פרק ראשון: אנו מכריזים בזאת
על הפאתוס הציוני, דבורה קלר, אסף ענברי, יעל נאמן, ספרות הקיבוץ, חלוצים, אליעזר סלוצקין, משה שמיר, פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, זלמן יצחק אהרונסון, "הדרך לעין חרוד" ועוד.
את העוטרת כתר מלכות, אם מושבות הגליל. / את החובקת שנות גבורה וחירות, הועם שמך כליל. / את שהיית מחסה לרבים, בימי מצוקה ומצוד, / ואלה שחסו בצל קורתך, אינם זוכרים אותך עוד
דבורה קלר
שורות השיר שלעיל נכתבו בשנת 1972 על ידי דבורה קלר, מוותיקות ראש פינה, שלא יכלה לשאת את השתלטותם של זרים גסי רוח ותימהונים על המושבה הגלילית שבה חייתה מעל שבעים שנה. קלר לא היתה משוררת, וכתיבתה היתה צנועה כמוה ולחלוטין נטולת יומרות. אך כמו רבים מהחלוצים הראשונים, היא חשה שלעניינים הרי גורל ראוי לגייס את תבנית השירה העממית המחורזת. עבור בני דורה, שימשה החריזה מעין בגד שבת לעברית של חולין, והם השתמשו בה כדי להאדיר מאורע שמח או לבטא שבר ויגון. הם לא כתבו כדי להתנאות בכישרונם. הם לא ציפו שקוראי השיר ושומעיו ידברו בכותבים - לא דברי שבח ולא פלפולי ביקורת - אלא ידונו בנושאו ובתוכנו. כלומר, השיר לא התבקש לייצג את כותביו אלא את קהל קוראיו.
מאז ומתמיד עיטרה השירה העממית המחורזת לידת אנשים ומאורעות, וליוותה את המתים למקום מנוחתם. היא נהגתה בפאתוס ובתום מול קהל חוגג, או בקול שקוּל ונשבר לרגלי תלולית עפר. בדרך כלל מייחסים לשירה כזאת פשטות כובשת ותום מרענן, אך לרוב מדובר ברומנטיזציה של החובבנות. עם זאת, בחריזוֹת הטקסיות מתגלים לעתים מטמונים של אמת. מדוע? כי הקלישאות הן חומר משמר, אמת דלת ניואנסים, ויטמין הכרחי לבריאות הזיכרון האישי והציבורי. לא פעם הן מזבלות את שפתנו ומייצרות מעין שירה גולמית וחפה מכל זיוף, גם אם אין בה כל עושר ומורכבות. במילים אחרות, השירה העממית המחורזת היתה שירת הרוב הכותב והרוב הקורא, והיותה נחלת הציבור הצביע הן על מעלותיה והן על מגבלותיה. זוהי מעין שירה טקסית שיש בה הצהרות של השבעה והבטחה, במטרה לחבר בין היחיד והציבור.
מבלי לפגוע בחוש הביקורת, ראוי לדבר בשבח יכולותיהן, נחיצותן ואמיתותן של קלישאות שיריות המתגלות במקומות שבהן קצרה ידה של השירה התקנית מלהושיע. שירת הקלישאות משיגה הסכמה והזדהות מיידיות, בעוד שהשירה התקנית מציעה לרוב בדיוק את ההפך - השהיית ההבנה, יצירת סתימוּת וחידתיות, ועידוד חדוות ההעמקה והפענוח.