אישה בים

אישה בים

יָאנִיס קִרַנְדִיס, הידוע לכולם בכינויו ״הקפטן״, היה חוזר מדי שנה בחודש אוקטובר ממסעותיו, ועוגן עם המפרשית שלו בנמל הקטן באי היפה שלו.

קודם היה עוגן ומאחסן את ספינתו בבטחה במשך החורף, ולאחר מכן מתכונן להעביר בנעימים את ימי הקור מול האח בחברת משפחתו — רעייתו הצעירה, שכונתה ״אשת הקפטן״ בפי כול, ושני בניו הקטנים: וָנְגֶלִיס ומָנוֹלִיס.

בימים הראשונים לאחר שובו היה עסוק בתשלום החובות הקטנים שהצטברו בהיעדרו ובמפגשים עם חבריו המלחים, ששבו גם הם ממסעותיהם.

בשנה שבה התרחש סיפורנו (וחלף עשור מאז) הגיע הקפטן לנמל, ושט סביב פעמים רבות עד שמצא מקום טוב לעגון. קרוב לרציף הישן קשר את סירתו בקשר כפול סביב עמוד שיש שחוק מרוב שנים שניצב קרוב לכיכר השוק הצמודה לרחבה הסמוכה לחוף. מיד לאחר שקשר את ספינתו ירד ממנה והניח את כף רגלו על היבשה.

הו, כמה שמח בליבו לחזור. במשך שעה קלה הסתובב בין החנויות, פגש חברים ומכרים ותיקים. כולם שמחו לראותו ובירכו אותו בברכת "ברוך הבא". הוא השיב להם בתורו "ברוכים הנמצאים". לאחר מכן שילם כהרגלו את החובות בגין הוצאות משק הבית שהוציאה אשתו בהיעדרו. כשלושים דרכמות לטוחן בעבור הקמח, עוד כעשר דרכמות אצל החנווני, וכעשרים נוספות אצל סוחרים שונים.

כאשר ביקשו ממנו הסוחרים כמה דרכמות יותר ממה שאמרה לו אשתו, שילם הקפטן בלי להתווכח ופטר את העניין באי יכולתן של נשים לחשב חשבונות.

"את חייבת עוד כסף למישהו נוסף?" שאל הקפטן את אשתו.

"לא, זה הכול, קפטן, איני חייבת דבר לאיש".

בתשובתה של האישה היה היסוס מה, אבל בעלה לא הבחין בו, או שמא לא רצה להבחין בו ולהקדיש לו מחשבה.

* * *

"אוההה!..". נאנחה לעצמה האישה כשיצא בעלה מביתם. הייתה זו שעת בין ערביים ביום השני לשובו ממסעותיו.

"אוי ואבוי אם קיסיוטיס יתפוס אותו ויספר לו מה עשיתי, איזו בושה! אלוהים!"

היא שרטה את לחייה בציפורניה.

היה זה לפנות ערב, והיא הייתה ישובה, ובעצם כמעט כרעה ברך על המזרן העבה, הדיוואן, ששימש ספה באותם הימים, מנהג שנהגו היוונים עוד מימי העות'מנים. ה"מָנְדֶרִי", המזרן, היה מונח על שטיח מאובק שהקפטן הביא ממצרים. היא הייתה עסוקה בהכנת טירופיתה1, שהיה אהוב במיוחד על בעלה. הוא בוודאי ישמח למאכל הזה אחרי שזמן רב ניזון מפיסות בשר מיובש ומצנימים.

פעמון הכנסייה צלצל. הערב ירד.

היא קמה וניגשה לפינת האיקונות. הורידה את מנורת השמן, הוציאה את הפתילייה, הבריקה אותה בפיסת בד לבנה, מילאה אותה בשמן וניקתה פעם נוספת בספוג. היא הציתה את הפתילייה החדשה ותלתה ברכות את מנורת השמן חזרה במקומה. לאחר מכן הצטלבה והשתחוותה אפיים ארצה שלוש פעמים.

מילוי חובתה הדתית הרגיע אותה ומחשבה חלפה במוחה. בקול רם אמרה לעצמה: "אח! תודה אלוהים ששלחת לי הארה! שלא תחסר לאיש ההארה האלוהית, אמן! כדאי שאשלח את הקטן שיעביר בסתר הודעה לקיסיוטיס, שלא יתפוס את הקפטן ויבקש ממנו כסף... אם כן, אוי ואבוי, נסתבך בצרות!"

"מנוליס!" קראה אל הילד.

מנוליס, הקטן מבין שני הבנים, היה בבית באותה השעה. כשאביו היה שב ממסעותיו, היה מטיף לו על כך שעליו לחזור הביתה אחר הצהריים, לאחר הלימודים בבית הספר, ולא לרוץ ברחובות ולשחק. עליו להכין שיעורים ולחזור על לימודיו. בעבור מנוליס הייתה זו עצה מורכבת מדי, והוא לא היה מסוגל למלא אותה. לפיכך מצא משהו טוב יותר לעשות, לדעתו.

מיד אחרי השיעור הראשון ברח מבית הספר, ובעודו רץ על החול במורד לכיוון החוף הסמוך, ראה כי אחיו הבכור, ונגליס, תלמיד הכיתה הראשונה בתיכון, ברח גם הוא מהלימודים והקדים אותו. הוא חתר בסירת המשוטים הקטנה לכיוון הספינה של אביהם כדי להיות הראשון לבקר בה. לשווא צעק מנוליס וביקש מאחיו שייקח גם אותו לספינה של אביהם. ונגליס השיב לו בטון בוגר ומחנך שאין לו מה לחפש בחוף בשעה זו, ועליו לשוב ללימודים בבית הספר. או אז שמע מנוליס את המולת חבריו היוצאים מבית הספר, ראה אותם אוחזים בילקוטים מתחת לבית השחי ורצים במעלה הגבעה לכיוון הכפר. אם כך, חשב, הגיע הזמן להראות שהוא יודע לציית לאביו. הוא רץ הביתה ומצא את אימו מטגנת על המחבת טירופיתה. הוא חשב בשמחה שהתמזל מזלו על שהוא נאלץ לבוא הביתה במקום להפליג לספינה של אביו, הרי ממילא אוכלים שם רק צנימים. רק האפשרות לשחק עם אחיו ולהתחרות בטיפוס על הסיפון ועל התרנים הייתה, אולי, משהו טוב יותר שהחמיץ.

מנוליס ישב כמו ילד טוב בחדר החיצוני, הקשיב בעונג רב לרחש המאפה המיטגן בחמאה המבעבעת וחש את הניחוח מטפס בנחיריו. על ברכיו היה מונח ספר הלימוד שלו במהופך. הוא העמיד פנים שהוא לומד, והחל לקרוא בלחש בעודו מביט דרך החלון, מוכן להגביר את עוצמת קולו אם יראה את אביו מתקרב לבית.

הוא שמע את קולה של אימו:

"מנוליס!"

"מה את רוצה אמא?"

הוא קם ורץ פנימה אל חדר החורף. עכשיו כבר לא יצטרך סתם לחזור הביתה, להשליך את הספרים לכל עבר, לפתוח את הארונות ואת הדלתות ברעש, לבצוע מהלחם בפראות ולהשאיר את מגירת הלחם פתוחה למחצה, טרף לחתולים. כעת מצפה לו משהו הרבה יותר טוב מכל אותם הדברים שנהנה מהם כשאביו נעדר מהבית.

"הטירופיתה כבר מוכנה, אמא?"

"בוא ילד שלי, אני רוצה לספר לך סוד קטן. אתה מכיר את יאנִיוֹ קיסיוטיס, האיש ששלחתי אותך אליו למלא את בקבוקי היין?"

"כן, מה?"

"תלך אליו ותגיד לו..".

"תני לי חתיכה מהטירופיתה?"

"זה עדיין על האש. עד שתלך ותחזור זה כבר יהיה מוכן. לך ותגיד לקיסיוטיס..".

"מה?"

"את מה שלקחתי ממנו ורשמתי על החשבון, שלא יבקש מאבא. אכסה את החוב, שמעת?"

"כן".

"לך, רוץ מהר, תגיד לו, תחזור ואתן לך מהטירופיתה".

היא שלחה אותו לדרכו בנפנוף יד. הילד עמד והמשיך להביט לכיוון המחבת בעיניים כלות.

"קודם תני לי חתיכה קטנה מהטירופיתה".

"זה עוד לא מוכן, עד שתחזור זה כבר יהיה מוכן, לך כבר, רוץ ותגיד לו לפני שאבא יעבור שם והוא יגיד לו. שמעת מה אמרתי לך להגיד לו?"

"כן".

"מה תגיד לו?"

"שאבא לא יגיד לו שהוא יכסה את הרחוב".

"לא רחוב! חוב! שאבא לא יגיד לו! שהוא לא יגיד לאבא, שלא יבקש ממנו את הכסף. אני אשלם לו. הבנת?"

"כן".

"לך, רוץ עכשיו, תשמור על עצמך, ילד".

"תני לי טירופיתה, הנה היא מוכנה, הנה היא נשרפת עוד מעט..".

אשת הקפטן הפכה את הטירופיתה על המחבת, נשפה עליה, כיבתה את האש והניחה אותה על לוח העץ. הטירופיתה הייתה חרוכה מצד אחד ואפויה למחצה מצידה האחר. היא פרסה חתיכה גדולה מהמאפה שלהט מחום והגישה אותה לבנהּ.

מנוליס אחז בפרוסת הטירופיתה החמה, נשף עליה והעביר אותה מיד ליד. הוא נגס ולעס אותה, וירד במדרגות הבית.

* * *

כשיצא מהבית ופנה בפינת הרחוב, נעמד בצלו של קיר ואכל מהטירופיתה בשמחה ובנחת. אחר כך, אחרי שכילה כמעט את מחציתה, המשיך בדרכו. לאחר זמן מה עצר שוב לתחנה שנייה בדרך. לבסוף, כשהתקרב לחנותו של יאניס קיסיוטיס, כבר הספיק לאכול שלושה רבעים מהפרוסה.

שתי כניסות היו לבית ממכר השיכר ששכן בשוק הפונה אל הים: עילית ותחתית. הכניסה העילית נמצאה ברחוב, קרוב לבתי המגורים, ושימשה את הנשים המבוגרות ואת ילדות השכונה שבאו לקנות יין או מסטיחָה2. משם נכנס מנוליס לחנות והוא עדיין אוחז בידו השמאלית את חתיכת הפשטידה האחרונה.

מוכר היין עמד בקופה ושוחח עם לקוח, או חבר. קבוצה של גברים ישבה לשתות סביב השולחן. שני גברים עמדו, אחזו כוסיות ראקי והיו שקועים בשיחה נינוחה לפני שהשיקו כוסיות ולגמו מהמשקה.

"לחיים!"

מנוליס הקטן התקרב לדלפק ומשך בשרוולו של מוכר היין כדי להסב את תשומת ליבו.

"דוֹד!"

מוכר היין פנה אל הילד.

"מה רצית?"

"אמא שלי אמרה.". החל מנוליס ונעצר.

"מה אמרה אמא שלך?" שאל קיסיוטיס.

הילד ניסה להיזכר. הרי כשאימו אמרה מה היא רוצה שיגיד למוכר היין הופנו כל תשומת ליבו ומחשבתו לפשטידה המיטגנת לה במחבת.

"אמא שלי אמרה", המשיך והתאמץ מנוליס לדבר בעודו מסיים ללעוס את הביס האחרון מהפשטידה ובולע אותו, "בקשר לחוב שלה, היא אומרת שאבא לא יפנה אליך שתבקש ממנו... הוא ישלם".

"אה, שאפנה לאבא שלך?" אמר מוכר היין.

"לא!"

"אז מה?"

"הם ישלמו לך".

"מי? אבא?"

"כן".

"אמא אמרה לו?"

"לא יודע".

"מה אתה לא יודע?"

"הוא אמרה שהתשלום יוסדר".

"מי ישלם?"

"היא תכסה את הרחוב".

"מה? איזה רחוב? אה.. תכסה את החוב? אני דרשתי ממנה לכסות את החוב?"

"לא יודע".

מוכר היין היה מבולבל. לא העלה על דעתו כלל לדרוש מהקפטן את תשלום החוב הזעיר של אשתו בלא ידיעתה והסכמתה. הוא היה סמוך ובטוח שהיא תדאג לכך כמו תמיד, אך המסר הלא צפוי והלא ברור שנשלח עם הילד היה בעיניו כאבן המושלכת אל אגם.

"תחשוב טוב ילד שלי, מה אמרה לך אמא שלך, היא תשלם לי, או אבא שלך ישלם?"

" היא אמרה שאבא שלי שלא..".

" שהוא לא ישלם?"

"לא... הם ישלמו לך".

"מי? אבא שלך?"

מנוליס משך בכתפיו, העווה את פניו ולבסוף אמר:

"כן".

"טוב".

הילד עזב בריצה, שמח על כך שנפטר ממשימת השליחות המטרידה ומחילופי המילים המבלבלות.

מוכר היין הגיע בהבנתו למסקנה שעליו לבקש את תשלום החוב מהאב, אחרת: מדוע טרחה לשלוח את הילד?

לפני שהילד הגיע הוא לא העלה בדעתו לבקש את החוב מבעלה. הוא ציפה שכמו תמיד, תגיע היא לשלם עם הכסף שבעלה משאיר לה למחייתה. אך מאחר ששלחה את הילד במיוחד, מה הוא אמור להבין?

מה עליו לעשות?

הרי היא ידעה שמעולם לא פנה קודם לכן לבעלה בעניין, וגם הפעם לא התכוון לעשות זאת, אם כך, נראה שזאת הסיבה שבגללה שלחה את הילד, כדי להודיע לו שהפעם הזאת שונה מהרגיל.

מנוליס התקרב לאיטו אל הבית. ברחוב רדפו אחריו שני ילדים. אחד מהם, פרחח הרחוב, שהסתובב יחף, ניסה לחטוף ממנו את מה שעוד לא לעס מהפשטידה. השני זרק עליו אבנים כנראה מתוך קנאה בבגדים החדשים שלבש: הבגדים שהביא לו אביו ממסעו האחרון. בסופו של דבר הצליח להימלט מהם והגיע הביתה.

אימו כבר סיימה לטגן את כל פשטידות הגבינה. הערב ירד והיא חיכתה שאביו יחזור לארוחת הערב. ברגע שראתה את מנוליס שאלה אותו:

"הלכת ואמרת לקיסיוטיס מה שביקשתי ממך?"

"כן".

"ומה הוא אמר לך?"

"הוא אמר בסדר".

"מה אמרת לו?"

"מה שאמרת לי להגיד לו".

"שאסדיר את החוב ואשלם לו ושלא יתפוס את אבא ויבקש ממנו".

"כן. שלא יתפוס אותו ויבקש ממנו".

"יופי מנוליס שלי, שב עכשיו ותכין שיעורים. כשאבא יבוא נשב לאכול".

מנוליס חזר לשבת במקום האהוב עליו, על הספה הקרובה לחלון בחדר החיצוני.

לאחר שנרגעה ונחה עליה דעתה, הרגישה אשת הקפטן הקלה גדולה. היא הייתה בשנות השלושים לחייה, שחרחורת, שברירית ונעימה למראה. בראשונה מאז שבעלה חזר הציפה אותה שמחה מלאה על עצם שובו, שמחה שלא הייתה מעורבת כלל בחשש או בדאגה. מאחר שהתעייפה מאוד וביקשה להשיב את נפשה, הורידה מהמדף את בקבוק המסטיחה בלי שמנוליס יראה. הוא ישב על הספה, אחז את הספר והחל ללחוש, מעמיד פנים שהוא לומד.

היא מילאה כוסית קטנה במשקה ושתתה לחיי שובו של בעלה בשלום ממסעותיו בניכר.

למסטיחה היה טעם מתוק, טעים, והיא החליטה למזוג לעצמה חצי כוסית נוספת. ביד רועדת ונדיבה מילאה אותה כמעט עד הסוף. מאחר שנשארה בבקבוק עוד כמות, מעטה, לא מלאה ליבה להחזירו כך למדף או שמא לזרוק אותו. היא שתתה אותו עד תומו. אחר כך פנתה למלא את הבקבוק מתוך מכל הזכוכית הגדול שהיה על המדף. היא שפכה קצת מים לבקבוק, מילאה אותו, אך קצת יותר מדי, והנוזל עלה על גדותיו כך שלא יכלה לפקוק את הבקבוק.

לכן מזגה מעט לכוסית, ושתתה אותה.

אם כבר קודם הייתה אשת הקפטן רעבה, הנוזל רק הגביר את תיאבונה, והיא אכלה את שארית הפשטידה, יותר מהמחצית שנותרה לאחר שנתנה חתיכה ממנה למנוליס. לאחר שאכלה, התחשק לה ללגום קצת מוסקט. היא פתחה את המזווה ומזגה לעצמה כוס מתוך המכל הגדול שהכיל כשני ליטר יין.

כך חגגה לעצמה את שובו של בעלה, בלא טקס, אך בכל ליבה. היא הרגישה צורך "לשטוף את הכול במשקה". אשת הקפטן חשה בצורך הזה לעיתים קרובות. כשבעלה היה עוזב לדרכו היה זה מתוך בדידות ומועקה, וכשהיה שב מהדרך — מתוך שמחה והקלה.

*המשך העלילה בספר המלא*