החיים המסתוריים של אמיליה

פרק 1
התחלה חדשה

"אמיליה, קומי, שלא תאחרי לבית ספר!" אימא שלי כריסטינה הרימה את קולה בכעס ודאגה. היא מפחדת כי אני ואחותי תמיד היינו שונות מהמשפחה שלנו כי שאר המשפחה הם ערפדים ורק אנחנו יצור אחר, הייתי מנחשת שאני ואחותי מלאכיות אבל אני לא זוכרת שמישהו מהמשפחה הביולוגית הוא מלאך...

בכלל, אני לא זוכרת הרבה את אימא שלי. קראו לה אוולין. היא תמיד נראתה כמו מלאכית, עיניה היו חומות כמו תלתליה וזה היה הכרחי כי היינו חלק ממלוכה הונגרית, אבל אני לא זוכרת איזו כי גם אני חוויתי טראומה מהמרדף ביער החשוך.

אספר את הדבר האחרון שאני זוכרת מאותה תקופה. אני זוכרת מלחמה וצעקות בין אבירי המלוכה לבין קבוצה המתנגדת לשלטון. בין הגופות נשארו מעט נתינים והיה לי קשה מדי לצפות בכאוס ששרר בעיר.

ארבע אנשים אחזו בנו חזק בזרוע. ניסיתי כמובן להחליף לבגדים של פשוטי עם ולברוח, אך לא הצלחנו.

הם לקחו אותנו ליער ושחררו את האחיזה, "אתן רואות את היער?" שאל המנהיג. הנהַנו. "אתן צריכות לרוץ בכיוונים שונים," הדגיש את שתי המילים האחרונות.

"אבל היא רק בת שנתיים, היא לא תשרוד ביער ובטח שלא יכולה לרוץ." התחננתי בעקשנות, פוחדת שיגיד משהו הרבה יותר אכזרי. "אני אעשה הכול, רק אל תפגע בה. רק לא הבנתי איך אתה בכלל מסוגל להיות כל כך אכזרי? לפי דעתי אתה עושה מתוך פחד או מתוך... בדידות, כן, בדידות. אם לומר את האמת, אני מרחמת עליך ומתביישת בשבילך."

מבטו של האיש שמולנו התכווץ במחשבה, "את יודעת מה? כדי להוכיח לך שאני בן אדם טוב אתן לך לרוץ עם אחותך ביער, אבל אסור לכן לגדול ביחד ואני אהיה מודע לכל דבר שתעשו... אז תיזהרו."

פתאום משום מקום הופיע זיכרון, חיזיון עוד יותר גרוע מהזיכרון הזה – לפתע נזכרתי בנער שנראה כבן שמונה־עשרה בעל עיניים ירוקות־כחולות ואנחנו מתווכחים על משהו חשוב שאני לא יודעת מה הוא. נראה כאילו שהוא וכל שאר המשפחה אוהבים אותי.

קול רך אך עבה נשמע בכל מקום והכריז שצריך להתכנס במקום מסוים. הייתה לי הרגשה רעה בעניין ועדיין כולנו מיהרנו לאותו מקום וראינו עשרה אנשים – שמונה חיילים עם כלי נשק ושני אנשים שלפי דעתי היו בני זוג. זיהיתי בחיזיון הזה את המשפחה שלי.

"אמיליה, תרדי, שלא תאחרי!" קראה לי כריסטינה. אוף, איזו מעצבנת, נאנחתי. צמרמורת עברה לי בגוף בעקבות החיזיון. אני יודעת שהיא דואגת לי אבל הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו הוא להשיג כמה שיותר פרטים על החיזיון, כמו מי הם? מה זה אומר? מתי זה יקרה? והשאלה הכי חשובה, למה הם עושים את זה? אני ממש במתח ובפחד שזה יקרה כי זה כמובן יוביל לאסון נורא לאחר שזה יתגשם. אני חושבת שככל שהזמן עובר כך הפחד מתגבר ואני אפילו לא בטוחה ממה לפחד...

רק לפני כמה חודשים עברנו לצפון קליפורניה, ולמזלי אני אף פעם לא מאחרת ולא מחסירה חוץ מימים שטופי שמש. חוץ מזה שום דבר לא מפריע לי ללמוד ולקבל ציונים טובים, גם לא מחלות.

בעצם... גם כשהייתי אנושית מחלות לא הפריעו לי בלימודים... כאשר הייתי אנושית שמתי את הלימודים והעבודה לפני הבריאות וכולם כעסו עליי ואמרו שהבריאות חשובה יותר.

אבל לי זה לא אכפת. אני שמה את העבודה והלימודים לפני הכול משלוש סיבות:

הסיבה הראשונה, שאני כל הזמן חולה, שמערכת החיסון שלי לא טובה, חסרים לי ויטמינים בגוף, הייתי בתת־משקל ולא יכולתי בשום דרך לעלות במשקל. ותאמינו לי, ניסיתי הכול – הייתי אצל חמש דיאטניות ואף לא אחת הצליחה, נראה לי שהדבר היחיד שנשאר לי זה ללכת לחדר כושר. זה היה ממש מתסכל.

הסיבה השנייה, שהייתה תקופה שבאמת שמתי את הבריאות מעל הכול אבל חיסרתי מהלימודים שנתיים והיה חסר לי המון חומר, במיוחד חומר לימודי בסיסי.

הסיבה השלישית, שאם אשיג עבודה ואתחיל לעבוד, אז לפחות יהיה לי ניסיון שלא להיעדר מהעבודה, כי אין סיכוי שיש עבודה שאוכל לעבוד בה אם אני כל הזמן חולה ובבדיקות לעקמת ואסתמה. אף אחד לא חושב על זה ככה. חוץ מזה אני ערפדית, זה לא אומר שאני פטורה ממחלות כי טכנית אני אנושית ששותה דם ויש לה כוחות אבל חוץ מזה אני לא שונה מהאנושיים.

כריס עלתה לחדרי, "בהצלחה ביום הראשון אבל את יודעת מה אחד החוקים כשאת הולכת למקום ציבורי, נכון?" שאלה.

הנהנתי. "אסור לי שיהיה לי חבר אנושי ואסור לגרום למישהו לחשוד." אמרתי בשעמום וגלגלתי עיניים בלגלוג.

"אבל את מודעת שאת צריכה ללכת לבית הספר, נכון?" היא אמרה בציניות את המשפט השני, "איך את חושבת ללכת לבית הספר מבלי לקום מהמיטה?"

נאנחתי בתסכול, לאחר ביקור של כריסטינה בחדר שלי ירדתי ונכנסתי למכונית לנסוע למרכז העיר.

הגעתי לבית הספר "העט הנצחי" ששונה מכל בתי הספר שהייתי בהם. הייתי ביותר מעשרה בתי ספר וביותר מחמש אוניברסיטאות. אני זוכרת שכריסטינה אמרה שזה יהיה שונה מכל בתי הספר שהלכתי אליהם, כי בבית ספר זה אוכל ללמוד את הכוחות שלי למרות שהתנגדתי בטענה שזה מאוחר מדי ושכבר למדתי לבד. אבל מובן שהיה לה מה לומר ואמרה שיכול להיות שיש לי עוד יכולות שעוד לא עבדתי עליהן.

אני חושבת שבית הספר נראה לי שונה ומוזר משום שאני חדשה פה, אבל אני רואה שאני לא היחידה, ראיתי עוד מישהו שנראה אבוד.

בית הספר צבוע בצבע פסטל אפור וכמו שהבנתי יש בו ארבע קומות, בכל קומה חלונות בצורות שונות ומשונות.

בקומה ראשונה החלונות מעוגלים.

בקומה שנייה החלונות מרובעים.

בקומה השלישית החלונות משולשים.

ובקומה הרביעית החלונות מלבניים.

בית הספר הזה הזכיר לי בית ספר בגרמניה שלמדתי עליו וזכיתי ללמוד בו – באוהאוס. אני לא יודעת אם אתם מכירים אותו כי הוא נסגר בשנת 1933 על ידי הנאצים, מסיבה ממש מטומטמת שהיא המוטו של בית הספר – שלום עולמי.

חיפשתי חניה, מצאתי לאחר כמה דקות, החניתי את המכונית שלי ליד העץ – בצד המערבי הנטוש ולכן יכולתי להיות שם לבדי. פתחתי את תא הכפפות, פתחתי שם קופסה קטנה וצרה בצבע כחול מתכת שבתוכה היו שתי עדשות חומות – צבע העיניים שהיה לי כשהייתי אנושית.

לצערי, אני ובני משפחתי צריכים לשים אותן כדי להסתיר את הצבע האמיתי שבעינינו, שאף אחד לא יפחד מאיתנו.

יש לי עיניים אדומות, אני שותה דם משדים שדומים לחַיות כדי שאתנהג כמו בת אדם. יש לי גם בעיה לא קטנה עם אור השמש.

כן כמו שניחשתם, אני ערפדית כמו שכתבתי מקודם, אלא אם כן אתם חושבים שאני מישהי שיש לה מיגרנה ותכל'ס זה היה נכון לפני שנים רבות.

יש לי הרגל לכתוב את אותו דבר כמה פעמים כדי להדגיש את שאני רוצה להגיד כי כשאני מדברת אז אף אחד לא מבין אותי וזה נהיה מעצבן, אבל מאז הפכתי לערפדית המילים הפכו להיות מובנות יותר.

למי שזה מעצבן אותו, אז סליחה מראש.

בקיצור, יצאתי מהמרצדס האדומה עם הגג הפתוח שדלתותיה פתוחות לכיוון מעלה. הלכתי לכיוון בית הספר ושמתי לב לתלמיד שנראה אבוד, אז סביר להניח שהוא תלמיד חדש כמוני.

יש פה ריח של כלב, כלב זאב. אבל אני חושבת שזה בא מהיער הסמוך לבית הספר, סביר להניח שיש שם חיות וזה יכול להקל עליי אם אני צמאה, אבל מצד שני אני לא צריכה שמישהו יראה אותי שותה.

לנער שראיתי היה שיער חום דבש, עיניו היו ירוקות־כחולות, והוא נראה חיוור יותר מעורי עם מבט שבחיים שלי לא ראיתי, כאילו שהוא לא מהעולם הזה.

הוא מעביר את ידו בין הפוני שעולה לו למעלה, שריריו לא היו בולטים במיוחד אבל יכולתי לשים לב לקוביות שבבטנו מבעד לחולצתו האפורה.

פתאום הבנתי: המראה שלו דומה לנער שהיה בחיזיון שלי, האם זה אותו אחד?

עיניו בחנו את עיניי, כאילו ידע שאני בוחנת אותו... הוא עושה לי את אותו דבר?

הצלצול הבהיל אותי לפתע והלכתי לכיוון כיתת היסטוריה.

בחרתי במגמת אומנות, פסיכולוגיה או פילוסופיה והיסטוריה מכמה סיבות:

אחת, תמיד עניינה אותי פילוסופיה ובעיקר פסיכולוגיה כי הנושאים האלה מלמדים אותנו איך להבין אנשים טובים ורעים יחד או איך לפתור בעיות בדרך הנכונה, פשוט נתקלתי בנושא הזה כי ראיתי את "כמעט מלאכים" לפני כמה שנים ונראה לי שהתמכרתי...

שתיים, בכל שנה שאני נכנסת לבתי ספר אחרים, אני כל הזמן בוחרת ללמוד משהו אחר. בשנה שעברה בחרתי ללמוד מתמטיקה, תנ"ך וגאוגרפיה.

שלוש, רציתי לדעת אילו שטויות מלמדים בבית הספר לגבי היסטוריה.

סיבה רביעית, אני תמיד אהבתי אומנות ותמיד התעניינתי בזה. תמיד אומרים לי שהדמיון שלי גדול ושאני יצירתית מכל הבחינות – אם זה בציור, בכתיבה, משחק, ריקוד, מוזיקה... אבל השנה אני לומדת אומנות ומרחיבה לתיאטרון.

השנה אני הולכת ללמוד גם מקצועות על־טבעיים כגון איך על־טבעי הגיע לעולם ואיך השגנו את הכוחות? זה נשמע מעניין אבל כאילו שזה יעזור לי לשלוט ולהיות יותר מנוסה ביכולות שלי...

נכנסתי לכיתת היסטוריה וראיתי שם את אותו הנער שראיתי היום בבוקר ולידו יש מקום ריק. ישבתי לידו.

התיישבתי לידו ורציתי להבין מי הוא או מה הוא. דבר אחד בטוח: הוא לא אנושי. עד כמה שזכור לי אין יצור על־טבעי שקשור לכלבים, אלא אם כן ההנהלה רצתה לשלב בין העל־טבעי לאנושיים...

הבנות בכיתה אומרות שהמורה להיסטוריה חתיך, אני לא יודעת איך הוא נראה אז גלגלתי את עיניי.

"טוב", המורה להיסטוריה נכנס לכיתה, "אני בילי ג'קסון, המורה החדש שלכם להיסטוריה. כמו שאתם יודעים אני מורה חדש בבית ספר הזה אז תרחמו עליי," אמר בקלילות.

טוב, אני מבינה על מה הן דיברו אבל הוא לא יותר מנראה טוב.

"היי, אני אמיליה, אני חדשה פה," הצגתי את עצמי בלחש לנער שישבתי לידו. הוא סובב את ראשו במבוכה וביישנות. לא הבנתי אם הוא מתבייש לדבר איתי או שהוא פשוט רוצה לשמוע את המורה.

"גם אתה חדש פה?" שאלתי. הוא החזיר את ראשו אליי, והנהן.

"אני ג'ייס, גם אני חדש פה כמו שהבנת." הציג גם את עצמו בלחישה וקולו היה רגוע.

"מי זה מדבר פה?" בילי המורה להיסטוריה שאל בשירה, כולם הסתובבו לשולחן שלנו, "איך קוראים לכם? אני לא חזק בשמות."

"אני אמיליה והוא ג'ייס," השבתי בקלילות אבל קצת הייתי בלחץ כי אף פעם לא פנו אליי בשיעור.

המורה בילי הלך לשולחנו לבדוק את רשימת התלמידים, "אהה, אמיליה ליי גראט וג'ייסון ארל אקולדין," הוא אמר את שמותינו המלאים, בילי הסתובב והלך לשולחן שלנו כדי ללחוש, "תבואו אליי בסוף השיעור."

כריסטינה תהרוג אותי שהסתבכתי ביום הראשון של הלימודים, אלוהים, בבקשה שהוא לא יתקשר לאימא שלי, התפללתי.

"אז... ג'ייסון, עכשיו כשאני יודעת את השם המלא שלך, אתה רוצה להיות ידיד שלי?" לחשתי. הוא הנהן ומילא בי שמחה ואושר, הוא החבר היחיד שיש לי בבית הספר.

החלטתי בפעם הראשונה לרכוש חבר למרות החוקים של אימי המאמצת כריסטינה, כי החוקים שלה ממש ישנים ואני רוצה בפעם הראשונה לעשות את מה שאני רוצה, ללכת לפי הכללים שלי – החוקים שלי ולא של כריסטינה, אני יודעת שהיא תכעס אבל אלה החיים שלי.

השיעור הסתיים. אספתי את חפציי והלכנו יחד לשולחנו של בילי, "אני מצטערת שדיברנו בשיעור, פשוט רציתי שיהיה לי ידיד כי שנינו חדשים כמוך ואני זאת שדיברה איתו." אמרתי לו בהתנצלות והגנתי על ג'ייס או ג'ייסון איך שלא קוראים לו... לא הוגן שהוא יקבל עונש בגללי.

בילי רק הקשיב לדברים שאמרתי והנהן מדי פעם, "טוב... אני מבין את הטענות שלך ואני יודע שללמד ביום הראשון זה לא מי־יודע־מה, אף אחד לא מרוכז מפני שרק חזרתם מהחופש הגדול," אמר בהבנה. לא האמנתי שהוא יבין אותנו, רוב המורים לא היו מבינים, אני כבר אוהבת אותו... "אז אני לא אתן לכם שום עונש ואני גם לא אתקשר לאימא שלך, אמיליה," איך הוא יודע על זה?

"אז אני משחרר אתכם אבל אמיליה, אני צריך שתישארי לדקה."

*המשך הפרק בספר המלא*