האיש מנצרת

א

הארכיאולוג

לא הזיכרון, אלא השִכחה היא תנאי לקיומנו. אם תורת הגלגולים מתממשת, חייבות הנשמות לחצות את ים השכחה לפני שהן מחליפות את הגוף שהן שוכנות בתוכו. אבל לפעמים קורה ששר השכחה שוכח למחוק את זֵכר העולם האחר, ואז מרחפים שרידים של זיכרון חיי העבר כמו קרעי עננים מעל ההרים והעמקים של תודעתנו, ונשזרים בהווה שלנו כממשות חיה בחלומות אימים שפוקדים אותנו על משכבנו. כך גם קורה לנו בעת האזנה לקונצרט שמשודר ברדיו: לפעמים פורץ לפתע צליל זר לתוך המנגינה, כי גלי הרדיו קלטו מהאוויר שיר אחר...

עמדתי בפני הדלת שעליה נראו בבירור שלוש אותיות I.H.S.‏1 רשומות בגיר, אף שבפרוזדור שררה אפלולית. אותיות אלה הבהירו לי היטב את טיבן, ולא הותירו ספק באשר למשמעותן: כאן גר נוצרי קתולי. הוא עצמו פתח בפני את הדלת.

אויר דחוס, ספוג ריח עובש שדבק בחפצים ישנים וניירות מרקיבים, פרץ לקראתי. באפלולית הלחה של שעת בין ערביים סתווית ששלטה במסדרון לא יכולתי לראות את הדמות שעמדה מולי, אבל חשתי בנוכחותה. זו לא הייתה דמות גדולה וחזקה. להיפך: היא הייתה מכווצת ודקה. עם זאת, הייתה לי הרגשה שבדמות קטנה ומטושטשת זו אצורה עוצמה של זרם חשמלי שיכול להתפרץ כל רגע. הייתי מאוד זהיר, ובקול כבוש ככל שיכולתי להפיק, ציינתי בנימוס וביראת כבוד את מטרת בואי אליו. הוא היה מופתע.

"הו..." — אפו הגרום והדק כמקור של נשר, שהיה הסימן היחיד שבלט מתוך הכתם המטושטש שסימן את פניו, נשף בכבדות. שמעתי את רחש האוויר שחלף בריאותיו. הוא לא אמר מילה אפילו לא הביט בי, ורק אותת בידו שאלך בעקבותיו.

עברנו בפרוזדור ארוך וצר, שקירותיו עמוסים מדפי ספרים. הספרים לא ניצבו בטורים, אלא היו מוטלים זה על גבי זה בצרורות, כאילו נארזו כדי לשאת אותם מכאן. גם חדר העבודה היה מלא מדפים עמוסים צרורות ספרים, כמו בפרוזדור. היה לי די זמן להתבונן באיש ובסובב אותו, כי הוא שכח שאני קיים אחרי שהכניס אותי לחדר וחזר לשבת על הכיסא שליד שולחן הכתיבה, ממנו קם לקראת הצלצול שלי בדלת. הוא לא הציע לי לשבת. יותר מזה, הוא התעלם מקיומי, כאילו לא הייתי בחדר. אבל אני החלטתי מראש לא להגיב על עלבון כלשהו, ולא לצאת מהכלים בגלל הערות לא נעימות שלו. ידעתי היטב מה יחסו כלפי עמי ואמונתי הדתית, והחלטתי לא להתייחס לכך כדי שאוכל להיצמד למטרה שהצבתי לעצמי: להכיר את האיש הזה מקרוב. לכן לא התייחסתי להתנכרותו, ורק ניצלתי את הזמן להתבונן בו מן הפינה שעמדתי בה.

שולחן הכתיבה שלו עמד סמוך לחלון היחיד בחדר. החלון פנה בוודאי לחצר צרה, כי רק מעט אור קלוש הסתנן פנימה מבעד לזגוגית הכפולה והאטומה, כאילו עבר דרך כברה. אור שעת בין הערביים לא פשט בחדר, ורק האיר את פני האיש הצהובים כגוויל. הראש, שטבל באווירה הלחה וחסרת הגוון ששררה בחדר, נראה כמו ראש של קיסר שהוטבע במטבע רומי עתיק, שחוק מרוב שנים. האף האצילי הדק, הגרום והגבנוני, שקצהו החד נראה כמקור של נשר, היה רכון כעת על גבי גיליון נייר. אף זה האפיל על החלקים האחרים של הפנים. הראש הגדול שרכן על גבי הנייר היה חשוף, מלבד מעט שיער צהבהב־לבנבן שהקיף את הקרחת כמו נזר. הוא כתב בעצבנות ובנחישות. ידו הרועדת לחצה בכוח על גבי הנייר, והקולמוס השמיע קול מחאה כששרט את הגיליון הנוקשה. איני יודע איך נותר על שולחנו די מקום לכל מה שהוא הטיל עליו: מילונים, אנציקלופדיות, ספרים אחרים, ניירות, עיתונים, מכשירי כתיבה, ועוד חפצים שאין להם שום קשר לכתיבה. היו שם חרב וקסדה רומית, קנקני חרס וברונזה, ועוד פריטים ארכיאולוגיים: מסמרים, אבזמים, שברים של סירי חרס עתיקים, אברי שיש וברונזה שנותרו מפסלים יווניים או רומיים עתיקים. חוץ מזה היו שם הרבה אבנים קטנות, שעליהן נחרתו אותיות שונות.

לבסוף הוא נזכר בי וקם ממקומו. יחד איתו התרומם זבוב, שהאיש נלחם בו כשהיה עסוק בכתיבה. הזבוב התעופף סביב ראשו והציק לו. הוא נופף במטפחת והעיף אותו אל הפינה שעמדתי בה בציפייה שיבחין בי. כעת פנה אלי כאילו הכיר אותי שנים רבות, וכאילו השיחה בינינו נקטעה לפני זמן־מה: "איזו מכה, הזבובים האלה! האם ידוע לך למי הִשווה אותם ההיסטוריון טאקיטוס? — אל היהודים, בני העם הקולני הזה! חר... חר... רר." — צחוקו השמיע צליל ארוך של "ר" חד, חריף ומתמשך — "והאם ידוע לך במה עסק הקיסר דומיטיאנוס ימים שלמים? — הוא תפס זבובים ותלש את כנפיהם כדי שלא יוכלו לעוף. חר... חר... חררר... עיסוק נאה לקיסר! אבל זה סמלי, ידידי הצעיר, זה סמלי. הוא לא התאים למשהו אחר. מלחמתו בגרמנים הייתה בלוף גדול, לא־כלום. הוא אפילו לא חצה את נהר הריין, אף שהיה צאצא של אספסינוס ששחרר את העולם מן המכה היהודית. הרי הוא חיסל את הפרושים ושרף את בית המקדש. חר... חר... חר."

"אדוני, באתי בעקבות ההמלצה של גברת ב. אני מוכן לשרת את כבודו בעזרת שליטתי בשפה העברית." — עניתי במתינות.

"חה, חה, חה... אני פוחד מנושאים רוחניים", קרא והביט בי בתמיהה.

אחר כך פסע פסיעה אחת לאחור כאילו רצה לבחון היטב את צורתי, ואמר לי בנימה רצינית: "אם פגעתי ברגשותיך כנכד של המכבים ושל שמעון בר־גיורא, אבקש את סליחתך. אומרים שהשֹה הטהור, ישוע, בא מיהודה, גוב האריות. אני מוכן, כמו הפילוסוף ניטשה, לתת את כל הברית החדשה תמורת דף אחד של הברית הישנה. שם, בברית הישנה, עוסקים בגברים, וכאן — בנקבות. שם — אלוה קנא ונוקם, וכאן — סלחנות נשית..."

הבנתי שהוא עובר לאפיקים אחרים,2 והעזתי לקטוע את דבריו: "לפי הצעתה של גברת ב' יש לי הכבוד..."

"כן, כן. גברת ב' דיברה איתי ואמרה שאתה נותן בי אמון, ומוכן להעניק לי את מסתרי שפת הקודש שלכם. זה נחוץ לי לצורך עניין חשוב מאוד. אני מודה לך על הצעתך, ואני חייב להודות שאני מתפלא על האומץ שלך. האם אוכל לדעת מה הניע אותך להכניס את אויב העם הנבחר אל אוצר סודות עולמכם המרדני? ואולי לא אוכל לשלם לך, כי השכר שתדרוש יהיה גבוה מדי?"

"שכר?" — התפלאתי — "אני מקווה שהגברת ב' מסרה לך שלא מדובר בתשלום כספי."

"חה, חה, חה. אני פוחד יותר מתשלום רוחני."

"אדוני, התמורה האחת שאני מצפה לקבל ממך היא לטעום מאוצרות הידע שלך ומבקיאותך בספרות הקלאסית. תהילתך כידען וכפרשן של העידן הרומי משכה אותי אליך. אני חייב להודות שגם לי יש נטייה אל התקופה שאתה מתעניין בה, ואל התגליות שהעולם מודה לך עליהן. האמן לי: זמן רב חיפשתי הזדמנות להימצא בקרבתך."

הוא שמע את המחמאות שלי והתרכך כמו אריה ששומע מנגינה מתוקה. כעת נרגע. לרגע הרהר בשקט, ואז זינק לאחור, מִצמץ בעיניו והביט בי בחשדנות. אחר כך זקר את אפו הבולט ובחן את דמותי בעזרת חוש הריח יותר מאשר במבט. לבסוף סיכם את התרשמותו, התיישב מאחורי שולחנו והדליק את מנורת החשמל שמעליו. זה היה נחוץ מאוד, כי בחדר שררה אפלה סמיכה. נורת החשמל, המכוסה אהיל נייר חרוך הפיצה אור מועט, אבל די היה בו כדי להאיר את השולחן, את הראש של היושב לידו, ובעיקר את פניו. הוא הצביע על כסא ישן שעמד מולו, ליד השולחן. אבל האפשרות להתיישב על הכסא הייתה כרוכה באי־נעימות קטנה: המושב היה תפוס על ידי חתול זקן, שהתעורר משנתו בגלל כובד גופי. מכל מקום, החתול נכנע והחליף את מקום רבצו. הוא עבר לפינה אפלה בחדר, והחשיכה בלעה את דמותו.

האיש החליק באצבעו על קצות שפמו הצהוב־אפור ואמר: "הישגי היֶדע הבלתי־תלוי שלי יכלו להיות גדולים וחשובים יותר, אלמלי הייתי צריך להיאבק בכוחות מסוימים, שיש להם אינטרס למנוע מהאמת לצאת לאור. לא אזכיר שמות, כדי לא להרגיז אותך. אבל אתה יודע במי מדובר... כעת נתקלתי בהזדמנות חיי: נפל לידי מסמך, שהיה נסתר מעיני הציבור במשך אלף ותשע מאות שנים. מסמך זה מכיל את כל האמת על הטרגדיה הנוראה שאירעה בירושלים, ולמרבה הצער נהייתה הגורם החשוב ביותר שהניע את ההיסטוריה שלנו במשך אלפיים שנה. המסמך שנמצא בידיי יחולל מהפכה בנוגע לעמדתנו כלפי אמיתות מוסכמות; אמיתות שנשמעים להן בלי הרהור. כדי לבסס פרשנות בלתי תלויה של המסמך הזה, אני זקוק לעזרתך, איש צעיר. המסמך שנמצא אצלי לא נכתב ביוונית כמו מסמכים אחרים שנועדו לכל הגויים, אלא בשפה שלכם — בעברית, בהתאם לצרכים פנימיים. אני דורש ממך ומצפה ממך, איש צעיר, שלא תתחשב בשבועות ובנדרים המסתוריים שמחייבים אותך וקושרים אותך לציבור היהודי, ותעמיד את שליטתך בשפה העברית בדרגה גבוהה יותר מהאינטרסים של הכת שלך. כך תעזור לי לחשוף את תוכן המקור החשוב שהמזל העניק לי."

כבר שמעתי על ההגזמות שלו ועל החשיבות הרבה שהוא מייחס לעצמו. אבל גילוי הלב שלו עשה עלי רושם. בנימה הכבושה בקולו וברצינות שהייתה שפוכה על פניו הצהובים כגוויל לא היה שמץ של תעלול או בדיחות־דעת שהיה רגיל להפגין כלפי יריביו. לכן הייתי משוכנע שהפעם מדובר בעניין חשוב שלא נודע עד עתה, ועניתי ברצינות: "אני מבטיח לך, פרופסור, שבאתי אליך רק מתוך צימאון יֶדע. אני מעמיד את האמת המוחלטת הטמונה במדע בדרגה גבוהה יותר מכל דבר אחר, ואני מודה לך מעומק לבי על האֵמון שאתה מעניק לי, אף שאתה מכיר אותי זמן קצר ויודע רק מעט אודותיי."

"כן, יש לי אמון בך, ואיני יודע איך זכית בו. אני מאמין, שהיחס שלך לנושא שונה מהיחס של רוב בני דתך. בעצם, אנחנו חייבים תודה לכמה מבני ארצך ודתך על מה שידוע לנו על הדמות שעיצבה את ההיסטוריה באלפיים השנים האחרונות: הם כתבו על האירועים במסירות נלהבת למאבק למען האינטרסים של הכת שלהם. שני צדדים נאבקו זה בזה, והמגמות הסותרות שלהם עיצבו את דיוקן האישיות הזו."

כעת כיוון אלי את אצבעו וקרא: "אתה ודאי יודע, שתחילה, לפני שהגניוס היווני־רומאי הביא מעט סדר לתוך המבוך הכאוטי ששרר בחוגי הנצרות הקדומה, האמונה החדשה הייתה ביסודה יהודית. מאמיניה ומתנגדיה קורצו מאותו חומר שממנו ברא האל את עם הבחירה שלו."

אף שהחלטתי מראש לא להגיב על שום מילה מתוך הערותיו, נוכחתי לדעת שהתיאולוגיה שלו עלולה להוביל למשבר בקשר שזה עתה נוצר בינינו, כי הוא לא הפסיק להתגרות ולהרגיז. בכל זאת עניתי בנימה רכה ומאופקת ככל יכולתי: "פרופסור, אני מאמין שמוטב לשנינו להימנע מאמירות תיאולוגיות שעלולות לגרום אי־נעימות. מוטב שנגביל את עצמנו רק לפענוח השפה העברית כדי להכיר את החומר."

הוא הביט בי בתמיהה נרגזת, כמי שנדהם מהחוצפה שגיליתי בכך שהעזתי לקטוע את דבריו, הוא חרק בשיניו, מלמל משהו לא ברור, והשתתק. אחר כך נעץ בי את עיניו כמי שאינו יודע איך לנהוג בי: האם רק לזרוק אותי אל מחוץ לדלת, או לרמוס אותי תחילה.

לבסוף קרא: "אני מוכן לשאת הכול למען המדע, אפילו את החוצפה של בחורצ'יק יהודי."

בעיירה שלנו הוא הוכתר בחוגים הספרותיים בכינוי 'תיאולוג' או 'פרופסור'. הוא לא היה חוקר מקצועי, אבל נחשב בקהילת הסופרים כבלשן שהתמחה בשפות קלאסיות. מזמן לזמן הוא ניצל את ידענותו המיוחדת ופרסם רשימות קטנות והערות בכתבי־עת שעסקו בהיסטוריה ובספרות של יוון ורומא הקדומות. למשל, אם מלומד פלוני טעה באיות שם של מצביא, סופר או פילוסוף רומי, או ציין תאריך שָגוי וסילף שם של סנטור או מושל כלשהו; בקיצור — כשאירע חטא קטנטן כנגד הגיבורים הקלאסיים, מיד הופיע בעיתון מכתב שלו עם תיקון מתאים. ברוב המקרים נאלצו עורכי העיתונים לשכתב את המכתבים או להשליך אותם, כי הם נכתבו בצורה חריגה. ראשית, סגנון הכתיבה שלו היה קלאסי טהור. כלומר, הוא השתמש בכל כך הרבה מילים יווניות ולטיניות, עד שאדם בן זמננו התקשה להבין את הכתוב. נוסף לכך, היה לו עונג מיוחד לחפור מתחת לאדמה ולחשוף שמות של גיבורים קלאסיים, שאיש לא שמע עליהם. היו שאמרו ששמות רבים שהוזכרו על ידו היו פרי דמיונו. אחרים חיטטו בכל מיני מילונים ובאנציקלופדיות כדי לבדוק את אמינותו. התברר שמשהו התאים לאמת, ומשהו לא. כנראה היה לאיש הזה אוסף פרטי של פילוסופים יווניים ואישים רומיים, ורק הוא הכיר אותם. הוא הסתתר מאחורי פסבדונים שונים ומשונים. כל רשימה שלו נחתמה בשם אחר, מוזר ככל האפשר. זה עוד היה נסבל. אבל מנהגו לשלב נושאים אקטואליים ברשימותיו המלומדות ולהתווכח עם אנשים בני זמננו היה גרוע במיוחד. הוא התחשבן עם כל יריביו ואויביו. בעיקר שפך את חמתו על אויבו המר ביותר, העם היהודי, וניצל כל הזדמנות — אפילו הקטנה ביותר — כדי למנות ברשימותיו את כל המגרעות והחטאים של היהודים. תמיד, כשהזכיר את המשפטן הרומי קִיקֶרוֹ, הוא לא שכח להזכיר שקיקרו הזקן כינה אותם 'עם רעשני'. מובן מאליו, שרשימותיו לא היו חומר רצוי על שולחן המערכת של כתבי העת.

עם זאת, היה לו קהל מעריצים שנאסף ליד שולחנו בבית הקפה והאזין בצמא לדבריו. הוא לא הפיץ בכתב את תורתו, אלא מסר אותה בדברים שאמר, בדומה לפילוסופים הקלאסיים הקדומים. כנהוג באתונה של ימי קדם, היה יושב במרכז מעגל של מאזינים צעירים, שהטו אוזן קשובה אל פיו המפיק מרגליות. הוא ישב בין מאזיניו, עישן סיגריה שקיבל ממישהו, ודיבר כשהוא אפוף בענני עשן שהיתמרו סביבו. איני יודע איך נראה מעגל לומדים שהקיף את סוקרטס או את אפלטון, אבל סביב האיש הזה אפשר היה לראות גברים ששנות נעוריהם חלפו מזמן, והקרחת כבר הבהיקה על ראשם. בעיקר נמשכו אליו אנשים חסרי כישרון או כאלה שההצלחה לא האירה להם פנים. אפשר לומר בלי שמץ של גוזמא, שכל מי שנחל כישלון מקצועי בתחום מדעי הרוח נמשך אל שולחנו בבית הקפה שבו התנהלו החיים האינטלקטואלים של העיירה.

בשפה הפולנית יש מילה שמשמעותה 'תעלול נכלולי' ("קָאוָואל"). בשביל "קָאוָואל" הוא היה מוכן למכור את אביו ואמו, ואפילו להרוס את העולם. כשהצליח לבצע תעלול כזה, הוא היה המאושר באדם, ודמעות שמחה נטפו מעיניו.

לא מזמן פורסם שמו בחוגי המוציאים לאור בגלל "קָאוָואל" כזה. זה קרה בקשר לכתב־יד אתיופי עתיק של הברית החדשה, שהוא חשף לכאורה בכנסיה על הר סיני יחד עם מישהו, שהתגלה אחר כך כזייפן מסמכים ידוע. זיופים אלה הדהימו את כולם וערערו את המוניטין שלו כלמדן, ומה שהיה אמור להיות גילוי גדול הסתיים בסקנדל כלל־עולמי. הוא המשיך להסעיר את עולם היֶדע בהודעות על חשיפת מסמכים חדשים ולא מוכָּרים, שמצא לכאורה במסעות החקר שלו במזרח. במסמכים אלה היו עקבות של אמת, ולכן הם עוררו עניין בחוגי המלומדים. עם זאת, התעניינותם הייתה מהולה בחשדנות. כיום יש מלומדים שמתייחסים אל הגילויים שלו כאל מסמכים אמינים, לפחות מסתוריים. כשמגלים את כזביו, הוא מתגונן וטוען שבסך הכול רצה לבצע "קָאוָואל" כדי להוכיח שקשה לסמוך על חוקרי העתיקות.

לא מזמן הוא הצליח לחולל כאן תעלול כזה, שבגללו רעשו העיתונים. לו עצמו זה כמעט עלה במאסר, והמוניטין שלו כמלומד הועמדו בספק: בבוקר נאה אחד הוא הצהיר שגילה בכנסיה עתיקה כתב יד לא ידוע, המיוחס ליוספוס פלאביוס. לטענתו, מסמך זה נכתב במאה העשירית בשפה סלאבית עתיקה והוסתר מעיני הצנזור של הכנסייה, כי העמדה המובעת בו תומכת בטענה של מלומד אנטישמי ידוע, שמבקש להוכיח שישוע היה 'גור אריה יהודה'. אפשר לתאר איזה רושם עשה פרסום זה בחוגי הכנסייה. מובן מאליו שהכזב נחשף מהר מאוד: לא זו בלבד שאין בכלל מסמך כזה, אלא שכתב היד שנמצא כלל רק כמה דפים קצרים של כרוניקה סלאבית, וקשה לברר ולדעת אם הם אמיתיים או מזויפים. העניין כולו נותר בגדר תעלומה. נציגי הכנסייה תבעו אותו לדין כאחראי לחילול הקודש וכפירה באל. המשפט גרם לו צרות רבות, אבל הוא התנהג כאילו כל העניין לא עושה עליו רושם.

במהלך המשפט התחילו להתגלות אצלו סימני מחלה מוזרה: הוא הדהים את השופט בווידוי שהוא בן זמנו של הנציב הרומי ביהודה פונטיוס פילאטוס, והוא מכיר מקרוב את מה שקרה אז בירושלים, כי נטל חלק בכל האירועים. מובן מאליו, שדבר המחלה נשמר בסודי סודות. השופט הבין שיש כאן עסק עם משוגע, ולא רצה לתת פרסום לעניין כה קיצוני, שפוגע בכבוד האמונה הדתית. לכן ביטלו את המשפט נגדו. אלא שהוא עורר סנסציה חדשה עוד לפני שהרוחות נרגעו וה"קָאוָואל" כמעט נשכח: הוא הודיע שמצא פפירוס אצל סוחר עתיקות יהודי ברובע העתיק של וַארשה, ופפירוס זה עוסק — לא פחות ולא יותר — אלא באוונגליון חדש שכתוב בנוסח לא ידוע ולא מקודש, והוא כולל דברים שנאמרו בפי ישוע הנוצרי, ובנוסף — גם נוסח חדש של סיפור הצליבה. כצפוי, אחרי הפרשה הקודמת סיפור הפפירוס הזה לא עשה רושם. כמה עיתונים רודפי סנסציות פרסמו מידע קצר, אבל עולם המדע לא שם לב. הוא הגיב בטענה שאיש אינו יכול לדעת כמוהו מה האמת, והמלומדים האחרים מקנאים בו. כמו כן, היהודים ששולטים בעולם מבקשים למנוע את גילוי הטרגדיה שאירעה אז בירושלים וחשיפתה לאור העולם, ואינם מאפשרים לפרסם את התגלית שלו... בינתיים הוא שומר את העניין בסוד.

לי הזדמן לפגוש אותו בימים שכוכבו התחיל לדעוך. הוא הזדקן, לא היה כל כך שנון, וגם לא עשיר ברעיונות חדשים. הוא גם רוקן את הבאר ממנה שאב את מקורות היֶדע שלו. ראו אותו פחות ופחות בבית הקפה, ואנשים סיפרו שלעתים קרובות תוקפת אותו מרה שחורה: הוא מסתגר בחדרו, או נבלע במשך שבועות רבים בספרייה האוניברסיטאית הגדולה, ושם הוא מחטט בספרים ובכתבי יד.

איני יכול להסביר את הסיבה שבגללה נמשכתי אל האיש הזה וביקשתי להכירו, לזכות באמון שלו ולשמוע מפיו דברים על הימים ההם. אני מודה שתמיד נמשכתי אל התקופה הזו. לכן, כשנודע לי שהוא מחפש אדם בקיא בשפה העברית למטרה מסוימת, התאמצתי והצלחתי להשיג המלצה שתאפשר לי לבוא אליו. ידעתי שלא אלקק אצלו דבש, והוא יעליב אותי על כל צעד ושעל. אבל החלטתי לעשות זאת. תחילה לא נוצר בינינו שום חיבור, אבל אני בלעתי הכול. נמשכתי אליו. די היה בטענה המופרכת שנולדה במוחו החולני ושכנעה אותו שהוא מכיר מקרוב את פונטיוס פילאטוס — האיש שחי בירושלים ודיכא את המרדנות היהודית — כדי שאהיה מוכן לספוג את כל העלבונות ובלבד שאוכל להתקרב אליו. מי יודע, חשבתי ביני לביני, אולי הוא באמת גלגול שהתגלה בימינו...