארנק.
בקיצור, הבנאדם מגיע. אני מזמין אותו לשבת על הכיסא ומספר לו ״בדיחת אבא״, בדיחה שחוקה יותר מהשיניים השחוקות שלו. רוצה שירגיש בנוח במרפאה. לשבור ככה את הקרח, כמו שאומרים. מספר לו שחבר שלי הציע לי מיזם משותף: לפתוח מרפאת שיניים לניצולי שואה ולקרוא לה ״יד ושן״.
דודי שחרר חיוך קטן. סימן טוב לבאות.
בשקט, כמעט בלחש, הוא אומר לי שאבא שלו ניצול שואה, והוא בטוח יאהב את הבדיחה.
כבר אני אוהב את דודי. כמוני ממשפחת היונקים. אלה שינקו שואה בבית.
גם אבא שלי ניצול שואה. שואה של ההארד קור. הכי הארד קור שיש. אלוף העולם בשואה למרחקים ארוכים. לא בדקות. בשנים.
לא אמרתי מילה. הרגשתי שדודי רוצה לשמור על הפרטיות שלו. לא רציתי שירגיש שאני פולש למרחב השואה הפרטי שלו.
פתח את הפה בבקשה.
חורק שיניים.
אוהו, ועוד איך חורק.
ניסיתי עליו עוד בדיחת אבא ושאלתי אותו, אם לשים לו שֶׁמֶן ברקס בפה כדי לְשַׁמֵּן את האזור החורק.
דודי שוב חייך. ״משתף פעולה פסיבי״.
טיפלתי בו. הוא הודה לי, שילם. קבענו המשך טיפול בשאר הבעיות התקופתיות ששיניים מייצרות לרופאי השיניים והשינניות. שנייה לפני שיצא אמרתי לו שגם אבא שלי ניצול שואה.
הוא רק הנהן.
״זה קשור לחריקות שיניים שלך. השואה.״ לא צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. מספיק רופא שיניים. כמה פציינטים דור ראשון או דור שני כבר עברו לי מתחת לידיים. המכנה המשותף – חורקים.
הוא הנהן שוב, אמר להתראות ויצא.
שבוע אחרי התייצב שוב במרפאה. כשהתיישב בכורסת הטיפולים, הרגשתי צורך בלתי נשלט לחלוק איתו את השואה הפרטית שלי. לא יודע למה, לא יודע איך.
הרגשתי שהוא יבין. שנדבר באותה שפה. שפת הדור השני.
אבל המילים לא יצאו לי מהפה. היה שם מחסום שמנע מהן לצאת. הרגשתי מחנק בגרון. הוא היה יבש. לא ידעתי איך לגשת לעניין.
הטיפול הסתיים.
בזמן התשלום הוא קיבל שיחת טלפון.
לא היה אפשר שלא לשמוע את הקול בצד השני.
קול רועם כזה, שיורה פקודות בטון חסר סבלנות, שאליו מתלוות קללות שהשם ירחם פלאס ישמור פלאס יציל. בלי פילטר. במאה קמ״ש: ״תגיע הביתה עכשיו, שילך להזדיין האינסטלטור, תביא לי מהדרך סיגריות ג׳יטאן, מה, אין ג׳יטאן? תמצא לי אצל המכולת הזה שימות, גם ככה גונב אותנו.״
ג׳יטאן, סחתיין. חזק הבן אדם. ריאות של שור. שכטה מהחרא הזה, שמגיע בלי פילטר, ואנחנו הבני אדם הנורמטיביים מתחברים בצ׳יק למכונת הנשמה.
פואטיקה צרופה. זה כנראה המתכון להישאר רגוע בסופו של יום: להעביר את השק עם החרא לצד השני.
מהדברים הבנתי שזה אבא שלו. דודי מחייך בשתיקה, כנראה נותן לאבא שלו להוציא את מנת הקיטור היומית. מחכה בסבלנות שיסיים את נאום התוכחה שלו, ובשקט־בשקט, בשלווה הכי סטואית, אומר לו שיגיע מאוחר יותר הביתה והכול יהיה בסדר. בין המילה ״בסדר״ ועד שדודי ניתק את השיחה הסתננו לפחות עוד שלוש קללות, לא ברור מי הנמענים.
״תכיר, לאונידיס, רצוי לקרוא לו ליאון, שלא יתעצבן. הוא ידוע יותר בכינויו צֶ׳ה.״
״אז אתם משפחה יוונית. צֶ׳ה? כמו צֶ׳ה גווארה?״
״בדיוק, זה הכינוי שלו, חבר טוב שלי המציא לו את השם.״
הטלפון שלי צלצל. מריאן. השם שהכניס לי טעם לחיים. עשה אותי איש שמח. הדביק לי את החיוך של הבוקר, שלא יורד גם באלף כביסות. דודי קלט את החיוך. עמדנו כמו שני אידיוטים וחייכנו. אמרתי למריאן שאני מייד חוזר אליה.
״מריאן, האהבה של החיים שלי.״
״סחתיין.״
לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מספר לו איך החיים שלי שחו שחייה צורנית במיץ של הסְחְלֶה. המושג ״זוגיות״ עם האימא של הבנות שלי הפך למושג ששייך לתקופת הדינוזאורים ונעלם אי־שם בעידן הקרח. איך עמדתי ברמזור וכמו אחרון הערסים התחלתי עם מישהי.
לא ״עיניים עצובות״ ו״זגג״ וכאלה. אני לא טיפוס של עיניים עצובות. משהו במה שאמרתי תפס כנראה את הנהגת, שנהגה באוטו דמיקולו. נוסע על מוטיבציה. חייכה, חייכתי, חייכה, חייכתי – ככה כבר כמעט שלוש שנים. מחייכים ומאושרים. ״בינינו, דודי, אין כמו חיוך להשבחת עור הפנים. לא ככה?״
שלף עוד ״סחתיין״ קטן, לחץ לי את היד, הודה לי על הטיפול ויצא מהמרפאה.
ידעתי שאני רוצה להיות חבר שלו. שיהיה לנו עולם שלם. מורבידי, מצולק, לא הגיוני. עולם שגיבורי העל שלו הגיעו מפלנטה אחרת.
שבועיים אחר כך דודי התייצב שוב במרפאה.
הפעם השאגות פצחו מהנייד שלו עוד לפני הטיפול. סימנתי לו עם היד שהכול בסדר. שלא יפריע לאבא שלו לנאום, או ליתר דיוק – לנהום. הפעם הבנתי רק את הרעיון הכללי, כי ליאון שאג ביוונית, לאו דווקא ספרותית, לפי מה שהבנתי מדודי. דודי עמד בשלווה סטואית, כמו אל השלווה ביוון העתיקה, ונתן לאבא שלו את זמן האיכות שלו בשביל להתבטא. ענה לו משהו ביוונית, שהיו בו הרבה סָמֵ״כִים, והתיישב.
הערצתי אותו על השקט הפנימי הזה. אפילו קינאתי בו.
הזמנתי אותו להתיישב על הכיסא, הכנסתי לו את הסאקשן לפה ויצאנו להרפתקה דנטלית נוספת.
בסיום דודי הפתיע. שאל מה שלום מריאן. ככה משום מקום.
ושוב נדבק לי החיוך האווילי, שמפציע בכל פעם שהשם שלה עולה.
שאלתי אותו אם הוא ממהר. הוא לא. גם אני לא. הפציינט הבא היה אמור להגיע חצי שעה אחר כך. ישבנו בחדר קבלה. מזגתי לו כוס מים והתחלנו לפטפט.
״מריאן הולנדית במקור,״ הצגתי לפניו את אהבת חיי. ״הגיעה לביקור בישראל, התאהבה במנטליות ובנופים, החליטה לסגור את משרד האדריכלים שלה באוּטְרֵכְט ולבוא לישראל, מה יהיה – יהיה.
״היא הגיעה דרך מתווך לבית ברחוב ברנר בתל אביב. בעצם היו שם שני בתים צמודים זה לזה. היא נגנבה. כאילו לקחו את הווילג׳ של ניו יורק ודחפו איכשהו למרכז תל אביב.
״כל בניין היה שייך לאיש אחד. בניין אחד לאיש עם לב זהב, הבניין השני לחרא קטן בלי לב בכלל. בהמשך תבין.
״היא שכרה לה דירת חדר קטנה על הגג של אחד משני הבניינים. אלה היו בניינים ישנים, והדבר הכי מגניב שם היה שאת הדירות אכלסו טיפוסים מהתחת, רובם אומנים. בכל דירה מלא דיירים, חלקם על חוזה, חלקם תחת סעיף חבר של חתום על חוזה, וחלקם כאלה שקפצו לרגע שנמשך נצח. מי לא גר שם. ואן גוכים שעוד לא גילו אותם, מתוסכלים, במאי קולנוע שהניסיון המעשי שלהם הסתכם בלהגיש לבמאי את הדבר הזה מעץ שכותבים עליו את הסצנות ולצעוק אקשן, הייתה שם קרמיקאית שכנראה נחשבה לשם דבר בעולם האומנות, צלמים שעד שיפרצו לשער של ׳ווג׳ בניו יורק ימשיכו לצלם חתונות בעכו, מאיירים. מה לא. הפנינג בין תחומי. וודסטוק סטייל לוקאלי.
״בקיצור הבחורה התמקמה וחייתה את הסצנה המקומית כאאוטסיידרית. לא מתערבבת.״
הטלפון של דודי השמיע התראת וואטסאפ.
הוא קרא את ההודעה, חייך והציג אותה בפניי. רשימת קניות ארוכה.
רשימת קניות היא הקטליזטור לקשר טוב או לפיצוץ של החיים.
דודי סימן עם שתי הידיים לצדדים כאומר ״אין מה לעשות, האישה שלחה פקודה״.
סימנתי לו עם הראש שהאישה תמיד צודקת וליוויתי אותו לדלת.
דודי התיישב לי במוח האחורי כאילו הרווחתי חבר חדש באמצע החיים, ובגילנו המתקדם זה די נדיר.
×
לקחתי חופשה קצרה מהעבודה וקפצתי עם מריאן למלדיביים לקלאב מד. אָגָדוּ דוּ דוּ בבריכה, בופה של הביוקר, שמש כמה שרק תרצה להעמיס על הגוף. שלוות עולמים. צלילות במים הכי שקופים, שמגלים לך עולם שרואים רק בנשיונל ג׳אוגרפיק. גן עדן.
באחת הפעמים שמריאן ואני נמרחנו על הכיסאות ליד הבריכה, סיפרתי לה על דודי ועל איך שמצאתי את עצמי מספר עליה. היא חייכה ושאלה אם סיפרתי גם על הגירושים שלה. אמרתי שחס וחלילה, אני לא מערב את החיים האישיים שלה בסיפור. היא דווקא נתנה לי אישור. הבטחתי לעדכן את דודי בסטטוס שלה.
חזרנו לארץ. נראיתי כמו סטייק מדיום רייר ששכחו על המנגל. ורדרד שחום כזה.
כמה ימים לאחר מכן דודי התייצב לטיפול נוסף.
הוא כיבה את הטלפון. הבנתי למה ואמרתי לו שהכול טוב, שלא יסנן את אבא שלו.
״יש זמן להכול״, דודי נשם נשימה עמוקה. הרגשתי שהוא סוחב משהו, אבל שתקתי.
כמה דקות אחר כך ביקש שאמשיך את הסיפור על מריאן, בתנאי כמובן שהוא לא גוזל מזמני היקר.
בשביל מריאן יש לי את כל הזמן שבעולם.
הסכמתי בחפץ לב. התחלנו את הטיפול כשאני מנעים את זמנו של דודי בסיפור חיי. בחיי שאני אוהב את הפציינט הזה.
״מריאן הייתה נשואה פעם לאיש משרד החוץ שהכירה בהולנד. בכיר. מאוד בכיר. מאוד מאוד מאוד בכיר. נסיעות פה, נסיעות שם, קוקטיילים עם חיוך שבוחרים במלתחת הצביעות ומדביקים לפרצוף, כשביד אוחזים כוס יין שנושם כמו התחת שלי.
״באחת הנסיעות שלה עם בעלה הם הגיעו למדינה באפריקה, שהייתה בה מלחמת אזרחים. הם נקלעו לקרב רחוב. יריות, פיצוצים, ופתאום מריאן שומעת נביחות של כלבים. היא חולה על בעלי חיים. עוזבת בריצה את הבית כשבעלה צורח לה לחזור וחוזרת אחרי כמה דקות, כשביד אחת היא מחזיקה כלב פצוע וביד השנייה גוררת כלב נוסף. בעלה התחרפן, צרח עליה שתחזיר אותם לרחוב. היא התעלמה, הרימה כמה טלפונים. הגיע רכב עם מספר דיפלומטי. רכב משוריין. נסעה לווטרינר שפתח את המרפאה במיוחד בשבילה. הוא טיפל בכלבים, הם קיבלו זריקות טשטוש, הוכנסו לכלובי טיסה, ותוך שמונה שעות היא הייתה בבית בהולנד בלי בעל ועם שני כלבים. בבת אחת נשבר לה, אבל נשבר לה. מהבית, מהמשחק, מהקוקטיילים המחורבנים. עשתה עלייה לישראל.
״בקיצור, מריאן התחילה להכיר לאט־לאט את הנפשות הפועלות בבניין, בלי לחשוף את עצמה יותר מדי. מאוד אהבתי לבוא אליה לדירת החדר שלה. כאילו נכנסתי למטבח שמותר לאכול בו עם הידיים ולבלוס ישר מהסירים. כשהייתי מגיע אליה, שני הכלבים שלה היו מקבלים אותי בשמחה ובכשכושי זנב. אחד יותר מכוער מהשני, אבל מתוקים להפליא ועם יופי פנימי. הקטן, שקוראים לו קוקי, היה משתין עליי כל פעם מרוב התרגשות. דווקא עליי. מניאק. השני, פּוּגִי, או כמו שמריאן קראה לו, פוגי המלך, היה המבוגר האחראי ותמיד נעץ בקוקי מבטי תוכחה אחרי השתנה כזו. לא שזה עזר. קוקי סבל מפגם בזיכרון לטווח קצר.״
דודי שאל אותי ממה מריאן חיה, וסיפרתי לו שיש למשפחה שלה מפעל בגדים ענק בגוואטמלה. מפעל שמלביש שלושה רבעים מדרום אמריקה. לא צריך לדאוג לה.
״בבניין בברנר הייתה דירת קרקע עם שלושה חדרים. בשניים גרו שני צעירים בשכירות. בחדר השלישי גר איש מאוד מבוגר. איש מוזר ומסתורי. כאילו שתלו אותו לסצנה מסרט אחר לחלוטין.״
דודי הקשיב בסקרנות הולכת וגוברת. הסיפור הלך וקיבל תפנית.
אופססס. נגמר הטיפול.
דודי המשיך לשבת על הכיסא. הצבעתי על השעון – ״זמננו תם. המשך הסיפור והטיפול בפגישה הבאה.״
דודי קם וחיבק אותי. כאילו הפשירו אותו במיקרו. הפתיחות שלי קירבה בינינו, והקִרבה הזאת הייתה רק ההקדמה למבוא.
״אוי, שכחתי לספר לך עוד משהו על מריאן. היא נתנה לי רשות לספר לך עליו. לא נורא, בפעם הבאה.״
בטיפול הבא שלו, דודי סיפר שבחודש האחרון, בערך מאז שהגיע לראשונה למרפאה, הוא מרגיש שאבא שלו הולך ונהיה קצר רוח יותר ויותר. מין אלימות מילולית, שאם היה יכול – היה מתרגם אותה לאלימות פיזית. ממש את כל מה שהוא הבטיח ומבטיח לאנושות המזויינת. דודי נראה מאוד מוטרד.
שאלתי אם הוא רוצה לדחות את הטיפול. הוא אמר, שדווקא בגלל שהוא לא רגוע הוא החליט לבוא. גילה לי, שיש משהו באווירה כאן ובסיפורים שלי שעונה לו על צורך.
אמרתי לו שהטיפול היום לא יצריך המתנה של שעות לאוכל. ביקשתי להזמין אותו לארוחת צהריים. הוא שמח. אמרתי למזכירתי אורית שתזמין לנו שני מקומות אצל מנוליס.
״יאללה, לטברנה של חבר שלי.״
מנוליס, בעל המסעדה, קיבל אותנו בחמימות. איש גדול, כבד גוף, שפם גדול, שלא מצליח להסתיר אף ענק. כובע קסקט שמוט על הראש. וסט נצחי בצבע חום דהוי צונח ברישול מהכתפיים הרחבות שלו עד לבטן הענקית שלו. התחבקנו בחום. את המחווה הזאת הוא שומר כמעט לכל אחד, אני לא יוצא דופן בעניין הזה. הידיים שלו הן ידיים של איש עבודה. העבודה משחררת. עובדה. המספר שצרוב לו על היד מוכיח את זה. עובדה, העבודה שחררה אותו מהארובה. שלחה אותו כל יום מחדש אל סוף התור לתנורים.
אמרתי למנוליס שגם דודי דור שני.
כמה מילות נימוס, ודודי עובר ליוונית שוטפת. פָּרָאקָלוֹ שֶׁמָפָּרָאקָלוֹ. כאלה.
מנוליס הופתע. הוא נעץ בדודי מבט של עיניים עגולות, והבעה של נחת נמרחה לו על הפרצוף.
היה מה זה מבסוט, כאילו הבאתי לו את האקרופוליס פלאס את סְטֶלְיוֹס קָזָאנְגִ׳ידִיס עם הבס המהפנט שלו – דוּךְ למסעדה.
פתח לנו שולחן ליד הגרין רום. ישבנו אשכרה על הבמה צמוד לקול הקונטרה אלט של זמרת רֶבֵּטִיקוֹ מהפנטת. קול סדוק כזה, נשבר, עמוק, שאפשר לטבוע בתוכו מרוב עומק.
אהבתי את השירה. גם את הלוק של הזמרת ששידרה הכול, רק לא עוני. אישה גדולת ממדים, מאופרת בכבדות, שמלה פרחונית, כאילו שמו עליה משתלה, צמידים מרשרשים עמוסים בקראט על שני פרקי הידיים. לא הבנתי את המילים, אבל נתנה לך הרגשה שהיא שרה רק לך. מזל ששרה, אחרת הנגן שלה היה נרדם על הבוזוקי. נראה עייף מהחיים, מהמסעדה, מהרבטיקו. מהכול.
מלצר הגיע לשולחן שלנו עם מגש עמוס במזטים. הוא היה מצויד בשפם יווני אסלי, כאילו צילם את השפם של מנוליס במכונת צילום שחור־לבן והדביק על הפרצוף שלו. הוא חייך חיוך עגמומי ועייף. דודי הרגיש בבית.
הזמנו מנות ראשונות. דודי הזמין סלט יווני רק אחרי שמנוליס סיפר בגאווה, שאת החָלוּמִי הוא מייבא מעיירה הררית בצפון קפריסין, המֶכָּה של החלומי, אבל קפריסין היוונית – לא הטורקית, כן? שלא נתבלבל. אני לעומת זאת הלכתי על הצָזִיקִי, שאני מכור אליו.
ביקשתי מדודי שיתרגם לי את השיר.
דודי תרגם. הזמרת חייכה אליו. הבינה שהוא מסביר לתוצר אירופה הקלאסית את החיים האמיתיים.
״ערב אחד, חברים, הם טמנו לנו מלכודת, כיתרו אותנו במקום של אַרְגוֹס, בוגד אחד הסגיר אותנו.
״חסמו אותנו שנים־עשר שוטרים, שתים־עשרה אלות הכו אותנו. שלפנו סכינים אבל נוצחנו, חטפנו מכות רצח ופלא שלא נהרגנו.״
ואז דודי שלף מהארנק תמונה של ליאון. מפה אנושית של מסלול חיים ארוך ואקסטרימי.
*המשך הפרק בספר המלא*