רואה אחרת

אני מציאות צנועה,
בת זוגו של חלום גדול

השנה מלאו לי עשר אצבעות, חשבון מורכב יותר, שתי ידיים. בשנה הבאה אתחיל באצבעות הרגל האחת למנות את שנות קיומי. בכל זאת, זה בכלל לא מפתיע, ולא עשוי להפתיע איש, שהמבוגרים חושבים כי אני עדיין ילדה. עבורם, לא פחות ולא יותר, אני ילדה ונכדת הכוהן דניאל סאו־מהון. זה מצחיק שכך קוראים לי, שיהיה כך. אפילו במאמץ עצום אי אפשר לתאר וּודאי אי אפשר להבין מה זה הדבר הזה שנקרא נכדת הכוהן, ולמעלה מזה, מה זה הדבר שנקרא ילדה, פעולת לידה כאילו. הרי כולם נולדו, גם הזקנה שבזקנות נולדה. מדוע היא מפסיקה להיות ילדה ומתי בדיוק חדלה ילדותה? לסבתא שלי, למשל, בילדותה היו שתי שיניים תחתוניות, כך היא סיפרה. היום אפילו שן אחת אין לה, חך בלבד. הרבה ילדה היא עכשיו מילדותה, אבל כל הזיוף הזה הוא המצאה של המבוגרים, אין מה לעשות נגדו מלבד לתהות ולצחוק.

בחיי המבוגרים אומרים כל כך הרבה הבלים שיוצרים עשן כבד בראש הילדים. אני רק בת טיפש־עשרה, כבר עשר טונות עשן מלא ראשי, עשן מתאדה, עשן מתגבש, והנה עבור אנשים אני גם ילדה מדברת כמו מבוגרים. מאמץ נורא גדול עשיתי למנות את כל ההבדלים האפשריים בין דיבור מבוגר לדיבור ילדה, או אם תרצו דיבור ילד. אתם חושבים בטח, אם אתם מבוגרים בכלל, יש הבדל עצום. אני אומרת לכם: אין ולו קורטוב של הבדל. הילדים והמבוגרים מזיזים שפתיים, מפיקים קולות, יוצרים צל באור היום, הופכים לישות אחת מאוחדת בלילה וזהו. עבור אנשים אני גם ילדה רואה אחרת, ככה אומרים. אין צורך לעשות אפילו מאמץ זעום כדי להסביר מה הדבר הזה שנקרא רואה אחרת.

בכל אופן כל השמות מובילים לתוצאה אחת בדוקה: בלבול. כל הבלבול הזה נוצר משום שאנשים רואים אותי כילדה זעירה אשר דמיונה נודד מחוץ לכלוב השגרה של המבוגרים. אולי אתם חושבים שאני ילדה משונה כהוגן. זה לא הוגן אם תחשבו כך, כי אתם לא מכירים אותי עד תום. חכו, עוד תכירו אותי, אני ילדה המבקשת שתמצאו אותי אצלכם במרכז או בפינת הלב.

אני לא רק ילדה, אני ילדה שהמבוגרים מדברים בלחש בנוכחותה. המבוגרים תמיד מדברים בלחש, אבל לחישתם הזועקת מחרישה את תוף אוזני. שנת הבוקר שלי תמיד מופרת על ידי הרבה צרחות, התלחשויות וצריבות, על ידי קריאת הגבר השחצני, שלקח לו תפקיד של מעורר עולמי, על ידי קרני השמש החודרות בעד הסדקים של הבית הישן והמט לנפול (מה שסבתא קוראת לו הבית הזמני, אף שלא היה בית קבוע יותר ממנו. היא גרה בו כבר שמונים שנה) וצורבות את בשרי ומוצצות את דמי; על ידי צרחות של תינוקות, שהאימא העצלנית שלהם שכחה לתחוב ללועם את פטמותיה; על ידי צרצור של גוזלי הצרצרים שהלכו לישון בלי לאכול ארוחת לילה, משום שאימהותיהם נלכדו ברשת המלכוד של עכביש והפכו בעצמן לארוחה; על ידי אורחים בלתי מוזמנים שמגיחים לביתנו דווקא בשעות הבוקר המוקדמות, רק בשביל להגיד דברים חסרי ערך ומשמעות כמו שני האנשים שהגיעו לשכנתנו בשבוע שעבר כדי להגיד לה שאימא שלה נפטרה. השכנה הבלתי מתחשבת בשנת הבוקר הנעימה שלי פרצה בבכי מזמר וגרמה לי לקפוץ ממיטתי ואף ליפול לרצפה ולהיחבל בברכי. יצאתי החוצה, במעין מחאה אצילית הרעדתי את כתפיי, רקעתי ברגליי, שלשלתי את לשוני כמו זיקית, היא בכלל לא שמה לב עליי. זה הרס אותי לגמרי לראות אותה מתגלגלת ומתהפכת על האדמה, פושטת זוג ידיה השמיימה כמו מבקשת להוריד את האלוקים ממקום מושבו ולהציג שאילתה בפניו, ומורטת את פניה כמבקשת להעלים את דמותה שאולי עשויה להזכיר לה את אימה שאיננה עוד.

כל הטרדות האלה, גוזלי שנת הבוקר הנעימה, שתקו הפעם ברוך השם. אבל בטח אתם יודעים, ואם אינכם יודעים כדאי שתדעו, כי בכל מקום שרעש שותק, בא רעש אחר. העולם לא מתקיים בלי רעשים. והנה פתאום באמצע שינה ערבה של הבוקר, חודרים לראשי לחשים. שני מבוגרים, סבא וסבתא, מתלחשים בקול עמוק. הקולות העמוקים האלה נשמעים כמו שריקה. בחיי, המבוגרים מדברים בשריקות, שפת השריקות. השריקות כל כך עמוקות, שאפילו בן אדם שמת לפני מיליוני שנים וקבור עמוק־עמוק בבטן האדמה מסוגל לקלוט אותן בשכלו החלוד ולתהות בינו לבינו עצמו, כי בזמן שהתהלך על האדמה בזוג רגליו, בני אדם עוד דיברו בשפת מילים, ועתה בשוכבו מתחת לאדמה בני מינו שינו את שפתם, מדברים בשפת השריקות. מעניין לדעת אם גם הפסיקו לצעוד על שתיים והחלו לעופף באוויר כמו ציפורים, ואולי איבדו את המגע המקודש באדמה בכפות רגליהם.

מכל מקום לא צריך לעשות מאמץ נפילי כדי להבין את הלחישות של המבוגרים. מה שמצחיק הוא שהמבוגרים מתלחשים רק אם הם זוממים לעשות משהו נורא חשוב בעיניהם, שאסור לחשוף אותו לאנשים אצילים, שהם חושבים אותם לילדים. לכל הדעות זו בהחלט התנהגות עלובה, אפילו מגונה מאוד־מאוד. למרות שהמבוגרים נוקטים הרבה תחבולות, מעיניהם נסתר דבר אחד: הם לא יודעים כי הילדים לא רק להוטים לדעת אך ורק את מה שהמבוגרים מנסים להסתיר, אלא הם גם מבינים טוב יותר את לחישותיהם הסודיות מאשר את דיבוריהם הגלויים. לפעמים עובדה זו מחוללת בליבי תחושת אושר עילאית.

אני שומעת את הלחישות מתוך שינה. אני יודעת על מה מתלחשים סבתא וסבא. בלילה נכנסו זוג מלאכים לביתנו. ברוב טיפשותו, סבי הדליק אור עששית והפך את המלאכים הנאצלים לשני נזירים עלובים, ומרוב בושה וכלימה השניים ברחו מהאור המפשיט ונבלעו אל תוך החושך האציל העוטף אותם בגלימת מלאכים שחורה. עתה המבוגרים האלה, בני־אנוש מרודים וטרודים, רוקמים מזימה באור היום. כדאי להם לחשוב ולפעול בלילה, בשעה שבה יורדת השכינה אל האדם ורוחו מתרוממת ומגעת לדרגת המלאכים ויונקת קדושה מהילת אלוקים העוטפת את היקום כולו.

אבל מה שמצחיק אותי עד פיצוץ שלפוחיות הוא, שאף שהמבוגרים עומדים בפתח בור־פעור־פה, הם אף פעם לא מפסיקים לחלום בלחש אפילו על הדברים שרק הצעירים יכולים אולי להגשים אותם. הסבתא שלי למשל היא אישה חסרת תקנה. גם אם יקימו בכל ארץ החבשים מוסכים לחילוף חלקי גוף האדם, איש לא יצליח לתקן אותה, בגלל זה ורק בגלל זה אני אוהבת אותה עד כדי כך שבא לי לפרוש מעל לראשה סדין רחב היקף מפלדה כדי שלא יראו אותה בשמיים ויחשבו חלילה שהיא זקנה מדי, וכדי שהשמש לא תצרוב את גופה ולא תזרז את נבילתו, וכדי שלא תחלוף ותבוא רוח רעה ותשאב נשמת אפה.

סבתא מסוגלת להתבונן בנער ורדרד השפתיים בדיוק כמו שאני מסוגלת להסתכל עליו. ההבדל בינינו הוא זניח, בעוד שאצלי מתפוצצים ניצוצות לוהטים של רגש אהבה בין עפעפיי, וסחף ספונטני עשוי לגרום לי לשרוף את בשרי, עצמותיי ונפשי באש החטא הבוערת בקרבי; אצלה הרסיסים הדלים נרטבים בדמעות קדמוניות כאלה שרצו לזלוג בעידני־עידנים, ומשום מה נותרו קפואות באחד התאים העמוקים במוח. היא מסוגלת לרוץ איתי בשדות הסרפדים הרחבים יחפה גם אם הריצה שלה דומה יותר לזחילת טנקים ישנים באדמה בוצית. היא חולמת חלומות גדולים כמו אדם ששם את פעמיו הראשונים והנמרצים בפתח העולם הזוהר מאשר אדם הפוסע בכבדות בשעלים מאספים אל הדמדומים.

נפילית היא הסבתא שלי לכל הדעות ועושה מעשים נפיליים ונפלאים. פעם אחת אחי המגודל נשא לאישה איזו ילדה זערורית, משום שזו הייתה הילדה היהודייה הזרה היחידה שנותרה בשכונה, כל היתר היו גדולות, קטנות, נשואות. מין תחרות הייתה בחטיפת ילדות יהודיות חפות מקרבת דם. לילדה זו היה חזה דומה ללוח עץ שעליו חותכים בצל או לפנים של אדם שאלוקים שכח לתקוע לו אף. עיני אחי נדדו אחר תנועותיה של הילדה, דשדש סביבה כמו כלבי־ים בכבדות והזיל ריר כמו כלב של קבצנים קמצנים, חמד אותה כמו הייתה קרמבו בגביע תלוי ומיטלטל באוויר. נדמה לי שאצלה לא ראה ילדה בוסרית, אפילו לא ילדה־אישה, כי אם אישה בשלה, המסוגלת לכבות את תשוקתו הלוהטת ככבשן.

יום אחד הוא בא אל סבתא מאולף ומכשכש בזנב שאין לו. סבתא, בשם אהבת נעורייך, שלחי נא אליי אשתי הלילה, התחנן. הילדה היא ילדה, אשתך לעתיד, אתה מורשה לקחתה הלילה, אבל אל תנהג בה כאישה, לחשה סבתא, ואני העמדתי פני תמימה כאילו לא שמעתי, אלו הם דברים סתומים, אבל ברורים לגמרי.

אני מעדיפה לישון עם יווב־סרה, ביקשה הילדה הזערורית הזאת ונצמדה אליי, כמו הייתי עמוד תומך קנוקנת גפנים. עמדתי למשענתה איתנה, ואף העמדתי פנים כאילו שאני מסוגלת למנוע מכל אשר מבקש להרוות תשוקתו מיינה, וקנוקנת גפנים היא. המבוגרים פרשו והתלחשו ביניהם ושבו אלינו כדי להגיד לנו בקול רם את מה שהתלחשו עליו כרגיל. בתי, יווב־סרה תלווה אותך, הציעה סבתא, גוחנת אל הילדה הזערורית. בסדר, אמרה הילדה בצהלה גדולה. אני גם הסכמתי בהנהון ראש, כי בלילה ממילא כולם הופכים לישות מושלמת אחת בחסות החושך האציל.

ילדה־אישה זאת פרצה בשמחה, היא אהבה להיות איתי תמיד. הלכנו, הגענו למיטת־חצר של אחי המגודל. תפקיד מלוות ילדה־אישה מצא חן בעיניי, אבל בין הנחיריים של אחי נפלטו גיצי־אש, הוא נהם כמו שור זועם, החזיק בעוצמה בזרועותיה הדקיקות של הילדה הזעומה, עופף אותה מעל ראשו כמו תרנגול־כפרות ודחק אותה אל הקיר, ובה בעת דחף אותי בפראות החוצה. אני נפלטתי ממיטת הבעילה כמו תרמיל מבית הבליעה. הילדה המסכנה צווחה צוויחה איומה ואחי הניח את כפות ידיו האיכריות על שפתותיה החלביות. היא השמיעה קול מתפוצץ בתוך גרונה שנבלע אל תוך בטנה; ואני שבתי אל בית סבתי וחשבתי על הנער שראיתי פעם בחשכה בחצר ביתו יושב בגינת הפלפלים הירוקה של הוריו. הוא בא ונמהל בתוכי ואני בתוכו.

פעם אחרת סבתי וסבי התלחשו ביניהם. זה היה בזמן שהגיעו אלינו בהפתעה שני חיילים חמושים בנשקים מאריכי מחסניות ומותניהם נראו כאילו נגוסים בלועות תמסחים. גם אז המבוגרים האלה רצו להסתיר את מזימותיהם מהילדים, אבל באותו זמן ישבתי מתחת לשולחן ושמעתי את כל התחבולות והמזימות.

אולי ננדב את ראובל! לחשה סבתא.

סבו כוהן, עובד אלוה, מפרנס יחיד במשפחה! לחש סבא.

אולי ננדב את איוב! לחשה.

יתום מהוריו, מפרנס ומגדל אחיו ואחיותיו! לחש.

אולי ננדב את מספנט! לחשה.

אחיו עובד ממשלה, יתנכל לנו! לחש.

אולי ננדב את האיש הזר שמצא מפלט בביתנו! לחשה.

נידרש לתת דין וחשבון בשמיים! לחש.

אם כך את מי ננדב?! שאלה סבתא בלחש זועק.

נקריב את נכדנו, יחידנו ואהובנו דוויט, ענה בלחישה.

סבתא השמיעה קול חנוק, כנראה סבי הניח את ידו על פיה. קיבתי התערבלה, כיס המרה שלי נקרע והקאתי רוק מר בתוך הבטן. אמרתי בקול רם: אלוקים, למה המבוגרים מתלחשים כל כך הרבה בשביל לקבל החלטה מטומטמת כזאת?! זה עתה נפלט קול רם מפי, והרגשתי עצם קר נצמד למצחי, יד רועדת מתוחה מחזיקה מוט עבה וזוג עיניים רושפות אש נעוצות בי. השולחן הוסר מעליי, סבתא וסבא שלי פלטו יחד איזו שטות חסרת משמעות ופשר, שכמעט גרמה לי לפרץ של צחוק. במצבים האלה המבוגרים נגמלים ממחלת ההתלחשות שלהם. הם רעדו, לא הבנתי כלום מה נכנס בהם, מה מזעזע אותם מבפנים, ואני הייתי רגועה ורק מיששתי באצבעותיי את החתימה הבשרית המעוגלת והיפה במצח שלי וחקרתי בסקרנות את הפה הפעור של המוט המזדקר מול פרצופי.

אל תפגעו בילדה שלנו, קחו את נכדנו דוויט, התחננו שני המבוגרים בקול רם. הפעם הזאת, באותו זמן לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לחיות או למות. פשוט הם פלטו בבת אחת את כל מה שהתלחשו עליו כל הזמן.

הנכד שלכם הולך לשרת את המולדת. זו זכות ששמורה לאזרחי המדינה הנאצלים, ועל כך אתם רק צריכים להיות גאים, אמר החייל הרגוע שנראה לצידנו. אין זה מספיק להתגאות, הם צריכים לצהול ולרקוד, השיב חברו החייל שנראה כמו כלב חולה כלבת, כל הזמן מסתכל עליי וריר זב בין שפתותיו הכלביות, ואצבעו משחקת בהדק נשקו, אצבע חסרת מנוחה, וקנה נשקו פעור פה, למול פרצופנו מתרברב.

החייל הרגוע התחיל לרקוד ושלח אלינו מבטים ידידותיים. הסבתא שלי, איזו אצילית היא, התחילה להרעיד את כתפיה הצפודות, ואף עודדה את סבי שעמד כמו הר שלג להצטרף אליה לחגיגה. החייל הבלתי רגוע לא אהב לראות את סבי מתמהמה, הניף את נשקו וניסה לחבוט בו בראשו, אבל הנשק נתקל בכד התלוי בקורה, שבתוכו תוחבים פתקי משאלות וכל מיני סודות של מבוגרים, והשברים התפזרו לכל עבר. שבר אחד שבר את ראש החייל הפראי, הדם הניגר בצדודית פרצופו כיסה את עיניו. דמו בעיניו. החייל לצידנו הורה לנו לשכב, כי החייל הפראי ירה לכל עבר, הכדורים שרקו מעל ראשינו ואש רושפת אלימות חוררה את קירות הבית. קרני השמש חדרו בעד החורים, ואני הרגשתי כאילו להבי חץ החמה ננעצים בגופי ומשפדים אותי בתוך כבשן.

פתע חשתי רצון עז לאסוף את כל הפתקים שהתעופפו מהכד השבור, לברוח לאי בודד ולקרוא בהם בשקיקה ולחשוף את כל הסודות של המבוגרים. אבל היה פיתוי אחר שלא יכולתי לעמוד בו, התרמילים, התרמילים הלוהטים נערמו על הרצפה. אספתי אותם והרחתי את אבק השרפה המשכר בשקיקה גדולה. בעודי מתענגת מריח החיים הנפלאים, סבתא הספיקה לקרוע חתיכת בד בקצה שמלתי, סמוך לירכי, וחבשה את ראשו החולה של החייל הפראי. פיסת הבד הלבנה הפכה מהר־מהר אדומה מאדום, קצה אחד שלה נוטה אל זווית פיו של החייל. הוא מצץ אותה ונעץ מבט בירכי החשופה עד שרסיסיו הקרישו ונעצמו עיניו. הדם יצא לו מראש, ונרגע.

החייל הממושמע בצד ימין והחייל הפראי בצד שמאל וביניהם אחי דוויט הלכו אל המקום הלא נודע. אחי בר־מזל ואני פחות. הוא הכיר אותי עשר שנים תמימות, אני מכירה אותו שבע שנים, שלוש השנים הראשונות חלפו להן בלי להותיר בראשי אפילו שמץ של זיכרון. אני מעדיפה אותן מאלו שיחליפו את אחי, אחי אין עתה, השנים בראש מחליפות אותו, לעולם לא יחליפו אותו, לעולם לא.

ודאי שמתם לב כי הדרך היחידה להכיר טוב־טוב את המבוגרים היא דרך התלחשותם הרועשת ודרך הרעש הגדול שבא אחר כך. הפעם הזאת, בבוקר הזה, סבתא וסבא התלחשו ארוכות ולא קרה שום דבר גדול, שום דבר מרעיש. סבלנותי פקעה ועל כן ניתרתי ממיטתי וניגשתי אליהם, נשקתי ברך סבי וחיבקתי צוואר סבתי. שני המבוגרים האלה הפסיקו להתלחש והתחילו לדבר על הנושא שלא חשבו עליו מעולם. כשאנשים מבוגרים מדברים על נושאים שלא חשבו עליהם, עיניהם נראות כאילו איזה כוח כמוס דוחף אותן מבפנים והן עומדות להיפלט החוצה, אבל לא מוצאות שום מקום בעולם לנחות בו. במצבים האלה כל נושא שהילדים מציעים לדון בו נשקל בכובד ראש וזוכה להתעניינות גדולה במיוחד. משום כך ניצלתי את המצב וסיפרתי בפרוטרוט את אחד החלומות הכבירים, שלא חלמתי בלילה, ועשה רושם שהם הקשיבו לי בריכוז דעת אף שאיזו חרדה קיומית כמוסה כרסמה בהם עמוק בפנים.

ציפור כבירה נשאה אותי הלילה על כנפיה אל גן עדן בתולי. פרוות שחורות ולבנות מכוסה הציפורה, רוחות הפורצות ממערב מורטות את שערותיה; רוחות המנשבות ממזרח שותלות שערותיה, והציפורה לעולם נותרת שעירה ונהדרה. תוך כדי שאני מספרת את החלום הכביר שלי והמבוגרים מגלים קשב רב, הסתנן לאוזניי ציוץ נדיר ומוכר. היא הגיעה! צווחתי באופוריה אדירה וחצי מאולפת.

מי הגיעה? שאל סבי. רק אלוקים יודע מאיפה המציא את היכולת להיות מופתע בעולם השגרה של המבוגרים.

ציפור אסתרי,1 מבשרת הגאולה! השבתי בהתפוצצות של נערה.

היא מגיעה שנה אחר שנה, השיבה סבתא באדישות המתישה שלה. בכל זאת נצצו עיניה בתוך המאורה העמוקה שלהן. נלך בעקבותיה, הצעתי ככה סתם בשובביות נערית מפעימה.

לא נוכל ללכת אחריה, השיבה סבתא בלי לציין מה המגבלה. אם למשל הייתה אומרת, הציפורה עפה ואנחנו הולכים, ההסבר היה מתקבל, אבל אפשר היה למצוא פתרון אציל. אבל אצל המבוגרים, אם פעם ידעו שאין פתרון למגבלה, תמיד אין פתרון למגבלה, המגבלה נשארת קפואה במוחם.

נלך אחריה, אלמד אתכם לשמור מרחק חד־ראייתי, אנחנו רואים אותה והיא לא רואה אותנו, הצעתי. אולי בכל זאת צריך להזמין הרופא, הציעה סבתא. סבי לכסן אליה מבט, הוא לא אוהב לחשוב שאני בלתי שפויה.

אנחנו מאחרים לתפילה, כבדי את אסתרי במים ובשעורה ובואי אחריי לבית התפילה. הביאי איתך את ספר התפילה, אמר סבי והלך.

לא רציתי שהציפורה תתרגל למים ולמזון, הבאתי לה טיפה זערורית של מים מהולים במרור ופירורי לחם מעופשים. אסתרי טבלה את מקורה, הרימה את ראשה השמיימה ובלעה את טיפות המים, ובתקתוק זריז חיסלה את פירורי הלחם. האם גם הציפורה הזו כמו יהודים תתאהב בחיים השנואים לה? הרהרתי בתוך תוכי.

אסתרי, הגיעה שעת הגאולה? שאלתי.

ציץ, ציץ, אמרה אסתרי, ניתרה ממקומה והתיישבה על ספר התפילה התלוי בפתח הבית.

מה הכוונה שלה בציץ? תהיתי. חשבתי לעצמי מדוע סבי וסבתי, שפגשו באסתרי שנה אחר שנה, עדיין אינם יודעים את שפתה. עתה היה עליי לגלות את המשמעות של המילה ציץ, הייתי משוכנעת מעבר לכל ספק כי כל שנה אסתרי מצייצת, מנסה לבשר משהו חשוב ואיש אינו מבין אותה. ניגשתי לבית האלוקים, בידי ספר התפילה ובראשי ציוץ אסתרי. המבוגרים היו שקועים בתפילה חרישית ומתלחשת, שופכים את הלב, כולם נשמעים כפושעים שמבקשים לטהר את שמם מכל פשיעה או שמבקשים מחילה מגזר דין מוות.

שוב ושוב אמרתי לעצמי, ציץ. אבל המבוגרים קראו לי לשתוק, הביטו בי כאילו הייתי ילדה משוגעת. אחרים חייכו אליי בקנאה, הם יודעים כי עשיתי פחות פשע לאנושות ולא צריכה לתת דין וחשבון. אולי פעם אחת עשיתי איזה פשע זערורי. איש אחד, ידיו מגואלות בדם, הגיע בריצה בשדות הסרפדים הפתוחים המשתרעים מול ביתנו. נושף ומתנשף נכנס למחילה והסתתר. מאוחר יותר הגיעו אלינו ארבעה אנשים יפים ונעימים, הפנים שלהם נראו כי יצאו מתוך רמץ, עיניהם מבקשות להיפלט מחוץ למושבותיהן, כל הגוף שלהם עמוס בכל מיני נשקים. ראיתם איזה איש מפוחד רץ, הולך, זוחל או מסתתר? שאל אחד מהם. כל המבוגרים כרגיל התחילו להתלחש ביניהם, הם הביטו בי בחשש. אני יודעת מה המשמעות של המבטים האלה, ואז עשיתי את מה שמתבקש לעשות על ידי כל אדם מהוגן. חשפתי את האמת, הרמתי את היד שלי, סבתא כופפה אותה, שוב הרמתי אותה, זקרתי את האצבע הנהדרת שלי ישר לפתח הבור, לא לחשתי ולא אמרתי כלום, רק הצבעתי. אחד הגברים כרע ברך והצמיד את ראשו לבטני ונשף נשיפה חמה, קם, נשק לי על המצח ורץ אל הבור, והשלושה האחרים הזדרזו אחריו כאילו אפשר לו לאדם בתוך אדמה לקום ולברוח.

ארבעה גברים יפים ואמיצים עמדו בפתח הבור, קודם התלחשו ואחר כך קראו בקול רם, צא מהבור! צא מהבור! אנשים שנמצאים בתוך אדמה אף פעם לא מדברים. גם אם מדברים, איש מעל פני האדמה אינו מסוגל לשמוע אותם, ואם ישמע אותם ייחרד ויברח. משלא נתקבל מענה באדמה, האיש שנשק לי בטבור ירה כדור אחד בפה של הבור, הבור בלע את הקול ואת הקליע. האיש היפה והנהדר שנשק לי בבטן! קראתי. סבתא ניסתה לחסום בכף ידה את הפה שלי, אבל הקול הבלתי מתלחש, הצלול והרם שלי כבר הגיע לאוזנו. הוא הורה לסבתא, עזבי אותה, היא רוצה להגיד משהו חשוב שיעזור לנו לחלץ ממוות ודאי את האיש בתוך אדמה.

בדיתי סיפור. שמעו והקשיבו, אמרתי, שועל ערמומי היה בשכונה שלנו, ביום נעלם, בלילה נמצא, אפילו בא לביתנו וטרף את כבשינו באצילות מעוררת השתאות. בוא אחריי, אמרתי לסבי לילה אחד אחר הישמע חנק הכבש. הולכתי אותו אחר הדם שהשועל צייר באדמה עד שהגענו ליצירת המופת — פתח הבור, ובו ציור הדם היה עשיר ויפה יותר, דם, שערות ועצמות. כל העצמות, השערות והקרניים דחפתי אל תוך הבור, הצַתי אש גפרורים נהדרת, עשן עבה היתמר בפתח הבור, שועל משתעל יצא וברח זוהר אש. הגבר היפה והאמיץ בא אליי בריצה וכרע שוב ברך, הפעם חנק את מותניי הרזים בזוג ידיו עבות והנהדרות ונישק את הטבור שלי, הביט בי מלמטה, הבטתי בו מלמעלה, קם והלך לבור ועשה עשן. אבל איש מעושן משתעל וזוהר אש לא יצא מהבור, וזה כמובן הרס אותי לגמרי. מלבד מקרה אציל זה, הייתי מעורבת במקרים אצילים נוספים, אבל אין לי חשק לספר עליהם. מכל מקום, לכל הדעות מה שעשיתי הוא מעשה אציל. אם מישהו יחשוב לרגע כי מעשה זה הוא מעשה פשע, צדיק בארצנו ובארצות אחרות לא יימצא ואף לא אחד, כי אם רשע ושקרן.

כרגיל סבי נעל את התפילה במשפט השגור בפיו: בשנה הבאה בירושלים. המונים חזרו אחריו כמו תוכי, בשנה הבאה בירושלים. הערפול התבהר, הפור נפל ופענחתי את שפת אסתרי. הבנתי הבנה כבירה את המילה בת שלוש האותיות, הבנתי את שפת אסתרי. רציתי לבשר בקול כביר לאנושות: אדם מבין את שפת הציפור באיחור של שנה אחת בבניין הזמנים, ומעתה ואילך הוא יכול להבין את משאלותיו שלו כהוגן ולהגשים אותן. אבל פתע פתאום הדבר נראה לי כביר מדי לבטאו בקול רם לכולם; היו שם ילדים, נשים הרות, זקנים חולמניים. היה עליי לעלות לעמדת התפילה המוגבהת סמוך לארון הברית היכן שסבי נמצא. פסעתי באצילות נסיכית, עליתי בכבוד מלכים אל בימת התפילה. סבי הושיט את ידו, אחז בזרועי, אימץ אותי אליו. עמדתי על קצות בהונות רגליי ולחשתי לחישה בתולית כהוגן אל תוך אוזנו, סבי, בכל משפט בשפה אנושית משולבת מילת ציפורים בזמן הווה. המילה זו יוצרת מחסום תקשורת והבנה בין בני האדם לעוף השמיים. במשפט הנצחי שהגית בו יומם וליל, בשנה הבאה בירושלים, המילה "הבאה", בשפת בני אנוש היא מיוחסת לשנה הבאה באמת, מבטאת עתיד מתיש, אין־סופי, קובר מיליוני יהודים חולמניים בארצות נוכריות. ברם בשפת אסתרי, היא נמצאת שלב אחד אחורה בבניין הזמנים, משמע משמעותה היא: הזו. לחשתי לחישה משחררת, לחישת דרור, לחישת חירות. בלי עזרתי, סבי לחש באופוריה, לא בשנה הבאה, כי אם בשנה הזו בירושלים. פשוט במשפט אחד הוא תיקן את כל היהודים התועים בין אומות העולם והטועים במשאלותיהם במשך דורי דורות. הפעם לחישתו נשמעה לי ערבה לאוזן ונעימה למשמע. אהבתי את הלחישה שלו, הלחישה הזו השכיחה מליבי את כל הלחישות המחרידות ומדירות השינה מעיניי.

ואחזה בפני סבי נוגה הילה קדושה ועיניו, ניצוצות בהן מבצבצים. זה וזה צמודים עמדנו בדרגת אדמה שווה בקדושתה, פנינו אל הקהל, חזנו פועם ונפעם. פתע סבי פנה אליי והורה לי, מה שנתגלה לך ומה שלחשת לי כאן ובזמן הזה, בשרי בתי בת קול בקול נישא לקהל ישראל. מעתה ואילך בישרתי בקול כביר למתפללים בני עמי ביתא ישראל, אל תגידו בשנה הבא בירושלים, כי אם השנה הזו בירושלים. הקהל הביט בי במורא גדול כאילו הייתי משיחם, רכובה על חמור חסר צבע, חמור כל צבע. זה שאחדים מהם בהו בי בצורה מוזרה ובחשד כהרגלם לא הדאיג אותי כלל ואף לא עורר בי תהייה או צחוק. כי אני יודעת, נפל דבר היום: סימן או אות החודרים לתודעת אנשים, לא משנה אם הם אמיתיים, כוזבים, כל הסימנים, השקריים והאמיתיים, מתמזגים יחד כנחלי מים דלי זרמים, מתגבשים לזרם נהר גדול והופכים אנשים חולמים לאנשים פועלים.

הקהל פרש מבית הכנסת, איש־איש אץ ושעה לביתו, זה ימכור ודאי רכושו, זה יתיר נדרים, זה ידאג לזרז את שובם של בני משפחתו השוהים מחוץ לביתם, איש־איש בהכנתו ישקוד לקראת הפיכת חלומו למציאות. אבל אני, פתע פתאום חשתי חוצה נהר שמעולם לא דרכה בו כף רגלי ועומדת בגדתו השנייה הרגועה ומביטה אל הגדה הקודמת והגועשת. כל הילדים בבית הכנסת נועצים בי עיניים, חשד ואשמה רואה בין אישוניהם התמימים. אחד מהם בכלל הפשיט מעליי את כל הזיהוי: בת כוהן, מדברת כמו מבוגרים ורואה אחרת. אפילו לא ניסה ללחוש, הוא אמר בקול ברור וצלול ורם, אתה שם לב, בת כוהן הפכה לבוגרת, היא התלחששה, מתלחשת ותתלחש. זה גמר אותי, הילדים האלה אף פעם לא מנסים להבין את המבוגרים. הגידו לי אתם, אנשים המהוגנים, איך אפשר למסור בשורה הופכת סדרי בראשית בקול רם להמונים? צריך ללחוש, הכרח ללחוש, חובה ללחוש קודם ורק אחר כך לומר בקול רם לכולם את מה שמתלחשים עליו כל כך הרבה זמן. כעת אני מבינה היטב כי להתלחש זה כמו לדגור על הביצים בסבלנות עד שבוקעים אפרוחים בריאים, עד שהסוד מצמיח כנפיים וחג מעל ראשי אנשים, ואנשים מוכנים די הצורך לקבל את נחיתתו של הגוזל, להכיל אותו ולפעול בהתאם לבשורתו. בכל מקרה, אומרת אני, סבי וסבתי בעבורי הם חלום אחד גדול; בעבורם אני מציאות. וזו כמובן, לכל הדעות, הזוגיות הנהדרת של החלום והמציאות. אני מציאות צנועה, בת זוגו של חלום גדול של אבות אבותיי.