מעבר לקופה
הדיוקן העקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדיוקן העקום
הדיוקן העקום
הדיוקן העקום

הדיוקן העקום

קרן צדפי
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

המזרח התיכוןמצריםתרבותמדע המדינהחברה

תקציר

ספרה של קרן צדפי עוסק בניתוח ההופעה ותהליכי ההתאמה וההטמעה של הקריקטורה כתוצר תרבות זר, אירופאי, במרחב הציבורי המצרי בעידן הלאומי הסֶמִי-קולוניאלי – יוזמה של קבוצה מצומצמת של "סוכני תרבות", ברובם המוחלט בני קהיליות מיעוטים, מהגרים וזרים, שהגיעו למצרים מהרבע האחרון של המאה ה‑19 עד שנות ה‑40 של המאה ה‑20. המקרה המצרי משמש כאן מקרה בוחן למורכבות תהליכי התעביר התרבותי בהקשר הקולוניאלי המודרני, לחשיבות ההון החברתי והתרבותי של סוכני התרבות, יזמי הקריקטורה במצרים, ולמקומם בתהליכי האימוץ, ההתאמה וההטמעה של הסוגה האמנותית-עיתונאית בתרבות המצרית.

בראש ובראשונה שיקפה הקריקטורה במצרים, כיצירת אמנות, את נטיותיהם והעדפותיהם של האמנים הזרים-המקומיים שביטאו בה ובאמצעותה את עמדותיהם הייחודיות. עמדות אלה הושפעו הן מהרקע החברתי שלהם והן מההכשרה המקצועית שקיבלו – בעיקר באירופה. באמצעות דיון בייצוגיו של הציבור המצרי (מחד גיסא "המצרי הממוצע", ומאידך גיסא "האזרח המצרי המודרני האידיאלי") והאישה המצרית, ולצד זאת ייצוגיו של האחר (הכובש הבריטי והנכבש הסודני), הספר מבקש לחשוף כיצד המבט הפנימי-כחיצוני של אמני הקריקטורה במצרים עיצב את הרפרטואר הקריקטורי ואת כתבי העת שבאמצעותם הוא הופץ לציבור כמרחב ספק מצרי, "מזרחי", מקומי, ספק זר, "מערבי". היותם של יזמי הקריקטורה במצרים זרים-מקומיים הבנה את הקריקטורה בעידן הלאומי הסֶמִי-קולוניאלי כמרחב חזותי שלא ניתן להגדירו באופן מובהק כשיח-נגד. למרות שעיתוני הסאטירה והקריקטורה ביקשו לקדם את המאבק הלאומי המצרי לעצמאות מהכובש הבריטי, ולמרות שחלק ניכר מהקריקטוריסטים ראו במאבק הלאומי המצרי את מאבקם שלהם, לא אחת התוצרים התרבותיים שלהם שיקפו את נקודת המבט של הכובש, כלומר את תפיסת העולם הקולוניאליסטית-אוריינטליסטית.

ד"ר קרן צדפי היא היסטוריונית וחוקרת אמנות המתמחה באמנות ובארכיטקטורה של העידן המודרני במזרח התיכון; מאמריה וספריה עוסקים בעיקר בסוגה של הקריקטורה והקומיקס במצרים בעידן הלאומי הסֶמִי-קולוניאלי.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

מבוא

הופעתה של הקריקטורה במזרח התיכון

במרס 1907 יצא לאור הגיליון הראשון והאחרון של כתב-העת הקהירי חַא, חַא, חַא ("חה, חה, חה"), בבעלותם של מחמד מסעוד וחאפט' עוד'. חלקו הארי של הגיליון הוקדש למאמר ארוך שעסק בסוגה של הקריקטורה, מאפייניה החזותיים והגדרתה במצרים בראשית המאה ה-20.1 הכותב האנונימי של המאמר שיתף את קוראיו כי הוא לא למד כיצד לצייר קריקטורות, והודה כי לשם כך נדרשים מומחיות, מיומנות ותרגול וגם ידע מקדים בתחום. עם זאת, הוא סבר שלאחר שיתרגל אמנות זו באמצעות פרסום קריקטורות בכתב-העת חא, חא, חא, הוא "יבריק ויעלה על קריקטוריסטים מיומנים".2

כדי להתמודד עם המטלה שנטל על עצמו, הכותב מציין שהוא פנה אל סלים סרכיס (1867-1926), שהוציא לאור שני כתבי-עת סאטיריים, אל-מֻשיר ("היועץ", 1894-1899) ומַגַ'לַת סַרְכִּיס ("העיתון של סרכיס", 1905-1912), בבקשה שייעץ לו וידריך אותו כיצד ללמוד את אמנות הקריקטורה.3 תשובתו של סרכיס הובאה במאמר:

אני רואה שאתה רוצה להוציא לאור כתב-עת מאויר היתולי מתוחכם [רַאקִיַה]. והעם במצרים לא מכיר את האמנות הזאת. [...] והציורים האלה מחייבים התבוננות שאין דומה לה. הינך יודע שאני הראשון שיצר את הציורים הפוליטיים ההומוריסטיים בעיתונות הערבית. ואגלה לך כיצד לרשום את הצורה המעוותת. השיעור שלי יהיה מעין סקירה של אמנות זו, ואני מבקש ממך להיות מודע לכך שמה שאני מעניק לך הוא זכות יתר מבוקשת ובעלת חשיבות.4

חלקו העיקרי של המאמר הוקדש לניסיון להסביר את הלוגיקה של "הציורים הפוליטיים ההומוריסטיים" (צֻוַר סִיַאסִיָה פֻכַּאהִיָה), כפי שהקריקטורות מכונות על ידי הכותב. מאפייני הסוגה, "העיוות המכוון, ההפרזה והשינויים במראה ובתווי הפנים של הדמויות", מבוארים כמי שנועדו לשקף לקורא את אופיים של המיוצגים בציור ולהעיד על רגשותיהם. זאת, בהתאמה למטרות "העיתונות הפוליטית המאוירת", המוגדרות על ידי הכותב כ"הולכת השולל [תַלְבִּיס], ההסוואה [תַעְמִיַה], ההדמיה [אִדְעַ'אם] ואי-הבהירות [אִבְּהַאם]". על בסיס התובנה הזאת, הוא מוסיף, אין כל טעם לנסות ולהסביר את הציור הפוליטי ההומוריסטי, היות שההסבר חוטא למטרות הסוגה העיתונאית הזאת. אם יש מי שימצא את הציורים שעתידים להתפרסם בחא, חא, חא מכוערים או מטרידים, מתריע הכותב, אין כל טעם לכעוס בגינם, ויש לראות במאיירים שלהם משוגעים "השקועים עמוק בשיגעונם", "העולצים ושמחים" למראה אלו הנעלבים מהם. מטרת פרסום המאמר הייתה לתווך לקוראי כתב-העת החדש את חשיבותה של הקריקטורה לתרבות הפוליטית במצרים, לאור העובדה שהסוגה האמנותית-העיתונאית הזאת לא הייתה מוכרת למִצְרִים, ולכאורה "הגיחה לעולם" עם הפרסום של חא, חא, חא.5

אכן, בראשית המאה ה-20 עשתה הסוגה של הקריקטורה העיתונאית (הפוליטית והחברתית) את צעדיה הראשונים בתרבות הדפוס הערבית. במצרים עצמה, שני מיזמים שקדמו לחא, חא, חא - עיתונו של יעקוב (ג'יימס) צנוע (1839-1912) אבּוּ נַטָ'ארַה זַרְקָאא ("בעל המשקפיים הכחולים", 1877-1910), ועיתוניו של סרכיס אל-מֻשיר ומַגַ'לַת סַרְכִּיס - כללו קריקטורות כמרכיב קבוע ומרכזי. בדצמבר 1907 החל לצאת לאור עיתונו של עבד אל-חמיד זכי אל-סִיָאסה אל-מֻצַוָרַה ("הפוליטיקה, מאוירת", 1907-1913), ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרפו אל השדה המצרי אל-לַטָאאִף אל-מֻצַוָרָה ("אנקדוטות מאוירות", 1915-1941) של אסכנדר מכאריוס (1882-1952), אל-כַּשְכּוּל אל-מֻצַוָר ("המחברת המאוירת", 1921-1934 [?]) של סלימאן פוזי ורוּז אל-יוּסף (1925-ימינו), על שם בעליו של כתב-העת, שחקנית התיאטרון פאטמה (רוז) אל-יוסף (1897-1958). בשנות ה-30 יתרחב מעגל כתבי-העת והעיתונים שיפיצו את הקריקטורה במצרים, ויכלול גם כתבי-עת מאוירים ופופולריים, שהיו א-פוליטיים. חלק ניכר מהם היו בבעלותו של בית ההוצאה לאור דאר אל-הלאל, בבעלות משפחת זידאן, שהבולטים מביניהם היו אל-מֻצַוָר ("המאויר", 1924-ימינו),6 אל-פֻכָּאהַה ("הבדיחה/ההומור", 1926-1934),7 ואל-אִתְ'נַיְן: אל-פֻכָּאהַה ואל-כַּוַאכִּב ("השניים: הבדיחה/ההומור והכוכבים", 1934-1942).8

מנקודת מבט רחבה יותר, כתבי-עת סאטיריים שכללו קריקטורות הופיעו לראשונה במרחב העות'מאני (שמצרים השתייכה אליו באופן רשמי עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה) באיסטנבול, במחצית השנייה של המאה ה-19, ביוזמה של הקהילה הארמנית.9 בין 1870-1877 יצאו לאור באיסטנבול כ-20 כתבי-עת סאטיריים - מרביתם היו קצרי מועד, וחדלו לצאת לאור לאחר פרסומו של גיליון אחד בלבד. כתב-העת הסאטירי הראשון שיצא לאור באיסטנבול ואף כלל קריקטורות נקרא האיש הפטפטן (Boşboğaz bir adem, 1852).10 כתב-העת הודפס בארמנית. ארבע שנים מאוחר יותר הצטרף כתב-העת הדבורה (Meğu, 1856-1874) לזירה, גם הוא בשפה הארמנית.11 בשנות ה-70 הצטרפו הקהילות היהודית, היוונית והבולגרית של איסטנבול לשדה, והחלו גם הן להוציא לאור כתבי-עת סאטיריים, ביניהם ג'וחא וג'וחא הקטן (ג'וחא אי ג'וחאיקו, 1860),12 פלאף-פלוף (Plaf-pluf, 1863),13 וחמת החלילים (Gayda, 1863-1867),14 בהתאמה. כל כתבי-העת האלה יועדו לקהילות הלשוניות שחבריהן יזמו אותם.

במאי 1870 הופיעה הקריקטורה לראשונה בכתב-עת סאטירי שיצא לאור בטורקית עות'מאנית, אסתאנבול, ובאותה השנה הצטרף אליו ,תרקי ("קידמה"), ביוזמה משולבת טורקית-יוונית.15 בנובמבר של אותה השנה הופיע דיוז'ן ("דִּיוֹגֶנֶס", 1870-1873), בבעלות תאודור קסאב, שהוציא את כתב-העת לאור בשלוש שפות נוספות - צרפתית, יוונית וארמנית.16 קידמה ודִּיוֹגֶנֶס לא כללו קריקטורות באופן עקבי ובולט (דִּיוֹגֶנֶס, לדוגמה, כלל רק שלוש קריקטורות לאורך 183 גיליונות).17 כתבי-העת הראשונים שיצאו לאור בטורקית עות'מאנית וכללו קריקטורות בעקביות ובשיטתיות היו צִ'נְעִ'רַאקְלי תאתאר ("השליח המצלצל", 1873) וחַ'יַאל ("דמיון/צללית", 1873). שניהם יצאו לאור על ידי קסאב.18

בכל הנוגע לעיתונות בשפה הערבית, בפועל, עד שנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה קהיר למרכז העיקרי שבו הופצה הקריקטורה. כתבי-עת סאטיריים חלוציים בערבית במרכזים אחרים היו מֻרַקָעַה אל-הִנְדִי ("גלימת הטלאים ההודית", 1909), שיצא לאור בבצרה שבעיראק, אך לא כלל קריקטורות;19 העיתונים הבגדאדיים חַ'אן אל-דַ'הַב ("פונדק הזהב", 1911), אל-בֻּלְבֻּל ("הזמיר", 1911) ואל-טַרַאאִף ("חידודי הלשון", 1924), גם הם לא כללו קריקטורות; וכַּנָאס אל-שַוַארִע ("מנקה הרחובות", 1925-1926)20 של מיכאיל תיסי וחַבַּזְבּוּז (1931-1938) של נורי ת'אבת,21 שכללו קריקטורות. שלושת הכותרים האחרונים הופיעו לאחר ההכרזה הרשמית על הקמתה של המדינה העיראקית, בתקופה שבה נהנתה העיתונות מחופש פעולה יחסי, ואף על פי שבפועל עדיין הייתה עיראק תחת מנדט בריטי.22

בסוריה, בשנות ה-30, יצאו לאור חמישה כתבי-עת סאטיריים, שהבולט ביותר ביניהם היה אל-מֻדְחִךּ אל-מֻבְּכִּי ("מעורר הצחוק מעורר הבכי", 1929-1966), בבעלות ובעריכת חביב כחאלה (1898-1965).23 בכל שבוע הוקדשו עמוד השער והשער האחורי של השבועון לפרסום קריקטורה בצבע. כחאלה, בוגר בית הספר האמריקאי של ביירות, ביטא באמצעות הקריקטורות בכתב-העת ביקורת נגד המנדט הצרפתי וגם נגד פוליטיקאים מקומיים.24 כתב-העת הופץ בעיקר בדמשק, אבל היה זמין גם באלפו, בחֹמְס, בחַמַה ובביירות, ולא היה מזוהה עם מפלגה כלשהי. כחאלה היה אמון על כתיבת הטקסטים והעסיק קריקטוריסטים לצורך איור הקריקטורות. בשנות ה-20 וה-30 הועסקו כקריקטוריסטים בכתב-העת בעיקר תופיק טארק (1875-1940) וח'ליל אל-אשקר, שנודע בכינוי "ג'וליאן".25 שני הציירים לא היו קריקטוריסטים מקצועיים. בו בזמן, מריון סליטין (Slitine) טוענת שלעיתים נדרש כחאלה לצייר את הקריקטורות בעצמו, כאשר לא עלה בידו להעסיק אמנים בתשלום.26 בשיאו הדפיס כתב-העת 20,000 עותקים לגיליון (1964), אבל בעקבות עליית מפלגת הבעת' לשלטון ב-1963, שנתיים לאחר מכן - ביוני 1966 - הוא חדל לצאת לאור. בפועל, יוני 1966 מסמן את קיצה של העיתונות הסאטירית הממוסדת בסוריה.27

גם בטוניסיה, החל משנות ה-30, ההופעה של העיתונות הסאטירית קשורה קשר הדוק להתנגדות לקולוניאליזם הצרפתי.28 יותר מ-30 עיתונים סאטיריים בערבית יצאו לאור בטוניסיה עד 1956, השנה שבה זכתה המדינה בעצמאות. בין הכותרים הבולטים שיצאו לאור והשתמשו בקריקטורה כשיח-נגד היו אל-סֻרוּר ("הנאה", 1936) של עלי אל-דועאג'י (1909-1949) ואל-שַבַּאבּ ("הנעורים", 1932-1937) של בירם אל-תונסי. אליהם ניתן לצרף את ג'וחא (1909-1950), בבעלות אחמד בן אל-שיח' בן עיסי,29 אל-סַרדוּךּ ("התרנגול", 1922) בבעלות אל-שאד'לי אל-פהרי, אל-כַּשְכּוּל ("המחברת", 1937) בבעלות חסן עלי ואל-פַרְזַזוּ ("הדבורה", 1955-1956). אל הכותרים הסאטיריים בערבית אפשר לצרף גם כותרים בעברית, בצרפתית ובאיטלקית. בשנות ה-50, לאחר סיום הכיבוש הצרפתי וההכרזה על עצמאותה של טוניסיה, חדלה להתקיים הסוגה העיתונאית הזאת.30

במרחב הפרסי-הקאג'ארי הופיעה העיתונות הסאטירית בעשור הראשון של המאה ה-20, ערב המהפכה החוקתית (1906-1911), על רקע הקמתם ומיסודם של מוסדות השלטון המודרניים והבנייתה של מדינת הלאום האיראנית. אמנם, כפי שהראה באבך רחימי, הומור פוליטי התקיים במרחב הפרסי-הקאג'ארי עוד לפני המהפכה, אבל השנים של המהפכה היו אלו שהיוו את ההקשר להוצאתם לאור של יותר מ-200 עיתונים וכתבי-עת בבעלות פרטית, שהשתמשו בפרודיה ובהומור כדי לשנות את התרבות הפוליטית לכדי כוח מהפכני, כשהם מבקרים את השלטון היחידני של השושלת הקאג'ארית ואת השחיתות שנבעה מהמשטר האבסולוטי.31 העיתונים הסאטיריים הראשונים שיצאו לאור היו טוּטי ("תוכי", 1900-1901), שיצא לאור בבושיהר, בעריכת עבד אל-חמיד ח'אן מתין אל-סלטנה, ואזרבאיג'אן (1907-1908), בבעלותו של עלי קלי ח'אן, שיצא לאור בעיר תבריז. הפופולריים ביותר היו אל-כַּשְכּוּל (1907-1908), בעריכת מג'ד אל-אסלאם אל-כרמאני (1872-1922),32 צוּר אִסְרָאפיל ("שופר אסראפיל", 1907-1909),33 בעריכת מירזא ג'האנג'יר ח'אן שיראז, אל-בֻּלְבֻּל (1911), שיח' צַעַ'נְדַאר ("השיח' היחפן", 1911), ותַנְבִּיח ("העונש", 1911), שיצאו לאור בטהראן, וחַשַרַאת אל-אַרְד' ("רמשי הארץ", 1909), שיצא לאור בתבריז. כל המיזמים האלה ביקשו לקדם את הרפורמות המודרניות במדינת הלאום המתגבשת. עם עליית שושלת פהלבי בראשות רד'א שאה (שלט בין 1925-1941) והתעצמות הריכוזיות של המשטר האיראני, שהשפיעה על ייצור חדשות והפצתן וגם על תרבות המדיה ככלל, הוגבלה הפצתן של הקריקטורות באיראן.34

הקריקטורה כאמצעי לתיקון חברתי ופוליטי

מקורו של המונח "קריקטורה" בפעלים האיטלקיים "להטעין" (carico) או "להגזים" (caricare) - פעלים ששימשו את האחים קראצ'י (Agostino and Annibale Carracci) בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 באקדמיה שלהם בבולוניה כדי לתאר רישומים של ראשי אדם מעוותים.35 בפעלים האיטלקיים האלה מצוי גם המקור של הפועל הצרפתי "להעמיס" (charger או la charge), הנושא משמעות של הגזמה או גרוטסקה. ריצ'רד טרדימן (Terdiman) ביקש להסב את תשומת ליבנו לכך שהשימוש בפעלים האלה מתייחס לרצון של מבצע הפעולה לכפות שינוי על האובייקט שעליו מבוצעת הפעולה ולהכניע אותו.36

במסגרת השיח האמנותי הנרחב שהתקיים לאורכה של המאה ה-17 בנוגע למהותה של הקריקטורה הוגדר תפקידה כחדירה אל המהות העמוקה של המציאות, אל "האידיאה האפלטונית" שלה.37 בהתאם לכך נדרש צייר הקריקטורה לחשוף את אופיו של האדם מאחורי מסכת ההתחזות שלו, לכאורה, ולהציג את קטנותו ואת כיעורו "המהותי". או, במילים אחרות, ליצור את "הדפורמציה המושלמת" ולחתור להראות כיצד נפש האדם מבטאת את עצמה בגופו.38

השילוב בין הסוגה של הקריקטורה לבין הסאטירה החזותית באנגליה במאה ה-18 הבנה את הקריקטורה הפוליטית, במילותיו של טרדימן, כ"שיח-נגד" (counter-discourse), המבקש לאתגר, להפריע, לערער ולחתור תחת "השיח השולט" (discourse of domination).39 עם זאת, כפי שהדגיש טרדימן, הקריקטורה כשיח-נגד לא ביקשה רק לסתור את השיח השולט או לשלול את טענותיו. היות שכוחו של השיח השולט טמון בקודים שעל פיהם הוא מסדיר את הבנתנו את העולם הפוליטי, החברתי והתרבותי, הקריקטורה כשיח-נגד ביקשה לאתר, לחשוף ולמפות את ההליכים הטבעיים לכאורה שהשיח השולט כופה על מכלול תצורות הדיבור והמחשבה.40

במונחים שנבחרו לתאר את הקריקטורה במרחב של המזרח התיכון, עם הופעתה במחצית השנייה של המאה ה-19, לא ניתן לזהות את אותן המשמעויות. המונחים השכיחים ביותר בערבית היו צוּרַה הַזְלִיָה, וצוּרַה פֻכַּאהִיָה - שני המונחים ניתנים לתרגום כ"ציורים הומוריסטיים" או "ציורים קומיים", כאשר לעיתים הוצמדו להם גם התארים סִיַאסִיָה ("פוליטיים") ורַמְזִיָה ("סמליים"). בטורקית נעשה שימוש בעיקר במונח eğlence gazetesi, "כתבי-עת בידוריים", ו- mizah gazetesi, "כתבי-עת הומוריסטיים", בהתייחס לכתבי-העת הסאטיריים, וגם במונח lâtife ("צחוק").41 לצד השימוש במונחים האלה מופיע תדיר גם המונח charivari, ברפרור לכתב-העת הסאטירי הצרפתי לה-שריוארי ("סרנדה רועשת וצורמת", 1832-1937), שבמרחב העות'מאני היה מונח נרדף למונח "סאטירי" - עדות להשפעה העמוקה של כתב-העת הצרפתי על המוציאים לאור העות'מאניים.42 בהלימה לאותם המונחים, וכפי שיוצג כאן לאורך החיבור, הקריקטורות של שנות ההטמעה של הסוגה במרחב של המזרח התיכון היו במידה לא-מועטה מרוככות באופיין החזותי, כאשר מקצתן כלל לא היו קריקטורות, אלא מעין תיעוד, לכאורה, של אירועים. במקרים רבים הדמויות שבמרכז היצירות לא תוארו באופן גרוטסקי, מוגזם, נלעג או מעוות. הפניית האצבע המאשימה או הביקורת, בין גלויה ובין מרומזת, התבטאה בעיקר במלל שליווה את היצירות השונות.

היות שבמחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה העיתונות הסאטירית תופעה חדשה ברחבי המזרח התיכון, עורכי העיתונים מצאו לנכון להסביר לקוראיהם את אופייה של עיתונות זו ואת מאפייניה של הקריקטורה. לדוגמה, קסאב, העורך של דיוגנס, פירש את הקריקטורה כיצירה שמבקשת לתאר את המציאות באופן היתולי.43 אל-כשכול הקאג'ארי הגדיר באחת מהקריקטורות שלו את העיתון כ"מראה שחושפת את האמת בכל הנוגע לאומה",44 והעורך שלו, מג'ד אל-אסלאם כרמאני, שילב כחלק מהסמליל של כתב-העת את המטרה העיקרית שלו: להציע לקוראיו ייצוגים של מנהגיהם המכוערים על מנת לסייע להתפתחות התרבות והחינוך. אותה הטענה בנוגע למשימה התרבותית של המיזם הופיעה גם בגיליון הראשון של כתב-העת, כאשר כרמאני טען שהדרך הטובה ביותר לחנך את האומה הייתה להציע לאנשיה ייצוגים חזותיים של מעשיהם המכוערים, כדי להזהיר אותם ולהניע אותם לשנות את התנהגותם. עבור כרמאני היו בנמצא שתי דרכים להציג את המעשים האלה: באמצעות התיאטרון ובאמצעות קריקטורות. מכיוון שהוא מצא שהתיאטרון סותר את עקרונות הדת, הוא העדיף את הקריקטורה.45 לעומתו, אל-דועאג'י, הבעלים והעורך של אל-סרור, הגדיר את המטרה של כתב-העת שלו, בדומה לקסאב, כמגזין שנועד לבדר את "העובדים קשה: הפועל במפעל והחקלאי באדמתו" ולרומם את רוחם.46

חלק ניכר מכתבי-העת הסאטיריים החלוציים במרחב של המזרח התיכון הדגישו את העובדה שהם מבוססים על מודלים אירופיים דוגמת לה-שריוארי ולה קריקטור ("הקריקטורה", 1880-1904) הצרפתיים;47 פאנץ' ("לחבוט/אגרוף", 1841-1992) הבריטי;48 סימפליסימוס ("הפשוט ביותר", 1896-1967) הגרמני ואל פאפאגאלו ("התוכי", 1873-1915) האיטלקי.49 בין כתבי-העת שיצאו לאור באיסטנבול ובקהיר היו כאלה שאף הסמליל שלהם היה מעוצב על בסיס הסמליל של אבות הטיפוס האירופיים, כדוגמת הסמליל של השליח המצלצל, שעוצב על בסיס הסמליל של פאנץ'. אל-סיאסה אל-מצורה המצרי היה מכונה גם פאנץ' הקהירי (The Cairo Punch), כפי שהכריזה כותרת המשנה שלו באנגלית.50 רבים מכתבי-העת הסאטיריים, לכל הפחות בראשית דרכם, ציטטו בשלמותן קריקטורות שהתפרסמו קודם לכן בעיתונות האירופית והוסיפו להן כותרות וכותרות משנה חדשות כדי לתרגם אותן לקהל המקומי, או אזכרו יצירות אירופיות בשינוי מקצת הפרטים שלהן, וכך מיקמו אותן בשדה הפוליטי המקומי.51

*המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

1. חלקים מהמאמר התפרסמו בתוך אחמד אל-מע'אזי, אל-צחאפה אל-פניה פי מצר: נשאתהא ותטוורהא מן אל-חמלה אל-פרנסיה 1798 אלא מצר אל-דסתוריה 1924, אל-קאהרה: אל-היאה אל-מצריה אל-עאמה לאל-כתאב, 1974, עמ' 168-174.

2. שם, עמ' 169.

3. סרכיס, יליד ביירות, היגר אל מצרים, משם אל ארצות הברית ושוב אל מצרים. נוסף על אל-משיר ומג'לת סרכיס, הוא הוציא לאור וערך כתב-עת לנשים, מראת אל-חסנאא ("מראת היפהפייה", 1896), תחת שם העט מרים מזהר. פרטים קצרים בנוגע לכתב-העת מופיעים אצל Marilyn Booth, May Her Likes be Multiplied: Biography and Gender Politics in Egypt, Berkeley: University of California Press, 2001, p. 330, n. 1

4. אל-מע'אזי, אל-צחאפה אל-פניה פי מצר, עמ' 169-170.

5. שם, עמ' 170-171.

6. ב-24.10.1924 החל כתב-העת לצאת לאור על ידי בית ההוצאה לאור דאר אל-הלאל, בבעלות האחים אמיל ושכרי זידאן, וממשיך לצאת לאור גם בימינו.

7. ב-1.12.1926 החל כתב-העת לצאת לאור על ידי בית ההוצאה לאור דאר אל-הלאל.

8. ב-18.6.1934, יצא לאור לראשונה אל-את'נין: אל-פכאהה ואל-כואכב על ידי דאר אל-הלאל. כתב-העת היה מיזוג של שני כותרים קודמים: אל-פכאהה ואל-כואכב ("הכוכבים"), כפי שהעידה כותרת כתב-העת החדש. אל-את'נין: אל-פכאהה ואל-כואכב המשיך לצאת לאור עד 1942, ולאחר מכן עד 1960 תחת הכותרת אל-את'נין ואל-דניא ("השניים והעולם"). לאורך החיבור ייעשה שימוש בשם המקוצר של כתב-העת, אל-את'נין.

9. אין בנמצא מחקרים רבים העוסקים בקריקטורה בעיתונות העות'מאנית בעשורים שקדמו להפיכת "הטורקים הצעירים" (יולי 1908). למחקרים הבולטים בנושא ראו Turgut Çeviker, Gelişim Sürecinde Turk Karikatürü. I, Tanzimat ve İstibdat Dönemi, 1867-1878/1878-1909, Istanbul: Adam Yayiyinlari, 1986; Hamdi Özdiş, Osmanlı Batılılaşma Mizah Basınında ve Siyaset, 1870-1877, Istanbul: Libra Kitap, 2010; Johann Strauß, "Notes on the First Satirical Journals in the Ottoman Empire", in: Anja Pistor-Hatam (ed.), Amtsblatt, vilayet gazetesi und unabhängiges Journal: Die Anfänge der Presse im Nahen Osten, vol. 27, Vienna: Lang, 2001, pp. 121-138

10. פרטים בנוגע לכתב-העת, בעריכת הוספ ורתאניאן, ניתן למצוא אצל Elif Elmas, "Teodor Kassab's Adaption of the Ottoman Shadow Theatre Karagöz", in: Hans Harder and Barbara Mittler (eds.), Asian Punches: A Transcultural Affair, Heidelberg; New York: Springer, 2013, p. 246

11. כתב-העת יצא לאור על ידי הארוטיון סיבטצ'יאן. הקריקטורות שהתפרסמו בו אוירו על ידי הארוטיון הקימיאן.

12. ככל הנראה, מדובר בכתב-העת הסאטירי הראשון בלאדינו (ספרדית-יהודית). כתב-העת הסאטירי היה מוסף של ז'ורנאל ישראלית (1860-1871).

13. Strauß, "Notes on the First Satirical Journals in the Ottoman Empire", p. 124

14. כתב-העת חמת החלילים יצא לאור על ידי פטרו ר. סלייבייקוב (Slaveykov).

15. למאגר שמי של כתבי-העת הסאטיריים בטורקית עות'מאנית ובטורקית החדשה ראו https://seyriadem.com/category/osmanlica-mizah-gazeteleri/

16. כתב-העת קרוי על שמו של הפילוסוף-ההיסטוריון היווני דיוגנס לארטיוס (מת בשנת 323 לפנה"ס), שכתב את חייהם של פילוסופים נאורים. הפרטים בנוגע לכתב-העת מופיעים אצל Strauß, "Notes on the First Satirical Journals in the Ottoman Empire", pp. 132-133

17. Elmas, "Teodor Kassab's Adaption of the Ottoman Shadow Theatre Karagöz", p. 248

18. מידע ביוגרפי קצר על קסאב מצוי במאמרה של אלמאס, שדן בכתב-העת ח'יאל. Ibid., n. 18, p. 247, p. 251. ח'יאל יצא לאור גם בצרפתית, יוונית וארמנו-טורקית. שם, עמ' 249.

19. Ahmed al-Rawi, Media Practice in Iraq, London: Palgrave Macmillan, 2012, pp. 13-14

20. כנאס אל-שוארע הפסיק לצאת לאור לאחר שהעורך והבעלים שלו תיסי, הנוצרי, ניצל מניסיון התנקשות על רקע האשמות נגד ספר שהוציא לאור, שסומן כ"אתיאיסטי". שם, עמ' 13.

21. לדיון באופן שבו כתב-העת הגיב לרעיונות הנאצים והפשיסטים ראו Orit Bashkin, "Iraqi Shadows, Iraqi Lights: Anti-Fascist and Anti-Nazi Voices in Monarchic Iraq, 1932-1941", in: Israel Gershoni (ed.), Arab Responses to Fascism and Nazism: Attraction and Repulsion, Austin: University of Texas Press, 2014, pp. 151-156

22. מי שנחשב לקריקטוריסט העיראקי הראשון הוא חאג' סעאד סלים (1918-2001). ‎"Iraq, Republic of, III. Other Arts", in: Jonathan M. Bloom and Sheila S. Blair (eds.), The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture, Oxford: Oxford University Press, 2009

23. כפי שציינה סליטין, כתב-העת הסאטירי הראשון שיצא לאור במרחב הסורי היה ככל הנראה ג'ראב אל-כרדי ("הצרור הכורדי", 1908), בבעלות תופיק ג'אנא, אבל כחאלה נחשב ל"אבי הסאטירה בסוריה". כתב-העת ג'ראב אל-כרדי התמקד בביקורת נגד המנדט הבריטי והתנועה הציונית. Marion Slitine, "Al-Mudhik al-Mubki: une revue satirique d'avant-garde en Syrie (1929-1939)", Les Carnets de l'Ifpo. La recherche en train de se faire à l'Institut français du Proche-Orient (9.6.2017). המאמר זמין בכתובת http://ifpo.hypotheses.org/7517, נדלה בתאריך 17.8.2021.

24. לניתוח קריקטורות בכתב-העת מהשנים 1929-1939, ראו Marion Slitine, L'image du pouvoir mandataire à travers les caricatures politiques du journal satirique syrien, Al-Mudhik al-Mubki, dans l'entre-deux-guerres: 1929-1939, Master 1 en Histoire, Paris, Sorbonne, 2008. למחקר מקיף על הקריקטורה בסוריה ראו Youssef Abdelké, La caricature en Syrie, 1906-1966, Analyse de style, [n. p.]: Maktabat al-Azhirya, [n. d.]

25. טארק נחשב לאמן המודרני הראשון בסוריה בזכות התמחותו בציורי שמן על בד. לדיון ביצירתו ראו Anneka Lenssen, Beautiful Agitation: Modern Painting and Politics in Syria, Oakland, California: University of California Press, 2020, pp. 29-34

26. Slitine, "Al-Mudhik al-Mubki"‎

27. בתחילת המאה ה-21 יצא לאור אל-דמארי, כתב-העת הראשון שקיבל רישיון מטעם השלטון מאז 1963, על ידי הקריקטוריסט עלי פרזת. במהלך השבועות הראשונים להוצאתו לאור הוא מכר כ-100,000 עותקים לגיליון, אבל לאחר עשרה גיליונות אסר המשטר על המשך הוצאתו לאור. ב-2005 יצא לאור לזמן קצר אל-מבכי, כרפרור ישיר לאב-הטיפוס מהמחצית הראשונה של המאה ה-20.

28. למידע מלא בנוגע לכתבי-העת שיצאו לאור בטוניסיה בין 1838-1956, ראו דליל אל-דוריאת אל-צאדרה בי טוניס, 1838-1956, בית אל-חכמה, 1989.

29. בן עיסי שינה את שמו של כתב-העת שלוש פעמים: אל-דחך, "הצחוק", 1921; ג'חג'וח, 1921-1949; שהאב ג'חג'וח, "כוכב ג'חג'וח", 1949-1950. המידע בנוגע לכתב-העת מצוי בספרייה הלאומית הטוניסאית (דאר אל-כתב אל-וטניה). https://www.bibliotheque.nat.tn/?p=6950, נדלה בתאריך 17.8.2021.

30. כן ניתן לציין שבשנת 1966 הקדיש היומון אל-אמל ("התקווה") את העמוד האחרון שלו לפרסום קריקטורות שאוירו על ידי הקריקטוריסט עלי עביד. עביד טען שהירידה הניכרת בהפצה של הקריקטורה בעידן הפוסטקולוניאלי נבעה מהעדרם של קריקטוריסטים מיומנים ומהתפיסה שהיה מדובר ב"אמנות נמוכה" או שולית. Mohamed Salah Omri, "'Gulf Laughter Break': Cartoons in Tunisia During the Gulf Conflict", in: Fatma Müge Göçek (ed.), Political Cartoons in the Middle East, Princeton: Markus Wiener, 1998, p. 138

31. Babak Rahimi, "Satirical Cultures of Media Publics in Iran", International Communication Gazette 77, no. 3 (2015): 270-271

32. אל-כשכול לא היה המיזם העיתונאי הראשון של כרמאני. לפניו הוא הוציא לאור את מג'לס-י מבעות'אן ("בית הנבחרים"), ובו תרגם טקסטים מעיתונות זרה כדי להבנות דעת קהל ושיח ציבורי בקרב האוכלוסייה המקומית. כתב-עת נוסף בבעלותו היה נדאי וטן ("קריאת המולדת"). הקריקטורות באל-כשכול אוירו על ידי מירזא עלי, שלעיתים חתם על היצירות בצרפתית. לדיון בקריקטורות של אל-כשכול ראו Shiva Balaghi, "Political Culture in the Iranian Revolution of 1906 and the Cartoons of Kashkul", in: Fatma Müge Göçek (ed.), Political Cartoons in the Middle East, Princeton: Markus Wiener, 1998, pp. 59-81; Balaghi, "Print Culture in Late Qajar Iran: The Cartoons of 'Kashku'", Iranian Studies 34, no. 1/4 (2001): 165-181

33. על פי המסורת המוסלמית, אִסְרָאפיל הוא המלאך שאמור לתקוע בשופר כאות לתחיית המתים.

34. בהמשך המאה, עם עלייתו לשלטון של בנו של רד'א שאה, מחמד רד'א שאה (שלט בין 1941-1979), הקריקטורה הפוליטית חוותה שוב עידן של שגשוג, וככלל העיתונות האופוזיציונרית שבה למרכז הבמה. Rahimi, "Satirical Cultures of Media Publics in Iran", p. 271

35. יש הזוקפים לזכותו של ליאונרדו דה-וינצ'י את ההתנסויות הראשונות בתחום הקריקטורה בהתייחס לפורטרטים הגרוטסקיים שיצר. לדוגמה, ראו Ernst H. Gombrich and Ernst Kris, Caricature, Harmondsworth: Penguin, 1940, p. 10. בכל מקרה, החל מתקופתו של דה-וינצ'י שימשו מדריכי אמנות מודלים לחיקוי לסטודנטים בדמות תווי פנים ופרופילים. בין המדריכים הבולטים לציור קריקטורות, שיועדו לקהילת הסטודנטים לאמנות, היו מדריך מאת דרלי (Darly)‏, Principles of Caricatures, 1762; חוברת מאת אספן העתיקות פרנסיס גרוס (Grose)‏, Rules for Caricaturas, 1788, וחיבור מאת טופפר (Töpffer)‏, Essai de Physiognomie, 1845.

36. Richard Terdiman, Discourse/Counter-Discourse: The Theory and Practice of Symbolic Resistance in Nineteenth Century France, Ithaca, and London: Cornell University Press, 1989, p. 153

37. בין הכותבים הבולטים היו ג'ובאני אגוצ'י (Agucchi), ז'אן פייטרו בלורי (Bellori) ופיליפו בלדוצ'יני (Baldinucci), שבמילון למונחים אמנותיים משנת 1681 הגדיר את ציור הקריקטורה כ"שיטה ליצירת דיוקנאות שעל פיה האמנים והפסלים מבקשים, על בסיס הדמיון [resemblance] המרבי של מכלול האדם המתואר ולמטרות שעשוע ולעיתים אף לגלוג, להעצים ולהדגיש באופן לא פרופורציונלי את פגמיו של איברי האדם המצויר, כך שהדיוקן כמכלול מזוהה כמושאו בעוד מרכיביו אינם זהים למקור". ההגדרה המילונית מאת בלדינוצ'י צוטטה אצל Gombrich, Art and Illusion: A Study in the Psychology of Pictorial Representation, 4th edition, London: Phaidon Press, 1972, p. 290

38. Ernst Kris, "The Principles of Caricature", Psychoanalytic Explorations in Art, New York: International Universities Press, 1952, p. 190

39. מודל התרבות/תרבות-הנגד, שהעמיד טרדימן, נשען על התיאוריה הסטרוקטורליסטית, שבחנה "סימנים" זה לצד זה, לעולם לא במבודד ותמיד כחלק ממערכת. לדיון של טרדימן בסטרוקטורליזם ובתשתית שהעמיד הזרם המחשבתי לסמיוטיקה החברתית, ראו Terdiman, Discourse/Counter-Discourse, pp. 25-43

40. שם, עמ' 187-190.

41. עם זאת, ההיסטוריונית פלמירה ברומט טוענת כי בהקשר של העיתונות הסאטירית העות'מאנית אפשר לתרגם את המונח mizah כ"סאטירה". Palmira Brummett, Image & Imperialism in the Ottoman Revolutionary Press, 1908-1911, New York: State University of New York Press, 2000, pp. 17-18

42. Elmas, "Teodor Kassab's Adaption of the Ottoman Shadow Theatre Karagöz", p. 250

43. שם, עמ' 248.

44. אל-כשכול 10, 15.6.1907.

45. Balaghi, "Print Culture in Late Qajar Iran", pp. 167-168

46. עלי אל-דועאג'י, תחת אל-צור, בעריכת עז אל-דין אל-מדני, טוניס: אל-דאר אל-תוניסיה לאל-נשר (ללא תאריך), עמ' 58, צוטט אצל Omri, "'Gulf Laughter Break'", p. 137.

47. ב-1871 יצאה לאור גרסה ראשונה בטורקית עות'מאנית של לה-שריוארי על ידי אלכסן סרפיאן אפנדי, ולאחריה הופיע כתב-עת נוסף באותו השם כמוסף של כתב-העת Medeniyyet ("ציביליזציה").

48. גם פאנץ' הצהיר שהוא התבסס על המקור הצרפתי של לה שריוארי, ואכן השם המלא של כתב-העת הבריטי היה Punch, or the London Charivari. פאנץ' שימש מקור ומודל לכתבי-עת סאטיריים מלונדון ועד אסיה ואוסטרליה. לאסופת מאמרים העוסקת כולה בכתבי-עת מבוססי פאנץ' במאה ה-19 ובמאה ה-20 באסיה (ממצרים והאימפריה העות'מאנית ועד הודו הבריטית, סין ויפן) ראו Hans Harder and Barbara Mittler (eds.), Asian Punches: A Transcultural Affair, Heidelberg; New York: Springer; 2013. לכתבי-עת סאטיריים במרחב ההודי שהשתמשו בפאנץ' כמודל עבודה ראו Partha Mitter, Art and Nationalism in Colonial India, 1850-1922, Cambridge: Cambridge University Press, 1994

49. בניגוד להכרה שזכה לה המקור האירופי ברחבי האימפריה העות'מאנית, במרחב הפרסי-הקאג'ארי היו מי שטענו שמקורה של הקריקטורה במסורת המקומית של איורי כתב היד של כלילה ודמנה ובאיורי כתב היד של אלפיה ושלפיה. Ali Akbar Sa'idi Sirjani, "Constitutional Revolution vi. The Press", Encyclopaedia Iranica VI, Fasc. 2, pp. 202-212. https://iranicaonline.org/articles/constitutional-revolution-vi. נדלה בתאריך 18.8.2021.

50. עם זאת, כאן הסתיים הדמיון או הקשר בין שני כתבי-העת.

51. כדוגמאות מהמרחב העות'מאני ניתן לציין את כתבי-העת קַהְקַהַה ("צחק בקול", מרס-ספטמבר 1875), לַטַאאִף אַתַ'אר ("מונומנטים של הלצות", 1870-1872), ודַאיְלַאק ("חסר ניסיון", 1876-1877), שבהם ניתן למצוא פרסום מחדש של קריקטורות מפאנץ' ללא הטקסט המקורי או גרסאות משופצות של הקריקטורות המקוריות. במקרה של קַהְקַהַה, גם הסמליל של כתב-העת הזה היה מבוסס על אב הטיפוס של פאנץ'.

לקרוא עוד...

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

המזרח התיכוןמצריםתרבותמדע המדינהחברה
הדיוקן העקום קרן צדפי

מבוא

הופעתה של הקריקטורה במזרח התיכון

במרס 1907 יצא לאור הגיליון הראשון והאחרון של כתב-העת הקהירי חַא, חַא, חַא ("חה, חה, חה"), בבעלותם של מחמד מסעוד וחאפט' עוד'. חלקו הארי של הגיליון הוקדש למאמר ארוך שעסק בסוגה של הקריקטורה, מאפייניה החזותיים והגדרתה במצרים בראשית המאה ה-20.1 הכותב האנונימי של המאמר שיתף את קוראיו כי הוא לא למד כיצד לצייר קריקטורות, והודה כי לשם כך נדרשים מומחיות, מיומנות ותרגול וגם ידע מקדים בתחום. עם זאת, הוא סבר שלאחר שיתרגל אמנות זו באמצעות פרסום קריקטורות בכתב-העת חא, חא, חא, הוא "יבריק ויעלה על קריקטוריסטים מיומנים".2

כדי להתמודד עם המטלה שנטל על עצמו, הכותב מציין שהוא פנה אל סלים סרכיס (1867-1926), שהוציא לאור שני כתבי-עת סאטיריים, אל-מֻשיר ("היועץ", 1894-1899) ומַגַ'לַת סַרְכִּיס ("העיתון של סרכיס", 1905-1912), בבקשה שייעץ לו וידריך אותו כיצד ללמוד את אמנות הקריקטורה.3 תשובתו של סרכיס הובאה במאמר:

אני רואה שאתה רוצה להוציא לאור כתב-עת מאויר היתולי מתוחכם [רַאקִיַה]. והעם במצרים לא מכיר את האמנות הזאת. [...] והציורים האלה מחייבים התבוננות שאין דומה לה. הינך יודע שאני הראשון שיצר את הציורים הפוליטיים ההומוריסטיים בעיתונות הערבית. ואגלה לך כיצד לרשום את הצורה המעוותת. השיעור שלי יהיה מעין סקירה של אמנות זו, ואני מבקש ממך להיות מודע לכך שמה שאני מעניק לך הוא זכות יתר מבוקשת ובעלת חשיבות.4

חלקו העיקרי של המאמר הוקדש לניסיון להסביר את הלוגיקה של "הציורים הפוליטיים ההומוריסטיים" (צֻוַר סִיַאסִיָה פֻכַּאהִיָה), כפי שהקריקטורות מכונות על ידי הכותב. מאפייני הסוגה, "העיוות המכוון, ההפרזה והשינויים במראה ובתווי הפנים של הדמויות", מבוארים כמי שנועדו לשקף לקורא את אופיים של המיוצגים בציור ולהעיד על רגשותיהם. זאת, בהתאמה למטרות "העיתונות הפוליטית המאוירת", המוגדרות על ידי הכותב כ"הולכת השולל [תַלְבִּיס], ההסוואה [תַעְמִיַה], ההדמיה [אִדְעַ'אם] ואי-הבהירות [אִבְּהַאם]". על בסיס התובנה הזאת, הוא מוסיף, אין כל טעם לנסות ולהסביר את הציור הפוליטי ההומוריסטי, היות שההסבר חוטא למטרות הסוגה העיתונאית הזאת. אם יש מי שימצא את הציורים שעתידים להתפרסם בחא, חא, חא מכוערים או מטרידים, מתריע הכותב, אין כל טעם לכעוס בגינם, ויש לראות במאיירים שלהם משוגעים "השקועים עמוק בשיגעונם", "העולצים ושמחים" למראה אלו הנעלבים מהם. מטרת פרסום המאמר הייתה לתווך לקוראי כתב-העת החדש את חשיבותה של הקריקטורה לתרבות הפוליטית במצרים, לאור העובדה שהסוגה האמנותית-העיתונאית הזאת לא הייתה מוכרת למִצְרִים, ולכאורה "הגיחה לעולם" עם הפרסום של חא, חא, חא.5

אכן, בראשית המאה ה-20 עשתה הסוגה של הקריקטורה העיתונאית (הפוליטית והחברתית) את צעדיה הראשונים בתרבות הדפוס הערבית. במצרים עצמה, שני מיזמים שקדמו לחא, חא, חא - עיתונו של יעקוב (ג'יימס) צנוע (1839-1912) אבּוּ נַטָ'ארַה זַרְקָאא ("בעל המשקפיים הכחולים", 1877-1910), ועיתוניו של סרכיס אל-מֻשיר ומַגַ'לַת סַרְכִּיס - כללו קריקטורות כמרכיב קבוע ומרכזי. בדצמבר 1907 החל לצאת לאור עיתונו של עבד אל-חמיד זכי אל-סִיָאסה אל-מֻצַוָרַה ("הפוליטיקה, מאוירת", 1907-1913), ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרפו אל השדה המצרי אל-לַטָאאִף אל-מֻצַוָרָה ("אנקדוטות מאוירות", 1915-1941) של אסכנדר מכאריוס (1882-1952), אל-כַּשְכּוּל אל-מֻצַוָר ("המחברת המאוירת", 1921-1934 [?]) של סלימאן פוזי ורוּז אל-יוּסף (1925-ימינו), על שם בעליו של כתב-העת, שחקנית התיאטרון פאטמה (רוז) אל-יוסף (1897-1958). בשנות ה-30 יתרחב מעגל כתבי-העת והעיתונים שיפיצו את הקריקטורה במצרים, ויכלול גם כתבי-עת מאוירים ופופולריים, שהיו א-פוליטיים. חלק ניכר מהם היו בבעלותו של בית ההוצאה לאור דאר אל-הלאל, בבעלות משפחת זידאן, שהבולטים מביניהם היו אל-מֻצַוָר ("המאויר", 1924-ימינו),6 אל-פֻכָּאהַה ("הבדיחה/ההומור", 1926-1934),7 ואל-אִתְ'נַיְן: אל-פֻכָּאהַה ואל-כַּוַאכִּב ("השניים: הבדיחה/ההומור והכוכבים", 1934-1942).8

מנקודת מבט רחבה יותר, כתבי-עת סאטיריים שכללו קריקטורות הופיעו לראשונה במרחב העות'מאני (שמצרים השתייכה אליו באופן רשמי עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה) באיסטנבול, במחצית השנייה של המאה ה-19, ביוזמה של הקהילה הארמנית.9 בין 1870-1877 יצאו לאור באיסטנבול כ-20 כתבי-עת סאטיריים - מרביתם היו קצרי מועד, וחדלו לצאת לאור לאחר פרסומו של גיליון אחד בלבד. כתב-העת הסאטירי הראשון שיצא לאור באיסטנבול ואף כלל קריקטורות נקרא האיש הפטפטן (Boşboğaz bir adem, 1852).10 כתב-העת הודפס בארמנית. ארבע שנים מאוחר יותר הצטרף כתב-העת הדבורה (Meğu, 1856-1874) לזירה, גם הוא בשפה הארמנית.11 בשנות ה-70 הצטרפו הקהילות היהודית, היוונית והבולגרית של איסטנבול לשדה, והחלו גם הן להוציא לאור כתבי-עת סאטיריים, ביניהם ג'וחא וג'וחא הקטן (ג'וחא אי ג'וחאיקו, 1860),12 פלאף-פלוף (Plaf-pluf, 1863),13 וחמת החלילים (Gayda, 1863-1867),14 בהתאמה. כל כתבי-העת האלה יועדו לקהילות הלשוניות שחבריהן יזמו אותם.

במאי 1870 הופיעה הקריקטורה לראשונה בכתב-עת סאטירי שיצא לאור בטורקית עות'מאנית, אסתאנבול, ובאותה השנה הצטרף אליו ,תרקי ("קידמה"), ביוזמה משולבת טורקית-יוונית.15 בנובמבר של אותה השנה הופיע דיוז'ן ("דִּיוֹגֶנֶס", 1870-1873), בבעלות תאודור קסאב, שהוציא את כתב-העת לאור בשלוש שפות נוספות - צרפתית, יוונית וארמנית.16 קידמה ודִּיוֹגֶנֶס לא כללו קריקטורות באופן עקבי ובולט (דִּיוֹגֶנֶס, לדוגמה, כלל רק שלוש קריקטורות לאורך 183 גיליונות).17 כתבי-העת הראשונים שיצאו לאור בטורקית עות'מאנית וכללו קריקטורות בעקביות ובשיטתיות היו צִ'נְעִ'רַאקְלי תאתאר ("השליח המצלצל", 1873) וחַ'יַאל ("דמיון/צללית", 1873). שניהם יצאו לאור על ידי קסאב.18

בכל הנוגע לעיתונות בשפה הערבית, בפועל, עד שנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה קהיר למרכז העיקרי שבו הופצה הקריקטורה. כתבי-עת סאטיריים חלוציים בערבית במרכזים אחרים היו מֻרַקָעַה אל-הִנְדִי ("גלימת הטלאים ההודית", 1909), שיצא לאור בבצרה שבעיראק, אך לא כלל קריקטורות;19 העיתונים הבגדאדיים חַ'אן אל-דַ'הַב ("פונדק הזהב", 1911), אל-בֻּלְבֻּל ("הזמיר", 1911) ואל-טַרַאאִף ("חידודי הלשון", 1924), גם הם לא כללו קריקטורות; וכַּנָאס אל-שַוַארִע ("מנקה הרחובות", 1925-1926)20 של מיכאיל תיסי וחַבַּזְבּוּז (1931-1938) של נורי ת'אבת,21 שכללו קריקטורות. שלושת הכותרים האחרונים הופיעו לאחר ההכרזה הרשמית על הקמתה של המדינה העיראקית, בתקופה שבה נהנתה העיתונות מחופש פעולה יחסי, ואף על פי שבפועל עדיין הייתה עיראק תחת מנדט בריטי.22

בסוריה, בשנות ה-30, יצאו לאור חמישה כתבי-עת סאטיריים, שהבולט ביותר ביניהם היה אל-מֻדְחִךּ אל-מֻבְּכִּי ("מעורר הצחוק מעורר הבכי", 1929-1966), בבעלות ובעריכת חביב כחאלה (1898-1965).23 בכל שבוע הוקדשו עמוד השער והשער האחורי של השבועון לפרסום קריקטורה בצבע. כחאלה, בוגר בית הספר האמריקאי של ביירות, ביטא באמצעות הקריקטורות בכתב-העת ביקורת נגד המנדט הצרפתי וגם נגד פוליטיקאים מקומיים.24 כתב-העת הופץ בעיקר בדמשק, אבל היה זמין גם באלפו, בחֹמְס, בחַמַה ובביירות, ולא היה מזוהה עם מפלגה כלשהי. כחאלה היה אמון על כתיבת הטקסטים והעסיק קריקטוריסטים לצורך איור הקריקטורות. בשנות ה-20 וה-30 הועסקו כקריקטוריסטים בכתב-העת בעיקר תופיק טארק (1875-1940) וח'ליל אל-אשקר, שנודע בכינוי "ג'וליאן".25 שני הציירים לא היו קריקטוריסטים מקצועיים. בו בזמן, מריון סליטין (Slitine) טוענת שלעיתים נדרש כחאלה לצייר את הקריקטורות בעצמו, כאשר לא עלה בידו להעסיק אמנים בתשלום.26 בשיאו הדפיס כתב-העת 20,000 עותקים לגיליון (1964), אבל בעקבות עליית מפלגת הבעת' לשלטון ב-1963, שנתיים לאחר מכן - ביוני 1966 - הוא חדל לצאת לאור. בפועל, יוני 1966 מסמן את קיצה של העיתונות הסאטירית הממוסדת בסוריה.27

גם בטוניסיה, החל משנות ה-30, ההופעה של העיתונות הסאטירית קשורה קשר הדוק להתנגדות לקולוניאליזם הצרפתי.28 יותר מ-30 עיתונים סאטיריים בערבית יצאו לאור בטוניסיה עד 1956, השנה שבה זכתה המדינה בעצמאות. בין הכותרים הבולטים שיצאו לאור והשתמשו בקריקטורה כשיח-נגד היו אל-סֻרוּר ("הנאה", 1936) של עלי אל-דועאג'י (1909-1949) ואל-שַבַּאבּ ("הנעורים", 1932-1937) של בירם אל-תונסי. אליהם ניתן לצרף את ג'וחא (1909-1950), בבעלות אחמד בן אל-שיח' בן עיסי,29 אל-סַרדוּךּ ("התרנגול", 1922) בבעלות אל-שאד'לי אל-פהרי, אל-כַּשְכּוּל ("המחברת", 1937) בבעלות חסן עלי ואל-פַרְזַזוּ ("הדבורה", 1955-1956). אל הכותרים הסאטיריים בערבית אפשר לצרף גם כותרים בעברית, בצרפתית ובאיטלקית. בשנות ה-50, לאחר סיום הכיבוש הצרפתי וההכרזה על עצמאותה של טוניסיה, חדלה להתקיים הסוגה העיתונאית הזאת.30

במרחב הפרסי-הקאג'ארי הופיעה העיתונות הסאטירית בעשור הראשון של המאה ה-20, ערב המהפכה החוקתית (1906-1911), על רקע הקמתם ומיסודם של מוסדות השלטון המודרניים והבנייתה של מדינת הלאום האיראנית. אמנם, כפי שהראה באבך רחימי, הומור פוליטי התקיים במרחב הפרסי-הקאג'ארי עוד לפני המהפכה, אבל השנים של המהפכה היו אלו שהיוו את ההקשר להוצאתם לאור של יותר מ-200 עיתונים וכתבי-עת בבעלות פרטית, שהשתמשו בפרודיה ובהומור כדי לשנות את התרבות הפוליטית לכדי כוח מהפכני, כשהם מבקרים את השלטון היחידני של השושלת הקאג'ארית ואת השחיתות שנבעה מהמשטר האבסולוטי.31 העיתונים הסאטיריים הראשונים שיצאו לאור היו טוּטי ("תוכי", 1900-1901), שיצא לאור בבושיהר, בעריכת עבד אל-חמיד ח'אן מתין אל-סלטנה, ואזרבאיג'אן (1907-1908), בבעלותו של עלי קלי ח'אן, שיצא לאור בעיר תבריז. הפופולריים ביותר היו אל-כַּשְכּוּל (1907-1908), בעריכת מג'ד אל-אסלאם אל-כרמאני (1872-1922),32 צוּר אִסְרָאפיל ("שופר אסראפיל", 1907-1909),33 בעריכת מירזא ג'האנג'יר ח'אן שיראז, אל-בֻּלְבֻּל (1911), שיח' צַעַ'נְדַאר ("השיח' היחפן", 1911), ותַנְבִּיח ("העונש", 1911), שיצאו לאור בטהראן, וחַשַרַאת אל-אַרְד' ("רמשי הארץ", 1909), שיצא לאור בתבריז. כל המיזמים האלה ביקשו לקדם את הרפורמות המודרניות במדינת הלאום המתגבשת. עם עליית שושלת פהלבי בראשות רד'א שאה (שלט בין 1925-1941) והתעצמות הריכוזיות של המשטר האיראני, שהשפיעה על ייצור חדשות והפצתן וגם על תרבות המדיה ככלל, הוגבלה הפצתן של הקריקטורות באיראן.34

הקריקטורה כאמצעי לתיקון חברתי ופוליטי

מקורו של המונח "קריקטורה" בפעלים האיטלקיים "להטעין" (carico) או "להגזים" (caricare) - פעלים ששימשו את האחים קראצ'י (Agostino and Annibale Carracci) בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 באקדמיה שלהם בבולוניה כדי לתאר רישומים של ראשי אדם מעוותים.35 בפעלים האיטלקיים האלה מצוי גם המקור של הפועל הצרפתי "להעמיס" (charger או la charge), הנושא משמעות של הגזמה או גרוטסקה. ריצ'רד טרדימן (Terdiman) ביקש להסב את תשומת ליבנו לכך שהשימוש בפעלים האלה מתייחס לרצון של מבצע הפעולה לכפות שינוי על האובייקט שעליו מבוצעת הפעולה ולהכניע אותו.36

במסגרת השיח האמנותי הנרחב שהתקיים לאורכה של המאה ה-17 בנוגע למהותה של הקריקטורה הוגדר תפקידה כחדירה אל המהות העמוקה של המציאות, אל "האידיאה האפלטונית" שלה.37 בהתאם לכך נדרש צייר הקריקטורה לחשוף את אופיו של האדם מאחורי מסכת ההתחזות שלו, לכאורה, ולהציג את קטנותו ואת כיעורו "המהותי". או, במילים אחרות, ליצור את "הדפורמציה המושלמת" ולחתור להראות כיצד נפש האדם מבטאת את עצמה בגופו.38

השילוב בין הסוגה של הקריקטורה לבין הסאטירה החזותית באנגליה במאה ה-18 הבנה את הקריקטורה הפוליטית, במילותיו של טרדימן, כ"שיח-נגד" (counter-discourse), המבקש לאתגר, להפריע, לערער ולחתור תחת "השיח השולט" (discourse of domination).39 עם זאת, כפי שהדגיש טרדימן, הקריקטורה כשיח-נגד לא ביקשה רק לסתור את השיח השולט או לשלול את טענותיו. היות שכוחו של השיח השולט טמון בקודים שעל פיהם הוא מסדיר את הבנתנו את העולם הפוליטי, החברתי והתרבותי, הקריקטורה כשיח-נגד ביקשה לאתר, לחשוף ולמפות את ההליכים הטבעיים לכאורה שהשיח השולט כופה על מכלול תצורות הדיבור והמחשבה.40

במונחים שנבחרו לתאר את הקריקטורה במרחב של המזרח התיכון, עם הופעתה במחצית השנייה של המאה ה-19, לא ניתן לזהות את אותן המשמעויות. המונחים השכיחים ביותר בערבית היו צוּרַה הַזְלִיָה, וצוּרַה פֻכַּאהִיָה - שני המונחים ניתנים לתרגום כ"ציורים הומוריסטיים" או "ציורים קומיים", כאשר לעיתים הוצמדו להם גם התארים סִיַאסִיָה ("פוליטיים") ורַמְזִיָה ("סמליים"). בטורקית נעשה שימוש בעיקר במונח eğlence gazetesi, "כתבי-עת בידוריים", ו- mizah gazetesi, "כתבי-עת הומוריסטיים", בהתייחס לכתבי-העת הסאטיריים, וגם במונח lâtife ("צחוק").41 לצד השימוש במונחים האלה מופיע תדיר גם המונח charivari, ברפרור לכתב-העת הסאטירי הצרפתי לה-שריוארי ("סרנדה רועשת וצורמת", 1832-1937), שבמרחב העות'מאני היה מונח נרדף למונח "סאטירי" - עדות להשפעה העמוקה של כתב-העת הצרפתי על המוציאים לאור העות'מאניים.42 בהלימה לאותם המונחים, וכפי שיוצג כאן לאורך החיבור, הקריקטורות של שנות ההטמעה של הסוגה במרחב של המזרח התיכון היו במידה לא-מועטה מרוככות באופיין החזותי, כאשר מקצתן כלל לא היו קריקטורות, אלא מעין תיעוד, לכאורה, של אירועים. במקרים רבים הדמויות שבמרכז היצירות לא תוארו באופן גרוטסקי, מוגזם, נלעג או מעוות. הפניית האצבע המאשימה או הביקורת, בין גלויה ובין מרומזת, התבטאה בעיקר במלל שליווה את היצירות השונות.

היות שבמחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה העיתונות הסאטירית תופעה חדשה ברחבי המזרח התיכון, עורכי העיתונים מצאו לנכון להסביר לקוראיהם את אופייה של עיתונות זו ואת מאפייניה של הקריקטורה. לדוגמה, קסאב, העורך של דיוגנס, פירש את הקריקטורה כיצירה שמבקשת לתאר את המציאות באופן היתולי.43 אל-כשכול הקאג'ארי הגדיר באחת מהקריקטורות שלו את העיתון כ"מראה שחושפת את האמת בכל הנוגע לאומה",44 והעורך שלו, מג'ד אל-אסלאם כרמאני, שילב כחלק מהסמליל של כתב-העת את המטרה העיקרית שלו: להציע לקוראיו ייצוגים של מנהגיהם המכוערים על מנת לסייע להתפתחות התרבות והחינוך. אותה הטענה בנוגע למשימה התרבותית של המיזם הופיעה גם בגיליון הראשון של כתב-העת, כאשר כרמאני טען שהדרך הטובה ביותר לחנך את האומה הייתה להציע לאנשיה ייצוגים חזותיים של מעשיהם המכוערים, כדי להזהיר אותם ולהניע אותם לשנות את התנהגותם. עבור כרמאני היו בנמצא שתי דרכים להציג את המעשים האלה: באמצעות התיאטרון ובאמצעות קריקטורות. מכיוון שהוא מצא שהתיאטרון סותר את עקרונות הדת, הוא העדיף את הקריקטורה.45 לעומתו, אל-דועאג'י, הבעלים והעורך של אל-סרור, הגדיר את המטרה של כתב-העת שלו, בדומה לקסאב, כמגזין שנועד לבדר את "העובדים קשה: הפועל במפעל והחקלאי באדמתו" ולרומם את רוחם.46

חלק ניכר מכתבי-העת הסאטיריים החלוציים במרחב של המזרח התיכון הדגישו את העובדה שהם מבוססים על מודלים אירופיים דוגמת לה-שריוארי ולה קריקטור ("הקריקטורה", 1880-1904) הצרפתיים;47 פאנץ' ("לחבוט/אגרוף", 1841-1992) הבריטי;48 סימפליסימוס ("הפשוט ביותר", 1896-1967) הגרמני ואל פאפאגאלו ("התוכי", 1873-1915) האיטלקי.49 בין כתבי-העת שיצאו לאור באיסטנבול ובקהיר היו כאלה שאף הסמליל שלהם היה מעוצב על בסיס הסמליל של אבות הטיפוס האירופיים, כדוגמת הסמליל של השליח המצלצל, שעוצב על בסיס הסמליל של פאנץ'. אל-סיאסה אל-מצורה המצרי היה מכונה גם פאנץ' הקהירי (The Cairo Punch), כפי שהכריזה כותרת המשנה שלו באנגלית.50 רבים מכתבי-העת הסאטיריים, לכל הפחות בראשית דרכם, ציטטו בשלמותן קריקטורות שהתפרסמו קודם לכן בעיתונות האירופית והוסיפו להן כותרות וכותרות משנה חדשות כדי לתרגם אותן לקהל המקומי, או אזכרו יצירות אירופיות בשינוי מקצת הפרטים שלהן, וכך מיקמו אותן בשדה הפוליטי המקומי.51

*המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

1. חלקים מהמאמר התפרסמו בתוך אחמד אל-מע'אזי, אל-צחאפה אל-פניה פי מצר: נשאתהא ותטוורהא מן אל-חמלה אל-פרנסיה 1798 אלא מצר אל-דסתוריה 1924, אל-קאהרה: אל-היאה אל-מצריה אל-עאמה לאל-כתאב, 1974, עמ' 168-174.

2. שם, עמ' 169.

3. סרכיס, יליד ביירות, היגר אל מצרים, משם אל ארצות הברית ושוב אל מצרים. נוסף על אל-משיר ומג'לת סרכיס, הוא הוציא לאור וערך כתב-עת לנשים, מראת אל-חסנאא ("מראת היפהפייה", 1896), תחת שם העט מרים מזהר. פרטים קצרים בנוגע לכתב-העת מופיעים אצל Marilyn Booth, May Her Likes be Multiplied: Biography and Gender Politics in Egypt, Berkeley: University of California Press, 2001, p. 330, n. 1

4. אל-מע'אזי, אל-צחאפה אל-פניה פי מצר, עמ' 169-170.

5. שם, עמ' 170-171.

6. ב-24.10.1924 החל כתב-העת לצאת לאור על ידי בית ההוצאה לאור דאר אל-הלאל, בבעלות האחים אמיל ושכרי זידאן, וממשיך לצאת לאור גם בימינו.

7. ב-1.12.1926 החל כתב-העת לצאת לאור על ידי בית ההוצאה לאור דאר אל-הלאל.

8. ב-18.6.1934, יצא לאור לראשונה אל-את'נין: אל-פכאהה ואל-כואכב על ידי דאר אל-הלאל. כתב-העת היה מיזוג של שני כותרים קודמים: אל-פכאהה ואל-כואכב ("הכוכבים"), כפי שהעידה כותרת כתב-העת החדש. אל-את'נין: אל-פכאהה ואל-כואכב המשיך לצאת לאור עד 1942, ולאחר מכן עד 1960 תחת הכותרת אל-את'נין ואל-דניא ("השניים והעולם"). לאורך החיבור ייעשה שימוש בשם המקוצר של כתב-העת, אל-את'נין.

9. אין בנמצא מחקרים רבים העוסקים בקריקטורה בעיתונות העות'מאנית בעשורים שקדמו להפיכת "הטורקים הצעירים" (יולי 1908). למחקרים הבולטים בנושא ראו Turgut Çeviker, Gelişim Sürecinde Turk Karikatürü. I, Tanzimat ve İstibdat Dönemi, 1867-1878/1878-1909, Istanbul: Adam Yayiyinlari, 1986; Hamdi Özdiş, Osmanlı Batılılaşma Mizah Basınında ve Siyaset, 1870-1877, Istanbul: Libra Kitap, 2010; Johann Strauß, "Notes on the First Satirical Journals in the Ottoman Empire", in: Anja Pistor-Hatam (ed.), Amtsblatt, vilayet gazetesi und unabhängiges Journal: Die Anfänge der Presse im Nahen Osten, vol. 27, Vienna: Lang, 2001, pp. 121-138

10. פרטים בנוגע לכתב-העת, בעריכת הוספ ורתאניאן, ניתן למצוא אצל Elif Elmas, "Teodor Kassab's Adaption of the Ottoman Shadow Theatre Karagöz", in: Hans Harder and Barbara Mittler (eds.), Asian Punches: A Transcultural Affair, Heidelberg; New York: Springer, 2013, p. 246

11. כתב-העת יצא לאור על ידי הארוטיון סיבטצ'יאן. הקריקטורות שהתפרסמו בו אוירו על ידי הארוטיון הקימיאן.

12. ככל הנראה, מדובר בכתב-העת הסאטירי הראשון בלאדינו (ספרדית-יהודית). כתב-העת הסאטירי היה מוסף של ז'ורנאל ישראלית (1860-1871).

13. Strauß, "Notes on the First Satirical Journals in the Ottoman Empire", p. 124

14. כתב-העת חמת החלילים יצא לאור על ידי פטרו ר. סלייבייקוב (Slaveykov).

15. למאגר שמי של כתבי-העת הסאטיריים בטורקית עות'מאנית ובטורקית החדשה ראו https://seyriadem.com/category/osmanlica-mizah-gazeteleri/

16. כתב-העת קרוי על שמו של הפילוסוף-ההיסטוריון היווני דיוגנס לארטיוס (מת בשנת 323 לפנה"ס), שכתב את חייהם של פילוסופים נאורים. הפרטים בנוגע לכתב-העת מופיעים אצל Strauß, "Notes on the First Satirical Journals in the Ottoman Empire", pp. 132-133

17. Elmas, "Teodor Kassab's Adaption of the Ottoman Shadow Theatre Karagöz", p. 248

18. מידע ביוגרפי קצר על קסאב מצוי במאמרה של אלמאס, שדן בכתב-העת ח'יאל. Ibid., n. 18, p. 247, p. 251. ח'יאל יצא לאור גם בצרפתית, יוונית וארמנו-טורקית. שם, עמ' 249.

19. Ahmed al-Rawi, Media Practice in Iraq, London: Palgrave Macmillan, 2012, pp. 13-14

20. כנאס אל-שוארע הפסיק לצאת לאור לאחר שהעורך והבעלים שלו תיסי, הנוצרי, ניצל מניסיון התנקשות על רקע האשמות נגד ספר שהוציא לאור, שסומן כ"אתיאיסטי". שם, עמ' 13.

21. לדיון באופן שבו כתב-העת הגיב לרעיונות הנאצים והפשיסטים ראו Orit Bashkin, "Iraqi Shadows, Iraqi Lights: Anti-Fascist and Anti-Nazi Voices in Monarchic Iraq, 1932-1941", in: Israel Gershoni (ed.), Arab Responses to Fascism and Nazism: Attraction and Repulsion, Austin: University of Texas Press, 2014, pp. 151-156

22. מי שנחשב לקריקטוריסט העיראקי הראשון הוא חאג' סעאד סלים (1918-2001). ‎"Iraq, Republic of, III. Other Arts", in: Jonathan M. Bloom and Sheila S. Blair (eds.), The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture, Oxford: Oxford University Press, 2009

23. כפי שציינה סליטין, כתב-העת הסאטירי הראשון שיצא לאור במרחב הסורי היה ככל הנראה ג'ראב אל-כרדי ("הצרור הכורדי", 1908), בבעלות תופיק ג'אנא, אבל כחאלה נחשב ל"אבי הסאטירה בסוריה". כתב-העת ג'ראב אל-כרדי התמקד בביקורת נגד המנדט הבריטי והתנועה הציונית. Marion Slitine, "Al-Mudhik al-Mubki: une revue satirique d'avant-garde en Syrie (1929-1939)", Les Carnets de l'Ifpo. La recherche en train de se faire à l'Institut français du Proche-Orient (9.6.2017). המאמר זמין בכתובת http://ifpo.hypotheses.org/7517, נדלה בתאריך 17.8.2021.

24. לניתוח קריקטורות בכתב-העת מהשנים 1929-1939, ראו Marion Slitine, L'image du pouvoir mandataire à travers les caricatures politiques du journal satirique syrien, Al-Mudhik al-Mubki, dans l'entre-deux-guerres: 1929-1939, Master 1 en Histoire, Paris, Sorbonne, 2008. למחקר מקיף על הקריקטורה בסוריה ראו Youssef Abdelké, La caricature en Syrie, 1906-1966, Analyse de style, [n. p.]: Maktabat al-Azhirya, [n. d.]

25. טארק נחשב לאמן המודרני הראשון בסוריה בזכות התמחותו בציורי שמן על בד. לדיון ביצירתו ראו Anneka Lenssen, Beautiful Agitation: Modern Painting and Politics in Syria, Oakland, California: University of California Press, 2020, pp. 29-34

26. Slitine, "Al-Mudhik al-Mubki"‎

27. בתחילת המאה ה-21 יצא לאור אל-דמארי, כתב-העת הראשון שקיבל רישיון מטעם השלטון מאז 1963, על ידי הקריקטוריסט עלי פרזת. במהלך השבועות הראשונים להוצאתו לאור הוא מכר כ-100,000 עותקים לגיליון, אבל לאחר עשרה גיליונות אסר המשטר על המשך הוצאתו לאור. ב-2005 יצא לאור לזמן קצר אל-מבכי, כרפרור ישיר לאב-הטיפוס מהמחצית הראשונה של המאה ה-20.

28. למידע מלא בנוגע לכתבי-העת שיצאו לאור בטוניסיה בין 1838-1956, ראו דליל אל-דוריאת אל-צאדרה בי טוניס, 1838-1956, בית אל-חכמה, 1989.

29. בן עיסי שינה את שמו של כתב-העת שלוש פעמים: אל-דחך, "הצחוק", 1921; ג'חג'וח, 1921-1949; שהאב ג'חג'וח, "כוכב ג'חג'וח", 1949-1950. המידע בנוגע לכתב-העת מצוי בספרייה הלאומית הטוניסאית (דאר אל-כתב אל-וטניה). https://www.bibliotheque.nat.tn/?p=6950, נדלה בתאריך 17.8.2021.

30. כן ניתן לציין שבשנת 1966 הקדיש היומון אל-אמל ("התקווה") את העמוד האחרון שלו לפרסום קריקטורות שאוירו על ידי הקריקטוריסט עלי עביד. עביד טען שהירידה הניכרת בהפצה של הקריקטורה בעידן הפוסטקולוניאלי נבעה מהעדרם של קריקטוריסטים מיומנים ומהתפיסה שהיה מדובר ב"אמנות נמוכה" או שולית. Mohamed Salah Omri, "'Gulf Laughter Break': Cartoons in Tunisia During the Gulf Conflict", in: Fatma Müge Göçek (ed.), Political Cartoons in the Middle East, Princeton: Markus Wiener, 1998, p. 138

31. Babak Rahimi, "Satirical Cultures of Media Publics in Iran", International Communication Gazette 77, no. 3 (2015): 270-271

32. אל-כשכול לא היה המיזם העיתונאי הראשון של כרמאני. לפניו הוא הוציא לאור את מג'לס-י מבעות'אן ("בית הנבחרים"), ובו תרגם טקסטים מעיתונות זרה כדי להבנות דעת קהל ושיח ציבורי בקרב האוכלוסייה המקומית. כתב-עת נוסף בבעלותו היה נדאי וטן ("קריאת המולדת"). הקריקטורות באל-כשכול אוירו על ידי מירזא עלי, שלעיתים חתם על היצירות בצרפתית. לדיון בקריקטורות של אל-כשכול ראו Shiva Balaghi, "Political Culture in the Iranian Revolution of 1906 and the Cartoons of Kashkul", in: Fatma Müge Göçek (ed.), Political Cartoons in the Middle East, Princeton: Markus Wiener, 1998, pp. 59-81; Balaghi, "Print Culture in Late Qajar Iran: The Cartoons of 'Kashku'", Iranian Studies 34, no. 1/4 (2001): 165-181

33. על פי המסורת המוסלמית, אִסְרָאפיל הוא המלאך שאמור לתקוע בשופר כאות לתחיית המתים.

34. בהמשך המאה, עם עלייתו לשלטון של בנו של רד'א שאה, מחמד רד'א שאה (שלט בין 1941-1979), הקריקטורה הפוליטית חוותה שוב עידן של שגשוג, וככלל העיתונות האופוזיציונרית שבה למרכז הבמה. Rahimi, "Satirical Cultures of Media Publics in Iran", p. 271

35. יש הזוקפים לזכותו של ליאונרדו דה-וינצ'י את ההתנסויות הראשונות בתחום הקריקטורה בהתייחס לפורטרטים הגרוטסקיים שיצר. לדוגמה, ראו Ernst H. Gombrich and Ernst Kris, Caricature, Harmondsworth: Penguin, 1940, p. 10. בכל מקרה, החל מתקופתו של דה-וינצ'י שימשו מדריכי אמנות מודלים לחיקוי לסטודנטים בדמות תווי פנים ופרופילים. בין המדריכים הבולטים לציור קריקטורות, שיועדו לקהילת הסטודנטים לאמנות, היו מדריך מאת דרלי (Darly)‏, Principles of Caricatures, 1762; חוברת מאת אספן העתיקות פרנסיס גרוס (Grose)‏, Rules for Caricaturas, 1788, וחיבור מאת טופפר (Töpffer)‏, Essai de Physiognomie, 1845.

36. Richard Terdiman, Discourse/Counter-Discourse: The Theory and Practice of Symbolic Resistance in Nineteenth Century France, Ithaca, and London: Cornell University Press, 1989, p. 153

37. בין הכותבים הבולטים היו ג'ובאני אגוצ'י (Agucchi), ז'אן פייטרו בלורי (Bellori) ופיליפו בלדוצ'יני (Baldinucci), שבמילון למונחים אמנותיים משנת 1681 הגדיר את ציור הקריקטורה כ"שיטה ליצירת דיוקנאות שעל פיה האמנים והפסלים מבקשים, על בסיס הדמיון [resemblance] המרבי של מכלול האדם המתואר ולמטרות שעשוע ולעיתים אף לגלוג, להעצים ולהדגיש באופן לא פרופורציונלי את פגמיו של איברי האדם המצויר, כך שהדיוקן כמכלול מזוהה כמושאו בעוד מרכיביו אינם זהים למקור". ההגדרה המילונית מאת בלדינוצ'י צוטטה אצל Gombrich, Art and Illusion: A Study in the Psychology of Pictorial Representation, 4th edition, London: Phaidon Press, 1972, p. 290

38. Ernst Kris, "The Principles of Caricature", Psychoanalytic Explorations in Art, New York: International Universities Press, 1952, p. 190

39. מודל התרבות/תרבות-הנגד, שהעמיד טרדימן, נשען על התיאוריה הסטרוקטורליסטית, שבחנה "סימנים" זה לצד זה, לעולם לא במבודד ותמיד כחלק ממערכת. לדיון של טרדימן בסטרוקטורליזם ובתשתית שהעמיד הזרם המחשבתי לסמיוטיקה החברתית, ראו Terdiman, Discourse/Counter-Discourse, pp. 25-43

40. שם, עמ' 187-190.

41. עם זאת, ההיסטוריונית פלמירה ברומט טוענת כי בהקשר של העיתונות הסאטירית העות'מאנית אפשר לתרגם את המונח mizah כ"סאטירה". Palmira Brummett, Image & Imperialism in the Ottoman Revolutionary Press, 1908-1911, New York: State University of New York Press, 2000, pp. 17-18

42. Elmas, "Teodor Kassab's Adaption of the Ottoman Shadow Theatre Karagöz", p. 250

43. שם, עמ' 248.

44. אל-כשכול 10, 15.6.1907.

45. Balaghi, "Print Culture in Late Qajar Iran", pp. 167-168

46. עלי אל-דועאג'י, תחת אל-צור, בעריכת עז אל-דין אל-מדני, טוניס: אל-דאר אל-תוניסיה לאל-נשר (ללא תאריך), עמ' 58, צוטט אצל Omri, "'Gulf Laughter Break'", p. 137.

47. ב-1871 יצאה לאור גרסה ראשונה בטורקית עות'מאנית של לה-שריוארי על ידי אלכסן סרפיאן אפנדי, ולאחריה הופיע כתב-עת נוסף באותו השם כמוסף של כתב-העת Medeniyyet ("ציביליזציה").

48. גם פאנץ' הצהיר שהוא התבסס על המקור הצרפתי של לה שריוארי, ואכן השם המלא של כתב-העת הבריטי היה Punch, or the London Charivari. פאנץ' שימש מקור ומודל לכתבי-עת סאטיריים מלונדון ועד אסיה ואוסטרליה. לאסופת מאמרים העוסקת כולה בכתבי-עת מבוססי פאנץ' במאה ה-19 ובמאה ה-20 באסיה (ממצרים והאימפריה העות'מאנית ועד הודו הבריטית, סין ויפן) ראו Hans Harder and Barbara Mittler (eds.), Asian Punches: A Transcultural Affair, Heidelberg; New York: Springer; 2013. לכתבי-עת סאטיריים במרחב ההודי שהשתמשו בפאנץ' כמודל עבודה ראו Partha Mitter, Art and Nationalism in Colonial India, 1850-1922, Cambridge: Cambridge University Press, 1994

49. בניגוד להכרה שזכה לה המקור האירופי ברחבי האימפריה העות'מאנית, במרחב הפרסי-הקאג'ארי היו מי שטענו שמקורה של הקריקטורה במסורת המקומית של איורי כתב היד של כלילה ודמנה ובאיורי כתב היד של אלפיה ושלפיה. Ali Akbar Sa'idi Sirjani, "Constitutional Revolution vi. The Press", Encyclopaedia Iranica VI, Fasc. 2, pp. 202-212. https://iranicaonline.org/articles/constitutional-revolution-vi. נדלה בתאריך 18.8.2021.

50. עם זאת, כאן הסתיים הדמיון או הקשר בין שני כתבי-העת.

51. כדוגמאות מהמרחב העות'מאני ניתן לציין את כתבי-העת קַהְקַהַה ("צחק בקול", מרס-ספטמבר 1875), לַטַאאִף אַתַ'אר ("מונומנטים של הלצות", 1870-1872), ודַאיְלַאק ("חסר ניסיון", 1876-1877), שבהם ניתן למצוא פרסום מחדש של קריקטורות מפאנץ' ללא הטקסט המקורי או גרסאות משופצות של הקריקטורות המקוריות. במקרה של קַהְקַהַה, גם הסמליל של כתב-העת הזה היה מבוסס על אב הטיפוס של פאנץ'.