פרחה אקדמאית

פרחה אקדמאית

פרחה אקדמית הוא סיפורה של נטלי, נערה שאפתנית ומצטיינת שגדלה בפריפריה דרומית ובמציאות קשת יום, והפכה לאישה מלאת אש ותעוזה.

כילדה היא מוכנה לחטוף את נחת זרועו של אביה, וכאישה היא מפתחת התמכרות קשה לקניות, מסתכנת בלאבד את כל כספי משפחתה במטרה להוכיח לעולם שהיא מספיק שווה, רק כי גם לה יש אנציקלופדיה בבית ומאה עשרים זוגות נעליים בארון.

בסיפורה היא מכניסה אותנו למסע שלה למציאת שייכות בעולם המאוכלס דמויות צבעוניות, בהן אב אלים, תופרת עצבנית, יפהפייה אוקראינית, נרקומנים, ושוקו אחת אתיופית.

נטלי מעניקה לקוראים הצצה אל הקרביים של המציאות בפריפריה, על המהנה והנורא, הזעם והרוך, הקומי והטראגי. זהו סיפור על פרֵחה אקדמאית רגישה ואוהבת אדם שהגורל מתעתע בה, והיא לא מוצאת את עצמה שייכת לאף אחד משני העולמות המרכיבים את מי שהיא, גם כאשר היא משדרגת את מעמדה החברתי.

קצת על הכותבת

בת שלושים ושש ממרכז הארץ, נשואה ואימא לשלושה ילדים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בחינוך. גדלה בשכונת עתיקות בעיר אשקלון במשפחה קשת יום ובמציאות חברתית מורכבת. בילדותה אביה פשט את הרגל ומאז משפחתה מתמודדת עם הישרדות יום־יומית במציאות של עוני ומצוקה.

כילדה הבינה הכותבת כי האפשרות היחידה שלה לצאת מהמעגל ולשנות את מציאות חייה היא דרך השאיפה למצוינות. היא הפכה לתלמידה הכי טובה בכיתתה, בשכבה שלה ובכל העיר, התקבלה לשלל תוכניות מצוינות אקדמיות ובכך סללה את דרכה לעבר השכלה גבוהה וליציאה ממעגל העוני. סיפורה האישי וחוויות חייה ליוו אותה לכל אורך הדרך, וליבו בנפשה את הַבְּעֵרָה הפנימית לחולל שינוי; ולאפשר לילדים וילדות, נערים ונערות, צעירים וצעירות כמוה לשנות את תמונת עתידם, ליצור לעצמם נתיב אחר, לחלום חלומות, להיכנס בדלתות ולזהות הזדמנויות.

הספר פרֵחה אקדמאית מגולל את סיפור חייה של נטלי, הגיבורה, בשלוש נקודות זמן, במקבץ של סיפורים קצרים, ונותן הצצה טראגית וקומית דרך דמויות צבעוניות וסצנות משוגעות, למציאות של החיים בפריפריה. בעיקרו הספר פותח פתח לשיח ולדיון על הנושאים הכואבים ביותר בחברה הישראלית: עוני, אלימות, גזענות, זהות ושייכות. ובעיני הכותבת, זוהי הייחודיות והחשיבות שלו.

הכותבת הקדישה את חייה האקדמיים והתעסוקתיים לעשייה חברתית, לצמצום פערים ולניפוץ תקרות הזכוכית שנקרו בדרכה ובדרכי הסובבים אותה. אחרי שנים של עבודה במגזר השלישי בישראל וניסיונות לחולל שיח, דיון ושינוי בנושאים של פערים חברתיים, אפליה וגזענות, גילתה בגיל שלושים ושש את היכולת שלה לעשות זאת בדרכה – דרך הכתיבה.

רגע לפני שמתחילים

הסיפורים, הדמויות והסצנות המתוארות בספר הם תמהיל משוגע המבוסס על החוויות הסובייקטיביות של הכותבת. חלק מהדמויות והאירועים בדויים או שונו מעט ולעיתים הוקצנו, על מנת לאפשר חופש ספרותי. מערכת היחסים של הכותבת עם כל אחת מהדמויות בספר היא שלמה ואוהבת. דרכן היא למדה, התנסתה, גדלה, טעתה והתפכחה. היא מעריכה ומוקירה כל אחת מהן, שכן בלעדיהן לא היה לה על מה לספר.

זיכרון לטווח קצר

כשכף האורז בידה ובדרך לפה שלה, אחרי שסוף־סוף התיישבה לאכול משהו בצוהרי עוד יום שישי עמוס ניקיונות וסידורים של לפני ראש השנה וקניית מתנות לחמותה, לגיסתה ולאימא שלה, הטלפון של נטלי צלצל. על הצג הופיע "אלחנן", אחיה הקטן. הוא אף פעם לא מתקשר. בדרך כלל נטלי סיננה חופשי טלפונים ביום שישי בשתיים בצוהריים. אין מצב שהייתה עונה. אבל לטלפון הזה היא ענתה מייד אחרי צלצול אחד בפה מלא אורז, נופל על השטיח החדש...

"נ... נטלי... משהו קרה לאימא, היא לא בסדר..." "מה זאת אומרת?!" שאלה נטלי בעודה לועסת, הניחה את קערת האורז עם הגזר, האפונה וחתיכות החזה עוף הלא ממש טעים שאכלה, וקמה מהספה כדי להתרחק מהילדים. "היא... היא לא זוכרת כלום, היא בוכה". "אבל מה קרה, איך זה קרה? מה הכוונה לא זוכרת כלום?" "לא יודע נטלי, לא יודע נו..." ענה לה אלחנן בבלבול ונשמע מבוהל. "איפה אתה?" "אני למעלה", "ואיפה אימא?" "היא למטה", "ואיפה יוסי?" המשיכה בעקשנות. "לא יודע איפה יוסי נו, הוא לא עונה לטלפון". עזרת לי מאוד, נטלי חשבה לעצמה. "אלחנן, איפה אבא? תן לי את אבא עכשיו. בעצם עזוב, אני מתקשרת עכשיו לטלפון של הבית", אמרה לאחיה הקטן שכבר לא כל כך קטן, בן שלושים, אבל לרוב עדיין מתנהג כמו ילד בן חמש.

נטלי חייגה מייד את מספר הטלפון בבית של ההורים שלה, מספר שהיא יורקת מתוך שינה כי הוא לא השתנה מאז שהייתה ילדה, ואליו היו מתקשרות חברות שלה לשיחות של שלוש־ארבע שעות לתוך הלילה. חברותיה ידעו לרוב שהן אלו שצריכות להוציא את השיחה, כי אוי ואבוי לה על חשבון הטלפון שהיה מגיע בסוף החודש.

"אבא מה קורה?" שאלה נטלי וניסתה לשמור על קור רוח שלא אופייני לה בכלל. "היא עוברת אירוע", אמר לה כמעט בלחש. "חזרה מקניות של יום שישי, קנתה חלות, קנתה עיתון, כל הסיבוב הקבוע שלה, וכשחזרה היא התחילה להתעצבן ולצעוק עליי שהיא לא מבינה מי עשה את הקניות. אמרה שהיא לא עשתה קניות ולא הבינה איך הגיעו חלות השבת והעיתון הביתה..." בפעם הראשונה שמעה נטלי דאגה ופחד בקול של אבא שלה. הוא אף פעם לא נשמע ככה, ומבעד לטלפון יכלה ממש להרגיש איך הדמעות חונקות לו את הגרון. נטלי הפצירה בו לקחת את אימא שלה לבית החולים, בזמן שברקע היא שומעת את אימא שלה מייבבת בבכי כמו ילדה קטנה. "את רוצה לדבר עם נטלי?" היא שמעה אותו שואל אותה. "לא, היא לא רוצה", הוא לחש. "טוב, אני מזמינה לכם אמבולנס", אמרה נטלי וניתקה, מבינה שהלך לה השנ"צ.

באוטו, בדרך לחדר המיון בבית חולים ברזילי, נסיעה של בערך שעה, התחילו להציף אותה כל המחשבות הטורדניות. למה יוסי לא ענה לטלפון? הוא זה שאמור לענות ראשון לשיחות כאלו. שישי בצוהריים, הוא בטח לקח את הבן שלו לים, אבל בכל זאת התקשרתי כבר שלוש פעמים, לא מתאים לו לא לענות ולא לחזור אליי. רק שלא קרה גם לו משהו עכשיו, אולי טבע בחוף דלילה? אולי הבן שלו...? שיט, ערב שישי היום ועוד יומיים ערב חג, מה עם ארוחת ערב? מה הם יאכלו? מי יבשל? יצפו ממני לבשל עכשיו? אימאל'ה איזו אגואיסטית אני... רק על עצמך את חושבת י'מפונקת...

היא פתחה חלון והדליקה סיגריה, בודקת שנשארו לה כמה שלוקים מהקפה השחור בכוס החד־פעמית שהכינה לפני שיצאה ושהמאפרה שלצד הקפה פתוחה, כך שלא תתבלבל ותאפר בטעות לתוך הקפה כמו שקרה לה מלא פעמים. היא שמה את הפלייליסט שלה בספוטיפיי, פלייליסט שחוזר אצלה בריפיט אבל לא נמאס לה ממנו אף פעם, יודעת שתכף יתנגן לו איזה שיר של ריטה שייגע בה בדיוק איפה שהכי כואב לה באותו רגע ויעשה לה לבכות בכי של אוטו, בכי מוגזם ומשחרר. תוך כדי נהיגה היא מדליקה סיגריה אחרי סיגריה ושרה בקולי קולות, ואז נופלת עליה ההבנה שאימא שלה עברה עכשיו אירוע מוחי. נטלי תמיד חיכתה לטלפון הזה, היא ידעה שיום אחד היא תקבל את הטלפון שיקפיץ אותה לאוטו וישנה לה את החיים כמו שהם עכשיו, אבל היא חשבה שהסיפור יהיה על אבא שלה ולא על אימא שלה. אימא שלה תמיד הייתה זו שהחזיקה את הכול על הכתפיים הצרות והצנומות שלה. אישה אנגלייה קטנה ואפורת שיער שעלתה לארץ בעקבות האהבה, אבל זכתה רק לקושי ולבדידות. בגיל שבעים ושלוש הייתה אימה של נטלי האישה הכי חדה שהכירה, בעלת זיכרון פנומנלי ויכולות מתמטיות שבאות לידי ביטוי גם במשחקי מילים מאוסים וסודוקואים למיניהם, והכול באנגלית כמובן. חייה היו עצובים לאחר שעזבה את לונדון, שם היו לה חיים חברתיים מלאים, משפחה, חברות, עבודה בתור מורה וקצת ערך עצמי. היא עזבה את הכול כדי לחיות חיים של הישרדות ועליבות, רק כי בעלה המרוקאי רצה לגדל ילדים בארץ ישראל. ציוני ששונא ציונים היה אבא של נטלי. אחרי עשר שנים שבהן לא הצליחה להביא ילדים לעולם, ורגע לפני שאמרה לבעלה לעזוב ולחפש לו אישה שתעמיד לו צאצאים, הצליחה ללדת ולגדל שלושה ילדים, בהם אחד מגמגם. היא חוותה התעללות רגשית ואלימות מצד בעלה על בסיס יומי, יותר נכון תקופתי. ולצד זה היו גם תקופות ארוכות של שקט תעשייתי בבית ילדותה, שקט מתוח כזה שכולם ידעו שיכול בכל רגע להפוך לרועש ולמפחיד ביותר. במיוחד חששו נטלי ואימא שלה, שעבורן הליכה על ביצים הפכה לספורט לאומי.

מדי פעם, כשהייתה עולה לחדר שלה בלילות, הייתה בוכה ומתפללת שהאישה הזו תארוז כבר מזוודה, לעזאזל, תיקח את הרגליים שלה ותברח הכי רחוק שאפשר. הייתה מבטיחה לעצמה שהיא בחיים לא תגמור כמוה. נטלי ראתה באימה דוגמה לאישה שוויתרה על הכול, ויתרה על עצמה וביטלה את עצמה לחלוטין כדי לחיות חיים שלא ממש רצתה בהם, ולהתחבא שבת אחרי שבת מאחורי העץ הגדול בגינה כדי לעשן סיגריה מהר־מהר לפני שבעלה חוזר מבית הכנסת. היא נשארה בבית כדי לגדל את הילדים, ובעלה יצא לחנות דגים כדי לפרנס. זה היה הדיל עד שהגיע שלב שבו לא הייתה ברירה, וגם היא נאלצה להתחיל לחתוך דגים למחייתה. הייתה חוזרת הביתה עם חתכים בידיים מסכיני קצבים מושחזות בקפידה כמו שרק אביה ידע להשחיז, נושאת ריח של שאריות דגים ועצמות שנשארו על הדלפק בחנות בסוף יום, מהול בריח האקונומיקה מהשטיפה שלפני הסגירה בשמונה בערב.

שיט, הינה זה בא, השיר הארור, נטלי מכבה את הסיגריה במאפרה שלידה וסוגרת את החלון כדי שלא ישמעו אותה מזייפת:

"אפצע את ידיי עד ישותקו

לא יתקרבו אל גופך

המוכר האהוב

שאפי לא ישאף את הריח

אלוהיםםםםם את הריחחחחח

שלא ארד על ברכיי

שתישאר."

"כוסססאימא שלך ריטה, אני מתה עלייך!" צעקה.

ולמרות הכול, נטלי הייתה בטוחה שמי שיתמוטט ראשון יהיה אבא שלה ולא אימא שלה.

*המשך הפרק בספר המלא*