בית בגליל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית בגליל
מכר
מאות
עותקים
בית בגליל
מכר
מאות
עותקים

בית בגליל

2.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: אורי פנקס
  • זמן האזנה: 18 שעות ו 48 דק'

יאיר גרבוז

יאיר גַרבּוּז (נולד ב-29 בספטמבר 1945) הוא צייר, סופר ופובליציסט ישראלי. יצירתו, החל משנות ה-70, שילבה השפעות של אמנות הפופ האמריקאית עם סממנים מקומיים. ציוריו, המזוהים עם סגנון "דלות החומר" בנויים כקולאז'ים, המשלבים סממנים ארס פואטיים וביקורת חברתית. על יצירתו זכה בשנת 2004 בפרס א.מ.ת.

גרבוז שימש (עד 2008) כראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל.‏ בשנת 2008 הצטרף אל מפלגת אור. הוא יושב ראש ועדת רפרטואר בתחום האמנות הפלסטית בסל תרבות ארצי מאז 2006. בשנת 2011 החל להשתתף כחבר פאנל בתוכנית "הינשופים" בהגשת רוגל אלפר בערוץ 8.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5cj3svcs

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"בית בגליל" מציג בפני הקוראים תמונת פסיפס מרתקת של תרבות עברית עכשווית, כפי שהיא משתקפת מספרים שהצטברו על שולחנו של יאיר גרבוז, בביתו החדש שבגליל. זהו ספר חובה לכל אדם שמבקש להבין בדרך מצחיקה ומהנה עשרות ספרי מקור ותרגום שיצאו בשנים האחרונות (לצד עבודות של יוצרים בולטים במפת האמנות הישראלית) – וכל זאת מפי אחד מזקני השבט שלנו, האמן ואיש הרוח יאיר גרבוז, שבוחן ברשימותיו את הקודים הגנטיים של גיבורי תרבות ישראלים לצד כאלה של ענקי ספרות ואמנות מהעולם.

מהו הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי עלילותיו של חיים באר? מדוע שמעון אדף הוא סופר קומוניקטיבי באמת? כיצד שיבושי הזיכרון של עמוס קינן הולידו פתרונות יצירתיים בספרה הביוגרפי של אשתו, נורית גרץ? למה ספרה של יעל נאמן, "היינו העתיד", הוא ישראלי עד כאב? ומה המפתח להבנת ספרו של דרור בורשטיין, "נתניה"? אלה רק חלק קטן מהשאלות שעליהן עונה גרבוז בספר.

במשך כשנתיים, בביתו שבגליל, קרא גרבוז עשרות ספרים וכתב יומן קריאה. דרך רשימותיו המרתקות, השנונות והמקוריות, הוא משתף אותנו ביחסים המורכבים שהוא פיתח עם כל ספר וסופר; באסוציאציות ובהרהורים שהַקריאה הולידה; ובקשר שבין הספרות העברית לדורותיה למציאות חיינו הישראלית. על התוצאה המענגת אפשר ללמוד מהדברים שגרבוז עצמו כותב בהקדמה לספרו: "זהו תענוג גמור לגלות במהלך כתיבה של יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך."

***המהדורה הדיגיטלית אינה מכילה את מפתח השמות***

פרק ראשון

פרק ראשון: אנו מכריזים בזאת

 

 

על הפאתוס הציוני, דבורה קלר,  אסף ענברי, יעל נאמן, ספרות הקיבוץ, חלוצים, אליעזר סלוצקין, משה שמיר, פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, זלמן יצחק אהרונסון, "הדרך לעין חרוד" ועוד.

 

את העוטרת כתר מלכות, אם מושבות הגליל. / את החובקת שנות גבורה וחירות, הועם שמך כליל. / את שהיית מחסה לרבים, בימי מצוקה ומצוד, / ואלה שחסו בצל קורתך, אינם זוכרים אותך עוד

 

דבורה קלר

 

שורות השיר שלעיל נכתבו בשנת 1972 על ידי דבורה קלר, מוותיקות ראש פינה, שלא יכלה לשאת את השתלטותם של זרים גסי רוח ותימהונים על המושבה הגלילית שבה חייתה מעל שבעים שנה. קלר לא היתה משוררת, וכתיבתה היתה צנועה כמוה ולחלוטין נטולת יומרות. אך כמו רבים מהחלוצים הראשונים, היא חשה שלעניינים הרי גורל ראוי לגייס את תבנית השירה העממית המחורזת. עבור בני דורה, שימשה החריזה מעין בגד שבת לעברית של חולין, והם השתמשו בה כדי להאדיר מאורע שמח או לבטא שבר ויגון. הם לא כתבו כדי להתנאות בכישרונם. הם לא ציפו שקוראי השיר ושומעיו ידברו בכותבים - לא דברי שבח ולא פלפולי ביקורת - אלא ידונו בנושאו ובתוכנו. כלומר, השיר לא התבקש לייצג את כותביו אלא את קהל קוראיו.

מאז ומתמיד עיטרה השירה העממית המחורזת לידת אנשים ומאורעות, וליוותה את המתים למקום מנוחתם. היא נהגתה בפאתוס ובתום מול קהל חוגג, או בקול שקוּל ונשבר לרגלי תלולית עפר. בדרך כלל מייחסים לשירה כזאת פשטות כובשת ותום מרענן, אך לרוב מדובר ברומנטיזציה של החובבנות. עם זאת, בחריזוֹת הטקסיות מתגלים לעתים מטמונים של אמת. מדוע? כי הקלישאות הן חומר משמר, אמת דלת ניואנסים, ויטמין הכרחי לבריאות הזיכרון האישי והציבורי. לא פעם הן מזבלות את שפתנו ומייצרות מעין שירה גולמית וחפה מכל זיוף, גם אם אין בה כל עושר ומורכבות. במילים אחרות, השירה העממית המחורזת היתה שירת הרוב הכותב והרוב הקורא, והיותה נחלת הציבור הצביע הן על מעלותיה והן על מגבלותיה. זוהי מעין שירה טקסית שיש בה הצהרות של השבעה והבטחה, במטרה לחבר בין היחיד והציבור.

מבלי לפגוע בחוש הביקורת, ראוי לדבר בשבח יכולותיהן, נחיצותן ואמיתותן של קלישאות שיריות המתגלות במקומות שבהן קצרה ידה של השירה התקנית מלהושיע. שירת הקלישאות משיגה הסכמה והזדהות מיידיות, בעוד שהשירה התקנית מציעה לרוב בדיוק את ההפך - השהיית ההבנה, יצירת סתימוּת וחידתיות, ועידוד חדוות ההעמקה והפענוח.

 

יאיר גרבוז

יאיר גַרבּוּז (נולד ב-29 בספטמבר 1945) הוא צייר, סופר ופובליציסט ישראלי. יצירתו, החל משנות ה-70, שילבה השפעות של אמנות הפופ האמריקאית עם סממנים מקומיים. ציוריו, המזוהים עם סגנון "דלות החומר" בנויים כקולאז'ים, המשלבים סממנים ארס פואטיים וביקורת חברתית. על יצירתו זכה בשנת 2004 בפרס א.מ.ת.

גרבוז שימש (עד 2008) כראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל.‏ בשנת 2008 הצטרף אל מפלגת אור. הוא יושב ראש ועדת רפרטואר בתחום האמנות הפלסטית בסל תרבות ארצי מאז 2006. בשנת 2011 החל להשתתף כחבר פאנל בתוכנית "הינשופים" בהגשת רוגל אלפר בערוץ 8.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5cj3svcs

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: אורי פנקס
  • זמן האזנה: 18 שעות ו 48 דק'
בית בגליל יאיר גרבוז

פרק ראשון: אנו מכריזים בזאת

 

 

על הפאתוס הציוני, דבורה קלר,  אסף ענברי, יעל נאמן, ספרות הקיבוץ, חלוצים, אליעזר סלוצקין, משה שמיר, פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, זלמן יצחק אהרונסון, "הדרך לעין חרוד" ועוד.

 

את העוטרת כתר מלכות, אם מושבות הגליל. / את החובקת שנות גבורה וחירות, הועם שמך כליל. / את שהיית מחסה לרבים, בימי מצוקה ומצוד, / ואלה שחסו בצל קורתך, אינם זוכרים אותך עוד

 

דבורה קלר

 

שורות השיר שלעיל נכתבו בשנת 1972 על ידי דבורה קלר, מוותיקות ראש פינה, שלא יכלה לשאת את השתלטותם של זרים גסי רוח ותימהונים על המושבה הגלילית שבה חייתה מעל שבעים שנה. קלר לא היתה משוררת, וכתיבתה היתה צנועה כמוה ולחלוטין נטולת יומרות. אך כמו רבים מהחלוצים הראשונים, היא חשה שלעניינים הרי גורל ראוי לגייס את תבנית השירה העממית המחורזת. עבור בני דורה, שימשה החריזה מעין בגד שבת לעברית של חולין, והם השתמשו בה כדי להאדיר מאורע שמח או לבטא שבר ויגון. הם לא כתבו כדי להתנאות בכישרונם. הם לא ציפו שקוראי השיר ושומעיו ידברו בכותבים - לא דברי שבח ולא פלפולי ביקורת - אלא ידונו בנושאו ובתוכנו. כלומר, השיר לא התבקש לייצג את כותביו אלא את קהל קוראיו.

מאז ומתמיד עיטרה השירה העממית המחורזת לידת אנשים ומאורעות, וליוותה את המתים למקום מנוחתם. היא נהגתה בפאתוס ובתום מול קהל חוגג, או בקול שקוּל ונשבר לרגלי תלולית עפר. בדרך כלל מייחסים לשירה כזאת פשטות כובשת ותום מרענן, אך לרוב מדובר ברומנטיזציה של החובבנות. עם זאת, בחריזוֹת הטקסיות מתגלים לעתים מטמונים של אמת. מדוע? כי הקלישאות הן חומר משמר, אמת דלת ניואנסים, ויטמין הכרחי לבריאות הזיכרון האישי והציבורי. לא פעם הן מזבלות את שפתנו ומייצרות מעין שירה גולמית וחפה מכל זיוף, גם אם אין בה כל עושר ומורכבות. במילים אחרות, השירה העממית המחורזת היתה שירת הרוב הכותב והרוב הקורא, והיותה נחלת הציבור הצביע הן על מעלותיה והן על מגבלותיה. זוהי מעין שירה טקסית שיש בה הצהרות של השבעה והבטחה, במטרה לחבר בין היחיד והציבור.

מבלי לפגוע בחוש הביקורת, ראוי לדבר בשבח יכולותיהן, נחיצותן ואמיתותן של קלישאות שיריות המתגלות במקומות שבהן קצרה ידה של השירה התקנית מלהושיע. שירת הקלישאות משיגה הסכמה והזדהות מיידיות, בעוד שהשירה התקנית מציעה לרוב בדיוק את ההפך - השהיית ההבנה, יצירת סתימוּת וחידתיות, ועידוד חדוות ההעמקה והפענוח.