פרק 1:
משפחת בר דור
"פיצה סיטי" שוכנת ברחוב אוהלי יוסף שבירושלים. היא לא קטנה, ולא מביישת אף אחד מחובבי הפיצה.
אף אחד מהלקוחות לא תיאר לעצמו שבחנות בעלת השם, המסודרת והנקייה, ישנם אורחים לא רצויים. כבר שנים שהם שם — נהנים מכל ההטבות האפשריות של העיר הגדולה: דירת פנטהאוז בעליית הגג, ארבעה חדרים פלוס סלון מרווח, חדר לכל ילד וחדר חמישי בהתהוות. חלום של כל חולדה שמכבד את עצמו, וכמובן יכול להרשות לעצמו.
במהלך היום ניסתה משפחת בר דור לשמור על פרופיל נמוך. אין ספק שזה יותר קל כשאלנבי — אבי המשפחה ועורך דין לענייני עבודה של מכרסמים וזוחלים — מקפיד על משמעת ברזל.
שמו של אלנבי היה יוצא דופן בנוף המקומי. כל מי ששמע את שמו בפעם הראשונה זקר זנב.
הוא היה קרוי על שם פילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אָלנבִּי, אשר סב סבו של עורך הדין אלנבי התגורר בדירתו לפני כמאה שנה, למרות שהקשר בינו לבין כל מה שנוגע לצבא מקרי בהחלט. "עוזניהו! שמריהו ודזיהו! אני מזכיר: אף אחד לא מסתובב בחנות לבד בשעות הלילה, לא כל שכן באור יום."
"אוי, אבא! אנחנו כבר יודעים את זה בעל פה," רטן שמריהו, בעודו מנענע את זנבו הלוך ושוב.
"וגם אסור..." ניסה אלנבי להמשיך בנאומו.
"...וגם אסור לאכול כלום ללא אישור שלך, גם אם האוכל בחוץ מריח כמו קלקר מתובל באורגנו. אנחנו לא בעלי אינטליגנציה נמוכה כמו אחינו, שאר המכרסמים," אמר דזיהו.
"וכן, כולנו מכירים את הסיפור על דוד מתתיהו שנקטף בדמי ימיו כשאכל פיסת לחם תמימה." בכך סתם שמריהו את הגולל על נאומו של אביו.
"אני שמח שאתה מכיר את דבריי בעל פה, שמריהו."
אלנבי קם מכיסאו המשרדי המסתובב וניגש לחבק את ילדיו לפני ששחרר אותם ללימודיהם. היום נפתחת שנת הלימודים האחרונה שלהם — א' באלול. כל ילדיו הם על תקן בוגרים, ובסוף השנה כל אחד יבחר את דרכו — אקדמיה או מקצוע. אלנבי קיווה שילדיו ילכו בעקבותיו ויכבדו את משפחתם ואת מעמד החולדות.
הדקות הספורות שהפרידו בין יציאתו לאוויר העולם של עוזניהו לזו של אחיו הגדולים קבעו שהוא יהיה בן הזקונים. ולא הייתה זו רק הפרדה בעלמא, אלא הפרדה שמשמעותה הלכה והתעצמה עם השנים.
לכל אחד מבניו שחיבק לחש באוזן משהו לפני שיצאו ליומם. לדזיהו אמר: "שים עין על עוזניהו, שנה אחרונה, לא רוצה הסתבכויות מיותרות, ולעזאזל — שים עין עליו בחזור."
החיבוק הפך כמעט לניעור. אלנבי כבר קיבל כמה פעמים טלפון מהמנהל כְּמוֹשׁ הנוטרייה, פעם היה עוזניהו מעורב בתקרית אלימה ועוד פעמיים ברח מבית הספר. אלנבי ראה בחומרה רבה כל אירוע כזה. לפי השקפת עולמו, בניו היו צריכים להצטיין כמוהו בלימודים, שלא לומר בכל תחום שהוא. והכי חשוב, עליהם להביא את הכבוד הראוי למשפחת בר דור.
שמריהו ודזיהו אכן עמדו בציפיות המשפחה והביאו לה כבוד. אבל עוזניהו...
האחים לבית בר דור ירדו במעלית שבמרזב לקומה מינוס אחת, שמתחת לבניין. משם המשיכו לבית הספר שהיה מוסתר מעין כול ומעין אנוש, ושכן בסמטה חשוכה מתחת לצפרדע הירוקה. חייה של כל חיה בירושלים לא היו פשוטים. מצד אחד, הן ידעו כי אם בני אנוש יראו אותן, הרי הן ידונו לכליה — בייסורים או בדרך נטולת כאבים. מצד שני, הן הצליחו לחיות לאורך הדורות הרחק מעין אנוש, בין הסדקים בקירות, בתוך מבנים נטושים ובגומחות אפלות, שבני האנוש לא העלו על דעתם. גם הבית של משפחת בר דור, אשר היה בעליית הגג של הפיצרייה, נשכח מבני האנוש, הרי מדובר בחור קטן שנמצא בעליית הגג, מוסתר מאחורי צנרת ברזל חלודה כבדת משקל. חור קטן שמוביל לתוך הפנטהאוז.
אלנבי הרגיש בטוח בתוך ביתו הפרטי. "מַחְלָה!" קרא אלנבי לאשתו ממשרדו. "מה את אומרת על החליפה? אני מתלבט מה יותר מתאים לפגישה היום. הפסים השחורים או הכחולים?" אלנבי עמד על שתיים, מסדר את עניבתו מול המראה. חיוכו חשף ארבע שיניים חותכות ובולטות, ישרות וחדות, שעברו טיפול דנטלי בכל שלושה חודשים.
מַחְלָה הייתה עקרת בית במשרה מלאה, והעבירה את ימיה בביתה, מלבד פעמיים בשבוע שהייתה יוצאת לחוג בית אצל צילה השכנה שגרה אצל הירקן, שלושה בניינים מביתם. גם שכניהם חיו בגומחה נסתרת מעין אנוש. בצעירותו למד אלנבי קורס רעלים, ולפיכך ידע אילו מזונות ראויים למאכל ואילו לא. ולימד את מַחְלָה מהו רעל.
מַחְלָה יצאה מאחד החדרים וניגשה אליו בסינר מטבח אדום, בוחנת אותו כמי שעומד לצאת לטקס האוסקר.
"שוב פגישה עם ראש העיר?" שאלה.
"כן, ועוד כאן! יש לו תיק שמן בשבילי, אני צריך לעשות עליו רושם טוב," אמר אלנבי, בעודו מעביר את כפות ידיו על פניו ומורח ג'ל חוחובה על שפמו. מַחְלָה פלטה קריאת התפעלות.
לאלנבי נקבעה פגישה עם חזאל, ראש העיר של המכרסמים והזוחלים בירושלים. חזאל היה נברן שדה, והייתה זו כהונתו הראשונה. אלנבי ציפה לגדולות ונצורות מהפגישה.
"לדעתי, תישאר עם הפסים הכחולים, הם מבליטים את הניגודיות שלך, תצטרך את זה בפגישה." אלנבי ידע שאשתו מבינה טוב ממנו בכל הקשור לאופנה, וקיבל על עצמו את הדין.
"הוא יגיע בין ארבע לחמש," הוסיף בזריזות, לפני שמַחְלָה הלכה לארגן את הבית לכבוד ראש העיר.
לפני שיצא, השקיף ממרום משרדו שבעליית הגג על הרחוב שהשתרע תחתיו. הרחוב היה שטוף שמש כראוי לחודש אלול. אנחת רווחה בקעה מפיו. אלנבי היה מסופק מעבודתו, לאט־לאט ביסס את מעמדו כאחד מעורכי הדין הטובים בארץ המכרסמים והזוחלים. וחשוב עוד יותר, הוא היה מקורב לראש העיר.
אלנבי נפרד לשלום מאשתו ויצא לסידורים אחרונים.
אלה היו הבקרים בפיצה סיטי, שגרה מופלאה וחיים נהדרים. בחנות למטה מוכרים פיצה — ולמעלה סוגרים עסקאות.
***
בסוף היום ישבו כולם סביב השולחן שבסלון. הוא היה עשוי שיש איטלקי עמיד לכרסום, ורגלי עץ תות כבדות נשאו את משקל ארוחת הערב. סלטי הבית תוצרת מַחְלָה, שאר האוכל נקנה בהתאם למעמדם, כופתאות איכותיות, דגני בוקר בטעם פירות, ולקינוח — משולש פיצה טרי. את האוכל קנו במשלוח מהסופר השכונתי שנמצא לא הרחק מהם, אבל הרחק מעין אנוש.
"איך היה היום הראשון בבית הספר?" הפר אלנבי את השתיקה וכרסם עם שתי ידיו את דגני הבוקר.
"קל, אבא, המורה לנגרות הוא שוב וודי!" אמר דזיהו.
"למרות שאמר שיפרוש השנה לפנסיה," הוסיף שמריהו.
"פה סגור, שמריהו, זה לא מכבד," העירה מַחְלָה.
דזיהו צחק. "הוא תמיד אומר שזאת השנה האחרונה שלו, לסבא הזה אין מה לעשות מחוץ לבית הספר, אולי ימצא את עצמו בירושלים של מטה יום אחד."
עוזניהו היה היחיד שצחק, וכשראה שכולם רציניים — השתתק. אלנבי ומַחְלָה ניסו לשמור על בניהם רחוק ככל האפשר מירושלים של מטה, שהייתה מקום אפל שהחברה בה לא התאימה כלל וכלל למעמדם היוקרתי.
ירושלים הייתה בעבר עיר אחת, במיוחד מבחינת המכרסמים. רוב הזוחלים והמכרסמים חיו במעמקי האדמה, בעולם שלם משלהם. עולם שהיה כמעט שיקוף של ירושלים של בני האנוש. בעת הצורך הם היו עולים לפני הקרקע, מה שהיה כרוך בסיכון גדול. וכמובן, היו מי שחיו במקומות מסתור בתוך בתיהם של בני האנוש. באותם חורים, גומחות, בורות וסדקים שאף בן אנוש לא התעניין בהם, ונמנע מלהתקרב אליהם.
אפשר לומר שכיום ירושלים מחולקת לשתי ערים — ירושלים של מעלה, שבה חיים בני האנוש, ולצדם חיים בסתר המכרסמים והזוחלים. וירושלים של מטה — שאפשר להגיע אליה דרך הצנרת שמובילה אל מעמקי האדמה. שם חיים רק זוחלים, מכרסמים וחרקים, חופשיים לחלוטין מסכנות בני האנוש. למרות שתנועתם מוגבלת, כל מכרסם שגר בירושלים של מעלה יעדיף להישאר לחיות בצל בני האנוש, בפחד ובזהירות, מאשר לחיות בחופשיות אבל בצל שלטון אכזר ורע.
כיום המעבר מפני הקרקע למעמקיה בלתי אפשרי כמעט. אף זוחל או מכרסם אינם יודעים מהי הדרך. לפני שנים רבות, עקב מלחמה שהתחוללה במעמקי האדמה, השתנו פני העיר והדרכים בה, וכך הפכה ירושלים לשתי ערים. אלנבי הוא בן יחידי הסגולה שיכול לדעת את הדרך, שכן קיבל בירושה מאבותיו מפה עתיקת יומין, שבה משורטטת הדרך בין שתי הערים. אלנבי מעולם לא התאמץ לחקור את המפה. זה לא עניין אותו, ובעיקר הוא פחד והדחיק את המחשבה על המפה. הוא שמר אותה בתיבה מוצפנת בביתו, ולא סיפר על כך לאף מכרסם. הוא ידע שישנם סודות שעלולים לגרום נזק, במיוחד סודות משפחתיים.
אלנבי היה ראשון לשבור את הקרח שלפתע נוצר, והמשיך: "בקיצור, ישבתי עם חזאל וכל פמלייתו כאן בבית. אף בן אנוש לא שם לב לעוד שישיית מכרסמים שמגיעים באמצע היום, מזל שהם חושבים שהמרזב מקולקל. בסוף התברר שהסגן של חזאל פורש לקראת הבחירות בשנה הבאה, וחזאל רוצה אותי בתור אחד הסגנים!" אלנבי חייך, מה שגרר אנחת התפעלות משומעיו.
"ומה עם הבחירות? נראה לך שהוא ייבחר שוב?" שאל שמריהו.
"יעלו לך את השכר?" מיהר דזיהו לשאול.
"איזה יופי! האם זה קשור להתמחות שלך?" תמהה מַחְלָה.
"לא, אני לא אעסוק בעריכת דין, אבל אם נותנים לך קידום — תיקח. אני אמור לייעץ לו בעניינים כגון שיפור התעסוקה וצמצום האבטלה. אחרי הריסוס של בניין ג' בהמשך הרחוב, האבטלה עלתה. כל תפקיד מפתח לא מבייש את משפחת בר דור," אמר אלנבי והעביר את עיניו אל בנו עוזניהו, שנראה מעט כבוי.
"ולפני שנעבור לקינוח המיוחד לכבוד המאורע, עוזניהו, איך עבר עליך היום?"
עוזניהו הרים את ראשו מהצלחת ובחן את אביו ואמו.
"בסדר," השיב בטון מונוטוני וחזר לכרסם את ארוחת הערב שלו.
"איך היה היום הראשון של השנה האחרונה? רק בסדר?" תמה אלנבי.
"כן."
כל חייו היה עוזניהו ילד שאִתגר את הוריו, אך בשנה האחרונה הוא גם התרחק מהם, הסתגר בחדרו, טייל יותר עם חבריו. אבל אלנבי ומַחְלָה לא קיבלו באהבה את ההתרחקות שלו, וקבעו פעם בשבוע זמן משפחתי. עוזניהו תמיד חש מספר שלוש בבית, אחרי שני אחיו המוצלחים, שתמיד הגשימו את חלומותיהם של הוריהם ועמדו בציפיותיהם. גם מבחינה חברתית הם היו מאוד מוצלחים. לעומת חבריו של עוזניהו, שהסבו מורת רוח לאלנבי ולמַחְלָה. אלנבי מעולם לא התעקש עם עוזניהו כמו בימים אלה. תמיד היה מנסה לדחוף אותו קדימה, לפעמים קצת יותר מדי. אבל אחרי השנה האחרונה, הוא הבין שאם לא יסמן לבנו את הדרך, הוא יאבד אותה.
"או־קיי," אלנבי עזב לרגע את הכופתאות שלו ושילב ידיים על השולחן.
"ומה עם השנה הבאה, יש לך כיוון?" אלנבי ניסה לשוות לקולו נעימות, שלא צלחה.
השקט התגבר כאילו מישהו שאב מתוך חדר האוכל את הרעשים. עוזניהו ניקה את פניו כמה פעמים בתזזיתיות עם כפות ידיו. שמריהו ודזיהו היו לפתע עסוקים מאוד במזלג שנח נקי ליד צלחתם. מַחְלָה נאנחה והשפילה מבטה לעבר נעליה החדשות. אלנבי ניסה את כוחו פעמיים ושלוש, אך לשווא.
"דזיהו, אולי אתה תוכל לומר לי מה קרה?" לחש אלנבי לדזיהו, שסימן עם ידיו באוויר שאינו יודע.
אלנבי ידע שנגע בנושא רגיש, אבל גישתו בחיים הייתה שחייבים להתקדם גם אם כואב. מתחילת החופשה שאל את עצמו מה יעשה עוזניהו בשנה הבאה. מַחְלָה והוא דנו בכך עד השעות הקטנות של הלילה.
"עוזניהו, אני מדבר —"
פרוותו של עוזניהו התנפחה, זנבו התקפל ועיניו התגלגלו מעלה כך שהיה אפשר לראות את הכחול שמתחתיהן. "אני לא יודע, אבא! בפעם המאה מאז תחילת החופשה!"
"אל תגלגל לי עיניים! אני ואמא יכולים לעזור לך, עוזניהו, אם הכיוון שלך הוא כמו —"
"אני לא רוצה לעשות מה שאתה עושה, ולא רוצה ללמוד שום תואר מכובד באשר הוא! מכרסם לא צריך ללמוד את הדברים הללו. אני שונא את הלימודים ולא יכול לשבת עוד רגע אחד על ספסל, מרוצה?!" אוזניו של עוזניהו נטו אחורנית וראשו פנה לעבר אביו.
עוד לפני שאלנבי ענה לו, מַחְלָה ניסתה את כוחה. "טוב, עוזניהו חמוד, אולי תעזור לי להגיש את הקינוח?" הציעה, למרות שלא הייתה זקוקה כלל לעזרתו. עוזניהו שמח לקום מהשולחן ולעזור לאמו.
את הקינוח אכלו בזריזות, וכל אחד מיהר לחדרו. אלנבי נשאר להדיח את הכלים.
"נראה לי שקצת הגזמת היום, לא?" שאלה מַחְלָה מאחוריו.
אלנבי נשם עמוקות לפני שענה לה. "מישהו צריך לשים לב לילד הזה. את יודעת שבכל לילה, כבר כמה שבועות, הוא מטייל למטה בפיצרייה עם שני החברים הדבילים שלו?" אלנבי סיים לשטוף את הכלים והתיישב על הכיסא ליד מַחְלָה.
"לא יפה שאתה קורא ככה לחברים שלו, במיוחד שהם בני מיננו. ובכל זאת, מי הם שני ה'דבילים' האלה?" מַחְלָה קיוותה שלא תשמע את מה שהתת־מודע משדר לה.
"אליפז ותמנע. כן, מה שאת שומעת." אלנבי שילב ידיים, מצפה לראות את תגובת אשתו.
פניה של מַחְלָה החווירו מעט, שפמה נרעד קלות. היא שמעה רבות עליהם מעוזניהו וגם משאר ההורים. עוזניהו הִרבה להסתובב איתם. בתחילת התיכון הם עוד היו נסבלים, שובבים בגבולות הטעם הטוב. אבל בשנה האחרונה ההתנהגות שלהם החמירה, ואחרי שביצעו מעשי ונדליזם בבית הספר, המנהל סילק אותם לצמיתות. אך עוזניהו המשיך להתראות איתם למרות אזהרות הוריו.
"אני חושבת שפשוט נמשיך לעקוב מקרוב ומרחוק בזהירות, נשאל את המורים איך ההתקדמות שלו. נדבר בעיקר עם אליצפן, למורה הזה יש השפעה טובה עליו. נשאל את שמריהו ודזיהו אם הם שמים לב למשהו חשוד. צריך גם להרפות ממנו לפעמים, הילד קצת שובב — זה הכול." הכינוי "ילדים" תמיד יהיה שגור בפיהם של מַחְלָה ואלנבי, גם כשיהיו סבים.
מַחְלָה דיברה ברכות: "כבר אמרתי לך כמה פעמים, להיות אבא זה לא לנהל תיק בבית המשפט. לא כולם יצאו בדיוק כמוך, אל תהיה קשה איתו. אני בטוחה שהוא יחליט את ההחלטה הנכונה בסופו של דבר ויביא את הכבוד הראוי למשפחה."
"או־קיי, בסדר," גופו של אלנבי התרפה בכיסא. אבל בתוכו לא היה מסוגל לראות את בנו סוטה מהדרך שסלל לו במשך השנים. מוחו היה מוצף מהיום המתיש. מַחְלָה חייכה חיוך קל.
"כדאי שנלך לישון, מחכה לנו שבוע עמוס," הוסיף אלנבי, ולא ידע כמה עמוס יהיה.
פרק 1:
משפחת בר דור
"פיצה סיטי" שוכנת ברחוב אוהלי יוסף שבירושלים. היא לא קטנה, ולא מביישת אף אחד מחובבי הפיצה.
אף אחד מהלקוחות לא תיאר לעצמו שבחנות בעלת השם, המסודרת והנקייה, ישנם אורחים לא רצויים. כבר שנים שהם שם — נהנים מכל ההטבות האפשריות של העיר הגדולה: דירת פנטהאוז בעליית הגג, ארבעה חדרים פלוס סלון מרווח, חדר לכל ילד וחדר חמישי בהתהוות. חלום של כל חולדה שמכבד את עצמו, וכמובן יכול להרשות לעצמו.
במהלך היום ניסתה משפחת בר דור לשמור על פרופיל נמוך. אין ספק שזה יותר קל כשאלנבי — אבי המשפחה ועורך דין לענייני עבודה של מכרסמים וזוחלים — מקפיד על משמעת ברזל.
שמו של אלנבי היה יוצא דופן בנוף המקומי. כל מי ששמע את שמו בפעם הראשונה זקר זנב.
הוא היה קרוי על שם פילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אָלנבִּי, אשר סב סבו של עורך הדין אלנבי התגורר בדירתו לפני כמאה שנה, למרות שהקשר בינו לבין כל מה שנוגע לצבא מקרי בהחלט. "עוזניהו! שמריהו ודזיהו! אני מזכיר: אף אחד לא מסתובב בחנות לבד בשעות הלילה, לא כל שכן באור יום."
"אוי, אבא! אנחנו כבר יודעים את זה בעל פה," רטן שמריהו, בעודו מנענע את זנבו הלוך ושוב.
"וגם אסור..." ניסה אלנבי להמשיך בנאומו.
"...וגם אסור לאכול כלום ללא אישור שלך, גם אם האוכל בחוץ מריח כמו קלקר מתובל באורגנו. אנחנו לא בעלי אינטליגנציה נמוכה כמו אחינו, שאר המכרסמים," אמר דזיהו.
"וכן, כולנו מכירים את הסיפור על דוד מתתיהו שנקטף בדמי ימיו כשאכל פיסת לחם תמימה." בכך סתם שמריהו את הגולל על נאומו של אביו.
"אני שמח שאתה מכיר את דבריי בעל פה, שמריהו."
אלנבי קם מכיסאו המשרדי המסתובב וניגש לחבק את ילדיו לפני ששחרר אותם ללימודיהם. היום נפתחת שנת הלימודים האחרונה שלהם — א' באלול. כל ילדיו הם על תקן בוגרים, ובסוף השנה כל אחד יבחר את דרכו — אקדמיה או מקצוע. אלנבי קיווה שילדיו ילכו בעקבותיו ויכבדו את משפחתם ואת מעמד החולדות.
הדקות הספורות שהפרידו בין יציאתו לאוויר העולם של עוזניהו לזו של אחיו הגדולים קבעו שהוא יהיה בן הזקונים. ולא הייתה זו רק הפרדה בעלמא, אלא הפרדה שמשמעותה הלכה והתעצמה עם השנים.
לכל אחד מבניו שחיבק לחש באוזן משהו לפני שיצאו ליומם. לדזיהו אמר: "שים עין על עוזניהו, שנה אחרונה, לא רוצה הסתבכויות מיותרות, ולעזאזל — שים עין עליו בחזור."
החיבוק הפך כמעט לניעור. אלנבי כבר קיבל כמה פעמים טלפון מהמנהל כְּמוֹשׁ הנוטרייה, פעם היה עוזניהו מעורב בתקרית אלימה ועוד פעמיים ברח מבית הספר. אלנבי ראה בחומרה רבה כל אירוע כזה. לפי השקפת עולמו, בניו היו צריכים להצטיין כמוהו בלימודים, שלא לומר בכל תחום שהוא. והכי חשוב, עליהם להביא את הכבוד הראוי למשפחת בר דור.
שמריהו ודזיהו אכן עמדו בציפיות המשפחה והביאו לה כבוד. אבל עוזניהו...
האחים לבית בר דור ירדו במעלית שבמרזב לקומה מינוס אחת, שמתחת לבניין. משם המשיכו לבית הספר שהיה מוסתר מעין כול ומעין אנוש, ושכן בסמטה חשוכה מתחת לצפרדע הירוקה. חייה של כל חיה בירושלים לא היו פשוטים. מצד אחד, הן ידעו כי אם בני אנוש יראו אותן, הרי הן ידונו לכליה — בייסורים או בדרך נטולת כאבים. מצד שני, הן הצליחו לחיות לאורך הדורות הרחק מעין אנוש, בין הסדקים בקירות, בתוך מבנים נטושים ובגומחות אפלות, שבני האנוש לא העלו על דעתם. גם הבית של משפחת בר דור, אשר היה בעליית הגג של הפיצרייה, נשכח מבני האנוש, הרי מדובר בחור קטן שנמצא בעליית הגג, מוסתר מאחורי צנרת ברזל חלודה כבדת משקל. חור קטן שמוביל לתוך הפנטהאוז.
אלנבי הרגיש בטוח בתוך ביתו הפרטי. "מַחְלָה!" קרא אלנבי לאשתו ממשרדו. "מה את אומרת על החליפה? אני מתלבט מה יותר מתאים לפגישה היום. הפסים השחורים או הכחולים?" אלנבי עמד על שתיים, מסדר את עניבתו מול המראה. חיוכו חשף ארבע שיניים חותכות ובולטות, ישרות וחדות, שעברו טיפול דנטלי בכל שלושה חודשים.
מַחְלָה הייתה עקרת בית במשרה מלאה, והעבירה את ימיה בביתה, מלבד פעמיים בשבוע שהייתה יוצאת לחוג בית אצל צילה השכנה שגרה אצל הירקן, שלושה בניינים מביתם. גם שכניהם חיו בגומחה נסתרת מעין אנוש. בצעירותו למד אלנבי קורס רעלים, ולפיכך ידע אילו מזונות ראויים למאכל ואילו לא. ולימד את מַחְלָה מהו רעל.
מַחְלָה יצאה מאחד החדרים וניגשה אליו בסינר מטבח אדום, בוחנת אותו כמי שעומד לצאת לטקס האוסקר.
"שוב פגישה עם ראש העיר?" שאלה.
"כן, ועוד כאן! יש לו תיק שמן בשבילי, אני צריך לעשות עליו רושם טוב," אמר אלנבי, בעודו מעביר את כפות ידיו על פניו ומורח ג'ל חוחובה על שפמו. מַחְלָה פלטה קריאת התפעלות.
לאלנבי נקבעה פגישה עם חזאל, ראש העיר של המכרסמים והזוחלים בירושלים. חזאל היה נברן שדה, והייתה זו כהונתו הראשונה. אלנבי ציפה לגדולות ונצורות מהפגישה.
"לדעתי, תישאר עם הפסים הכחולים, הם מבליטים את הניגודיות שלך, תצטרך את זה בפגישה." אלנבי ידע שאשתו מבינה טוב ממנו בכל הקשור לאופנה, וקיבל על עצמו את הדין.
"הוא יגיע בין ארבע לחמש," הוסיף בזריזות, לפני שמַחְלָה הלכה לארגן את הבית לכבוד ראש העיר.
לפני שיצא, השקיף ממרום משרדו שבעליית הגג על הרחוב שהשתרע תחתיו. הרחוב היה שטוף שמש כראוי לחודש אלול. אנחת רווחה בקעה מפיו. אלנבי היה מסופק מעבודתו, לאט־לאט ביסס את מעמדו כאחד מעורכי הדין הטובים בארץ המכרסמים והזוחלים. וחשוב עוד יותר, הוא היה מקורב לראש העיר.
אלנבי נפרד לשלום מאשתו ויצא לסידורים אחרונים.
אלה היו הבקרים בפיצה סיטי, שגרה מופלאה וחיים נהדרים. בחנות למטה מוכרים פיצה — ולמעלה סוגרים עסקאות.
***
בסוף היום ישבו כולם סביב השולחן שבסלון. הוא היה עשוי שיש איטלקי עמיד לכרסום, ורגלי עץ תות כבדות נשאו את משקל ארוחת הערב. סלטי הבית תוצרת מַחְלָה, שאר האוכל נקנה בהתאם למעמדם, כופתאות איכותיות, דגני בוקר בטעם פירות, ולקינוח — משולש פיצה טרי. את האוכל קנו במשלוח מהסופר השכונתי שנמצא לא הרחק מהם, אבל הרחק מעין אנוש.
"איך היה היום הראשון בבית הספר?" הפר אלנבי את השתיקה וכרסם עם שתי ידיו את דגני הבוקר.
"קל, אבא, המורה לנגרות הוא שוב וודי!" אמר דזיהו.
"למרות שאמר שיפרוש השנה לפנסיה," הוסיף שמריהו.
"פה סגור, שמריהו, זה לא מכבד," העירה מַחְלָה.
דזיהו צחק. "הוא תמיד אומר שזאת השנה האחרונה שלו, לסבא הזה אין מה לעשות מחוץ לבית הספר, אולי ימצא את עצמו בירושלים של מטה יום אחד."
עוזניהו היה היחיד שצחק, וכשראה שכולם רציניים — השתתק. אלנבי ומַחְלָה ניסו לשמור על בניהם רחוק ככל האפשר מירושלים של מטה, שהייתה מקום אפל שהחברה בה לא התאימה כלל וכלל למעמדם היוקרתי.
ירושלים הייתה בעבר עיר אחת, במיוחד מבחינת המכרסמים. רוב הזוחלים והמכרסמים חיו במעמקי האדמה, בעולם שלם משלהם. עולם שהיה כמעט שיקוף של ירושלים של בני האנוש. בעת הצורך הם היו עולים לפני הקרקע, מה שהיה כרוך בסיכון גדול. וכמובן, היו מי שחיו במקומות מסתור בתוך בתיהם של בני האנוש. באותם חורים, גומחות, בורות וסדקים שאף בן אנוש לא התעניין בהם, ונמנע מלהתקרב אליהם.
אפשר לומר שכיום ירושלים מחולקת לשתי ערים — ירושלים של מעלה, שבה חיים בני האנוש, ולצדם חיים בסתר המכרסמים והזוחלים. וירושלים של מטה — שאפשר להגיע אליה דרך הצנרת שמובילה אל מעמקי האדמה. שם חיים רק זוחלים, מכרסמים וחרקים, חופשיים לחלוטין מסכנות בני האנוש. למרות שתנועתם מוגבלת, כל מכרסם שגר בירושלים של מעלה יעדיף להישאר לחיות בצל בני האנוש, בפחד ובזהירות, מאשר לחיות בחופשיות אבל בצל שלטון אכזר ורע.
כיום המעבר מפני הקרקע למעמקיה בלתי אפשרי כמעט. אף זוחל או מכרסם אינם יודעים מהי הדרך. לפני שנים רבות, עקב מלחמה שהתחוללה במעמקי האדמה, השתנו פני העיר והדרכים בה, וכך הפכה ירושלים לשתי ערים. אלנבי הוא בן יחידי הסגולה שיכול לדעת את הדרך, שכן קיבל בירושה מאבותיו מפה עתיקת יומין, שבה משורטטת הדרך בין שתי הערים. אלנבי מעולם לא התאמץ לחקור את המפה. זה לא עניין אותו, ובעיקר הוא פחד והדחיק את המחשבה על המפה. הוא שמר אותה בתיבה מוצפנת בביתו, ולא סיפר על כך לאף מכרסם. הוא ידע שישנם סודות שעלולים לגרום נזק, במיוחד סודות משפחתיים.
אלנבי היה ראשון לשבור את הקרח שלפתע נוצר, והמשיך: "בקיצור, ישבתי עם חזאל וכל פמלייתו כאן בבית. אף בן אנוש לא שם לב לעוד שישיית מכרסמים שמגיעים באמצע היום, מזל שהם חושבים שהמרזב מקולקל. בסוף התברר שהסגן של חזאל פורש לקראת הבחירות בשנה הבאה, וחזאל רוצה אותי בתור אחד הסגנים!" אלנבי חייך, מה שגרר אנחת התפעלות משומעיו.
"ומה עם הבחירות? נראה לך שהוא ייבחר שוב?" שאל שמריהו.
"יעלו לך את השכר?" מיהר דזיהו לשאול.
"איזה יופי! האם זה קשור להתמחות שלך?" תמהה מַחְלָה.
"לא, אני לא אעסוק בעריכת דין, אבל אם נותנים לך קידום — תיקח. אני אמור לייעץ לו בעניינים כגון שיפור התעסוקה וצמצום האבטלה. אחרי הריסוס של בניין ג' בהמשך הרחוב, האבטלה עלתה. כל תפקיד מפתח לא מבייש את משפחת בר דור," אמר אלנבי והעביר את עיניו אל בנו עוזניהו, שנראה מעט כבוי.
"ולפני שנעבור לקינוח המיוחד לכבוד המאורע, עוזניהו, איך עבר עליך היום?"
עוזניהו הרים את ראשו מהצלחת ובחן את אביו ואמו.
"בסדר," השיב בטון מונוטוני וחזר לכרסם את ארוחת הערב שלו.
"איך היה היום הראשון של השנה האחרונה? רק בסדר?" תמה אלנבי.
"כן."
כל חייו היה עוזניהו ילד שאִתגר את הוריו, אך בשנה האחרונה הוא גם התרחק מהם, הסתגר בחדרו, טייל יותר עם חבריו. אבל אלנבי ומַחְלָה לא קיבלו באהבה את ההתרחקות שלו, וקבעו פעם בשבוע זמן משפחתי. עוזניהו תמיד חש מספר שלוש בבית, אחרי שני אחיו המוצלחים, שתמיד הגשימו את חלומותיהם של הוריהם ועמדו בציפיותיהם. גם מבחינה חברתית הם היו מאוד מוצלחים. לעומת חבריו של עוזניהו, שהסבו מורת רוח לאלנבי ולמַחְלָה. אלנבי מעולם לא התעקש עם עוזניהו כמו בימים אלה. תמיד היה מנסה לדחוף אותו קדימה, לפעמים קצת יותר מדי. אבל אחרי השנה האחרונה, הוא הבין שאם לא יסמן לבנו את הדרך, הוא יאבד אותה.
"או־קיי," אלנבי עזב לרגע את הכופתאות שלו ושילב ידיים על השולחן.
"ומה עם השנה הבאה, יש לך כיוון?" אלנבי ניסה לשוות לקולו נעימות, שלא צלחה.
השקט התגבר כאילו מישהו שאב מתוך חדר האוכל את הרעשים. עוזניהו ניקה את פניו כמה פעמים בתזזיתיות עם כפות ידיו. שמריהו ודזיהו היו לפתע עסוקים מאוד במזלג שנח נקי ליד צלחתם. מַחְלָה נאנחה והשפילה מבטה לעבר נעליה החדשות. אלנבי ניסה את כוחו פעמיים ושלוש, אך לשווא.
"דזיהו, אולי אתה תוכל לומר לי מה קרה?" לחש אלנבי לדזיהו, שסימן עם ידיו באוויר שאינו יודע.
אלנבי ידע שנגע בנושא רגיש, אבל גישתו בחיים הייתה שחייבים להתקדם גם אם כואב. מתחילת החופשה שאל את עצמו מה יעשה עוזניהו בשנה הבאה. מַחְלָה והוא דנו בכך עד השעות הקטנות של הלילה.
"עוזניהו, אני מדבר —"
פרוותו של עוזניהו התנפחה, זנבו התקפל ועיניו התגלגלו מעלה כך שהיה אפשר לראות את הכחול שמתחתיהן. "אני לא יודע, אבא! בפעם המאה מאז תחילת החופשה!"
"אל תגלגל לי עיניים! אני ואמא יכולים לעזור לך, עוזניהו, אם הכיוון שלך הוא כמו —"
"אני לא רוצה לעשות מה שאתה עושה, ולא רוצה ללמוד שום תואר מכובד באשר הוא! מכרסם לא צריך ללמוד את הדברים הללו. אני שונא את הלימודים ולא יכול לשבת עוד רגע אחד על ספסל, מרוצה?!" אוזניו של עוזניהו נטו אחורנית וראשו פנה לעבר אביו.
עוד לפני שאלנבי ענה לו, מַחְלָה ניסתה את כוחה. "טוב, עוזניהו חמוד, אולי תעזור לי להגיש את הקינוח?" הציעה, למרות שלא הייתה זקוקה כלל לעזרתו. עוזניהו שמח לקום מהשולחן ולעזור לאמו.
את הקינוח אכלו בזריזות, וכל אחד מיהר לחדרו. אלנבי נשאר להדיח את הכלים.
"נראה לי שקצת הגזמת היום, לא?" שאלה מַחְלָה מאחוריו.
אלנבי נשם עמוקות לפני שענה לה. "מישהו צריך לשים לב לילד הזה. את יודעת שבכל לילה, כבר כמה שבועות, הוא מטייל למטה בפיצרייה עם שני החברים הדבילים שלו?" אלנבי סיים לשטוף את הכלים והתיישב על הכיסא ליד מַחְלָה.
"לא יפה שאתה קורא ככה לחברים שלו, במיוחד שהם בני מיננו. ובכל זאת, מי הם שני ה'דבילים' האלה?" מַחְלָה קיוותה שלא תשמע את מה שהתת־מודע משדר לה.
"אליפז ותמנע. כן, מה שאת שומעת." אלנבי שילב ידיים, מצפה לראות את תגובת אשתו.
פניה של מַחְלָה החווירו מעט, שפמה נרעד קלות. היא שמעה רבות עליהם מעוזניהו וגם משאר ההורים. עוזניהו הִרבה להסתובב איתם. בתחילת התיכון הם עוד היו נסבלים, שובבים בגבולות הטעם הטוב. אבל בשנה האחרונה ההתנהגות שלהם החמירה, ואחרי שביצעו מעשי ונדליזם בבית הספר, המנהל סילק אותם לצמיתות. אך עוזניהו המשיך להתראות איתם למרות אזהרות הוריו.
"אני חושבת שפשוט נמשיך לעקוב מקרוב ומרחוק בזהירות, נשאל את המורים איך ההתקדמות שלו. נדבר בעיקר עם אליצפן, למורה הזה יש השפעה טובה עליו. נשאל את שמריהו ודזיהו אם הם שמים לב למשהו חשוד. צריך גם להרפות ממנו לפעמים, הילד קצת שובב — זה הכול." הכינוי "ילדים" תמיד יהיה שגור בפיהם של מַחְלָה ואלנבי, גם כשיהיו סבים.
מַחְלָה דיברה ברכות: "כבר אמרתי לך כמה פעמים, להיות אבא זה לא לנהל תיק בבית המשפט. לא כולם יצאו בדיוק כמוך, אל תהיה קשה איתו. אני בטוחה שהוא יחליט את ההחלטה הנכונה בסופו של דבר ויביא את הכבוד הראוי למשפחה."
"או־קיי, בסדר," גופו של אלנבי התרפה בכיסא. אבל בתוכו לא היה מסוגל לראות את בנו סוטה מהדרך שסלל לו במשך השנים. מוחו היה מוצף מהיום המתיש. מַחְלָה חייכה חיוך קל.
"כדאי שנלך לישון, מחכה לנו שבוע עמוס," הוסיף אלנבי, ולא ידע כמה עמוס יהיה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
