מקניין הכלל לרכוש הפרט

פתח דבר: הקשר ההיסטורי המהותי שבין"מאנחנו לאני" ל"מקניין הכלל לרכוש הפרט"

בהפליגו שלושה חודשים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה (8.5.1945), באונייה "קווין אליזבט" לכינוס הציוני העולמי בלונדון ערך דוד בן־גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ביומנו, בפרק "לחשבון הציונות לאחר המלחמה", סיכום מספרי של הפוטנציאל היהודי העשוי לעמוד לרשות הציונות בארץ־ישראל לאחר המלחמה לשם "ייסוד מיידי של מדינה יהודית — תנאי לבניין הארץ". הוא ערך את חישוביו לפי חמישה גושים יהודו־גיאוגרפיים, שניכר בהם סדר ערכי ברור: יהודי ארץ־ישראל, יהדות אנגלו־סכסית, יהדות מזרח אירופה, יהדות אירופה, יהדות מזרחית. את מספרם של האחרונים העריך בכ-850,000 איש וסיכם: "עלינו להעלות בהקדם את כל גוף חמש". ואיך יועלה הגוף? באמצעות "מחתרת ציונית ויהודית". על יתר גופי היהודים הוא מציין: "להעלות רובו של גוף 4 (מערב אירופה) וכל מה שאפשר מגוף 3 (מזרח אירופה) וחלוצים מגוף 2 (יהדות אנגלו־סכסית)" (הכהן דבורה, תוכנית המיליון, תוכניתו של דוד בן־גוריון לעלייה המונית בשנים 1945-1942, משרד הביטחון־ההוצאה לאור, 1994, עמ' 217).

בעוד שביהדות המערב הבחין בן־גוריון בשלושה גושים שונים זה מזה, הרי שאל יהודי ארצות האסלאם התייחס כמיקשה אחת והמליץ על דירבונם להגר לארץ־ישראל באותם האמצעים — מחתרות ציוניות. כארבע שנים מאוחר יותר יכול היה בן־גוריון, אז כבר ראש ממשלת ישראל, ליישם בפועל את הרעיון שהגה ב"קווין אליזבט" באמצעות מבצעים יזומים. הגירה מסיווית זו ממדינות האסלאם בעשור הראשון לקיומה של ישראל שינתה את הרכבה הדמוגרפי של החברה היישובית, שהתהווה בארץ־ישראל תחת כנפי המנדט הבריטי, על בסיס ילידי מזרח אירופה ומרכזה. למרות קיומם של העימותים הפוליטיים היו לה מאפיינים תרבותיים משותפים ואתוס קולקטיביסטי ציוני מאחד. לחברת היישובית היו סממנים של לכידות חברתית.

ההגירה מארצות האסלאם, שנוהלה תחת הסיסמה של "קיבוץ גלויות" לאחר אלפיים שנות גלות, לא מימשה את האתוס של "מיזוג גלויות", שהושפע מן האתוס האמריקני של "כור היתוך" (Melting Pot). למן ראשית ההגירה נוצרו חיכוכים ועימותים בין בני הגירה זו לבין מי שהתייחסו לחברה היישובית, בין אם היו ותיקים או מהגרים זה מקרוב באו ממזרח אירופה כפליטי שואה, ואשר תפשו את בני היישוב הישן כקבוצת ההתייחסות וההשתייכות שלהם. העשור הראשון של המדינה היה עשור של הצלחה כלכלית, אך כישלון חברתי. המתח העדתי, שהלך וגאה במעברות ובריכוזי מהגרי ארצות האסלאם הגיע לידי התפרצותם של אירועי ואדי סאליב וערים נוספות ב-1959.

באותו עשור הלכו והתרבו הסימנים והעדויות לכך, שבני החברה היישובית מסתייגים ואפילו סולדים מן ההרכב החברתי החדש. המנהיגים הפוליטיים כדוד בן־גוריון וגולדה מאירסון אף התבטאו בחשש כי הולכים ומתהווים בישראל שני עמים. מדינה דו־לאומית של מערביים ומזרחיים או של ספרדים ואשכנזים.

אחת ממערכות השלטון המרכזיות, שעליה הוטלה משימת מיזוג הגלויות וכינון השוויון החברתי, הייתה צה"ל. אולם צה"ל בנה מהקמתו מנגנוני אפליה והסללה של מזרחיים, שהתבססו לכאורה על כלים מדעיים אובייקטיביים. מערכת המיון הצה"לית, שפיתחה את הכלים כדפ"ר (דרגה פסיכולוגית ראשונית), קב"א (קבוצת איכות) וכלים נוספים, שזכו כולם לראשי התיבות הצה"ליים המסורתיים, חוללה והעמיקה מציאות של דיכוטומיה חברתית־עדתית ברורה. במקום להוות סוכן לאינטגרציה חברתית ולמוביליות חברתית היא הייתה למכשיר שהעמיק את הפערים החברתיים והתרבותיים. "צבא העילית המערבי, המודרני ובעל הסמכות היה אשכנזי, וצבא החובה הנחות היה מזרחי" (לרר זאב, הקוד האתני — קב"א, מזרחים, אשכנזים, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2021, עמ' 106). צה"ל חולל פיצול גלויות ולא מיזוגן, מחד גיסא, והיה לפלטפורמה לקידום קריירות אישיות של בני היישוב הוותיק וצאצאיהם, מאידך גיסא.

הדו־שיח, שהתנהל בין עמוס עוז הצעיר לבין בן־גוריון, במרץ 1961, ממצה את החשש מפני המהגרים ואת המודעות לכך, שהלכה והתהוותה אוכלוסיה לבנטינית — זרה:

עמוס עוז אל בן־גוריון: "אתה מדבר על העלייה כאחד העיקרים. לא זה העיקר, הבעיה מה היא דמות העלייה הזאת".

בן־גוריון: "לא. קודם כל יבואו יהודים אלה, שלא יישבו לא באמריקה ולא ברוסיה."

עמוס עוז: "אני אפיקורסי בעניין זה. אם עתידנו להיהפך למדינה לבנטינית — מוטב שלא יבואו".

בן־גוריון: "מדינה לבנטינית תישמד."

עמוס עוז :"אני מסכים. בעיניי הבעיה היסודית היא לא כמה יהודים יבואו ומאין יבואו, כי אם מה תהיה דמותם אחרי שיבואו, כאשר יישבו כאן, איזה צלם נעניק להם". (דובנוב אריה, "אם עתידנו להיהפך למדינה לבנטינית — מוטב שהמזרחיים לא יבואו", הארץ, 7.7.2021).

התוצאה הסמויה יותר של אובדן ההומוגניות החברתית הייתה תהליך של הפניית עורף מצד בני החברה היישובית ומי שהתייחסו ונספחו אליה לאתוסים הקולקטיביים והעדפת התועלות הפרטיות, החומריות, התרבותיות, הפוליטיות והקרייריסטיות, שהובילו אותם בתהליך שנמשך יותר משני עשורים לעבר אידיאולוגיה ואורח חיים אינדיבידואליסטיים. אבולוציה זו של זניחת הקולקטיב למען הפרט זכתה לארטיקולציה בכל מערכות החיים של ישראל, שנסקרות בכרך "מאנחנו לאני".

שיאיה הסמליים של הטרנספורמציה החברתית היו הטלת האחריות להכרעה על כניעת מוצב המזח במלחמה בשנת 1973 על מפקד המוצב במקום הפיקוד הצבאי העליון; שקיעתו של מושג ה"צבר" הקולקטיביסטי הילידי ועלייתו הסימולטנית של "הלא פרייאר" האנוכי; הפופולריות הרבה של התיאוריות האגוצנטריות של הפילוסוף משה קרוי; וחקיקת חוק כבוד האדם וחירותו כחוק יסוד, שכונן את הפרט כעליון בסדר העדיפויות של מערכת החקיקה והשפיטה. האינדיבידואליזם היה למניע המרכזי של אוכלוסייה, שהלכה והשילה מעצמה סממנים של לכידות ואחריות חברתית, אשר באו לידי ביטוי בולט בכיווצם של תקציבי הרווחה ותקציבים יוצרי צדק חלוקתי בנימוקים של תועלת כלכלית.

אולם, בפרקי זמן של עימותים צבאיים לבשה האוכלוסייה היהודית כסות של לאום מגובש, אך שזה התפורר מיד עם חלוף האש. לאום אינו חברה. לאינדיבידואליזציה זו יש ארטיקולציה כלכלית: הפרטה, העברת קנייני הציבור לרכוש הפרט. ההגדרה העברית של התהליך מבטאת במדויק את התמורה החברתית ואת השינוי במדיניות הכלכלית — העדפת הפרט על פני הקולקטיב.

האינדיבידואליזציה לא היא שחוללה את ההפרטה ואת מיקור החוץ, שהוא התוצא החברתי הקיצוני ביותר של ההפרטה משום שפרע לחלוטין את סדרי עולם העבודה וחשף אוכלוסיות חלשות ומוחלשות לניצול כלכלי, אלא תהליכים כלכליים פנימיים. אולם האינדיבידואליזם המתחזק והולך העניק להפרטה חסות לגיטימית, רוח גבית, גיבוי ומעל לכול — הסכמה פוליטית וחברתית גורפת. להפרטה — מכירת נכסי המדינה לחברות עסקיות פרטיות והמרת השירות הציבורי בקבלנים וחברות כוח־אדם — לא הייתה כל התנגדות פוליטית וחברתית ממשית, אלא מינורית ושולית. הציבור תמך בהפרטה וראה בה ברכה כלכלית ואמצעי לפירוק הקולקטיב.

ההפרטה, שיובאה כרעיון משלוש מולדותיה — צ'ילה, בריטניה וארצות־הברית — עלתה כמענה אפשרי למיתון והמצוקה הכלכליים, שיצרה תוכנית הייצוב מ-1 ביולי 1985, אשר דיכאה במהירות רבה את ההיפר־אינפלציה שהתחוללה כתוצאה מן המדיניות הכלכלית, שחוללו מסוף 1977 המנגנונים המופקדים על המדיניות הכלכלית — הממשלה ובנק ישראל. המשק נותר אומנם ללא אינפלציה גבוהה אך עם מיתון, אבטלה וצמיחה אפסית. ב-1987 הוחלט על מדיניות כלכלית חדשה — פרייווטיזציה, שהייתה מאמצע מאי 1988 להפרטה, אשר ליבתה היא מכירת המיזמים הממשלתיים לגורמים פרטיים, כדי לנסות ולעורר באמצעותה את המשק, על פי מה שסברו יזמיה בהסתמכם על מה ששיערו שהיו תוצאותיהן של ההפרטות במדינות אחרות.

פתח דבר זה מסביר את הקשר ההיסטורי והזיקה החברתית־כלכלית המהותית שבין שני התהליכים. ההפרטה היא איבר מאיבריו וחלק אינטגרלי של תהליך האינדיבידואליזציה של החברה בישראל והתפרקות הקולקטיב מנכסיו הפיזיים והאידיאולוגיים. הנרטיב החברתי נמהל במוטיב הכלכלי, שהזינו זה את זה ותמכו זה בזה, וזו התזה המובילה את שני הכרכים "מאנחנו לאני" ו"מקניין הכלל לרכוש הפרט".

מבוא — הפרטה היא מהפיכה כפולה במשק ובחברה בישראל

הפרטה היא התפרקות החברה לפרטים. זו משמעותו הראשונית של המושג כפי שחידש ב-1930 המתרגם דוד קלעי כניגוד למושג שותפנות — קולקטיביזם: "הפרטה — מלשון פרט; המנוגד להכללה, לשיתוף. שיוך דברים לפרט; אינדיווידואליזציה, Vereizelung בגרמנית" (בר, תר"ץ, עמ' 140). משמעות זו היא שהניעה את החלפת המונח Denationalism ב-Privatization. בעוד שהמונח הראשון כוּון אך למכירת נכסי ייצור ממשלתיים, שהוקמו ביוזמת ממשלות או הולאמו על ידיהן, לגורמי ייצור פרטיים או לציבור הרחב, הרי שהשני הוא מונח עמוק ורחב יותר כיוון שהוא מקיף הפרטת שירותים חברתיים ושירותי רווחה, אם על ידי העברתם לאחריות ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) או בעלים פרטיים. הפרטה היא התוצא העקבי וההכרחי לתפישתה של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, שחוללה את ההפרטה הבריטית: "אין דבר כזה כמו חברה", הפטירה ראש־ממשלת אנגליה לשעבר בריאיון לירחון WOMAN’S ONLY (31 באוקטובר 1987) והמשיכה: "יש אנשים ונשים אינדיבידואליים ויש משפחות. ושום ממשלה אינה יכולה לעשות משהו אלא באמצעות אנשים, ואנשים חייבים קודם כל לדאוג לעצמם. זו חובתנו לדאוג לעצמנו ואזי גם לדאוג לשכנינו". תאצ'ר תימצתה את ההפרטה, שהיא הפוכה מחברה. ההיפך מקולקטיב.

ליבת האסטרטגיה של ההפרטה מבוססת על האקסיומה השגוּרה, שהמגזר הציבורי הוא בזבזני, בלתי יעיל ולא פרודוקטיווי, ועל כן הוצאות הרווחה על שירותים חברתיים, ובעיקר אלה, שיש בהם יסוד של שיחלוק העושר, כמוהן כעול על הכלכלה. לעמדה זו יש השפעה על הציבור ועל מקבלי ההחלטות משום שהייתה ל-Common Sense, שאינו נדרש לכל הוכחה. אקסיומה. התזה על אודות "העול הציבורי" של הרווחה מחזקת את התביעה להפרטה, את התמיכה בהקטנת חזית מדינת הרווחה ועושה נפשות לרעיון של הענקה סלקטיווית של שירותים והטבות (מדינת סעד), במקום חלוקתיות אוניוורסלית (מדינת רווחה).

התפישה של "מדינת הרווחה כעול על הציבור" נתמכת על ידי החלוקה שבין יחסי כלכלה פרודוקטיוויים לבין יחסים סוציאליים לא פרודוקטיוויים, היוצרת מניה וביה חלוקה דומה בין מדיניות כלכלית למדיניות חברתית והטוענת לעליונות מטרות הכלכלה על פני צורכי החברה. עליונות המטרות הכלכליות, כמיקסום רווחים וצמיחה כלכלית כוללת, מוצגת ונתפשת באופן אוטומטי כלגיטימית, בעוד שמטרות חברתיות כבריאות, חינוך, עבודה קהילתית ואפילו תעסוקה, נאבקות במשטר תומך הפרטה על מעמד לגיטימי בחברה ובמערכות השלטון, מתוך הנחה כי הן נשענות אך ורק על המדיניות הכלכלית והישגיה ועל כן נחותות ממנה. לפי השקפות קיצוניות, הן נשפטות כטפילות וכנטולות כל תרומה לשגשוג כלכלי. השקפה זו על המדיניות החברתית כעל הגורם העני של המדיניות הכלכלית מצמצמת את היקף תרומתה של מדיניות חברתית לפיתוח חברתי ואת תרומתה המוכחת של חברה יציבה, בריאה ומשכילה לרווחה הכלכלית. כך מפרנסת התפישה על טפילותן של המערכות החברתיות את החלוקה הפשטנית ביותר שבין המגזר הפרטי הפרודוקטיווי לציבורי והממשלתי המוּצג כפרזיט, ומוקע ומוכפש ככושל.

על בסיס תפישה זו נוצרה האמונה ששירותי חברה פרטיים הינם, או עשויים להיות, יעילים יותר ורנטביליים יותר מאשר ציבוריים וכך שועבד מה שניתן לכנות צדק חברתי לטענות על יעילות כלכלית. זה הוא המניע לאמונה בהפרטה או מיקור חוץ, שמוּצגים כמענים היעילים יותר למגזר השירותים הציבורי.

הפרטה היא פירוק פוליטי מכוון של החברה לפרטים. היא מדיניות מוצהרת, שחלקה הגלוי הוא מכירת נכסי מדינה, וחלקה הסמוי הוא העברת האחריות לחינוך, בריאות, ביטחון, שיכון ורווחה לגורמים פרטיים או לפרטים עצמם. ההפרטה הסמויה יוצאת לאור היום, לאחר שהוצאה לפועל במדורג, בחשאיות־מה ובאיטיות, ולאחר שהייתה לעובדה. בת לוויה להפרטה סמויה היא ההפרטה שבמחדל — הממשלה מסירה בהדרגה אחריות חלקית או מלאה משירותי רווחה ואת מקומה הולכים ותופסים גורמים עסקיים, עמותות או ארגוני חברה אזרחית. עלייתו וצמיחתו והתחזקותו של המגזר השלישי והיותו לספק שירותים חברתיים מרכזי הן תוצאה ישירה של הפרטת השירותים החברתיים הממשלתיים — בין אם במאורגן, מכוּון וסמוי על ידי השלטון ובין אם במכוּון אך במחדל.

הפרטה היא תהליך חברתי עמוק. היא תוצא של התפרקות הקולקטיב החברתי, ובה בעת גורם פעיל בפירוקו. החברה בישראל תפשה את עצמה כקולקטיב בעל מחויבות לפרטיו, אך שהלך ואיבד תוך כדי הגירות שנות החמישים את ההומוגניות שלו ואת מה ששיווה לו חזוּת אחידה. ההגירות השונות זו מזו ממדינות האסלאם הערביות הוגדרו ונתפשו כקולקטיב אחד בעל תרבות אחת, שונה ואף נחותה, שזכה להגדרה כוללנית — עדות המזרח, תוך התעלמות (מכוונת?) מן השוני והגיוון שלהן. החברה הלכה ואיבדה מראשית שנות השישים, בתהליך אטי ומדורג, את האתוס המלכד שלה ואת מקומו הלך ותפש האתוס האינדיבידואליסטי. לאתוס זה מיגוון רחב ועמוק של ביטויים בתרבות ובחברה. השירה, הסיפורת, האומנות הפלסטית, הקולנוע, ספרות הילדים, השמות הפרטיים, הזכרת השואה, הנצחת חללי מלחמות, הטיולים, היחס אל הנוף והפילוסופיה (ראו בהרחבה, כרך א' — מאנחנו לאני). כל אלה ביטאו הפניית עורף אל האחיד והמאחד וחיזוק צדקת היחיד ומעמדו המועדף, שהתמצה בביטוי סלנג אחד — "לא פראייר" האינדבידואליסטי, שהחליף את ה"צבר" הקולקטיביסטי. לא עוד הצבר הפראייר, המוכן להתנדב ולפעול למען הכלל. "לא פראייר" הוא הכינוי העממי למשנתו האגוצנטרית של הפילוסוף משה קרוי, שקנתה לה פופולריות במחצית הראשונה של שנות השבעים, בקוראה לפרוק את עול הקולקטיב בשם טובת הפרט. שניהם נולדו באותה העת בדיוק — בימים שלאחר מלחמת 1973.

ההפרטה נקלטה בקרקע חרושה וספוגה באינדיבידואליזם והייתה לארטיקולציה הכלכלית שלה, לביטוי החומרני והבסיסי ביותר שלה: העברת המפעלים והשירותים הקולקטיביים שבבעלות המדינה ואזרחיה אל יחידים. היא הוצגה כחופש כלכלי ושחרור מן המחוייבות לכלל, שנתפשה כעול שכופה הכלל על הפרט. חופש כלכלי אינדיבידואלי מול עול כלכלי קולקטיבי, המגולם, למשל, במושג "נטל מס" ולא "תשלום מס". בתפישה זו ההתפתחויות הפוליטיות־כלכליות באירופה המזרחית כמו אישרו והוכיחו את עליונות ההפרטה כחופש יצרני אישי על פני הבעלות החברתית המשותפת. מדינת הרווחה המערבית, שחוותה בשנות השבעים מיתון מלווה באינפלציה (סטגפלציה), הוצגה על ידי מבקריה כמנהלת מדיניות רווחה אוניוורסלית בזבזנית, המעניקה ארוחות חינם למי שאינם תורמים למערכת הכלכלית. המענה למשברי שתי המדינות הללו — המדינה השתפנית ומדינת הרווחה — היה הקטנת מעורבות מדינה עד כדי פירוק שירותיה. הפרטה הייתה לזרוע המרכזית של הקטנת היקף ותחולת הממשלה הן במזרח (אירופה) והן במערב ולמילת הקוד המארגנת של המדיניות והתהליך. אמרת "הפרטה" — אמרת "העברת האחריות מן הממשל אל הפרט".

ההפרטה מייצרת פרדוקסים חברתיים: היא יוצאת מן הפרט, המבקש לייצר לו גומחות עצמאיות משלו, ומחזקת אותו, מחד גיסא, אך מייצרת קולקטיבים אלטרנטיוויים וחלקיים, מאידך גיסא. קולקטיב העל הלאומי (ואף הלאומני) החליף את הקולקטיב החברתי. בעוד שהקולקטיב החברתי, המגולם במדינת הרווחה, מחויב לפרט ולרווחתו על פי יכולתו הכלכלית ועל פי סדר העדיפויות שלו, הרי בקולקטיב הלאומי הפרט הוא שמתחייב ללאום. הוא מזדהה עם הלאום ומטרותיו ושאיפותיו ומלחמותיו. הלאום מטפח ומעודד את נכונות הפרט לשרת אותו, מעודד אותה, מעניק לה צל"שים ומבקש להדיר מתוכו את מי שאינם מזדהים או מתגייסים. חברה ולאום הם הפכים אף כי הקולקטיב האנושי המקיים אותם — אזרחי המדינה — הוא זהה. פרוייקט ההפרטה טיפח ופיתח את הפרוייקט הלאומי (ואף הלאומני) כמוקד הזדהות של הפרט כחלופה לתלכיד החברתי. הפרטה היא החלשת החברה וחיזוק הלאומנות. אחד מן הביטויים לקשר סימביוטי זה בישראל הוא תוצאותיהן של מערכות הבחירות, שנערכו בה מראשית המאה ה-21.

החברה האזרחית, על אלפי ארגוניה ועשרות אלפי פעיליה, שחלקם מתנדבים ללא שכר, מייצרת תחליפי קולקטיב חלקיים. חלקם ממלא את הגומחות המרוקנות ממעורבות הממשלה כחלק מתוכנית ההפרטה וחלקם מייצר שירותים חדשים, שהריבון נמנע מליזום אותם משום שמדיניות של הפרטה פירושה מדיניות של נסיגת המדינה מאחריות כוללת ומחדשנות חברתית.

הפרטה הייתה למילת קוד נרדפת לפרוגרס ולקידמה. דובריה, מצדדיה, מקדמיה וסוכניה הסבירו אותה כקידמה הכלכלית והחברתית ההכרחית והמתחייבת לאחר דעיכת דפוס המדינה המארגנת, המכוונת, המפתחת, ששלט בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, כהפקת לקחים ממנה ומן המשבר הכלכלי, שנמשך משנת 1929 ועד לימות המלחמה עצמה. ההפרטה יכולה לאמץ לעצמה, למרבה האירוניה, את מילות המנון האינטרנציונל: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול". הפרטה היא אידיאולוגיה, תנועה, היא זרם מחשבה, היא מדיניות, היא Zeitgeist.

מ-1978 הייתה שרויה ישראל בטלטלה כלכלית: הרפורמה המוניטרית, שהונהגה בסוף אוקטובר 1977, בהשראתו, אם לא בייעוצו הישיר של פרופ' מילטון פרידמן, חוללה אינפלציה גבוהה והקפיאה צמיחה. היא שימשה אומנם אמצעי יעיל לשיכוך מתחים חברתיים־כלכליים בהגדילה את הרווחה האישית הכוללת ואת השוויון ובהקטינה פערים כלכליים בין העשירונים, אך צמצמה את ההשקעות במשק היצרני. יישום מוצלח של התוכנית לחיסול האינפלציה ב-1 ביולי 1985 חולל מיתון ואבטלה. את מקום ההיפר־אינפלציה תפסו אבטלה גבוהה וקיפאון צמיחה. הכלכלנים והפוליטיקאים דנו באותן השנים בשאלה כיצד ניתן לחדש את הצמיחה, אך לא הצליחו לייצר לה את התנאים המתאימים משום שהממשלה החליטה, כחלק ממדיניות ריסון האינפלציה, על מדיניות תקציבית מרסנת — מרסנת תקציבים, מרסנת שירותים, מרסנת גידול בכוח־אדם. דיכויה של האינפלציה לרמה חד־ספרתית היה לאובייקט העליון של המדיניות הכלכלית, שלא העניק לממשלה מרחבי פעולה מוניטריים ופיסקליים לשם הצמחת המשק. המשק היה שרוי במשבר פוסט־אינפלציה.

ב-1988 נולדה המדיניות, שנועדה לשנות את המהלך: פרייווטיזציה, שהייתה באופן רשמי במאי 1988 להפרטה. בחסות שר אוצר נעדר זיקה לכלכלה, אך האמון על אידיאולוגיה ליברלית, הוחלט על שני מהלכים עקרוניים: הפרטה והקטנת שיעורי המיסוי הישירים תחת הסיסמה "מרבית עמלו של אדם בידו". השארת 51% מן ההכנסה האישית בידי המשתכר הוצגה כאקט אתי ולא כלכלי, אך הייתה משולבת בתפישה, שכבר רווחה אז בארצות־הברית, כי הקטנת מיסוי עשויה לגרום לשתי תוצאות חיוביות: סך גביית המס עולה כיוון שהתמריץ להעלמת מס פוחת; הקטנת המס מפנה את ההון להשקעות במשק, המחוללות צמיחה.

הפרטה ו"מרבית עמלו של אדם בידו", שלא יושם בפועל, היו שני הרעיונות המרכזיים של המדיניות הכלכלית החדשה. מטרתה המוצהרת של מדיניות ההפרטה הייתה הגדלת יעילותם העסקית של הפרוייקטים המופרטים על בסיס הטענה כי הבעלות הממשלתית מסרסת את הפוטנציאל הכלכלי של מפעליה וכי בידיים פרטיות הם יהיו רווחיים יותר. מטרת המדיניות הייתה להשתית את הפעילות המשקית על הסקטור הפרטי בלבד ותוך שאיפה סמויה יותר להפריט גם את מפעלי חברת העובדים שבבעלות ההסתדרות וכך ליצור סקטור יצרני אחד — פרטי.

תפישות אלה נועדו להוות מדיניות כלכלית רדיקלית, שתהווה מענה לעשור (1988-1978) שכולו היה רצף של אינפלציה־מיתון־משבר, המכונה "העשור האבוד". הליברליזם הכלכלי בגוון הניאו־ליברלי שלו "עשה עלייה" משלושה מקורות: צ'ילה חלוצת ההפרטות, שהדיקטטורה שלה יישמה הפרטה בעידוד והכוונה של המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו; ארצות־הברית, שטיפחה וקידמה מיקור חוץ (Outsourcing), שקודם במרץ רב על ידי המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת וירג'יניה, שבה נהגתה, פותחה וטופחה אסכולת "בחירה ציבורית" (Public Choice), שטענה כי הממשלות והרשויות המוניציפליות הן בלתי יעילות, בזבזניות ומטפחות טפילים, שכונו בלשון נקיה "שואפי רנטות" (Rent Seeking). שתי אסכולות אלה הצליחו להחדיר את תפישותיהן למשקים, שהיו שרויים במשברים ומדובר במשקים, שבהם נוהלו מדיניות כלכלית מתערבת ומדיניות רווחה אוניוורסלית. המקור השלישי הייתה ממשלת בריטניה בראשותה של מרגרט תאצ'ר, שערכה מסע רחב ועמוק של הפרטת המיזמים הממשלתיים והציבוריים כדי לחולל "קפיטליזם עממי", שמטרתו הייתה להפוך כל אזרח בריטי לבעל מניות כלשהן, כדי שלא יסתכן באובדן ערכן או הבעלות עליהן אם יצביע בבחירות למפלגת הלייבור, אשר עלולה עם חזרתה לשלטון להלאימן. שלושה מקורות ומנגנון תעמולה אקטיווי ממומן כדבעי של עמותות ואגודות מקדמות הפרטה ומיקור חוץ הנחילו את ההפרטה ברחבי העולם המערבי בהיקפים ועומקים שונים.

שנת 1988 בישראל היוותה שנת מפנה, שניתן לכנותו כמהפיכה כפולה בהיסטוריה של המדיניות הכלכלית של הפרוייקט הציוני. מ-1908, עת הוקם המשרד הארץ־ישראלי בראשות דר' ארתור רופין ליישום המדיניות הציונית החדשה — הציונות המעשית — הושתת פיתוח המשק הציוני הזעיר על שילוב של השקעה במשק ציבורי — בעיקר ההתיישבותי — ויוזמה פרטית. משנות העשרים, עם הצטרפות משק הסתדרות העובדים לפרוייקט, פעלו זה בצד זה שלושה סקטורים משקיים — ציוני, פרטי והסתדרותי. עם כיבוש ארץ־ישראל על ידי הבריטים והכפפתה בראשית שנות העשרים למשטר המנדט הצטרף למשק סקטור ממשלת המנדט. עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 ירשה הממשלה את סקטור המנדט, הקימה סקטור משקי משלה ובה בעת יזמה ועודדה פיתוח את סקטור התעשייה הפרטית.

את המדיניות הכלכלית שנקטה הממשלה מ-1948 ניתן להגדיר כמקורית, פרגמטית וייחודית. היה עליה להתמודד עם הבעיות החברתיות והפוליטיות, שיצרה המדיניות הכוללת ועיקרן — קליטת ההגירה שיזמה הממשלה ובעיקר ההגירה מארצות האסלאם ואיכלוס ויישוב האזורים, שנכבשו ב-1948 ואוכלוסייתם הפלסטינית נטשה או גורשה מהם. המדיניות הפרגמטית הושתתה על מעורבות ישירה של הממשלה במשק, בתעסוקה ובפיתוח כדי לממש את מטרותיה הכלכליות והחברתיות. היא הייתה נטולת אידיאולוגיה סוציאליסטית, כפי שסבורים חוקרים אחדים, אלא הודרכה באידיאולוגיה קולקטיביסטית של קבלת אחריות, אשר דחתה כל רעיון והצעה ליישם מדיניות זרה ומיובאת כמו הנהגת שוק חופשי המבוסס על סקטור עסקים פרטי בלבד, מצד אחד, ויישום תכנון משקי כולל, מצד שני. מדיניות זו יזמה ויישמה פיתוח חקלאות ויצור מזון עצמאיים, תיעוש, שהיה מבוסס על שלושת הסקטורים היצרניים, שיכון לכל (היהודים), רפואה לכל, חינוך לכל, תעסוקה לכל (בעיקר ליהודים), וביטחון תעסוקתי (ליהודים) תוך שמירה על רמת אי־שוויון נמוכה. בשני העשורים הראשונים לקיומה הייתה הצמיחה בישראל מן הגבוהות בעולם והיא כונתה על ידי כלכלני הבנק העולמי Wunderwirtscaft — פלא כלכלי.

ב-1988 הוחל במדיניות חדשה, שערכה הפרדה בין השלטון למשק ובין הממשלה לשירותים החברתיים. במקום שלושה סקטורים משקיים היא חתרה ליצור סקטור אחד. פרטי. בייצור ובשירותים. מהלך ההפרטה הוחל על כל מערכת השלטון מתוך עמדת מוצא כי על הממשלה למשול בלבד ולהקטין מעורבות במשק ובחברה. לראשונה, בתולדות הפרוייקט הציוני הכתיבה אידיאולוגיה — אידיאולוגיית המשק החד סקטוריאלי — את המדיניות הכלכלית וזו מהפיכה, שהפרטה הייתה לביטוי ולמושג הממצה והמגלם שלה. ההפרטה כאפיטומה.

לפרוייקט ההפרטה צורף בסמוי, אך כמובן מאליו, פרוייקט הקטנה עד כדי פירוק העבודה המאורגנת, שעיקרה אורגן על ידי ההסתדרות, אשר ראשיה תמכו בהפרטה בלא שהבחינו כי אחת ממטרותיה היותר סמויות היא החלשת המוסד שבראשו עמדו. מעמדם של ההסכמים הקיבוציים עורער מ-1988 באמצעות חקיקה חדשה ועל ידי קבלת אינטרס המעסיקים כעולה על זה של העובדים במערכת השיפוט.

המהפיכה השנייה, שהתחוללה ב-1988, הייתה קליטה שלימה של אידיאולוגיה כלכלית מיובאת, שהייתה מונחת מאמצע שנות השבעים על המדף העולמי. מ-1908 דחו ראשי הפרוייקט הציוני הצעות ודרישות להנהיג מדיניות כלכלית מיובאת. ההנהגות הכלכליות של היישוב הציוני ושל המדינה הנהיגו ויישמו מדיניות כלכלית מקורית, שפותחה בהתאמה לתנאים המשקיים והפוליטיים (Barak, 2022). הערעור הראשון של עצמאות זו חל ב-1977, עם היישום החלקי של תפישות אסכולת שיקגו בעקרונות הרפורמה המוניטרית, שהונהגה בסוף אותה השנה. תוכנית ייצוב המשק שיושמה ב-1 ביולי 1985 הוצאה לפועל בלחץ אמריקני, אם כי עיקריה נוסחו על ידי כלכלנים ופוליטיקאים מקומיים ויישומה המוצלח היה אפשרי בגין שילוב מקומי ייחודי: ההסתדרות תמכה בתוכנית, העניקה לה גיבוי וכך יצרה קונצנזוס נדיר בעולם של תוכניות כלכליות מרסנות אינפלציות. היה זה אקורד הסולידריות הכלכלי־חברתי האחרון והוא, למרבה האירוניה, יצר את הסף לתהליך פירוק הסולידריות, שבמרכזו הפרטה. אחד מהישגי פרוייקט ההפרטה הוא הקונצנזוס הפוליטי שהשתרע מן הליכוד ועד למרצ וההסכמה החברתית שהיא קיבלה, אשר איפשרה את יישומה ללא ביקורת מהותית, אלא ביקורת טכנית בלבד.

ההפרטה בישראל הייתה מהפיכה ואין דומנה חברתית־פוליטית־משקית שהיא לא נכחה בה והטביעה בה את חותמה. גם כאשר הממשלה עצמה יזמה פעילות משקית יזמית, והיא יזמה, היה עליה להסביר ואף להתנצל על כך. התהליכים הפנימיים — משקיים וחברתיים — הם שחוללו את ההפרטה לרוחבה ולעומקה. אידיאולוגיית ההפרטה הייתה איפוא למענה מיובא לתהליכים חברתיים־כלכליים פנימיים.