תיאוריה סופית ואינסופית
פתח דבר
רות גינזבורג
"תיאוריה זה דבר טוב מאוד, אולם אין היא מונעת מהעובדות להתקיים".1
- "אתה מדבר סרה בפסיכואנליזה?".
- "לא בכל יום. לפעמים אני מדבר עליה רעות ולפעמים טובות, לסירוגין, אדוני המהנדס".
- "איך עליי להבין את זה?".
- "הפסיכואנליזה טובה כשהיא מכשיר בידי הנאורות והתרבות, טובה כל עוד היא מערערת אמונות אוויליות, מפרקת דעות קדומות טבעיות וחותרת תחת הסמכות. במילים אחרות, היא טובה בכך שהיא משחררת ומעדנת, הופכת את האדם לאנושי ומכשירה עבדים לחירות. היא רעה, רעה מאוד, כל עוד היא בולמת את העשייה ופוגעת בחיים בשורשיהם, ללא יכולת לעצב אותם. האנליזה עלולה להיות דבר דוחה, דוחה כמו המוות, שהרי אליו היא משתייכת בעצם - קרובת משפחתו של הקבר והאנטומיה המאוסה שלו...".2
הדברים שתומאס מאן האירוני שם בפי גיבורי הר הקסמים ערב מלחמת העולם הראשונה אינם מבטאים בהכרח את הערכתו שלו את הפסיכואנליזה, אך מבטאים יפה את האמביוולנטיות הספקנית שחשו כלפיה לא מעטים בשנים שבהן פרויד ניסח את התיאוריה שלו בחיבורים שבאסופה שלפנינו.3 טובה ורעה, מושכת ודוחה, בונה ומפרקת את האדם ותרבותו, בין החיים לבין המוות - אין בפסיכואנליזה, לכאורה, קביעה חד-משמעית להיאחז בה, לא רגשית ולא שכלית. ואין הדבר מפתיע כלל כשמדובר על תיאוריה המבוססת על משהו שאיננו ידוע ואיננו ניתן לידיעה סופית ולהוכחה אמפירית, דבר שהוא בבחינת לא מודע באופן עקרוני. לא זו בלבד שהיעדר מודעות וידיעה הוא לוז התיאוריה והשיטה הטיפולית המבוססת עליה והמצדיקה אותה, אלא הדבר הלא ידוע שבטבור הווייתנו האנושית הוא שמכתיב את מהלכיה, על פי טענתה. יתרה מזו, התיאוריה שמושתתת על יסוד לא מודע מציגה עצמה כתיאוריה פסיכולוגית מסוג חדש, תיאוריה של הנפש שאיננה מתבססת רק על התודעה ועל העובדות-תופעות הקליניות שזו מודעת להן ומדווחת עליהן. היא מבקשת לחקור נפש שמעבר לתודעה, לתאר ולהמשיג את מבניה ומהלכי פעולתה, ואף כי קיומה של נפש הוא אקסיומה, הנחה שאין עליה עוררין מקדמת דנא, גם היא אינה אלא מוסכמה שאין לה הוכחה אמפירית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנפש הקשורה לגוף אך היא עצמה נטולת מיקום ובחלקה הגדול איננה מודעת.
לכן אין זה מפתיע כלל שאבי התיאוריה, זיגמונד פרויד עצמו, ששנים ארוכות לפני היותו לפסיכולוג היה נוירולוג מצליח שחקר וניתח את מה שמפעיל את הגוף, את עצביו של הגוף החי, לאו דווקא האנושי, ותיאר את ממצאיו בכתב, לא תמיד היה בטוח שיש בכוחו לבטא במילים מדויקות, מדעיות, את אותו לא מודע שבנפש האדם הערטילאית. הוא אמנם היה משוכנע בקיומו, אך היה במרדף מתמיד אחר שפה מובנת, אמינה, שתלכוד את המערך החמקמק הזה לשביעות רצונו, ושתשמש הוכחה משכנעת לו עצמו, למאזיניו ולקוראיו ולעולם המדע כולו. הוא חיפש דרך שתסייע בידו לעבור מהנוירולוגיה, שבממצאיה הממשיים, אלה הניתנים לניתוח בסכין הכירורגית, עסק בראשית דרכו, אל פסיכולוגיה חדשה; הוא חיפש דרך שתעזור לו להשחיז לשון שתדע לנתח, לערוך אנליזה לנתונים הניתנים לתפיסה בעין הפנימית בלבד והנגזרים מהליכה מחשבתית עיקשת, ספקולטיבית, בעקבות רעיון. הוא ביקש להוכיח שהתחום שהוא עוסק בו הוא תחום לגיטימי לחקירה מדעית ושיש בידו "סכין" חדה דייה שתשמש כלי אחראי לחקירה אנליטית כזאת ולניסוח תיאוריה שתאשש אותה.
החיפוש אחר הלשון היה אפוא בה בעת חיפוש אחר שיטה שיישומה יסיר כל ספק שאכן מדובר במדע ולא בהגיגים או בדמיון פרוע. החיבורים שבקובץ זה הם תוצאתו של החיפוש הזה.4
כידוע, הניסיון להשתמש במתודה המדעית של הנוירולוגיה, בלשונה ובמונחיה, לא עלה יפה, על אף המאמץ הגדול שהושקע בו. מה שנוסח על ידי פרויד במתווה לפסיכולוגיה מדעית (1895),5 בניסיון להשתמש בלשון הנוירולוגיה לתיאור תהליכים פסיכולוגיים, נותר כנספחים למכתבים לידידו וילהלם פליס, כטיוטות מאכזבות שלא פורסמו (אלא לאחר מותו) ולא הפכו לא ל"נוירולוגיה לפסיכולוגים" ולא ל"פסיכולוגיה לנוירולוגים". אילו חי פרויד היום, ואילו היו בידיו תוצאות כל הגילויים החדשים בביולוגיה, בנוירולוגיה, בחקר המוח, אילו עמדה לשירותו לשון הדנ"א, המבנה המולקולרי והתקשורת הבין-תאית, היה מן הסתם נחלץ מלשון מערכת העצבים ללשון מדעית אחרת לספר באמצעותה את הנפשי בלי לנתקו מהגופני, ואנו היינו נותרים בלי הלשון הפסיכואנליטית שהוריש לנו לחיות באמצעותה את עצמנו.
המעבר ההדרגתי של פרויד מהנוירולוגיה לפסיכולוגיה אמנם הניב כבר קודם לכן כתיבה שנושאיה פסיכולוגיים, כגון מחקרים על ההיסטריה (1893), אשר נוצרה מתוך העבודה המשותפת עם יוזף ברויר, אך המעבר ללשון פסיכואנליטית ולשיטה התרפויטית הכרוכה בה (עוד בטרם נקראו בשם זה) נוצר עם צלילתו אל תוך האנליזה העצמית ואל מה שהחל הוא עצמו לחוות כלא מודע וכדרכים המובילות אליו. האנליזה העצמית, כך אנו לומדים מתוך חליפת המכתבים האינטנסיבית עם פליס, הפכה לקראת סוף 1897, בצד חקר החלום, לעניין המהותי בחקירתו, מחשבתו, הווייתו ממש, צלילה בלתי נמנעת, שלא ניתן לוותר עליה, כלשונו. זו הייתה צלילה אל מעמקי הלא מודע: "מאז שאני חוקר את הלא מודע הפכתי כל כך מעניין לעצמי", הוא כותב במכתב מ-3.12.1897, ומוסיף, "חבל שצריך תמיד לסכור את הפה כשמדובר בדבר האינטימי ביותר".6 מדוע עליו לסכור את פיו בהגיעו לשעריו של הלא מודע? האם מפני שאין לו עדיין לשון לדבר בה, או שמא מתוך ההכרה ש"אנליזה עצמית היא בעצם בלתי אפשרית", ולפיכך המסקנות העולות ממנה מחייבות זהירות גדולה?7 ושמא זו הידיעה שלא ניתן לבנות מדע פסיכולוגי אובייקטיבי על הקיים-הלא-ידוע, אלא מתוך ההתנסות הסובייקטיבית, על כל הסיכון והחוצפה הכרוכים בכך.
איך תיווצר אפוא הלשון התיאורית של מדע הנפש, פסיכו-לוגיה, ומניין יישאב מילון המושגים שעל בסיסו תנוסח התיאוריה של אותו תיאור, המטא-פסיכולוגיה? זו שתהפוך את הפסיכולוגיה לפסיכואנליזה? הדרך אל הלשון הזאת הייתה רצופת מכשולים ומהמורות וחייבה לא פעם אקרובטיקה מחשבתית וניסוחית:
פעמים רבות שמענו את הדרישה שעל המדע להיות בנוי על מושגי יסוד ברורים ומוגדרים בחדות. לאמיתו של דבר אין מדע שמתחיל בהגדרות כאלה, גם לא המדעים המדויקים ביותר. ההתחלה הנכונה של העשייה המדעית מורכבת דווקא מתיאור תופעות שבהמשך מחולקות לקבוצות, מאורגנות על פי סדר ומשולבות בהקשרים. כבר בשעת התיאור אי-אפשר להימנע מליישם על החומר רעיונות מופשטים מסוימים שאנו מביאים אתנו ממקום כלשהו, מן הסתם לא רק מהניסיון החדש. רעיונות כאלה - העתידים להיות מושגי היסוד של המדע - הכרחיים אף יותר בהמשך עיבודו של החומר. לא ייתכן שלא תהיה בהם בתחילה אי-ודאות מסוימת; אין כלל מה לדבר על מִתאר ברור של תוכנם. כל זמן שהם שרויים במצב זה מתבררת משמעותם מתוך פנייה חוזרת אל החומר הניסויי שממנו הם שאובים לכאורה, אך לאמיתו של דבר הם נכפים עליו. אם נדייק אפוא, אופיים הוא כשל מוסכמות; אך הכול תלוי בכך שהם לא ייבחרו בשרירות אלא ייקבעו בכל זאת מתוך היותם בעלי זיקות משמעותיות לחומר האמפירי, זיקות שאנו מדמים לנחש עוד לפני שניתן להכירן ולהוכיח את קיומן. רק לאחר מחקר יסודי יותר של תחום התופעות האמור ניתן גם לתפוס את מושגי היסוד המדעיים שלו ביתר חדות ולהמשיך ולשנותם כך שישמשו בהיקף רחב יותר ותוך כדי כך יהפכו נקיים מסתירות. ייתכן שזהו הרגע לכבול אותם בהגדרות. אולם התקדמות הידע איננה סובלת כל נוקשות בהגדרות. כפי שהדוגמה של הפיזיקה מלמדת אותנו באופן מבריק, תמורה מתמדת מתחוללת גם בתוכנם של "מושגי היסוד" שנקבעו בהגדרות.
מושג יסוד מוסכם כזה, שהוא מעורפל לפי שעה, אך בפסיכולוגיה לא ניתן לוותר עליו, הוא זה של הדחף. הבה ננסה למלא אותו תוכן מבחינות שונות.8
הקטע הזה פותח את החיבור על הדחפים ומדגים להפליא את האופן שבו פרויד מצדיק ומנסח את המתודולוגיה והלשון המשרתות את המדע שהוא בורא. אי-ודאות, תמורה מתמדת, מוסכמות, שכטבען של מוסכמות ניתנות לשינוי על פי הצורך, וקשר מעגלי בין התופעות לבין המשגתן: התופעה מכתיבה את המושג והמושג מגדיר את התופעה שאת קיומה הוא מכתיב. התיאוריה ולשונה גמישות ומחויבות לשינוי מתמיד, הן משום גילויים אמפיריים חדשים והן מתוך כשלים ופערים המתגלים בה. אין דבר הרחוק ממנה יותר מנוקשות, קיבעון מחשבתי ולשוני; היא נתונה בתהליך מתמיד, גם כשהיא מתחזה לפעמים לסוף פסוק נחרץ. המושג הוא אסטרטגיה לרכישת ידע, הכרחי לשרטוט מתודולוגיה, מורה דרך לאופני החקירה ולהבנה, והוא בר-תחליף כשהחקירה מעלה תובנות ועובדות חדשות המערערות את שימושיותו ומחייבות את החלפתו.
תיאור כזה של המתודולוגיה ושל הלשון הוא הכרחי לפרויד כשהוא ממיר את הבסיס לתיאור ההתרחשות בנפש, אופני קיומה והימצאותה, ממערכת העצבים הפיזיולוגית, הניתנת לאישור אמפירי, למערכת דחפים, שהיא מלכתחילה מוסכמה "מעורפלת" בלבד. העמימות המושגית מוצגת כהכרח בל יגונה, וערכה של ההמרה נקבע על פי כוחה ההסברי. כאשר מושאו של המדע שלו הוא מתן הסבר כיצד "לא מודע" או "דחף" - שהטבע יסודם אך אינו חלק ממהותם - הופכים מגוף לנפש ומהי הנפש הזאת, עליו להתאים את המתודולוגיה והלשון למושא מחקרו. עם זאת, בל נשכח שהמילון של מדעי הטבע, של הביולוגיה ושל המכניקה ומושגי היסוד שלהם ממשיכים לשרת אותו ואף לשמש בסיס: "מנגנון", "כוח-דחף", "אנרגיה", "כוחות דחייה ומשיכה", יחד עם "יחסי סיבה ותוצאה" הם חלק הכרחי מלשון שמנתקת אותם מהעולם האמפירי ושותלת אותם בעולם הנפש המשוער-אך-מוחש. מושג המנגנון מועבר מעולם המכניקה והתהליכים הגופניים אל "מדע הנפש" המבקש לנסח את החוקיות שתסביר את דרכי פעולתו ותוצאותיו, קרי את התהליכים הנפשיים וגילוייהם.
כך אנו, הקוראים, אמורים, מתבקשים, לקרוא את הכתוב; בגמישות, לקבל או לדחות את התיאור בידיעה שהוא תמיד ארעי ותמיד מוסיף לחפש. כל התיאוריה על מילותיה, כל המערכת המושגית שאנו פוגשים בחיבורים שלפנינו, דינה כדין הדחף: יפה לשעתה ופותחת אפשרויות חשיבה נרחבות, ספקולציות, על מהותנו, על נפשנו; אפשר כמעט לומר, על נשמתנו. פרויד חוזר ומזהיר ומזכיר ש"כמובן, אל לנו להסוות או לייפות את אופיים הלא-בטוח, ההססני, של ההסברים המטאפסיכולוגיים האלה. רק העמקה נוספת תוכל להוביל למידה מסוימת של הסתברות".9 החיבורים נקטעים כביכול "באמצע", בהצהרות שעדיין איננו יודעים די כדי להגיע למסקנות סופיות ועלינו להמשיך לחקור לפני שנתחייב להן. התיאוריה המוצגת היא "אינסופית". אנו אמורים להבין שההיסוסים, ההתחבטויות וההתלבטויות הם אמיתיים ואינם משמשים כמלכודת רטורית לקוראים, אלא לעתים רחוקות.
היה אפשר לשאול אותי האם ובאיזו מידה אני עצמי משוכנע בנכונות ההשערות שנפרשו כאן. תשובתי תהיה אז שאינני משוכנע בהן בעצמי ואף אינני מבקש לעשות להן נפשות. ליתר דיוק, אינני יודע עד כמה אני מאמין בהן. דומני שאין צורך להביא כאן בחשבון את הגורם הרגשי של השכנוע. הרי אפשר להתמסר למהלך מחשבתי, לעקוב אחריו לאן שיוליך מסקרנות מדעית גרידא, אם תרצו, לשמש כפרקליטו של השטן שלאו דווקא מתמכר לשטן משום כך.10
הדברים אמנם נכתבו במעבר לעקרון העונג (1920), אך דומני שהם יפים לכל כתיבתו התיאורטית של פרויד. זו נקודת הפתיחה שממנה הוא יוצא ומבקש מהקוראים ללכת בעקבותיו. משום נקודת המוצא הזאת, שסימנה ? ולא ! הוא מרשה לעצמו להכתיר את הפרק השביעי של המסה שבלב החיבורים המטאפסיכולוגיים, "הלא מודע", בכותרת "על (אי-) ידיעת הלא-מודע" (Agnoszierung des Unbewussten).
בעולם הרפואה שפרויד בא ממנו, הוראתו של שם הפעולה Agnoszierug מכוונת לזיהויו של דבר שקיומו משוער אך הוא עדיין בחזקת לא ידוע. מקור המילה הוא ב"אגנוסטיקה", אשר בפילוסופיה ובתיאולוגיה מורה על הטלת ספק שהוא בה בשעה אי-שלילה של קיום דבר שטרם הוכח. השימוש בפועל הזה מעיד על הזהירות היתרה שפרויד נוקט כשהוא נמנע מקביעה ודאית, חד-משמעית, ביחס לאפשרות ידיעת הלא-מודע וכורך בה אמונה בהוכחה עתידית.
למרות כל אי-הוודאות לגבי תוקף הממצאים הפסיכולוגיים, תיאורם וניסוחם התיאורטי, פרויד איננו מהסס לנסח תיאוריה שהוא מכנה "מטאפסיכולוגיה". מהי אותה מטאפסיכולוגיה?
פעמיים בלבד אנו מוצאים את המונח מטאפסיכולוגיה בקובץ שלפנינו. בהערה מקדימה לחיבור היחיד המכיל בכותרתו את המונח מטאפסיכולוגיה, "השלמה מטאפסיכולוגית לתורת החלום", הוא כותב:
מקורם של שני החיבורים הבאים הוא באסופה שרציתי בשעתו להוציאה כספר תחת הכותרת להכנתה של מטאפסיכולוגיה (Zur Vorbereitung einer Metapsychologie). הם מצטרפים לחיבורים שפורסמו בשנתון השלישי של ה-Intern. Zeitschrift für Psychoanalyse ("דחפים וגורלות דחפים", "ההדחקה", "הלא מודע"). מטרתה של סדרה זו היא הביאור וההעמקה של ההנחות התיאורטיות שאפשר היה להניחן כיסוד לְשיטה פסיכואנליטית.
כפי שהקדמת העורכים לאותו מאמר (המובאת להלן) מבהירה, מדובר בסדרה של 12 חיבורים שכולם נכתבו בשנת 1915 ורק חמישה מהם פורסמו. על גורלם של שבעת האחרים איננו יודעים אלא זאת שהם נכתבו אך אבדו בדרך כלשהי. אנו יודעים על קיומם מתוך חליפות המכתבים בין פרויד לבין מקורביו11 ומתוך הפנָיות והערות שלו עצמו המפוזרות בין חיבוריו האחרים. מתוך אותן הערות אנו יכולים לשער גם מהם הנושאים שהחיבורים האבודים עסקו בהם, אך לא מדוע לא פורסמו.12
מההערה של פרויד אנו לומדים שה"מטאפסיכולוגיה" נועדה להיות מעין סיכום של שלב בהתפתחות ההנחות התיאורטיות המפורשות והמובלעות שליוו/הכתיבו עד כה את עבודתו כרופא המטפל "במחלות עצבים ונפש",13 ולהכשיר את הקרקע לשלב הבא. אם בשלב הראשון הוא ניסח את המדע שלו כ"פסיכולוגיה" - הפרק התיאורטי בפירוש החלום הוא "על הפסיכולוגיה של תהליכי החלום" - הרי הסיכום יהווה מסד לשלב ה"פסיכואנליזה". וכך נקרא החיבור על החלום בסדרה המתוכננת: "השלמה מטאפסיכולוגית לתורת החלום". ודוק: גם כאן וגם כאן מדובר על תיאוריה כיסוד לשיטה, מחשבתית וקלינית כאחת.
מהי בדיוק השלמה מטאפסיכולוגית לתיאור פסיכולוגי של תהליכים נפשיים? פרויד מציע לנו הגדרה אחת בלבד: "אני מציע לכנות בשם מטאפסיכולוגי תיאור המצליח לצייר תהליך נפשי מבחינת זיקותיו הדינמיות, הטופוגרפיות והכלכליות". אך הוא מוסיף מיד: "עלינו לומר מראש שבמצבן הנוכחי של תובנותינו לא נצליח בכך אלא במקרים בודדים".14 מטאפסיכולוגיה היא אפוא סך ההנחות התיאורטיות שבתשתית תיאור התהליכים הנפשיים משלוש נקודות מבט, שצירופן נותן את התמונה השלמה האפשרית בשלב זה מבחינה פסיכואנליטית. על אף ההסתייגות לגבי אפשרות של הצלחה גורפת "במצבן הנוכחי של תובנותינו", חלקם של החיבורים הוא בדיוק ניסיון תיאור כזה. כך הוא תיאור ההדחקה והדחפים, וכך הם תיאורי החלום, האבל והמלנכוליה. אך בל נשכח שכל התיאורים האלה מבוססים על מה שמנוסח בחיבור המרכזי של הסדרה, החיבור על "הלא מודע", וכל זה הוא בבחינת "אגנוסטיקה".
*המשך הפרק בספר המלא*
1. משפט משל ז'אן-מרטן שארקו (Charcot), שהיה חביב על פרויד (מצוטט אצל עמנואל ברמן, "המסע הארוך: דרכו של פרויד אל שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד", בתוך: זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי, תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 9).
2. תומאס מאן, הר הקסמים, Thomas Mann, Der Zauberberg, Berlin: S. Fischer Verlag, 2002 (1924) (התרגום שלי).
3. הרצאות "פסיכואנליטיות" מפיו של רופא שרלטן המכונה "מנתח נפשות" משמשות ברומן של תומאס מאן מושא לסטירה, ויומרתו לחדור אל מסתרי הנפש מושווית באירוניה לחדשנות המופלאה של מכונת הרנטגן החודרת למסתרי הגוף.
4. הקובץ איננו מכיל את כל המאמרים התיאורטיים שפרויד כתב באותן שנים ושתורגמו לא מכבר לעברית, בהם הצגת הנרקיסיזם (1914), שהוא אבן בניין חשובה בכל המבנה התיאורטי המדובר.
5. עתיד לראות אור בהוצאת רסלינג בשנת 2023, בתרגומו של ליעד קב-ונקי.
6. "Seitdem ich das Unbewußte studiere, bin ich mir selbst so interessant geworden. Schade, daß man sich fürs Intimste immer den Mund verschließt". Freud/Fließ, Briefe, Berlin: S. Fischer Verlag, S. 310
7. eigentlich, Selbstanalyse ist unmöglich"", מכתב מ-14.11.1897.
8. "דחפים וגורלות דחפים", באסופה זו (כל ההדגשות שלי).
9. "השלמה מטאפסיכולוגית לתורת החלום", באסופה זו.
10. זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג, תרגום: רות גינזבורג, תל אביב: רסלינג, 2021.
11. בהם ג'יימס פוטנם (Putnam), לו אנדריאס-סלומה (Andreas-Salomé), לודוויג בינסוונגר (Binswanger) וסנדור פרנצי (Ferenczi). במכתבים מתבטאת אי-שביעות רצונו של פרויד מהחיבורים שלא פורסמו.
12. ב-1983 התגלה בעיזבונו של פרנצי מכתב שצורף אליו מעין תקציר של החיבור ה-12, האחרון בסדרה. כותרתו: "סקירה של נוירוזות ההעברה" (Übersicht der Übertragungsneurosen). הוא פורסם ב-1985.
13. זה השם העברי שניתן לפסיכיאטריה בשנים שלפני קום המדינה.
14. "הלא מודע", באסופה זו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
