למה דג ציפור

פרק ראשון

"תגידי לי, את עושה צחוק," אמר ענר.

מתִי לא הבינה איך קרה שהיא איתו בכלל.

"טוב, די, ענר, אני לא צריכה את זה עכשיו," היא אמרה לו. "אני מבקשת שתצא בבקשה, אני כבר מאחרת ללימודים."

ענר הרים רגליים והניח אותן בהפגנתיות על השולחן, זה שלקחה מן הבית של ההורים אחרי השיפוצים ונטע אמרה לה, הלוואי שתשימי עליו רק דברים טובים. "אני לא זז," אמר ענר. "מה תעשי לי, נתנאלה."

מתִי נשכה שפה. החווירה מרוב כעס. הכול היה טעות. הכול מההתחלה. ולמה שטיפוס כזה יגיע לתרום דם בכלל, חשבה מיד כשראתה אותו מניח כך רגליים על השולחן, שהיה יקר לה. בטח מקבלים על זה נקודות אקדמיות. או שבא סתם להתחיל עם בחורות. וזה הצליח לו, כלומר, עובדה, הנה הוא כאן, באמצע הסלון שלה, על הספה הגבשושית והמכוערת, ועל פניו קפוא כמו עווית החיוך המדושן והנורא.

איך זה ייתכן, היא תהתה עכשיו. איך יכול להיות שהם היו ביחד, שהוא שכב עליה, שהיא היתה עליו. הסמיקה ונזכרה איך לקחה אז, בניידת, צמר גפן לחיטוי ושפשפה לו על העור, ואז החזיקה את המחט ונעצה ישר לווריד בתנועה אחת, חלקה, וחשבה, עכשיו אני, נתנאלה, עכשיו אני זו שחודרת.

גם אז הסמיקה, והוא מיד אמר, "קצת חם לך פה, מה?"

הוא התמתח על כיסא התורמים שחרק תחתיו, שלח מבט אל החולצה - מבט חטוף, כמו מתעלם מן החזה - ואמר, "אה, נתנאלה. איזה שם יפה יש לך, נתנאלה. באמת חם פה נורא. אולי תרשי לי להזמין אותך למשהו קר כשתסיימי?"

"אחרי שאני גומרת פה אני ממהרת ללמוד עם חברים לאיזה מבחן שיש לנו," אמרה. "אתה יכול להישען אחורה, בבקשה? שלא תהיה לך סחרחורת."

"אני לא מסתחרר כל כך מהר," אמר ענר.

"בכל זאת תישען," השיבה מתִי. הוא הביט לה בעיניים וחייך. לאחר רגע ציית. הסומק על פניה העמיק מעט.

"מה שתגיד הגברת," הוא אמר. ומיד חשב על אמו שרכנה אליו כשהעמיד פנים שהוא ישן, בקיץ היטיבה את השמיכה הקלה ובחורף את השמיכה העבה עם ציורי הבלונים, ואז נשקה לו ומשום מה הוא רצה לבכות, אבל עדיין לא הראה לה שהוא ער. אף שאולי ידעה, חשב פתאום עכשיו והתבונן בחרטומי נעליו היקרות (בשביל סטודנט) שהצטודדו קצת זה אל זה מעל שפת השולחן. תמיד הקפיד בלבושו.

ומתִי, שהסתכלה עליו עכשיו בכעס ובאין אונים, חייכה אליו אז בניידת ופנתה אל האלונקה האחרת, שעליה היתה שרועה עדיין סטודנטית לתואר מתקדם שהחווירה כשהוציאו את המחט והתבקשה לשבת עוד כמה דקות, להירגע.

הדם של ענר נאסף בינתיים בשקית הפלסטיק ומתִי אמדה את משקלה ביד. והוא חשב, תראה-תראה איך היא חופנת. אבל הציע לה חצי מפרוסת העוגה המתוקה שקיבל כשסיים לתרום, והיא, שהעוגה היתה זמינה לה במשך המשמרת, הסכימה לקבל אותה למרות זאת. וכשסיימה הושיט לה מפית נייר והחווה כמבויש אל השפתיים, והיא חייכה אליו ומחתה את שאריות השוקולד. ואז שתו קפה בקפטריה ויום למחרת יצאו למסעדה והוא שילם.

וכמה שבועות אחר כך היא אמרה לו, "ענר, אני מצטערת שככה זה נגמר. באמת. אני לא יודעת מה עוד להגיד לך."

והוא החליק קפל במכנסיו ואמר לה, "מה, הבא בתור כבר מחכה בחוץ? שנייה את לא יכולה להתאפק, אה?"

מתִי נקשחה. "למה אתה אומר ככה, ענר? זה לא יפה."

והוא הביט בה והניף יד בזלזול. "חושבת שאני לא יודע איך זה?" הוא אמר. "תחליפי תחתונים, שלא ייזל לך."

היא קפצה שני אגרופים. "תעוף מהספה שלי עכשיו, ענר," אמרה במאמץ. "תעוף לי תכף ומיד."

הוא העביר יד בשערו והתרווח. "מה תעשי אם לא?" אמר. "בחייך, נתנאלה, מה את חושבת לעשות? תיתני לנוח קצת. אני אלך כשיתחשק לי."

מתִי כבר רצתה לבכות מרוב תסכול וכעס. וקצת גם מהפחד שביקשה להתכחש לו, אבל אחז בה בכל זאת.

"אתה, אתה," התחילה. והוא חזר בטון מלעיג, "אתה, אתה."

"אתה מטומטם," אמרה. והוא צחק.

"יאללה, זוזי, מתִי," הוא אמר. "את מאחרת. נתראה כשתחזרי, אולי."

מתִי חטפה את הטלפון הנייד שלו, המשוכלל, מן השולחן.

"מה את חושבת שאת עושה, מפגרת," אמר ענר בקול מאיים. הוא קם על הרגליים, אבל מתִי כבר מיהרה אל החלון והוציאה יד ואמרה, "אל תתקרב אלי, ענר, או שאני עוזבת שייפול למדרכה עם כל היומן פגישות שלך ועם הכול. לא, בעצם אני עוזבת מה שלא יהיה. אם אתה לא יוצא מפה אני עוזבת. אני סופרת לאחור עד אפס ומעיפה אותו למדרכה שיישבר לחתיכות, ומבחינתי או שתהיה למטה ותתפוס אותו או שלא תתפוס אותו ושייפול ולא אכפת לי."

"תיזהרי ממני, מתִי!" הוא אמר. והתיישב שוב בהפגנתיות.

מתִי חשקה שיניים ורגע לאחר מכן החזירה את ידה, שלא היה בה עוד דבר. במשך רגע עוד היו פניה סמוקות ומתריסות ואז החווירו שוב.

ענר חישב לקום, היא נרתעה, אבל הוא מיד פלט מין צחוק כפוי והתרווח.

"לכי, שלא תאחרי ללימודים שלך. דיר באלאק את לא חוזרת לי פה עם טלפון חדש."

מתִי נעה אל הדלת בקשת גדולה, רחוק מהשולחן ומענר ככל שהתאפשר בלי להידחק אל הקיר, כמו ילדה.

היא התקשרה מיד, בוודאי מתוך חדר המדרגות (בגלל ההד חשבתי כך). אני עניתי. והיא אמרה, "עובדיה?"

אמרתי, "לא, זה הבן."

והיא אמרה, "עובדיה שם? אני יכולה לדבר איתו? זאת מתִי השוכרת. מהדירה."

"הוא לא," אמרתי לה. יצאתי מהחדר, כבר לא היה אפשר לשמוע כלום מרוב הרעש, אנשים דיברו ודיברו, לא סתמו את הפה לשנייה. "אני יכול אולי לעזור?"

"זה רק..." היא אמרה ואז השתהתה לרגע. "יש לי איזה מישהו שלא יוצא לי מהבית."

"מה, פורץ?" שאלתי, והיא אמרה, "לא. זה קצת מביך, הוא כמו איזה חבר כזה. אני טעיתי, ועכשיו הוא לא יוצא. וחשבתי שאם עובדיה, אולי... כלומר, שאם לא אכפת לו והוא עובר כאן בסביבה ממילא, בדרך מהעבודה או משהו, אולי בתור הבעל בית הוא יוכל לבוא ולהגיד לו ללכת. זה לא שהוא איזה עבריין או משהו. סתם אחד כזה. עובדיה אמור לחזור? שאני אתקשר אחר כך? כי קצת נגמרת לי הבטרייה."

ואני אמרתי, "לא, לא, אני אבוא כבר לסדר את זה."

היה איזה מין רעש על הקו. לא שידעתי, אבל היא זו שהרעישה, התברר שרמסה את שאריות הטלפון הסלולרי של ענר על שביל הכניסה. את החלקים העמידים או הגדולים יותר היא בעטה חזק אל הגדר.

"אני לא רוצה להטריח," היא אמרה. ואני חשבתי על זה לרגע ואמרתי, "לא, לא, זה דווקא יכול לגמרי להתאים לי עכשיו. תשאירי לי מפתח בתיבה, את יכולה? אני לא יודע איפה אבא השאיר את זה שלנו."

מתִי השתתקה לרגע. "אוי, איזו מטומטמת," היא אמרה. "השארתי אותו שם. בטח ליד הכיור באמבטיה, אני חושבת. פשוט טרקתי ככה ויצאתי, הדלת נעולה כבר. אבל הוא יפתח לך אם תדפוק ותגיד שאתה הבעל בית. הוא בטוח יפתח. ובמקרה הכי גרוע יש מפתח אצל השכנים."

"מי מהשכנים?" שאלתי. אבל נראה שהסוללה נגמרה לה, כי השיחה התנתקה, וכשניסיתי לחזור אליה קיבלתי רק צלצול חלול ולא נעים. פשוט עזבתי שם את אמא ואת כל השאר. חולצה החלפתי כבר באוטו. נסעתי.